פתיחה: ירושלים שעדיין לא נוחמה
הפרק פותח בנבואת נחמה גדולה - "רני עקרה לא ילדה" - הבטחה שכנסת ישראל שהייתה בבחינת עקרה תחזור ותרנן, תתקבץ ותשוב לארצה. מכאן ואילך בא הנביא ומתאר את המצב הביניים: אמנם כלל ישראל ישובו לארץ, אבל ירושלים עדיין לא תיבנה ולא תיכונן. על השלב הזה מדבר הפסוק שלפנינו.
עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים׃
"עניה סוערה" - כנסת ישראל שהיא עניה, וליבה סוער מרוב הצרות. המצודת דוד מסביר שהכוונה לירושלים: היא כעניה המרעידה מרוח סערה, ואין מי שינחם אותה. וכשכתוב "ציון" הכוונה ירושלים, וכלשון "קומו ונעלה ציונה".
המלבי"ם מבאר: ארץ ישראל כבר נוחמה, "רבים בני שוממה", עם ישראל שב לארצו - אבל היא, ירושלים, עדיין לא נוחמה, עדיין לא זכתה שתיבנה. ועל כך אומר לה הקדוש ברוך הוא: אל תצטערי, עוד תיבני ותיכונני.
"מרביץ בפוך אבניך" - מסביר המצודת דוד, שדרך המרצפים להשכיב את אבני הריצוף על גבי חול, כדרך שמרצפים אבני שפה במדרכות: שוטחים חול ועליו מניחים את האבנים. אומר הקדוש ברוך הוא: אצלכם, כשיבואו לייסד את אבני ירושלים, לא ישימו למטה חול אלא פוך - אבני נופך, אבנים יקרות, ועליהן ישכיבו את אבני הרצפה. "ויסדתיך בספירים" - ואת יסודות הבניינים יעשו מאבני ספיר, שהן אבנים יקרות ביותר.
מהי אבן הספיר? הרד"ק מביא בשם רב סעדיה גאון שהיא אבן לבנה; רבי אברהם אבן עזרא כתב שהיא אבן אדומה; הרד"ק עצמו מסביר שהיא מרגלית שחורה; ותרגום יונתן מתרגם "אבני טבוון" - אבנים טובות, בלי לפרט צבע, וכן ב"לבנת הספיר" הוא מתרגם "אבן טבא". בסופו של דבר הצבע איננו העיקר - העיקר שזו אבן טובה. ויתכן שכל הפירושים אמת: כשם שבמיני פירות יש כמה גוונים באותו מין עצמו, כך גם באבנים יתכנו כמה גוונים באותו מין.
מציאות ימינו: ארץ נגאלת וירושלים שוממה
ודברי המלבי"m כאן מדהימים, שכן אנחנו נחשפים בדיוק למציאות הזאת: עם ישראל חזר לארצו, וירושלים חרבה, שוממה, בזויה ושפלה. אמנם בנו אצטדיון טדי, אמנם בנו את היכל המשפט, אמנם בגבעת רם יושבת כנסת המינים - אבל היא עדיין לא נוחמה. מי שרואה כיצד יושבים זרים וזדים בהר הבית, ועל המקום המקודש ביותר הקימו את בית תפילתם ובית טומאתם - מה יש לאותה עניה סוערה אם לא לקונן ולמאן להינחם? הנה ארץ ישראל כבר התחילה גאולתה, ואילו אני לא רק שלא התחלתי בגאולתי, אלא עוד הוסיפו לי חורבן על חורבני. ועל זה באה ההבטחה שבפסוק הבא.
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכׇל־גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי־חֵפֶץ׃
"כדכוד" הוא מין אבן טובה (ויש שתי גרסאות בקריאתה, האם הדל"ת בשווא נח או בשווא נע). ומהן "שמשותיך"? כמה ביאורים נאמרו בדבר: רש"י מביא בשם אונקלוס "אעך", וכן בתרגום יונתן, והכוונה לעצי החלונות, שיהיו מאבן יקרה. מנחם חיברו עם לשון "ישמשונה", כלומר כלי תשמישך יהיו מאבנים יקרות. ויש מסבירים מלשון שמש: הפתחים שהחמה זורחת בהם, שדרך לעשות כנגדם מחיצות של זכוכית צבעונית לנוי - ואמר הכתוב שלא תשתמשו בזכוכית אלא בחלונות של אבנים טובות ויקרות שיגנו מפני השמש. ומדרש תהילים מביא ביאור נוסף, מלשון "שמש ומגן", והכוונה לשיניים הבולטות על גבי החומה, כשיני חומת ירושלים: מרוב העשירות אף השיניים הללו יהיו מאבן יקרה.
אבני אקדח
תרגום יונתן מתרגם "לאבני גומרין" - גחלים (וכן "בישרא אגומרי" הוא בשר על גבי גחלים, ו"מוגמר" הם בשמים שנותנים על גבי גחלים להפיץ ריח). וכיצד קשור אקדח לגחלים? אלא "אקדח" אינו האקדח שלנו, כי אם לשון אש, כמו "קודחי אש מאזרי זיקות", וכמו "אש קדחה באפי". כלומר: שעריך יהיו מאבנים טובות הבוערות כלפידים, המאירות כגחלים קודחות.
ויש מסבירים "אקדח" מלשון קדיחה: אבנים גדולות כל כך, שכל חלל הפתח קדוח בתוכן - חלל הפתח, המזוזות, המפתן והסף, כולם מגוף האבן האחת. פלא פלאים. היום היהלום הגדול ביותר שאנו מכירים, אומרים שהוא של מלכת בריטניה, בגודל של ביצה. אבנים גדולות מזה איננו מכירים כלל, והנביא אומר שיהיו אבנים אדירות כאלה.
אם לא ראית לא האמנת
וכאן ראוי להזכיר את המעשה בתלמידו של רבי יוחנן. דרש רבי יוחנן על גודל האבנים שיהיו בירושלים, שלושים אמה על שלושים אמה, ואותו תלמיד לגלג: היכן יש דברים כאלה? היום בקושי מוצאים יהלומים פצפונים, על מה אתה מדבר? לימים הפליג בים וראה מלאכי השרת מנסרים אבנים יקרות. שאלם למה אלו, אמרו לו: לירושלים. כשחזר אמר לרבי יוחנן: דרוש רבי, לך נאה לדרוש! אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות. אדם שחסר אמונה - חסרון האמונה הוא דבר נורא ואיום.
מספרים שהיה בחור ישיבה מבוגר שהיה בא אל החזון איש לדבר בלימוד, והחזון איש - כדרכו עם כל מי שבא לדבר עמו בלימוד - היה יורד ממרום מושבו ומדבר עמו כאחד האדם. בכל פעם היה אותו בחור מביא עמו בקבוק יין, שהמצקת יין על גרונם של תלמידי חכמים כאילו הקריב נסכים. פעם אחת הזכירו איזה מדרש, ואמר הבחור: ודאי שאין זה כפשוטו, זה לא מסתבר. היה בזה זלזול גדול בדברי חז"ל. הקפיד עליו החזון איש מאוד ואמר: מה זאת אומרת אין זה כפשוטו? חז"ל כך מתארים שיהיה, ודאי שכך יהיה כפשוטו! והתווכח עמו, ולבסוף אמר לו: ובפעם הבאה אל תביא יין - שהחזון איש הקפיד מאוד שלא לשתות יין שנגע בו אדם שדעותיו מפוקפקות. דברים נוראים: וכי דברי חז"ל אינם נאמנים אצלך? אתה צריך הוכחות? צריך מלאכים שיראו לך, ובלעדיהם אינך מאמין?
וכל גבולך לאבני חפץ
הרד"ק מסביר: "אבני חפץ" הן אבנים שהאדם חפץ בהן - לא אבן ירושלמית, אלא אבנים טובות ומרגליות. ו"כל גבולך" - לא ירושלים לבדה אלא גם הערים שבגבול. ומוסיף הרד"ק, שיתכן מאוד שהלמ"ד שב"לאבני אקדח" וב"לאבני חפץ" היא למ"ד השימוש: לא שיבנו מחדש באבנים יקרות, אלא שהאבנים עצמן שמהן בנויים השערים והגבול יהפכו להיות אבני אקדח ואבני חפץ. ויתכן שהדברים כמשמעם ממש, ויתכן שבאו להמשיל את גודל העושר ושפע הטובה לעתיד לבוא, עד שאם תרצו תוכלו לעשות אף את השערים מאבנים יקרות אדירות.
ביאור המלבי"ם: אבני השבטים
המלבי"ם מפרש "כדכוד" - אבן השוהם, ו"שמשותיך" - החלונות, והדברים רמזים הם. אבן הנופך היא אבנו של יהודה, והיא מסמלת את המלוכה; אבן הספיר היא אבנו של יששכר, "יודעי בינה לעיתים", והיא מסמלת את החכמה והתורה. ושני אלה יהיו היסוד: "מרביץ בפוך אבניך" - המלוכה, "ויסדתיך בספירים" - התורה.
אבן השוהם היא אבנו של יוסף, סימן להצלחה ולעושר, שנאמר "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח". ולכן היא החלון שכנגד השמש: "ושמתי כדכוד שמשותיך" - ששמש ההצלחה תאיר להם פנים. "ושעריך לאבני אקדח" - אבן האקדח היא אבנו של לוי, המסמלת את העבודה, עבודת בית המקדש, והיא השער: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". "וכל גבולך לאבני חפץ" - שאר השבטים כולם נקראים בשם כללי אחד, אבנים שאדם חפץ בהן, בלי להזכיר שמות - לרמז ששאר השבטים יתאחדו ויהיו בחינה אחת, ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות.
ארבע סיבות לפירוד - ותשובת הנביא
אומר המלבי"ם: המחלוקת והפירוד יכולים לבוא מארבע סיבות - שתיים פנימיות ושתיים חיצוניות. הסיבה הפנימית הראשונה היא העוני. כשאנחנו עניים נאבקים על כל פרוטה; השם יצילנו, בשואה רבו על כל פרוסת לחם. כשיש עניות עינם של הבריות צרה זו בזו, שהרי מה שיש לך בא על חשבוני, וכל אחד רוצה לחמוס מחברו. כנגד זה מקדים הכתוב ואומר: "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" - יהיה עושר אדיר, והסיבה הזאת למחלוקת לא תהיה.
הסיבה הפנימית השנייה היא מחלוקת באמונה ובדעות, כמו שהיה בבית שני בצדוקים ובייתוסים, וכמו שרואים לפעמים מחלוקות אפילו בין שומרי מצוות. וכנגד זה בא הפסוק הבא.
וְכׇל־בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהֹוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ׃
כל בנייך יהיו לימודי ה' - כולם יקבלו את הלימוד והאמונה מהשם עצמו. לא יהיה עוד ויכוח מה השם רוצה, באיזו דרך הוא בוחר, ואיזו עבודה רצויה לפניו, ומה מהם שטויות ומה אסור להאמין - שכל זה מקור פירוד ומחלוקת. וכשכולם מקבלים את האמונה מאת השם עצמו, ממילא "רב שלום בנייך". וכמו שאמר ירמיה: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" - לא יצטרך אחד ללמד את חברו, כי הרבי שלנו יהיה הקדוש ברוך הוא בעצמו. וזהו "ולא יכנף עוד מוריך" - שהמורה שלך לא יתחבא עוד מאחורי כנפו, אלא ילמד את כולנו תורה ישירות. ואז אין מחלוקת, אין דעות, אין שיטות ואין הנהגות, אלא כולנו עובדים את השם בצורה אחת.
שתי הסיבות החיצוניות: העושק והמחיתה
עד כאן סגר הנביא את שתי הסיבות הפנימיות: לא תהיה עניות ולא תהיה עניות בדעת, ולכן לא יהיו מריבות מסיבות ממוניות ולא מסיבות אידיאולוגיות. אבל עדיין יתכן פירוד בממלכה משתי סיבות חיצוניות: האויב הבא לגזול את ממוננו, והאויב הבא ליטול את נפשנו. כנגד שתי אלה בא הפסוק הבא.
בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי־לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא־תִקְרַב אֵלָיִךְ׃
ציון תיבנה מאבני חפץ בזכות מה שהתבאר: שלא תהיה בה מחלוקת של שיטות ודעות, שכולנו לימודי ה', ולא מחלוקת מחמת עוני, שהקדוש ברוך הוא ישפיע שפע ברכה. ועל זה מוסיף הכתוב שגמר הבניין יהיה על ידי צדקה - מעשים טובים שבין אדם לחברו. ועל ידי זה ניצל מן המחריבים הבאים מבחוץ: "בצדקה תכונני", ואז "רחקי מעושק" - כשאנחנו נותנים צדקה אין לנו לחשוש שיבוא מישהו לחמוס את ממוננו. כי מתי חומסים את ממוננו? כשהממון שלנו אינו כשר.
פעם היה בוולוז'ין מוסר, אדם שמסר יהודים לשלטונות וגרם נזקים עצומים. התאספו אצל רבי חיים מוולוז'ין לראות מה עושים, ותוך כדי הדיון קם אחד מן הנאספים מרוב כעס ודפק על השולחן. השולחן היה מלא כוסות תה וקפה, כלי חרסינה וכלי פורצלן; המפה נמשכה, הכלים עפו לרצפה, רעש גדול, וכולם נבהלו. אמר להם רבי חיים: אל תדאגו, שום דבר לא נשבר. הסתכלו עליו בתמיהה - הרי הכל נפל. הרימו את המפה, וראו שאף כלי לא נשבר. שאלו אותו: מופת הוא? מנין ידע הרב? אמר להם: אני יודע שכפיי נקיות. אין לי בבית פרוטה שאינה שלי, שיש בה חשש גזל. וכשאין לך פרוטה שאינה שלך, שום נזק אינו יכול לפגוע בך. "הפחתה באה בזוג שלה" - עם השקר; כשאתה עושה דברים בשקר, הפחתה באה ולוקחת. אבל כשהכל ביושר, שום דבר אינו נשבר ואינו ניזוק. והוסיף ואמר: יתכן מאוד שמן השמיים עשו לנו כך כדי לרמוז - אם אתם רואים שיש מוסר שיכול לפגוע בממונכם, כנראה שהממון אינו תמיד כשר, אינו תמיד ביושר, ולכן אפשר לפגוע בו.
וזהו "בצדקה תכונני": רצונך שלא יפגעו בממונך, שהאויבים מבחוץ לא יוכלו להזיק לכספך? על ידי צדקה. "רחקי מעושק" - לא תיראי מן העושק, ועל ידי זה גם תרחקי מן "מחתה", שלדעת המלבי"ם היא מי שמבקש להרוג אותנו. הרי אלו שני האויבים החיצוניים: זה הבא לשלול ממוננו וזה הבא לשלול את נפשנו, וגמר הבניין כנגדם הוא בצדקה.
ונשים לב: המלבי"ם הסביר ש"ויסדתיך בספירים" אלו היסודות, ו"תכונני" היא השלמת הבניין. וכך תמצא במקומות רבים בתנ"ך, שלכונן פירושו להשלים: "בונה עיר, כונן קריה" - הבנייה היא ההתחלה והכינון הוא הסיום; "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן" - ההשלמה בתבונה. אם כן, במה תסתיים הבנייה? מכוח בין אדם לחברו.
רש"י מסביר "רחקי מעושק" כעניין "התנערי מעפר" - התנערי והתרחקי מאלה שעושקים אותך. ולפי האברבנאל זה ציווי: רחקי מעושק - התרחקי מלעשוק בני אדם, ציווי להרחיק עצמנו מן הגזל. ויש אפשרות נוספת, שמרוב העשירות שתהיה לנו לא נצטרך לדאוג מפני העושקים אותנו, שהרי יהיה לנו די והותר ולא נצטרך לגזול מן האחרים.
הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי־גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל׃
ביאור רש"י: מי יגור ומי יפול
רש"י מסביר: "הן גור יגור" - ירא ויגור מגזרות רעות אותו שאין אני עמו, והוא שעיר, הוא אדום. מי יפחד ממני? מי שהוא "אפס מאותי", שאין לו ממני כלום, שהקשר שלי עמו הוא אפס. "מי גר איתך עליך יפול" - מי שנאסף עליך למלחמה ומתגרה בך, סופו ליפול עליך בקרב.
ומביא רש"י את מדרש חז"ל, שלעתיד לבוא אין מקבלים גרים. וטעם הדבר: עם ישראל אינו רוצה גרים הבאים בשביל סל קליטה, אלא גרים הבאים באמת מתוך רצון להתקרב לתורת האמת. ולכן גם בימי שלמה לא קיבלו גרים, שהייתה זו תקופת תור הזהב, והכסף והזהב היו כאבנים בירושלים - ומה, בשביל זה באת? וכן לימות המשיח אין מקבלים גרים. והיכן זה רמוז בפסוק? מי שגר איתך בעניותך - עליך יפול בעשירותך, וימשיך לגור עמך; אבל מי שלא גר איתך בעניותך, שלא התאים לו מצבנו הדל, לא יפול עליך בעשירותך, ואיננו מקבלים אותו אחר כך.
ביאור הרד"ק
הרד"ק מפרש "יגור" מלשון התאספות, כמו "יגורו עלי עזים" - יתאספו. ואומר הקדוש ברוך הוא: העמים שיתאספו עליכם בעת הגאולה, "אפס מאותי" - לא אני שלחתי אותם, אין הדבר ממני. לא כמו שנאספו עליך בעבר, שהיה זה במצוותי - סנחריב ונבוכדנצר, "הוי אשור שבט אפי", אני הבאתי אותם.
ומקשה הרד"ק: הרי ביחזקאל כתוב מפורש "והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך אל הרי ישראל", ו"ושמתי חחים בלחייך" למושכו לבוא - הרי שהקדוש ברוך הוא מביאם! ומתרץ: זהו העניין בעצמו, כי האל שם בליבו לבוא שם לא לרעת ישראל אלא לטובתם, לקחת נקמת ישראל ממנו ומשאר האומות שהרעו לישראל, וכאן בארץ ישראל ייקח נקמתו ממנו לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם, שיהיו ביזתם ושללם לישראל. וזהו "אפס מאותי" - אף שמחשבתם לרעה, לא ממני תבוא רעתך, אלא ביאתם אינה אלא להיטיב לך. "מי גר איתך עליך יפול" - מי שיתאסף לבוא למלחמה כנגדך, יפול עליך, כמו שכתוב "על הרי ישראל יפול", ושבעה חודשים יאספו את הגוויות.
ביאור המלבי"ם: מי גר איתך
המלבי"ם מפרש את הפסוק בלשון תמיהה: וכי יתכן שמישהו יתגרה בנו מלחמה ולא יהיה הדבר ממני? וכי יאסוף מישהו עלינו מלחמה ולא אני שלחתיו? ואחרי שמבלעדיי "נגעל מגן גיבורים", כלומר שמבלעדיי אין מלחמות כלל - מי יערב ליבו לגור איתך, להתגרות בך מלחמה, או מי "עליך יפול" לשלול ממך ממון? הרי הכל תלוי בי. וזה מכוון כנגד מה שנאמר קודם: כנגד "רחקי מעושק" - "מי עליך יפול", מי יבוא לעשוק אותך; וכנגד "ממחיתה" - "מי גר איתך", מי יבוא להרוג את עם ישראל, ולמי יהיה כוח כזה.
ומדקדק המלבי"ם בשורש ג.ר: שלושה מובנים לו במקרא. האחד לשון פחד, "ויגר מואב", ואז בא תמיד עם מ"ם - "מפני בני ישראל". השני לשון התקשרות והתאספות, "יגורו עלי עזים", ואז בא עם "על". והשלישי מלשון תגר והתגרות, "אל תתגר בם מלחמה", ואז בא עם בי"ת. וכאן אנו מוצאים דבר חדש - "מי גר איתך", עם "את". ומבאר המלבי"ם: לשון "איתך" מורה על התגרות מלחמה הבאה משני הצדדים יחד, ששניהם מתגרים זה בזה. והנביא אומר: מי שיבוא להתגרות איתכם, אין לכם מה לדאוג, שסופו "עליך יפול" - או שאתם תגברו והוא ייפול, או כלשון "ותיפול מכת מלכת שבא", שפירושו שבא עם צבאו לכובשו.
וביאור נוסף מביא המלבי"ם: מי שגר איתך מלחמה בימי קדם, עליך יפול לסייע לך. ודברים אלו מתאימים מאוד לביאור המלבי"ם בספר דניאל על המלחמה העתידה, שם הוא מתאר במדויק שהמלחמה תהיה בין ישמעאל לעמי אדום, ועמי אדום יכניעו את עמי ישמעאל, ואנחנו לא נצטרך לעשות מאומה. הם יבואו להילחם כאן, וילחמו זה בזה. וזה מתאים מאוד למה שאנו רואים בימינו: מכאן עמי ישמעאל מתעוררים, ומכאן עמי אדום באים ונלחמים כנגדם, והמלחמה הבאה תהיה בירושלים. ואף שלכאורה היה משתמע מן הפסוקים שעמי אדום יבואו כנגדנו, אומר המלבי"ם שלא כן, אלא יבואו להכניע את ישמעאל ולהפילו. ולפי זה נפלא הפסוק: "מי גר איתך" - מי שבעבר התגרה בך מלחמה, אדום, "עליך יפול" - יפול עליך להיות מן העוזרים לך, ואלה שכל הדורות נלחמו כנגדנו יצטרפו אלינו להילחם באויבים הקמים עלינו.
הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל׃
"החרש" הוא איש המלאכה העושה את החרב. אומר הקדוש ברוך הוא: הוא יוצר את החרב - אבל מי יצר אותו? "הנה אנוכי בראתי חרש". ומכוח מה הוא פועל? "נופח באש פחם" - וגם את אש הפחם אני יצרתי, לא רק את הפועל אלא גם את האמצעים. ומכוח מה פועלת האש? מכוח הנפיחה שבמפוח, שמגבירה את האש להתיך את הברזל - וגם זה מאיתי. "ומוציא כלי למעשהו" - גם השלמת הכלי והחומר שממנו נעשה, גם זה ממני. "ואנוכי בראתי משחית לחבל" - זה חומר הברזל שאפשר להרוג ולחבל בו, וגם התכלית, שהיא החיבול, ממני היא.
ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא: הואיל והחומר והפועל והאמצעים והצורה והתכלית - הכל מעשה ידיי, אם אני לא ארצה להשחית, מי יוכל להשחית? אילו באחת מן התחנות הללו הייתה התערבות של כוח זר, היית יכול לומר שהוא עשה; אבל אם באף אחת מהן אין כוח מלבד השם יתברך, מי יוכל לפעול שלא ברצונו יתברך?
כׇּל־כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכׇל־לָשׁוֹן תָּקוּם־אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהֹוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם־יְהֹוָה׃
הואיל וכל הכוחות באים מכוחו יתברך, ממילא "כל כלי יוצר עליך לא יצלח". רש"י מפרש "כלי" - כלי זין, כלי מלחמה שילטשו ויחדדו להילחם בך; ו"יוצר" מלשון "חרבות צורים" ו"אף תשיב צור חרבו", שמחדדים את החרב. והרד"ק מפרש "יוצר" מלשון יצירה. וכל כלי שייצרו ויחדדו כדי להכות בעם ישראל, לא יצלח לבעליו ולא יזיק לך. "וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי" - ואם ירצה מישהו לנצח אותך במשפט, את כנסת ישראל תרשיעי אותו. כלומר, אומר המלבי"ם: בין מי שירצה להטותנו מאמונתנו בחרב וביד חזקה, ובין מי שירצה להטותנו בוויכוחים ובטענות - בכל דרך מבטיח הנביא שלא יצלח. "זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי" - זה השכר שיקבלו, בעבור היותם עבדי ה' ובעבור צדקתם, מצוותיהם ומעשיהם הטובים.
איגרת תימן: שתי דרכי המלחמה בתורה
הרמב"ם מתייחס לפסוק זה באיגרת תימן. בזמנו נלחצו יהודים רבים על ידי הגויים שהכריחום להמיר את דתם, והיו שמסרו נפשם אף על דבר שאין בו חיוב למסור עליו את הנפש, ולחזקם שלח הרמב"ם את איגרתו. וכך לשונו: "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו" - המעלה שיש לנו מכוח משפטי השם הישרים, שנאמר "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" - "קינאונו העכו"ם כולם על דתנו קנאה גדולה". כל מה שהאומות מצרות לישראל, מתוך קנאה הוא, שדת האמת נמצאת אצלנו. "וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בהשם ולעשות מריבה עמו, ואלוהים הוא - ומי ירב לו?"
וממשיך הרמב"ם: "ואין לך זמן מאז שניתנה לנו תורה עד זמננו זה, שאין לך כל מלך גובר או מכריח או מתגבר או אנס, שאין תחילת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפר דתנו באונס בניצחון ובחרב, כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס והרבה כיוצא בהם. וזהו הנוע האחד משני הנועים שהתכוונו בו לנצח החפץ האלוקי". כלומר: יש שתי תנועות, שתי דרכים, שבהן ניסו לנצח את הרצון האלוקי. האחת - לסתור את תורתנו בחרב ובאונס.
"והנוע השני הם המחודדים משאר המלכויות והחכמים מיתר הלשונות, כמו האדומים והפרסיים והיוונים, שאלו שמו כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענים אליה ובקושיות שמחברים". הראשונים באים בחרב - "דין מוחמד בסייף", מסעי הצלב: או שתקבל את דתנו או שנהרגך. השניים מתוחכמים יותר: הם באים בטענות, בהוכחות ובסברות, ולכן נוקט הרמב"ם דווקא את האומות המתוקנות והמשכילות. "ומגמתם בכל זה להפר התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שהתכוונו האנסים במלחמותיהם" - כוונת שניהם אחת.
"ולא יצלח לא זה ולא זה, שהקדוש ברוך הוא בישר אותנו על ידי ישעיהו, שכל אנס או נצחן שיתכוון לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי זין, ישבר הבורא כלי מלחמתו ולא יצליחו; וזה על דרך משל, כלומר שעצתו לא תשלם לעולם" - אין הכוונה שהחרב תישבר ממש, אלא שלא יצליח במלחמתו. "וכמו כן כל טוען שיתכוון לבטל מה שבידינו, יצא מחוייב מן הדין בטענתו ויבטל אותה ולא תתקיים", שטענותיו יפעלו כנגדו ולא יעמדו. וזהו "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" - הבא בכלי מלחמה; "וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי" - הבא להתווכח כנגדנו, אנחנו נרשיעו ונוכיח את הבלותו; "זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי נאום ה'".
ואכן היו ויכוחים רבים כנגד עם ישראל בכל הדורות, ובפרט בתקופת הראשונים - ויכוח הרמב"ן, וספר הוויכוח המביא עשרות ויכוחים עם כמרים ואנשי דת, שהמלכים היו מזמנים את חכמי ישראל כדי שיוכיחו להם את אמיתות דתם. ובסופו של דבר כולם יצאו מחוייבים, ולא היה ויכוח אחד שידם הייתה על העליונה. והסיבה פשוטה, וכפי שאמר פעם אחד מגדולי ישראל: יתכן שאנחנו עורכי דין גרועים מאוד, אבל יש לנו את התיק הכי טוב בעולם. כשהתיק ברור, עם ראיות מוכרחות, גם עורך דין שאינו מוצלח מנצח, שהתיק מדבר בעד עצמו. ולעומת זאת, כשהתיק כולו שקר מתחילתו ועד סופו, יבוא עורך הדין המפולפל ביותר ולא יצליח למכור קרח לאסקימוסים.
ומוסיף הרמב"ם: "ושתי אלו הכוונות עלה בדעתם שבניין זה אינו נוח להרס, ואף על פי כן עשו אחווה להרוס יסודות הבניין שהוטבעו במעבה נאמן". כלומר: כבר ראו שאין בכוחם כנגד בניין התורה והאמונה של ישראל, ואף על פי כן התחברו אומות רבות להרוס את יסודות הדת. אלא שיסוד המונח על הקרקע נוח להפילו, ואילו יסוד שהוטבע במעבה נאמן, שנחפרו לו עשרות מטרים באדמה, אי אפשר לעוקרו. "והם בכל זה מוסיפים יגיעה ועצב, והבניין יעמוד על חזקתו, והאמת יהתל בהם וישחק" - הקדוש ברוך הוא שהוא האמת יושב ומהתל וצוחק בהם "על שהם מתכוונים בחלישות שכלם כוונה שאין לה תכלית". כאותו עוף המעלה גרגרי חול מן החוף ומשליכם למים, וכששואלים אותו מה אתה עושה, הוא משיב: מייבש אני את הים. הרואה יושב וצוחק: המשך, אני ממתין לראות התקדמות. "ועל העניין הזה אמר דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש, בראותו כוונתם לסתור דת האמת ובראותו שהקדוש ברוך הוא יושב ומשחק בהם: ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו - יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו. ועדיין אנו בחונים ומנוסים בשתי הכתות האלה, מיום מלכותנו וקצת ימי גלותנו" - שהקדוש ברוך הוא בוחן ומנסה אותנו על ידי שתיהן: הבאים להמיר דתנו בחרב, והבאים להמירה בכוח הטענות.
הדרך השלישית: דרך הפיתוי
אלא שיש דרך שלישית שאליה לא התייחס הרמב"ם, ולצערנו היא הקשה משתיהן. לא דרך החרב ולא דרך הוויכוח והנצחנות, אלא דרך הקנייה. היום כולם יודעים: כשאתה רוצה לשכנע מישהו ומנסה לעקם לו את היד, הוא מפעיל כוח נגדי ואינך מצליח; אם תנסה לשבור אותו, הוא יקבל עוד יותר תוקף. הדרך היא לקנות אותו - יד שאינך מסוגל לשבור, לטף אותה ונשק אותה. וזה מה שאמר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו".
אמר רבי פינקל: מה שלא עשה לנו היטלר ימח שמו וזכרו, עשתה לנו אמריקה - עם שביל הזהב שפתחה בפנינו, איזו התבוללות. אם נעשה חשבון כמה יהודים אבדו לעם היהודי, הרבה יותר ממה שאבדו בשואה - אבדו מבלי שוב. אלה שאבדו בשואה מתו כיהודים, מתו על קידוש השם, ואין לנו שום השגה במדרגתם העצומה בשמיים; אבל אלה שאבדו בשבעים ושמונים אחוזי התבוללות, ובצרפת ובמדינות אירופה למעלה ממאה אחוזי התבוללות - זו שואה נוראה ואיומה, לא בחרב ולא במלחמה ולא בנצחנות, אלא ב"בוא": תאוות, הנאות, קח, מקבלים אותך, מעניקים לך, רק תתחבר אלינו. "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" אומר עשו, ומזה יעקב מפחד יותר מכל. ולכן כשאומרים לנו היום מכל עבר "אחי", האח הזה אינו מצלצל לנו טוב - אנחנו זוכרים אח כזה בהיסטוריה, וזה הסתיים רע מאוד. "הצילני נא מיד אחי".
מי שבא להמירנו על דתנו אומר: בואו נעשה לכם מסלולים, שירות מקוצר בהתאמה, אוכל כשר, רק תלמדו קצת ליבה, קצת השכלה, בואו תתקרבו. וזה לא יעזור. וכמה חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא, שהכניס לממשלה אנשים שבאו להילחם, והם אינם מבינים שפעלו בדיוק את הפעולה ההפוכה. הגרוע ביותר מבחינתנו כשומרי מצוות הוא כשבאים בפיתויים, שקשה לעמוד נגד פיתוי; אבל כשבאים להילחם - נשבור אתכם, נגייס בכוח, נכניס למחנות, נכלא ונטיל עונשים פליליים - טוב מאוד, כך דברו אלינו. כשבאים להילחם אנחנו חזקים. מחזור הגיוס האחרון היה הקטן מכל מחזורי הגיוס של החרדים. שלושת אלפים ושלוש מאות שנה אנחנו צוחקים על אנשים כמותכם, והם נמצאים בפח הזבל של ההיסטוריה. כשבאים להילחם באדם על דתו ואמונתו, הוא נלחם; אבל כשאומרים לו: יש לי בשבילך תפקיד בכיר, משכורת, רכב, פלאפון, רק תתגמש קצת, רק תעגל פינות ואל תוריד את הכיפה - זה מסוכן, אפשר להתפתות. וכך בימי מרדכי: אף שהשתחוו לצלם, כשבא מרדכי ואמר שיש כאן מלחמה - כולם קמו, צום ותענית, וחזרו להשם יתברך. במלחמה אנחנו חזקים; הפיתוי הוא הקשה מכל.
כשאמרו לחתם סופר שנפוליאון נתן אמנציפציה והבטיח שוויון זכויות ליהודים, עלה בו צער גדול. הוא אמר: כשבאים לתקוף את היהודי, הוא יודע להתגונן; כשבאים למחוק את תורתו, הוא יודע להגן על עצמו ועל תורתו. אבל כשנותנים לנו שוויון זכויות, כשמחבקים אותנו - לך תדע לאן זה יוביל. וכמה צדק, ומאתיים שנות השכלה הוכיחו את דבריו. זו המציאות שלנו: לדעת לא להתפתות, גם כשמבטיחים ומעניקים ומקציבים. וכלשון הרמב"ם, אין לך מלך מאז שניתנה לנו תורה שאין תחילת כוונתו לסתור תורתנו - ויהיה זה ערב רב מבפנים או מלכים מבחוץ, המגמה לא השתנתה: להילחם בה' ובמשיחו. אנחנו בתקופה של ניסיון קשה, אבל סוף האמת לנצח, וכבר רואים כיצד הבניין מתחיל להתפורר, ועוד מעט יקרוס בקול רעש גדול והאמת תוכיח דרכה.
לסיכום:
הנביא מתאר את ירושלים כ"עניה סוערה לא נוחמה" - ארץ ישראל כבר נתיישבה ובניה שבו אליה, אך ירושלים עדיין שוממה ומצפה לנחמתה. כנגד זה מבטיח הקדוש ברוך הוא בניין של פוך וספירים, כדכוד ואבני אקדח ואבני חפץ, שהם כנגד המלוכה והתורה וההצלחה והעבודה ואיחוד השבטים. ארבע סיבות לפירוד מסלק הנביא: העוני - בשפע הברכה; מחלוקת הדעות - ב"כל בנייך לימודי ה'"; והאויבים מבחוץ הבאים על הממון ועל הנפש - ב"בצדקה תכונני". ולבסוף מבטיח הכתוב שאין שום כוח בעולם שלא מידו יתברך, ולכן "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי" - לא בחרב ולא בטענות, ואף לא בפיתויים הרכים שקשים מכולם, יעלה בידם לעקור את בניין התורה שהוטבע במעבה נאמן. "זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי נאום ה'".