הם ישפיעו עליך שפע טוב. גם להם שפכת נסך. הוא אומר גם להם שפכת נסך פירושו גם הילדים שאחרי ששחטו אותם כמו שאמרנו הם האמינו שהם נהיו בעצמם אלוהויות, כי הם שחטו אותם לאלוה, אז אחרי זה לילד עצמו כבר היה מנסך נסכים. לילד שהוא שחט, הוא האמין שהוא נהיה כעת אלוה, יש בו כוח אלוהי, ממילא גם אלוה עצמו שפכת נסך, היית מקריב לו נסכים. אז איך אני אנחם על מעשים מתועבים כאלה?
על הר גבוה ונישא שמת משכבך, גם שם עלית לזבוח זבח. כמו שאמרנו הוא מתאר את הקשר של עם ישראל עם העבודה זרה כמשכב, כזנות. על הר גבוה ונישא שמת משכבך, כמו שכתוב שהיו עובדים את העבודה זרה על ההרים הרמים אלוהיהם. גם שם עלית לזבוח זבח. הרד"ק מסביר שכביכול יש פה איזשהו טענה כלפיהם, לא לא היה פה טרח לעלות למעלה בשביל לזבוח לו זבח. לא היה להם רכבל. היית צריכה לעלות ולטרוח ולהתאמץ להגיע עד למעלה כדי לזבוח זבח לעבודה זרה וזה היה נקל לך, לאהבתך את העבודה. כי באופן רגיל אנחנו מבינים שהגנאי על הר גבוה, בפשטות הגנאי הוא המקומות הגבוהים שהם המקומות המשובחים, דווקא בהם שמת עבודה זרה. הרי כתוב שבית הכנסת היכן שמים אותו? מקום הכי גבוה בעיר, במרומי קרת. ואת על הר גבוה מה שמת? את העבודה זרה שלך. זה הפשטות. אבל לעומת זאת הרד"ק מסביר שהתביעה עליהם הייתה לא חששתם לכל הטרחה שצריך לעבוד כל פעם את העבודה זרה לעלות עד מרומי ההר, זה היה נקל בעיניכם. במילים פשוטות, כביכול עבודתי שהיא לא הייתה קשה לטורח בעיניכם, ועבודת העבודה זרה שהיא קשה מאוד, זה אתם עושים בקלות. זה לא לא קשה לכם.
המלבי"ם מסביר, קודם ראינו שהם עשו את העבודה זרה שלהם בנחל, בסעיפי הסלעים, וכעת הוא מדבר על ההרים הגבוהים. אומר המלבי"ם, היו להם, הם האמינו שיש כמה בני אלים. יש אלילים השוכנים בנחל, ויש אלילים השוכנים בהרים הגבוהים. וכידוע שמכל אל הם רצו לקבל את הכוח שהוא משפיע עליו. הם האמינו באלוהויות רבות, כי הם האמינו שלכל אל יש כוח השפעה לעניין מסוים. והיות וכן, הם היו מזבחים ומקטרים לאותו אלוה כדי לקבל ממנו השפעה באותו עניין שבו הם צריכים. מי שהיה יוצא להפליג בים, היה מזבח ומקטר לאלוה של הים. ומי שהיה הולך לעשות חפירות בארץ, היה הולך ומזבח לאלוה של הארץ. וכך לכל עניין ועניין. כך שלמעשה גם עבודה זרה זו וגם עבודה זרה זו, את הכל את עבדת.
ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך, כי מאיתי גילית ותעלי, הרחבת משכבך ותכרות לך מהם, אהבת משכבם יד חזית. ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. היות והוא מדמה אותם, אולי לפני כן נגיד מה שחז"ל דורשים, הרי ראינו שיש מי שדורש את זה על יאשיהו. רוח אפנו משיח השם, כך ראינו בתחילת הפרק. ואם אנחנו זוכרים יאשיהו היה צדיק, וכאשר הגיעו לכאן מצרים הוא יצא להילחם כנגדם ובסופו של דבר נפל בקרב. ועליו קונן הנביא רוח אפנו משיח השם אשר אמרנו נחיה בצילו וכולי. כך שלמעשה אנחנו רואים שהוא עצמו היה צדיק. למה אם ככה הוא נענש? נלכד בשחיתותם. ולא היה יודע שאין דורו דומה יפה. ומה היה עוונו של דורו? כתוב שהיה שולח אנשים שליחים אל הבתים כדי לוודא שאין עבודה זרה, למגר את העבודה זרה. והם היו שמים את העבודה זרה שלהם על הדלת מבפנים. כן, והיה לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך, שלא ישכחו אותם. עכשיו אלה היו מגיעים, פותחים את הדלת, החלק הפנימי של הדלת כעת פונה לקיר. הם היו מחפשים בכל הבית, מחפשים עבודה זרה, לא מוצאים. יוצאים, סוגרים יפה את הדלת, והעבודה זרה שוב פעם עומדת במקומה. כיוון שהעבודה זרה הייתה על הדלת מבפנים. וגם אם זה היה שתי דלתות, אז זה היה נפתח בדרך הזאת ואחרי זה נסגר והעבודה זרה הייתה עומדת במקומה. ואת זה לא היה יודע. וזה מה שהוא אומר, ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. את העבודה זרה שלך איפה שמת? אחר הדלת והמזוזה. ועל ידי זה יאשיהו לא יכל לדעת מכך.
רש"י מסביר, רש"י מסביר, אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך, אומר רש"י היות והוא מדמה אותה לאישה שמנאפת, אז הוא מתאר אותה כביכול אישה אשר ממתינים לה לפני פתח ביתה כדי לזנות עמה, והיא הלב שלה והמחשבות שלה היכן הם? על הדלת ועל המזוזה. דהיינו המזוזה מדברת על המשקוף. על הדלת ועל המזוזה פירושו מתי תפתח הדלת ואצא אליהם. זה הכוונה על הדלת ועל המזוזה שמת זכרונך, את כל הזמן מחפשת מתי לצאת אל האנשים אשר תזני עמהם. כי מאיתי גילית ותעלי. כביכול, כמו שאמרנו אנחנו כמו עם ישראל כמו נישואים כביכול לקודשא בריך הוא, אבל מאיתי כביכול היית שוכבת וגילית את הכיסוי ועזבת את מקום משכבך שזה ההתייחדות שלנו עם קודשא בריך הוא, ותעלי. עלית מאצלי, להיכן? הלכת אל המנאפים. הרחבת משכבך, הכוונה שיהיה משכבך רחב לקבל בו מנאפים הרבה. ותכרות לך ברית מהם, עשית איתם ברית במקום עם איש חיקך שזה היה קודשא בריך הוא. אהבת משכבם יד חזית. אהבת את משכבם כאשר ראית שיש שמה יד ומקום להראות להם את אהבתך. יד חזית כמו חלקת יואב אליעד אליעדי וכולי, הכוונה ליד, על יד. אז הקמת לך איזה שהוא יד, מקום ששם תוכלי להראות להם את אהבתך.
הרד"ק מסביר, אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. הרד"ק מסביר, ככה אנחנו נראה עוד ביאור אחרי זה, שזכרונך זה מלשון זכרך כיין לבנון. אז אולי לפני כן, הרד"ק אומר ביאור אחד, זכרונך הכוונה עשית דבר שתמיד תזכרי בו את העבודה זרה. עשית סמל שתמיד יהיה לך מזכרת לעבודה זרה. הפך ממה שכתוב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, על השערים אצלך עשית סמל לעבודה זרה. השם אמר תשים זיכרון של עבודת השם, ואת הלכת ושמת זיכרון של הבעל והעבודה זרה. אני נתתי לך מצוות מזוזה כדי שתמיד תזכרי אותי כאשר אדם נכנס וכאשר אדם יוצא, אומר הרמב"ם שזה עיקר עניינה של המזוזה, שיביט במזוזה ויראה ויזכור שהקדוש ברוך הוא משגיח. ואת הסרת את המזוזה ושמת זכרונך. שמת דברים שיזכירו לך את העבודה זרה שלך. זה ביאור אחד.
ביאור נוסף, כמו שהתחלתי לומר קודם, זכרונך זה מלשון זכרו כיין לבנון, אזכרתה להשם. שמת שמה שמת את הקטורת לעכו"ם. זה הכוונה אזכרתה, הכוונה הקטורת שעם זה את זה כביכול היו מקטירים לעבודה זרה. את זה שמת אחר הדלת והמזוזה. ולמה? כי מאיתי גילית ותעלי. מאיתי גילית עצמך. מה פירוש הדבר? אני ציוויתי לך את העבודה, את העבודה שלי אומר השם במקום סתר. מזבח אדמה תעשה לי, לא בניין אבנים גבוה. ועוד ציוויתי לא תעלה במעלות על מזבחי, שלא יהיה מדרגות. ואת ההפך, הלכת לעבוד עבודה זרה במקום גבוה. עשית ההפך ממה שציוויתי. אני ציוויתי לא מקום גבוה אלא מקום נמוך, וגם שם ציוויתי שתעבדי אותי, ואת הלכת עבדת עבודה זרה במקום גבוה. הרחבת משכבך, כלפי מה הדברים אמורים? אני אמרתי לא תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. אי אפשר להקריב היכן שרוצים. יש מקום שבו צריך להקריב, כי אם במקום אשר יבחר השם אלוהיך באחד שעריך. ואילו את הרחבת משכבך. דהיינו מצאת לך מקומות רבים שבהם את יכולה להקריב את הקורבנות שלך לעבודה זרה. כי מספר עריך היו אלוהייך יהודה. ואגב, צריכים לדעת שבית המקדש, קודש הקודשים, נקרא מקום משכבך. שזה נקרא המקום שכביכול בו יש התייחדות של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא. המקום הזה זה קודש הקודשים. אבל את במקום לייחד עצמך לקודשא בריך הוא דווקא שם עם האין סוף ברוך הוא, עם הקדוש ברוך הוא, כמו שתמיד אנחנו מייחדים עצמנו בתפילה כנגד בית המקדש ובית קודש הקודשים ששם שער השמיים והשכינה, את הרחבת משכבך, א' לזנות עם העבודה זרה, דבר שני בכל מקום. הרחבת מה שהיה מקום מצומצם רק במקום אחד, הרחבת אותו למקומות רבים להקריב קורבנות במקומות רבים. הכוונה מה שהקדוש ברוך הוא אסר. יד חזית, בכל מקום ומקום שראית, זה הכוונה יד חזית. הכוונה בכל יד, כמו שכתוב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כאילו המקום אשר יבחר. אני ציוויתי אותך לא לעשות כמו שהם עושים בכל מקום מקריבים, אבל את יד חזית, בכל מקום שראית הצבת לך יד. בכל מקום שראית עשית לך מזבח לעבודה זרה.
המלבי"ם גם הוא מבאר את הפסוק הזה על דרך של האישה המזנה תחת בעלה. והוא מתאר אותה כמו אישה שיוצאת בלילה כביכול בחשאי ממשכב בעלה והולכת אל הזונים אשר ממתינים לה מאחרי הגדר. ואז היא מניחה זיכרונה, מה זה מה שכתוב אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך? מסביר המלבי"ם שזה מדבר על הלבונה, כמו שהסברנו קודם, כמו זכרו כיין לבנון, אזכרתה, שזה מדבר על מיני הקטורת. אז את הלבונה ואת הבשמים שעל צווארה היא שמה מאחרי הדלת והמזוזה כדי שבעלה לא ירגיש בה. כי מאיתי גילית ותעלי. היית הרי שוכבת אצלי אומר הקדוש ברוך הוא, עם ישראל היה מחובר עם קודשא בריך הוא, ואת כעת הסרת את המכסה של המשכב ותעלי לאן? כמו שהוא אמר לפני כן, אל ראש ההרים, גם שם עלית לזבוח זבח. הרחבת משכבך, מה רוצה לומר? את היה לך משכב רחב. היכן? כאן. לא כמו שהסברנו קודם הרחבת משכבך אצל הזונים. המלבי"ם לא מסביר כך. המלבי"ם אומר כאן כביכול עם קודשא בריך הוא הרחבת משכבך. אבל לא יכלת להביא את הזונים לפה, כיוון שפה נמצא הבעל, כביכול כאן עם קודשא בריך הוא. ולכן מה עשית? עזבת את המשכב הרחב והלכת אל המשכב הצר להיות עם הזונים אחר הגדר. הרחבת משכבך, למה? ותכרות לך מהם. על ידי המשכב, אם היית רוצה, דהיינו המשכב הזה נכרת מהם. המשכב הזה כביכול שהוא של בעליך, את לא יכולה להביא את הזונים לפה, ותכרות לך מהם. זה הבדיל אותך מהזונים. לכן אהבת משכבם. העדפת את המשכב שלהם הצר מאשר את המשכב הרחב פה. כי המשכב הרחב פה כאן אשת בעליך, כאן אשת קודשא בריך הוא. אשר היא יד חזית, אצל החזית ואצל הגדר. מה רוצה לומר? הנמשל הוא, הקדוש ברוך הוא היה לנו משכב רחב. אצל הקדוש ברוך הוא היה לנו שפע, היה לנו ברכה. ואנחנו מה עשינו? עזבנו מקור מים חיים של שפע וברכה, לחפש משכב צר. אצל מי? אצל הזונים, אצל העבודה זרה, אצל האלוהויות. והמשכב הזה לא די שלא הטיב לנו אלא עוד הרע לנו. ואומר לך בואי וראי איזה עסקה גרועה עשית. עזבת מקום של שפע ללכת למקום שהוא בחינת בורות נשברים אשר לא יכילו המים.
ותשורי למלך בשמן, ותרבי רקחיך, ותשלחי ציריך עד מרחוק, ותשפילי עד שאול. פה ישנם שתי שיטות איך לבאר את הפסוק. נסביר קודם כל לפי רש"י והתרגום. התרגום אומר כד עבדת ליך אורייתא, הצלחת במלכותא. כאשר שמרת את התורה, הצלחת במלכותך. תקופת שלמה, תקופות טובות של עם ישראל. וכד אסגית לך עובדין טבין, סגיאן משרייתך. כשהרבית לך מעשים טובים, גם כן צבאך ועמך גדל. ושלחת איזגדך עד מרחיק, את השליחים שלך היית שולחת למרחוק למדינות רחוקות. ומאיכת תקיפי, הצלחת להשפיל עמים תקיפים, תקיפי עממיא עד לשאול. דהיינו גם היה לנו גבורה, גם היה לנו שפע, גם היה לנו קשרים מדיניים עם האומות אשר מרחוק. ההצלחה האירה לנו פנים. מתי? כאשר עשינו את רצון השם. ותשורי למלך בשמן. אומר רש"י, אני בהתחלה הייתי מגדל אותך, היית מקבלת פני מלכך בכל מיני תפנוקים. תשורי רש"י מסביר זה לשון ראיית פנים, כמו אשורנו ולא קרוב. אגב זה מעניין, כי רש"י מסביר שגם מה שכתוב תשורה אין להביא, מה זה תשורה? מאיזה לשון תשורה זה מתנה? כי עם התשורה רואים פני המלך. אז תשורה זה מלשון אשור, מלשון לראות. שורו, נכון? מלשון לראות. כמו שהחומה נקראת, למה איך החומה נקראת? שור. נכון? בנות צעדה עלי שור. וגם פה זה מאותו רעיון, כי היו עולים על החומה ורואים למרחוק. אז רואים שלשון לשור זה לשון ראייה, אשורנו זה לשון ראייה. ואת היית זוכה לראות פני המלך, ותשורי למלך בשמן, כאשר יש לך כל טוב. והיית באה ונותנת לו תשורה של שמן מרוב טוב שיש לך. ותשלחי ציריך למרחוק כדי לגבות מס מהאומות. אז היית שולטת עליהם, היה לך מס מהם, היה לך שפע באור פני מלך עליון, כל חיינו היו חיי שפע וברכה. ותשפילי את הגויים עד שאול. והנה בכל אופן את כל זה עזבת בשביל מי? כמו שהסברנו קודם, בשביל העבודה זרה, תוהו והבל שאין בהם ממש.
לעומת זאת הרד"ק מסביר שותשורי למלך, אומר הרד"ק זה כמו ותלכי. כמו תשור מראש אמנה, ישור על אנשים. הוא אומר זה מלשון שיירה. שיירה הכוונה עוברי אורח ממקום למקום. ותשורי למלך הכוונה מלשון ותלכי אל המלך. מי זה? לפי הרד"ק שימו לב זה קו אחר. לפי הרד"ק הוא לא מספר את התקופה הטובה שהייתה לנו כשהיינו עם קודשא בריך הוא, אלא הוא ממשיך לתאר את המעשים השליליים שלנו. ומה המעשים השליליים? במקום לבטוח בקודשא בריך הוא ולצפות לישועתו, למי הלכתם? אל האומות. אל מלכי הגויים לבקש מהם עזרה. למה? כי אם אני אבקש מקודשא בריך הוא, אני צריך לשנות את דרכיי כדי להיות ראוי לישועה. ריבונו של עולם, אני אסתדר לבד. יש לי את מלך אשור, יש לי את המלך ההוא, יש לי את המלך הזה. אני אפנה אליהם, אני אשחד אותם, אני אצור קשרים, אפנה למלך מצרים, כמו שהנביא מוכיח אותם שמלך מצרים הוא משענת של קנה רצוץ. עליו אתם נשענים? אבל הם העדיפו להישען על כל דרך אחרת ובלבד לא לפנות לקודשא בריך הוא. אנחנו רואים את זה אגב לצערנו, אם אנחנו לא מבינים איך דבר כזה יכול להיות, רואים את זה גם כן בדורנו. מוכנים לסמוך על אמריקה, מוכנים לבטוח בצה"ל, מוכנים הכל. אבל להגיד ריבונו של עולם, תן לנו ישועה, את זה לא. הס מלהזכיר. את זה לא יזכירו. הקדוש ברוך הוא נתן ישועה, תגיד תודה ריבונו של עולם. נשיא ארצות הברית אחרי המלחמה בעיראק, נתן נשא ברכה לריבונו של עולם. תודה לריבונו של עולם. רק אנחנו היהודים מתביישים להזכיר שם שמיים. צה"ל יכול וידו הארוכה של צה"ל ואנו נגדע ואנחנו וכוחנו והמודיעין ו... איפה תודה לריבונו של עולם? כבר היה לעולמים. אנחנו רואים גם אז, ריבונו של עולם זה בסדר, אנחנו נסתדר. ויש לזה אגב גם הסבר. חז"ל אומרים שלמה? כי אם אני אומר תודה לריבונו של עולם, זה מחייב אותי. אם אני אומר תודה לריבונו של עולם, זה אומר שיש ריבונו של עולם, אז אני צריך לשמור שבת, אני צריך להניח תפילין. אז עדיף לי לא להגיד תודה לריבונו של עולם, שלא יהיה פה קטרוג על עם ישראל. אצל הגוי, הדת לא מחייבת כלום. מה אכפת לו להגיד תודה לריבונו של עולם? זה לא תובע ממני שום דבר. לעומת זאת אצל היהודי, אם אני אומר תודה לריבונו של עולם, אז יש ריבונו של עולם, אז זה מחייב אותי. מבוקר עד ערב אני צריך לשנות את כל מהלכיי. אבל גוי, יכול להמשיך בכל מה שהוא עושה, כן ויש גם ריבונו של עולם, נכון, יש גם את הריבונו של עולם. פעם בשבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, הלך לכומר, עושה לו מחיקת עוונות, נותן לו גם צ'אנס, נותן לו גם איזה שהוא אובר מסוים שכביכול יהיה לך פור לפעמים הבאות, אחרי זה תבוא עוד פעם נעשה דיליט, נמחק את הכל שוב. אצלם זה מאוד קל, הדת שלהם היא מאוד קלילה, אין לו בעיה להאמין בריבונו של עולם. אבל אצל היהודי, יהודי בתוך תוכו יודע, אתה מאמין בריבונו של עולם, זה תובע ממך. זה דורש ממך. ולכן זה לימוד זכות, למה אצל היהודי הרבה יותר קשה לו, כי הוא באמת יודע מה זה אומר. זה מה שהוא אומר ככה, זה מה שהוא אומר גם ותשורי למלך בשמן. מה זה ותשורי למלך בשמן? מלך אשור, שהוא היה מולך בכל הארצות, לא די שאת עבדת אלוהים אחרים, אלא בכלל הלכת לסמוך על בשר ודם. על מלך אשור, פנית אליו כדי לבקש ממנו עזרה. ועל זה הרי נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן השם יסור ליבו. אם הם היו עובדי כוכבים והיה דעתם לריבונו של עולם, כמו שהיו עובדי כוכבים שהיו עובדים את השמש כשמש של הקדוש ברוך הוא. היו עובדים את הירח כשמש של הקדוש ברוך הוא. אומר ניחא, גם זה אסור. לא תעשון איתי אלוהי כסף, אפילו כדי לעבוד אותי. אבל פה עשיתם רעה עוד הרבה יותר גדולה. לחלוטין הסרתם את הביטחון מאת השם, הלכתם לסמוך על בשר ודם. לא ככלי לריבונו של עולם, לא כדרך שאיתה אני עובד את הריבונו של עולם, אלא לגמרי מחקתם את הריבונו של עולם והלכתם עשיתם לכם איזשהו אדם כבעל כוח, פניתם אליו שהוא יושיע אתכם. ובסופו של דבר נפלו בידו. זה שסמכו עליו, מלך אשור. מה עשיתם בהתחלה? ותשורי למלך בשמן. שולחים לו תשורות, מהיכן? מארץ ישראל, ארץ זית שמן, הרבה שמן יש לנו. שולחים תשורה למלך אשור. ומה בסופו של דבר? בסופו של דבר ותשפילי עד שאול. עזר לך? הושיע אותך? השפיל אותך עד שאול. ותרבי רקחיך, היית שולחת להם למנחה שמן רוקח, מעשה רוקח. היית שולחת להם שמן מבושם ומיוחד. ותשלחי ציריך עד מרחוק, שלחת את השליחים שלך עד אשור שהיא ארץ רחוקה. ותשפילי עד שאול, השפלת עצמך עד שאול לפניו. והנה בואי תראי שהדברים הללו לא רק שלא הועילו לך, אלא עוד הזיקו לעם ישראל.
המלבי"ם מסביר שכאן הוא ממשיך עם המשל עם אותה האישה המזנה תחת בעלה. וכאן הוא מתאר איך היא הלכה מדחי אל דחי. אחרי שהיא יצאה ממשכב בעלה, הלכה להיות קדשה המזומנת לזנות. זאת אומרת אם עד עכשיו היה איזושהי חריגה חד פעמית, מכאן זה כבר הפך להיות שיטה. עד שחשבה מחשבות אומר המלבי"ם כיצד לזנות עם המלך בעצמו. קישטת את עצמך בשמן המור, וזה מה שהוא אומר, זה מה שכתוב ותשורי למלך בשמן. הכוונה הלכת לקשט את עצמך במיני שמנים כדי להיות ראויה למלך. ותשלחי ציריך כדי שיהללו אותך בית פרעה, לשון מליצית, כדי שישבחו אותך לפני המלך, כמה את נאה וכמה את טובה כדי שהמלך ייקח אותך. עד שהשפלת את עצמך עד שאול. עד כמה? עד שבסופו של דבר כשראית שזה לא נותן לך תועלת כל ההשקעה הזאת במלך, התחלת לזנות עם הגדולים, וגם כשזה לא עלה בידייך היית בחינת קדשה לכל עובר ושב. זאת אומרת מה שבהתחלה היה כביכול מייעדת עצמה לגדולים, לאחר מכן הגיעה לדרגה הנחותה ביותר. והמשל כאן אומר המלבי"ם, איך בתחילה זנו מאחרי אלוהיהם למי? למלכים, מלכי אשור, מלך מצרים. לא עם הקטנים. אבל אחרי זה בסופו של דבר הושפלו עד שגם מפני המלכים הקטנים היו שפלים ונחותים. כמעשיה של אותה אישה זונה. זאת אומרת גם אם בהתחלה חשבת שיש פה מישהו גדול, זה לא שפלות להיות להשפיל עצמי לפניו, אבל זה הביא אותך אחרי זה שהיית צריכה להשפיל עצמך בפני כל צרוע וזב, בפני מלכים קטנים שבאופן רגיל לא היית אמורה להשפיל עצמך בפניהם. לפי המלבי"ם הותשורי זה פה גם לשון הבטה וראייה. את נתת עינייך למלך. בהתחלה חשבת להשפיל עצמך למלך אשור, מלך מצרים. אבל בסופו של דבר המבטים הללו לא עזרו לך והם לא התייחסו אלייך, אלא היית צריכה עוד להשפיל עצמך גם בפני הפשוטים.
ברוב דרכך יגעת, יגעת. לא אמרת נואש. חיית ידך מצאת, על כן לא חלית. רש"י מסביר, ברוב דרכך יגעת, הכוונה את התעסקת כל הזמן רק בצרכים שלך. רק למלא תאוותייך, רק להרבות את הונך. לא אמרת נואש. לא אמרת אני אניח לזה, אתייאש מזה ואעסוק בתורה, אעסוק במצוות. חיית ידך מצאת. כביכול צורך ידך מצאת. הרגשת שאת מצליחה במעשים שלך. רש"י מעניין פה מסביר שחיית ידך זה מלשון ערבי. אומר רש"י חיית בלשון ערבית הכוונה צורך. מישהו מכיר את המילה הזאת בערבית? חיית כמילת צורך? יש מילה כזאת בערבית? מה? חיים. חיים? חיית. מה זה אל חיית? יש יש להם עיתון אל חיית, לא? מה זה? דיין. חוב. אל חיית זה חוב? יכול להיות. טוב. בכל אופן רש"י פה מסביר שחיית כנראה זה מלשון ערבית קדומה, שהכוונה צורך. חיית ידך מצאת, כביכול את מרגישה שמה שאת צריכה את מצאת בהשקעה שהשקעת. על כן לא חלית. על כן לא חיפשת את דרך השם ועבודת השם. זה בעצם משל שאומר כשבן אדם הולך אחרי ההבל ומרגיש שלא חסר לו כלום, הוא לא ממהר לחזור בתשובה. לא חסר לי כלום, ברוך השם יש לי יש לי כל טוב. כמו שהם אמרו עבדנו את מלאכת השמיים והיה הכל טוב, ומאז חדלנו לקטר למלכת השמיים הכל הורע לנו. אז כך גם כן הוא אומר, ברוב דרכך יגעת, אחרי הגשמיות והחומריות, לא אמרת נואש, כי חיית ידך מצאת. על כן לא חלית, בגלל זה לא נחלה ליבך לדאוג כמה החסרתי בעבודת השם, כמה אני רחוקה מעבודתו. לא, הרגשת די טוב במצב שלך.
הרד"ק מסביר, אם היית רוצה, היה לך ישועה במנוחה בארצך מבלי שהיית צריכה ללכת ולהגלות ולשלוח שרים וחשובים להתחנף למלך אשור ולהתחנף למלך מצרים. הקדוש ברוך הוא היה מושיע אותך כאן. ברוב דרכך יגעת, אבל את הלכת ויגעת, הוגעת עצמך והלכת בדרכים כדי לפנות למלכים הללו שיושיעו אותך. לא אמרת נואש. אדם שמתייגע בדרכים לצורך דבר מסוים, לפעמים אומר נואש. מה זאת אומרת? אומר די, התייאשתי כבר מללכת בדרכים הללו, אני אני יורד מזה. אבל את הלכת, יגעת אחרי המלכים הללו כדי לצפות מהם לישועה, לא אמרת נואש. כל היגיעה הזאת קלה הייתה בעינייך. לא אמרת די, התייאשתי, אין לי כוח להתאמץ יותר. אלא ערב היה לך כל הטורח ההוא. על כן לא חלית. לא היה לך חולי וכאב בטרחה הזאת. הכוונה כל זה קל היה בעינייך. זה לא נחשב בשבילך למאמץ. זה באמת המציאות שאנחנו רואים אצל אדם שהוא מתרחק מתורה ומצוות, אתה רואה שכל ענייני הגשמיות והחומריות קלים בעיניו. זה לא לא מכביד עליו. תגיד לו איזה מצווה, תגיד לו שיעור, תגיד... יואו אחי התעייפתי, לא אין לי כוח לזה, מה קרה? מה כבר ביקשו ממך? כל ענייני הגשמיות, שמה יש לו כוח אדיר. אין לו בעיה. איך סיפר פעם הרב יעקובזון על שני בחורים שעזבו את הישיבה, לא היו קמים בבוקר לתפילה. לא היה אפשר להעיר אותם בבוקר לתפילה, אומר זה הייתה צרה צרורה איתם עד שבסופו של דבר עזבו את הישיבה. טוב, עזבו את הישיבה, הלכו לשכור דירה. בשביל לשכור דירה צריך עבודה. הלכו לעבוד. ומה הם עבדו? היה איזה שהוא מגדל שבנו אז, איזה שהוא בניין גבוה, והיה צריך להעלות לוחות גבס לקומות העליונות. לא היה להם מנוף כדי להעלות את הלוחות גבס, היו חייבים את זה בדחיפות עד שיבנו את המנוף, הביאו פועלים שיעלו את הלוחות גבס. הם היו קמים ב-5:00 בבוקר ומעלים לוחות גבס לקומה, אתה מבין? לקום ב-7:00 לתפילה, אין לי כוח, תעזוב, מה אתה עכשיו מעיר אותי בבוקר. לקום ב-5:00 בבוקר להעלות לוחות גבס לקומה 30, זה כן יש לו כוח. ואנחנו רואים את המידה הזאת, את הטבע הזה, שברוב דרכך יגעת, ללכת אליהם, התייגעת, התאמצת, לא אמר נואש. חיית ידך מצאת, על כן לא חלית. והנה אני רואה, אומר חיי כוח, חיי כוחך זה חיית ידך. הכוונה הדבר הזה ערב לך כמו חיי האדם וכוחו. ובכל אופן לא התייאשת, הלכת ורדפת אחרי זה ולא חלית. כל המאמצים הללו לא עשו אותך חולה. לא הביאו אותך למצב של משבר, די, לא אלך יותר אחר האלילים. אלא ההליכה אחר האלילים, כמו שהוא אמר קודם, אפילו לעלות ולטפס הרים גבוהים, זה לא היה לך מניעה. אבל לעשות מאמץ קל לכבוד השם יתברך, זה היה לך קשה. זה כבר דרש ממך מאמצים שכביכול לא יכלת לעמוד בהם.
המלבי"ם מסביר, כמו שהסברנו שזה חוזר על עניין הזנות, אומר המלבי"ם, אפילו שאת יגעת ברוב דרכך, הלכת לחפש את הזונים כדי לזנות עמם, לא מצאת חפצך. אף על פי כן לא אמרת נואש. כי חיית ידך מצאת. מה פירוש? כל עוד הרגשת שידך חיה. על כן לא חלית. מה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם, הרגליים כבר היו עייפות, הגוף כבר היה לאה, אבל כל עוד יש לך יד אחת שעובדת, את עדיין הרגשת זה בסדר, אני עדיין קיימת. זה בסדר, אני עדיין מסוגלת. לא שקטת ממעשייך הרעים, כל עוד שחיית ידך מצאת. אפילו שברוב דרכך יגעת, אבל לא אמרת נואש, כל עוד ידי אחת פועלת ועובדת. מה הוא רוצה לומר? עם ישראל כבר הגיעו למצב שהארץ נהרסה. רוב עם ישראל כבר גלו. כמה רעות היו להם? כל הגוף כבר נחלה, אבל יד אחת עוד עובדת. חיית ידך מצאת. יד אחת עדיין עובדת, לא כולם גלו, עדיין נשארה כאן שארית הפליטה, עדיין לא הפסקתם מלדרוש את עזרתם של האלילים. עדיין פניתם אל מצרים, פניתם אל אשור, עדיין ניסיתם לקבל עזרה משאר האומות. זאת אומרת כמה שנחבלתם וכמה מכות שחטפתם, זה לא שבר אתכם. עוד היה מעט חיות, את החיות הזאת לא ניצלתם לעשות תשובה, אלא ניצלתם אותה לפנות לעוד איזה יד אדם שתושיע אתכם.
ואת מי דאגת ותיראי כי תכזבי, ואותי לא זכרת, לא שמת על ליבך. הלא אני מחשה ומעולם ואותי לא תיראי. ואת מי דאגת, רש"י מסביר, ממי התייראת כי תכזבי, שפסקת מלעבוד אותי. כי זבת בי, כמו לא יכזבו מימיו, כי כל אדם כוזב. מה זה כזב? מי שבוטחים עליו והוא מאכזב, זה נקרא כוזב. להבדיל משקר, ששקר מעולם לא היה אמת. כזב זה עוד משהו שציפינו שיתקיים והכזיב. אומר השם הלא אני מחשה, הרי החשתי על כמה פשעים שפשעת כנגדי. הרד"ק מסביר יותר לעומק, את מי דאגת ותיראי. ממי את פחדת שאת יראה כעת? כי תכזבי. שאני אומר לך שעשית מעשים שליליים ואת אומרת לי לא עשיתי. למה הבן אדם מכחיש? ילד שאומרים לו מי נגע? הוא אומר לא אני. למה הוא אומר לא אני? הוא מפחד, נכון? לא רוצה שיענישו אותו, שיקפידו עליו. אבל הקדוש ברוך הוא כביכול תמה עלינו, ממי את מפחדת שאת צריכה לכזב ולומר לא עשיתי את המעשים האלה? אומר הקדוש ברוך הוא, ממי פחדת שאת צריכה לכזב? מה תגידי? מהריבונו של עולם? אומר הקדוש ברוך הוא הרי אותי לא זכרת. כשעשית את המעשים הקלוקלים הללו, את לא זכרת אותי. ולא שמת על ליבך. כי את בעצם כביכול אפילו לא חשבת שאני רואה את המעשים שלך. אומר הקדוש ברוך הוא, אם כך שאת לא חוששת ולא יראה ממני, שואל הקדוש ברוך הוא אז למה תכזבי? הלא יותר טוב לך להתוודות. מי מכזב? מי שמפחד. אבל הקדוש ברוך הוא אומר את מי דאגת ותיראי? את הרי לא דואגת, לא מפחדת ממני, הרי אותי לא זכרת, לא שמת על ליבך, אז למה תכזבי? אז תתוודי, טוב יותר לך להתוודות ולומר כן אמת עשיתי, מאשר לשקר. אומר הקדוש ברוך הוא הלא אני מחשה, הרי אני שתקתי, הארכתי את אפי, לא נתתי לך עונש באופן מיידי. ומעולם, ומקדם כך גם כן מידתי עם בריותיי, שאני לא נפרע באופן מיידי. ואומר הקדוש ברוך הוא ואותי לא תיראי. אז קודם כל אין לך מה לחשוש להודות, אומר הקדוש ברוך הוא כי הרי מאז ומקדם אני מאריך אפי. אני מחשה. ומעולם, מעולם הכוונה וכך גם כן מעולם ומנהגי להחשות. הכוונה לא להגיב באופן מיידי. אומר הקדוש ברוך הוא ואם את לא היית יראה אותי בשעת העבירה, למה תיראי אותי כעת בעת התוכחה ואת פתאום אומרת לא עשיתי? זה הסיום, ואותי לא תיראי. אומר הקדוש ברוך הוא אז לא היית יראה ממני כאשר עשית עבירה, אז מה פתאום עכשיו בעת התוכחה את פתאום יראה ומכחישה מעשייך?
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא בעצם המשך של מה שראינו שהוא מוכיח אותה לפני כן כאישה המזנה תחת בעלה. אומר לה ואת מי דאגת? אל ממי את חוששת, ממי חששת כביכול כאשר הלכת ועשית את מעשייך? הרי את לא יראה מבעליך, אין לך חשש ופחד מבעליך שמא יתפוס אותך, שמא יפעל כנגדך. כי הלא אני מחשה, הרי את רואה שאני מחשה ואינני מעניש אותך. ולא תיראי בגלל יראת הרוממות, כי הרי יש שני מיני יראה. יש יראה שאדם חושש מפני עונש. יש יראה שאדם ירא מרוממותו של אותו גורם שממנו הוא ירא, כי יראת אישה מבעלה. אישה לא אמורה לירא מבעלה יראת העונש, אלא יותר יראת הרוממות, הכוונה שתכבד אותו. אומר לה אומר הקדוש ברוך הוא כי אותי לא תיראי, אני רואה שכל מעשייך הם בלי דאגה ובלי יראה ואת לא מתחרטת על המעשים הרעים שאת עושה. אז אומר הקדוש ברוך הוא את מי דאגת, אז ממי את דואגת וממי את יראה? אני אגיד צדקתך ואת מעשייך ולא יועילוך. הפסוק הזה יכול להתבאר בשני פנים. רש"י אומר אני אגיד צדקתך, אני תמיד מגיד לך דברים שאם תעשי אותם תצדקי. פירושו אני תמיד נותן לך עצות טובות. אני תמיד נותן לך דברים שיכולים לעזור לך. אני אגיד צדקתך. ואת מעשייך, אומר הקדוש ברוך הוא אבל מעשייך את לא עושה מה שאני אומר. אני אגיד צדקתך אבל מעשייך הם שונים. ואת מעשייך לא יועילוך. כאשר תבוא עלייך הרעה, המעשים השליליים שאת עושה לא יעזרו לך, במילים פשוטות אפילו גם יזיקו לך. הרד"ק לעומת זאת יש לו פה ביאור מעניין. הוא מסביר שהפסוק הזה נכתב בציניות. אומר הקדוש ברוך הוא את תכזבי. מה זה תכזבי? עושה עצמך כצדקת. מה, מה יש? מה לא בסדר איתי? איזה דברים לא טובים עשיתי? את תכזבי. אומר הקדוש ברוך הוא את אומרת שאת צדיקה? בא הקדוש ברוך הוא ואומר אני אגיד צדקתך. אני אספר לך איזה צדיקה את. בואי אני אספר לך כמה מעשים טובים עשית. דהיינו אני אגיד לך איזה צדקות את עשית. והם המעשים הרעים שהוזכרו לפני כן, שהייתה הולכת ומזנה תחת בעלה וכולי וכולי. אומר הקדוש ברוך הוא זה הצדקות שלך. זה הצדקות שלך, אני אגיד צדקתך, אני אספר לך את המעשים הטובים שעשית. ואת מעשייך, את המעשים שאת עשית ואת חושבת שהמעשים האלה הם יועילו לך, לא רק שלא יועילו עוד יזיקו, אז תאמרי לי אלה הם מעשה צדקה? אלה הם מעשים טובים? המלבי"ם מסביר, למה את דואגת ואיך את יראה מפניי? אומר לה הקדוש ברוך הוא אני מגיד צדקתך, אני מלמד אותך לעשות דברים טובים. אז למה את יראה מפניי? ומכל מקום ולא יועילוך. כל מה שאני מלמד אותך לא נקלט. זה הלא יועילוך. לפי מה שהסביר רש"י הכוונה מעשייך הרעים לא יועילו לך, יזיקו לך. אבל הקדוש ברוך הוא זה חוזר על אני אגיד צדקתך. אני אלמד אותך לעשות מעשים טובים ותמיד ככה אני עושה. אז זה נופל על אוזניים ערלות. לא יועילוך, אז אני מדבר, זה לדבר לקיר. זה לא עוזר לך, את לא למדה ממה שאני מלמד אותך ומסביר לך. בזעקך יצילוך קיבוצייך, ואת כולם יישא רוח, ייקח הבל. והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי. בזעקך יצילוך קיבוצייך. רש"י מסביר, אלה שאת קיבצת לך לעבוד אותם, בזעקך כשאת צועקת אליהם, בבקשה יצילוך קיבוצייך. תצעקי אליהם שיבואו לעזור לך. יצילוך בזעקך. הלא את כולם יישא רוח. הם לא יכולים להציל, אין בהם ממש, אשר אין רוח בם. אז איפה יצילו אותך? זה פסוק מפורש בתורה. אי אלוהימו צור חסיו בו. אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם. כל הזמן אתה מקריב לו חלב ונסכים. יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה. תפנה אליו שיעזור לך. יגן עליך, יסתיר אותך. אי אלוהימו צור חסיו בו, איפה האלוה שאתה סומך עליו?
עליו. זה מה שאומר כאן הנביא, בזעקך, כשאת צועקת, אוי, יש צרות, יצילוך קיבוצייך. כל אותם עבודות זרות שקיבצת לך שיבואו יצילו אותך. אבל את עצמם לא יכולים להציל, את כולם ישא רוח יקח הבל. והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. לא טוב יותר היה לחסות בי, אומר הקדוש ברוך הוא, שבאלוה אלוהי האלוהים יש בו ממש, ומי שחוסה בו ינחל ארץ ויירש הר קדשי.
הרד"ק מסביר שזה חוזר גם באופן יותר ספציפי על הגויים שאת היית נושאת להם מנחה, לא רק לעבודה זרה. הרי ראינו סמכו על אשור, שלחו מנחה למלך מצרים. אומר לה הקדוש ברוך הוא, בזעקך יצילוך קיבוצייך, כל המטריה האווירית שיצרת מסביבך כדי לגונן עלייך מפני האויבים, נו תצעקי להם. הלא מצרים כמו שאמרנו משענת קנה רצוץ, שעוד נוקבת את היד. איפה הם אלה שאת סומכת עליהם? איפה מלך אשור ששילמת לו כדי להינצל? אומר לה, הרי הם את עצמם לא הצילו, ישא רוח יקח הבל. הרי אשור הגיע לירושלים בחיל כבד מאוד, ומה בסופו של דבר היה? מלאך השם בלילה אחד 185 אלף ראשי גייסות, לא הותיר מהם מאומה. אז הוא אומר, הנה אלה שאת סומכת עליהם, הרי רוח לוקח אותם, הבל יקח אותם. ברגע אחד אינם. אז עליהם את סומכת? מי שלא יכול להציל עצמו, איך יציל אותך? את כולם ישא רוח, אומר הרד"ק, כמו הרוח שנושאת את המוץ קל ומהר, כן מתו כולם ברגע אחד. אז עליהם את סומכת?