פרק נ"ו הוא המשך ישיר לפרק הקודם. שם הבטיח הקדוש ברוך הוא שדברו לא ישוב ריקם, "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", ההרים יפצחו רינה, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש" - כל אלו הבטחות על העתיד לבוא. כאן, אומר הרד"ק, נאמר התנאי: מה מעכב את הגאולה, ובזכות מה היא תבוא.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת׃
הרד"ק מבאר: הקדוש ברוך הוא, לאחר שהתחיל לדבר על הגאולה, פונה אל עם ישראל ואומר להם - אתם יודעים מה מעכב את הגאולה? משפט וצדקה. אם תיטיבו את דרכיכם, "שמרו משפט ועשו צדקה", אזי "קרובה ישועתי לבוא" - הישועה תגיע במהרה. ואם היא מתעכבת, זה רק משום שמשפט וצדקה עדיין לא עשיתם.
המלבי"ם נוקט בקו קבוע: משפט תמיד עניינו בין אדם לחברו - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"; וצדקה תמיד עניינה בין אדם למקום. וכאן צריך להיזהר מבלבול: "צדקה" בלשון הנביא איננה נתינת מטבע לעני, אלא עשיית צדקות בין אדם למקום, להיות צדיק בעבודת השם.
מכאן מובן גם השינוי בלשון: למה במשפט נאמר "שמרו" ובצדקה "עשו"? המשפט הוא בין אדם לחברו, וכל תוכנו הימנעות: לא להזיק, לא לדבר לשון הרע, לא לקלל, לא לגזול, לא לעשות דבר שיגרום נזק לזולת. זהו "השמר, פן ואל" - שב ואל תעשה, ודי בשמירה שלא לעבור. לעומת זאת צדקה, שהיא בין אדם למקום, מצריכה מעשה: להניח תפילין, לשמור שבת, ללמוד תורה, ואף לעשות חסד עם הבריות שגם הוא בכלל בין אדם למקום. אדם שיושב כל היום בביתו ואינו עושה דבר אינו יכול לומר שהוא צדיק גדול; צדיק גדול צריך שיהיה לו מה לומר שהוא עושה. לכן דווקא אצל הצדקה נאמר "ועשו".
על פי מה שהתבאר בפרק הקודם, מסביר המלבי"ם, חסד השם כמוהו כגשם: החסד מוכן באופן תמידי, והכול תלוי במקבלים. הגשם יורד תמיד, והשאלה היא מה תזרע: תזרע קוצים - יצמחו קוצים; תזרע תבואה - תצמח תבואה. חסד השם אינו משתנה, אלא הוא תמידי, ותלוי בך מה תעשה כדי לקבלו.
וזהו דיוק הלשון: "צדקתי" היינו שהקדוש ברוך הוא מצדיק את בריותיו ומזכה אותן שלא על פי שורת הדין. הצדקה הזאת כבר קיימת במציאות, אלא שהיא מכוסה מעינינו, ולכן נאמר עליה "להיגלות" - היא ישנה, ואנו רק מחכים שתתגלה. אבל הישועה עצמה עדיין איננה, ולכן נאמר עליה "קרובה ישועתי לבוא" - עדיין לא הגיעה, אנו מצפים לה. תתנהגו בצדק וביושר, אומר הקדוש ברוך הוא, ואביא לכם אותה בקרוב.
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע׃
"שומר שבת מחללו" נראה לכאורה כפרדוקס: הוא שומר או מחלל? אלא הכוונה: שומר ונזהר מִלְּחַלל את השבת. ו"אשרי אנוש יעשה זאת" - מפרש הרד"ק - על שמירת השבת. "ובן אדם יחזיק בה": הרי כבר נאמר "יעשה", ומה מוסיף "יחזיק"? אלא שדברים שעושים פעם אחת אינם הקושי; כל הבעיה בדברים המצריכים התמדה ומאמץ יומיומי. לכן לא די בעשייה חד פעמית, אלא שיהא נזהר בזה כל ימיו.
בכלל שמירת השבת, אומר הרד"ק, יש גם "זכור את יום השבת לקדשו". ומהו קידוש? כל עניין של קדושה הוא הבדלה: "את אהרן לקדשו" - להבדילו משאר אחיו הכהנים, שהוא כהן גדול; "את הכהנים לקדשם" - להבדילם משאר בני אדם, שהם משרתי השם; "הרי את מקודשת לי" - מופרשת ומובדלת לי משאר בני אדם.
ובמה מבדילים את השבת? חז"ל אומרים: במאכל, במשתה ובכסות נקייה. בענייני הגוף הוא נבדל משאר הימים - בגד אחר, מאכל אחר, ואף מספר סעודות אחר: בכל יום שתי סעודות, ובשבת שלוש. ובענייני הנפש, לשון הרד"ק: "שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ומובדלה מהם, ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשה האל". לכן אדם בשבת צריך להגביר חיילים לתורה. לא שיעסוק בשבת בענייני חול ובעניינים ארציים, ולא שיעסיק את מחשבתו בקריאת עיתונים מלאי הבלים - ואני מדבר גם על העיתונים הדתיים - ובענייני פוליטיקה. קח לך בשבת ספר הלכה, ספר לימוד, ספר חידושים על הפרשה, שיעור של דברי תורה.
מדוע הזכיר הנביא כאן את השבת? אומר הרד"ק: כאן הוא מדבר אל בני הגלות, ומבקש לומר להם באיזו דרך ייגאלו. שמרו משפט ועשו צדקה - ובזכות מה תבוא הישועה? "שומר שבת מחללו". ולמה דווקא שבת? שהרי הגמרא אומרת שבעוון חילול שבת גלו ישראל מארצם, וכלשון הכתוב "הנה ראיתי ביהודה דורכים גיתות" - היו דורכים גיתות ועושים יין בשבת. שני דברים היו להם: חילול שבת בראשית, וחילול שבת הארץ, היא השמיטה. וכיוון שזו סיבת הגלות, זו גם תהיה סיבת הגאולה.
וכן אמרו חז"ל: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת, שנאמר "ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם". ועוד אמרו: אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, שנאמר "אשר ישמרו את שבתותי" - שבתותי כתיב, ומיד אחר כך: "והביאותים אל הר קודשי". שמרו את שבתותי - ותזכו לגאולה.
ומה שנקט דווקא שבת, אומר הרד"ק, לרמוז בה על שאר מצוות עשה, שהשבת חמורה ויש בה עשה ויש בה לא תעשה. ושלא תאמר שבכך הכול מתמצה - אשמור שבת ואחר כך אעשה כרצוני - לכן הוסיף באופן כללי "ושומר ידו מעשות כל רע", כנגד מצוות לא תעשה.
לכאורה יש בפסוק קושי בלשון: "ובן אדם יחזיק בָּהּ" - לשון נקבה, ומיד "שומר שבת מחללוֹ" - לשון זכר. אומר הרד"ק: אף על פי כן אפשר לנקוט בשבת שתי הלשונות. "שבת" כשלעצמה לשון נקבה, אך כשמתייחסים ל"יום השבת" - יום הוא לשון זכר. לפיכך שני הביטויים מתאימים למילה שבת.
אומרים בשם רב שפירא, מייסד הדף היומי, ביאור נאה על שלוש הלשונות שבתפילות השבת. אצל האשכנזים בערבית של ליל שבת אומרים "וינוחו בָהּ", בשחרית "וינוחו בוֹ", ובמנחה "וינוחו בָם". ממה נובע השינוי? הוא תיאר את המציאות שהייתה מקובלת באירופה: ליל שבת היה אצל הגויים יום עבודה רגיל, והיהודי שהייתה לו חנות היה משאיר אותה פתוחה ומסיים בשמונה בערב - נמצא שרק אשתו נחה, ולכן "וינוחו בה". למחרת בבוקר האיש כבר לא פתח את החנות, אבל האישה הלכה לתיאטרון ולקניות - נמצא שרק הוא נח, ולכן "וינוחו בו". ואחר הצהריים, במנחה, הוא אינו פותח את החנות והיא כבר סיימה את קניותיה - עכשיו שניהם נחים, "וינוחו בם". כך, לצערנו, הייתה המציאות.
המלבי"ם מבאר: אמרנו שהצדקה והישועה מוכנות לבוא ועומדות להגיע, ואומר הקדוש ברוך הוא - תמשוך אותן, תביא אותן, זה תלוי בידך, במעשה האדם. "אשרי אנוש יעשה זאת" - במעשיו הוא מגלה את הצדקה ומביא את הישועה. ואפילו מי שאינו עושה זאת במלואו, "ובן אדם יחזיק בה" - שיחזיק בה לפחות כדי שלא תתמוטט. וכנגד שני חלקי העבודה: "שומר שבת מחללו" כנגד בין אדם למקום, "ושומר ידו מעשות כל רע" כנגד בין אדם לחברו.
ולמה שינה מ"אנוש" ל"בן אדם"? אומר המלבי"ם שתמיד "בן אדם" קטן מ"אנוש". אנוש מורה על אדם קטן - זה אולי מה שנקרא בזוהר "בר נש". ו"בן אדם" הוא חיסרון נוסף: לא זו בלבד שהוא קטן, אלא שהוא נולד מאדם, להבדיל מ"בני האלוהים" שהם המלאכים והכוחות הנבדלים. ולכן כשרוצים להזכיר אצל יחזקאל בדרך קטנות קוראים לו "בן אדם", לומר גנותו שהוא נולד מאדם ואינו כאותם כוחות עליונים רוחניים.
וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהֹוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ׃
בן הנכר שהתגייר עלול לומר: למה לי להתגייר? הרי כשישלם הקדוש ברוך הוא שכרם של ישראל, אותי יעמיד בצד, שהרי איני מקורי אלא חיקוי - רק התגיירתי. וכן הסריס, שאינו מסוגל להוליד, עלול לומר: למה אטיב את דרכיי, הרי אני כעץ יבש שאין לי המשכיות ואין לי בנים.
הרד"ק מסביר מדוע נסמכו כאן דווקא בן הנכר והסריס: לבן הנכר יש חיסרון שאין לו ירושה בארץ, שהרי הארץ התחלקה לשבטים - בני דן נוחלים בנחלת דן ובני ראובן בנחלת ראובן, ואילו הגר, מאיזה שבט הוא? וכזה בדיוק היה סיפורו של המקלל, המחרף והמגדף, שבא לנטוע אוהלו אצל שבט דן וסברו שדי בכך שאמו משבט דן, ואמרו לו: אינך משורש דן, שהרי "למשפחותם לבית אבותם" - ולא נתנו לו. והסריס אף הוא אין לו ירושה שיירשנה בנו, שהרי אין לו בנים. נמצאו שניהם חדלי ירושה.
ושלא יאמרו: כיוון שאנו מובדלים מנחלת ארץ ישראל, מה לנו ולכל ההבטחות על ארץ ישראל? על כך אומר הקדוש ברוך הוא: אף שאין לך חלק וירושה בארץ, דברים טובים אחרים אני מבטיח לך, ואותם בוודאי יהיו לך.
ושואל הרד"ק: הרי מצאנו ביחזקאל שכן תהיה לגרים נחלה בארץ ישראל? ומתרץ שיש לחלק בין גרים שהולידו בנים לאחר שהתגיירו לבין גרים שהתגיירו ולא הולידו בנים אחר גיורם. מי שלא הוליד אחר גיורו - אף אם יש לו בנים מלפני כן, אין הם יורשים אותו, והרי הוא ממש כסריס, ולכן דימה אותם הנביא זה לזה. ואילו יחזקאל דיבר בגרים שהולידו בנים, ובניהם הם חלק מעם ישראל, ולכן יקבלו חלק בעתיד כאזרח בישראל.
ההבדלה שמדובר בה כאן, מבאר הרד"ק, היא חששו של בן הנכר שיאמר: אף שהצטרפתי והתחברתי ואני חלק מן העם היהודי, כיוון שאין לי בן בישראל לא אהיה חלק מהם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכן יחשוב הסריס: לא הנחתי בן כמותי. ובאמת אמרו חז"ל: כל מי שאינו מניח בן ליורשו הרי הוא כמנודה לשמים. והרי הקדוש ברוך הוא הותיר את העולם על מנת שיפרו וירבו בו, "לשבת יצרה", ואם לא זכיתי להניח בן - חס ושלום ייכרת שמי וזכרי מן העולם, וכביכול אין הקדוש ברוך הוא מעוניין בי.
אך שואל הרד"ק: מה אפשר לתבוע ממנו, מה יעשה המסכן שאין לו בן, ועל מה ינדוהו? אפשר לפרש שהמאמר נאמר במי שלא הניח בן בכוונת תחילה - שיכול היה לעסוק בפריה ורבייה, אלא שהחליט שעדיין אינו בשל למערכת נישואין ומעוניין ליהנות עוד מן החיים. אך הרד"ק אומר שאפשר לפרשו גם במי שלא זכה לזרע של קיימא, ודייק בלשון: לא נאמר "הרי הוא מנודה" - שאז היה זה עונש - אלא "כמנודה לשמים", כלומר הוא נראה כמנודה. ואז עלול הוא לחשוב: הנה לא זכיתי לבן, כאילו נידוני מן השמים, ואם כן מה לי לצפות לגאולה העתידה? על כך בא הנביא ואומר: דע לך, יש לקדוש ברוך הוא הבטחות טובות גם לאלו שנדמה להם שהם נחותי דרגה - הגר שבא מן הגויים, והסריס שלא זכה לבנים. בואו והסתפחו בנחלת השם, ואתן לכם הבטחות טובות על העתיד.
המלבי"ם מבאר על פי הכלל: יש קיום באיש ויש קיום במין. הקיום במין, שהוא קיום הגוף והמין האנושי, תלוי בשלשלת הנולדים - היה לו אב, נולדו לו בנים, והבנים יפרו וירבו ויולידו עוד. אך הקיום האישי של הנפש אינו תלוי בהורים ואינו תלוי בבנים; הנפש מתקיימת מצד עצמה. אמנם האר"י הקדוש כותב, וכך הבאתי גם בספר, שמי שלא זכה לבנים נפשו כביכול לא התחילה כלל את תיקונה וצריכה לחזור מחדש - אך זה רק במי שלא זכה לבנים באף גלגול; ואם באחד הגלגולים כבר היו לו בנים, די בכך, ולא יצטרך להתגלגל מחמת שאין לו בנים כעת. וכולנו כבר מגולגלים.
וכנגד מה שאמרנו שהכול תלוי בהכנת המקבל - שהשפע כגשם היורד תמיד, והכול תלוי במה שתזרע בגינתך: דברים טובים יצמיחו טוב, קוצים וברקנים יצמיחו קוצים - אומר הקדוש ברוך הוא: המקבל יהיה מי שיהיה, ואפילו בן הנכר או הסריס. והנה הסריס דואג שחסר לו הייחוס לאחריו, ובן הנכר דואג שחסר לו הייחוס לפניו - מאין באת, מהורים גויים. ואומר הקדוש ברוך הוא: בין זה שחסר לו ייחוס לפניו ובין זה שחסר לו ייחוס לאחריו, לא אבדיל אותו, שהרי הוא "הנלווה אל השם", ואף לא אתייחס אליו כאל עץ יבש. שכן אף שאין להם המשכיות של זרע, יש להם המשכיות של שושלת נפשית: אדם שאין לו המשך גשמי, המשך במין, עדיין יש לו שורש רוחני, והשורש הרוחני קיים לעולם - שהרי ברוחניות אין התבטלות ואין ביטול, והדבר קיים לעד. הקיום הנפשי שלהם עומד, ועל כך באה ההבטחה שמבטיח הקדוש ברוך הוא.
פרק נ"ו פותח בתנאי הגאולה: "שמרו משפט ועשו צדקה" - משפט בין אדם לחברו, בדרך של שמירה והימנעות מהיזק, וצדקה בין אדם למקום, בדרך של עשייה. חסד השם כגשם הקבוע, והכול תלוי בהכנת המקבל; לכן הצדקה כבר קיימת ורק "להיגלות" היא צריכה, ואילו הישועה "קרובה לבוא" בזכות מעשינו. הנביא מדגיש את השבת, שבעוון חילולה גלו ישראל ובזכות שמירתה ייגאלו, ומוסיף "ושומר ידו מעשות כל רע" כנגד מצוות לא תעשה. ולבסוף מנחם הכתוב את בן הנכר ואת הסריס, שאף שאין להם ירושה ולא המשכיות בעולם הזה - אין הקדוש ברוך הוא מבדילם מעמו, ושורשם הרוחני קיים לעולם, ולהם מובטחות טובות שאינן נכרתות.