פרק זה הוא אחד מפרקי הנחמה הגדולים שבישעיהו, והוא נאמר בלשון משל: המדינה מדומה לאם יולדת, ובניה - הם העם היושב בה. ציון, שישבה דורות ארוכים שוממה ובלא בנים, מתבשרת כאן שעתידים לבוא לה בנים רבים, ושדווקא מתוך מה שנראה כחיסרון - יצמח לה שכר גדול. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי רד"ק, מלבי"ם, ובפסוק הראשון נרחיב גם בביאורו הנפלא של האלשיך הקדוש.
רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה, כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהֹוָה׃
לפי פשוטו של מקרא, כביאור רד"ק: "רני עקרה" - זו ירושלים, שהייתה כמי שלא ילדה מעולם. "פצחי רינה וצהלי לא חלה" - תפצחי ברינה ותצהלי, את שלא אחז אותה חיל. "חלה" הוא מלשון חלחלה, החיל שאוחז את היולדת לפני לידתה, כלשון "חיל כיולדה". "כי רבים בני שוממה מבני בעולה" - בניה של השוממה, עם ישראל שישב שומם, יהיו רבים יותר מבניה של הבעולה, שהם האומות, בני אדום.
המנחת שי מעיר שבמקצת ספרים "שוממה" כתוב חסר ובמקצת ספרים מדויקים מלא, וזו לשונו: "ואני יושב משומם בראותי ריבוי החילופין שנפלו בספרים, ורע עלי מאוד המעשה, כי בכל יום ויום הולכים ומתרבים הספרים מה שלא היה פעם, והמדפיסים הולכים חשכים ואין נוגה להם, ואין דורש ואין מבקש". דבריו מדויקים שבעתיים בדורנו: אם פעם עוד שמרו על דיוק מסוים, הספרים החדשים בפשט, ברמז, בדרש ובקבלה, רובם משובשים. כיום קל מאוד להוציא ספר, וממילא כבר לא מדקדקים: חסר ויתר, טעויות כתיב גסות, טעויות מילוליות, לפעמים שורות חסרות. כשכל אחד עם מקלדת ומדפסת הופך למוציא לאור - התוצאה ניכרת. והמנחת שי מסביר את מקור החילוף: יש מקומות נוספים בלשון זו, "ותשב תמר ושוממה", "נתנני שוממה כל היום", "כי רבים בני שוממה", ולא התפרש איזה מהם מלא ואיזה חסר, ומתוך כך נוצר השיבוש שסברו שכאן הוא חסר, בלא ו'.
הרד"ק כותב שביאור הפסוק הוא כתרגומו: ההרה תחיל בקרוב ללידתה, שלפני הלידה אוחז אותה חיל. ואף שירושלים ישבה תקופות ארוכות בשממה, בלא שישבו בה בניה, מבטיח לנו הכתוב שהקדוש ברוך הוא יחזור ויישב אותה, ובניה יהיו מרובים מבני הבעולה. ומי הם "בני בעולה"? אלו האומות, שהן כאישה היושבת עם בעלה. ואילו השוממה היא ירושלים, היושבת כאלמנה בלא בניה. ודייק רד"ק: לא נאמר שהיא אלמנה ממש, אלא כלשון הכתוב באיכה "הייתה כאלמנה" - כאלמנה ולא אלמנה, שהרי אלמנה ממש בעלה מת, וכאן בעלה קיים, והוא רק ממתין שישראל יעשו תשובה כדי שישוב אלינו.
המלבי"ם מבאר שהמליצה מדמה את המדינה לאם יולדת, ואת בני המדינה - לבנים. ציון, היא ארץ ישראל וביתר דיוק ירושלים, היא כאישה עקרה שאינה יולדת בנים ויושבת שוממה. ועל כך נאמר לה: דעי לך שיבואו לך בנים מרחוק, עד שתעמדי מתפלאת "מי ילד לי את אלה". ואף שלא את הבאת אותם, לא הפסדת כלום, אלא אדרבה - הרווחת.
במה הרווחת? אישה לפני לידתה צועקת מרוב כאב, "תחיל בחבליה". כך גם מדינה: בשלבי ההקמה שלה, בטרם תהיה לגוי וממלכה, עוברות עליה תקופות קשות מאוד. כמעט כל ארץ בעולם עברה בדרכה לעצמאות מלחמות קשות - אפילו ארצות הברית, שקשה להאמין אילו רציחות ואילו מלחמות קשות היו בה בין הדרום לצפון. וכן מה שקורה ברוסיה ובצ'צ'ניה ובכל מקום שרוצים לקבל עצמאות; הכורדים בעיראק המבקשים עצמאות; הפלסטינים ההורגים בנו בלא רחם בשם עצמאות בארצם. בשלבים הראשונים תמיד יש מלחמות קשות.
אבל כאן מבטיח הנביא: ציון תהיה במצב שכאשר יבוא אליה גוי גדול, כשכל עם ישראל ישובו אליה, זה יהיה בלי חבלים וצירים, כאישה שילדה ולא חלה. מדובר בגאולה העתידה, שכל עם ישראל יתקבץ לכאן בזמן קצר וללא כאב, בלי הסימפטומים של אישה לפני לידה. לכן "פצחי רינה וצהלי" - שמחי דווקא על שלא ילדת, שכן על ידי זה "לא חלה", לא עבר עלייך החולי והחלחלה שעוברים על כל מדינה בשלבי לידתה. ואם תחשבי: אם כן, אולי בניי יהיו מועטים? על כך נאמר "כי רבים בני שוממה מבני בעולה" - בניה של ירושלים השוממה יהיו מרובים מבני האומות שישבו על אדמתן, נלחמו על עצמאותן, סבלו וספגו דמים רבים והרוגים רבים.
המלבי"ם עומד על הלשון "עקרה לא ילדה", שלכאורה היא כפילות מיותרת. וכבר ביארנו כן בעבר באמו של שמשון, "עקרה ולא ילדה". וההסבר: יש מצב של עקרה שכן ילדה. היום זה מוכר ברפואה כעקרות משנית - זוג נישאו, האישה ילדה ילד או שניים, ואחר כך אינה יכולה עוד להרות. לפעמים אתה רואה אדם שאין לו ילדים חמש עשרה שנה, ולאחר מכן נולד לו שוב ילד; יש שזה מבחירה, אך אצל רוב העולם זה מתוך עקרות משנית, שאין בידינו לשלוט בה, וצריך טיפולים עד שהשם מרחם. לכן מדייק הכתוב: "רני עקרה" - איזו עקרה? כזו שגם לא ילדה מעולם קודם לכן. וכן אצל אשת מנוח, "הנה נא את עקרה ולא ילדת", וכן "ותהי שרי עקרה אין לה ולד".
וכן ב"לא חלה": לכאורה כל לידה גוררת חיל וחלחלה, ומה החידוש? אלא אומר המלבי"ם שאין הדברים כרוכים בהכרח זה בזה. יש חלה ולא ילדה, כלשון הכתוב "הרינו חלנו כמו ילדנו רוח" - כאבים גדולים, תהליך של לידה, ולבסוף כלום, מאומה. ויש להיפך, ילדה ולא חלה - שלא הייתה בפתקה של חווה, וילדה "כביצת התרנגולת", ברגע אחד, בלי אפידורל ובלי שום דבר. נדיר, בודדות, אבל יש כאלה. ולכן נאמרו כאן שני הדברים: לא ילדה וגם לא חלה.
אף שדרכנו ללמוד עם המלבי"ם, כאן יש לאלשיך ביאור נפלא מאוד על הפסוק, ובחסד השם נקרה לפניי. דרך אגב, בפסוקים שהם הפטרות מצויים ביאורים רבים יותר, שכן רבים מן המפרשים ביארו את החומש ואחר כך את ההפטרות, ולא את התנ"ך כולו על סדרו.
והאלשיך שואל כמה שאלות: (א) כיצד נאמר "לא ילדה" ו"לא חלה", והרי כתוב במפורש להיפך, "כי חלה גם ילדה ציון את בניה"? (ב) ועוד, בחוש אנו רואים שכן ילדה - מי ילד את עם ישראל אם לא ירושלים? (ג) ועוד, אם שבחה של העקרה הוא שלא ילדה, היה לו לומר "כי רבים בני עקרה מבני יולדה", ומדוע פתח בכד וסיים בחבית, "בני שוממה מבני בעולה"? (ד) ועוד, אם שמה "עקרה" כבר מלמד שלא ילדה, למה נאמר "רני עקרה לא ילדה"? היה לו לומר מלכתחילה "רני לא ילדה". (ה) ועוד, "פצחי רינה" לאחר "רני" הוא כפל לשון. (ו) ועוד, סדר הדברים הפוך: קודם החיל ואחר כך הלידה, והיה לו לומר "רני עקרה לא חלה, פצחי רינה וצהלי לא ילדה". (ז) ועוד, היה לו לדבר בלשון נוכח - "לא ילדת", "לא חלת" - שהרי הוא פונה לכנסת ישראל, ולמה נכתב בלשון נסתר, "לא ילדה", "לא חלה"?
מסביר האלשיך: משל לאישה שהייתה עקרה עשר שנים ויותר, ולבסוף ילדה בנים רבים, אלא שהבנים לא נתקיימו בידה - מהם מתו ומהם נשבו, ונשארה בודדה מבעלה ומבניה. והייתה מצטערת ואומרת: אוי לי שהיו לי מעט ילדים, שכן אילו היו לי הרבה, מתוך הריבוי - הרי כל כך רבים אבדו וגלו - היה סיכוי שלפחות חלק יישארו לי. אך עכשיו שילדתי מעט, כשלקחו - לקחו הכול.
לימים נפקדו בניה ושבו אליה. ואז אומרים לה: שמחי על שלא ילדת באותם ימים שהיית עקרה, רנני על כך. ראשית, לא עברו עלייך חבלי יולדה - ההריון, הצער והקושי, וזה לא דבר של מה בכך. ואם תאמרי, אבל אולי היו לי יותר בנים? הרי כולם נקבצו ובאו לך, ואת רואה שבסופו של דבר כל אלה שדאגת עליהם - חוזרים. ואם תאמרי, יכלו להיות לי בנים נוספים? גם הם לא היו נשארים, גם הם היו הולכים, וכפי שנראה - הולכים לבלי שוב. ובזכות שלא ילדת, זכית שבאו לך בנים אחרים בלא שהיית צריכה להתאמץ וללדת ולהתייגע בשבילם כל כך.
כמשל הזה, אומר האלשיך, קרה לירושלים. ירושלים של מעלה היא המקום שממנו יוצאות כל נפשות ישראל. והנה אנו רואים שמן המקור שממנו יוצאים שורשי האומות, הוא נובע בלי גבול והם מתרבים בלי קץ: מיליארד סינים ומיליארד הודים; הקניזי, הפתרוסים והכסלוחים; "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" - עוד לפני שאנחנו בכלל התחלנו, כבר יש להם אלוף זה ואלוף זה, אין מספר לגדודם. וכמו שנאמר על יעקב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" - בתחילה מסתכלים ורואים גמל מלא קש וקוצים, כמה אומות, כמה עמים, ואנחנו עוד לא התחלנו; אבל ניצוץ אחד מכלה את הכול.
נמצא שהיינו בגדר עקרה. עד שהגיע אברהם - עדיין לא התחלנו ללדת כלל, וכשהגיע אברהם - עקרה ממש: בגיל מאה הוא מוליד. ואחר כך יצחק, שנולד ולא היה שייך שיוליד, ועד שעבר את העקדה; ואף כשעמד מול רבקה, "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא", גם אז לא הלך בקלות. ואצל יעקב - גם לאה, "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה", ורחל ודאי מפורש בכתוב שהייתה עקרה. הרי שאצל עם ישראל הכול הולך בקושי: עד שהנשמות יוצאות, עד שהעם מתפתח - הכול מתוך קושי; ואילו אצל הגויים הכול הולך בקלות.
אם כן, יכולה כנסת ישראל לבוא ולהתאונן: אוי לי על העקרות שהייתה, אוי לי שלא ילדתי אז. שהרי כשגלינו היינו מיליונים וגלינו; אילו היינו מיליארד, אולי היה נשאר כאן חלק. על כך בא הכתוב ואומר: "רני עקרה" - שמחי דווקא על שהיית עקרה. "רני עקרה" מוסב על העבר, ולכן אין הוא פונה בלשון נוכח "לא ילדת", אלא בלשון נסתר "לא ילדה" - שמחי על מה שאז לא ילדת, על כך שהקדוש ברוך הוא הביא את עם ישראל טיפין טיפין, לאט לאט, ולא בכמויות אדירות כמו האומות.
אלא שיש לשאול: אם לא קרתה לך צרה, אפשר לומר לך "תנוח דעתך", אבל וכי על כך פוצחים בריקוד? רינה באה מחמת שמחה על דבר טוב שקרה, לא על צרה שלא קרתה. "לא הפסדתי" אינו טעם מספיק לרינה. ועל כך אומר הכתוב "פצחי רינה וצהלי" - ראוי לך לפתוח ברינה מחמת שמחה, ולא סתם שמחה אלא שמחה היוצאת החוצה, בבחינת צהלה. ולמה? "לא חלה".
וביאור הדבר: מדוע באמת הרבה הקדוש ברוך הוא את האומות בלי קץ, ואת עם ישראל הוליד בקושי ובשלבים? אומר האלשיך הקדוש - מטעם פשוט: רבתה הזוהמה בעולם. חול יש הרבה, יהלומים יש מעט; וכמה יש לחפור וכמה דם יורק אדם עד שמוצא יהלום אחד הראוי לשמו, נקי ומזוקק. האומות הן כחול וכאבנים ובוץ - יש בלי סוף, כמה שתרצה. אבל את עם ישראל רצה הקדוש ברוך הוא להוליד מזוקקים.
הרי אילו היה אברהם מוליד את יצחק בגיל צעיר יותר, וכי היה יצחק יוצא מזוקק? דווקא משום שהוליד אברהם תחילה את ישמעאל ונתן בו זוהמתו, יצא יצחק מזוקק יותר. וכן אילו היה יצחק מוליד את יעקב ראשון, והיה חוסך לנו את כאב הראש של המריבות עם עשיו הרוצה להרוג את יעקב ומרגיש שהבכורה שלו - היה זה גרוע מאוד: את הזוהמה של יצחק נתן בעשיו, וכך נולד יעקב מזוקק יותר.
וכפי שהסברנו בעבר: מידתו של אברהם - חסד. ומהי זוהמת החסד, החסד בקיצוניותו? זו הזימה והעריות, שגם עליהן נאמר בתורה "חסד הוא", שהרי גם זו סוג של נתינה והנאה לזולת, אלא שהיא בטומאה. את הקיצוניות הזו נטל ישמעאל: "עשרה קבים של זימה ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביים" - זו בחינת חסד דטומאה שהייתה באברהם ונמסרה לישמעאל. ומידתו של יצחק - גבורה; ומהי גבורה דטומאה? רציחה. שכן גבורה פירושה "יקוב הדין את ההר", תגבורת גדולה, ואם לוקחים זאת לקיצוניות - מי שלא עשה כדין, מיד מורידים לו את הראש. את זוהמת הגבורה נטל עשיו: "ועל חרבך תחיה", כל מהותו אדום, רציחה. ומשנמסרה זוהמת החסד לישמעאל וזוהמת הגבורה לעשיו, יצא יעקב בבחינת תפארת, מיטתו שלמה, מזוקק.
זהו שאומר הכתוב: שמחי! שכן בדורות הקדמונים, עוד לפני דורו של אברהם, זוהמת הנחש הייתה מרובה וכוח הטומאה בעולם היה עצום, ואילו נולדו אז בנים - היו נולדים מזוהמים, באותו כוח טומאה של האומות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? מיעט את זרעו של אברהם ואת זרעו של יצחק ואיחר אותם, והביא את אברהם בדור מאוחר יותר, כדי שעם ישראל ייצא מזוקק יותר. וככל שהדורות קרובים יותר לחטא אדם הראשון, כך ארס נחש הקדמוני מפעפע יותר וזוהמתו חיה ומתקיימת יותר; וככל שהדורות מתרחקים, כוח הזוהמה הולך ומתמעט.
וזהו "כי רבים בני שוממה מבני בעולה": אל תיבהלי מכך שהאומות הולכות ומתרבות. "בני שוממה" הם הבנים שנולדו לאחר תקופת השממה, אותה תקופה שבה לא יצאו נשמות משורש נשמות ישראל. ואם תשאל, הרי להם יש הרבה? בוא וראה מי הם "בני בעולה" - אלו שנולדו לעשיו, שהוא שורשו של עמלק, ומהם צור שהייתה חייבת במלכותה, וסופם שכולם כלים. נמצא שבסופו של דבר רבים יהיו בני השוממה מבני הבעולה - מעמלק ומשאר הגויים ומעמי אדום שהתרבו עד בלי קץ. ואם כן אין זה רק "לא קרתה לך צרה", אלא קרה לך דבר משובח ביותר: הקדוש ברוך הוא המתין עד שתצא כל הזוהמה, כדי להוציא אותך, עם ישראל, מזוקקים וראויים. וזו בשורה עצומה שהוא מבטיח, "אמר ה'".
לפי זה מיושבות השאלות. שאלנו מן הפסוק "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" - והתשובה: "לא ילדה" מוסב על אז, על אותה תקופה. וכמה טוב לנו שלא ילדה אז, שאילו ילדה בזמן שרבתה הזוהמה, היינו יוצאים עם אותה זוהמה של הגויים, שאמרו בגמרא שיש בהם זוהמת הנחש ו"חביל גופייהו". ואילו "חלה גם ילדה ציון את בניה" נאמר על תקופה מאוחרת יותר, כשכבר היו מזוקקים.
ומיושב גם "לא ילדה" וגם "לא חלה", וגם הסדר: כמה עלייך לשמוח שלא ילדה - כי אילו ילדה אז, מה היו אותם ילדים? ילדים של חלחלה ושל חולי, ילדים שאינם ראויים, ילדים פגומים. לכן שמחי שלא ילדה, ועיקר השמחה - "פצחי רינה וצהלי לא חלה": שמחי על שלא ילדת אז בנים, שכן לידת בנים אז הייתה "חלה" - בנים שיש בהם חולי, ילדים של חיל ורעדה, שאינם ראויים לך. ועל כך צריכה כנסת ישראל לשמוח.
הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל־תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי׃
כאן בא הנביא לתאר את מציאותו של עם ישראל בעתיד. מאחר ש"רבים בני שוממה מבני בעולה", ומרוב הבנים שיבואו מן הגלות - "הרחיבי מקום אהלך", זו ירושלים; "ויריעות משכנותייך", אלו היריעות שבהן מותחים ומטים את האוהל, שהם שאר הרי ישראל - "יטו, אל תחשוכי". כלומר, מי שמטה את היריעות ימשוך אותן מרחוק. אוהל רגיל הוא כמשולש, כאוהל סיירים; וכשרוצים שיישבו בו יותר אנשים, מגביהים את התקרה ומושכים אותה לצדדים, וכך נכנסים יותר. זהו "יטו יריעות משכנותייך, אל תחשוכי" - אל תמעטי, שכן עתיד לבוא עם רב שיצטרך להתיישב כאן בארץ.
ולא זו בלבד: אומר רד"ק שבדברים אלו מדבר הנביא על הרחבת גבולות ארץ ישראל, ודברים אלו מפורשים במקראות. בזכריה נאמר "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו" - שארץ ישראל תתרחב עד דמשק; "וגם חמת תגבל בה, צור וצידון" - שהגבול יכלול את צור וצידון. וכן "יסוב כל הארץ כערבה מגבע לרימון נגב ירושלים, וראמה וישבה תחתיה למשער בנימין עד מקום שער הראשון עד שער הפינים, ומגדל חננאל עד יקבי המלך, וישבו בה וחרם לא יהיה עוד, וישבה ירושלים לבטח". וכן בירמיהו: "הנה ימים באים נאום ה' ונבנתה העיר לה' ממגדל חננאל עד שער הפינה". רואים שירושלים עתידה להתרחב, וכדברי חז"ל שירושלים עתידה להיות ככל ארץ ישראל, וארץ ישראל ככל העולם כולו. לכך רומז הנביא: "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותייך יטו אל תחשוכי".
והמלבי"ם מבאר: "הרחיבי מקום אהלך" - כדי להחזיק את רוב הבנים, שהאוהל הוא המקום שבו דרים. ולפעמים מגיעים אורחים ונספחים, ואף הם באים אל האוהל, ולכן "יריעות משכנותייך", שהן מסביב לאוהל - גם אותן תטי, מפני שיש עוד נספחים ונוספים. "אל תחשוכי" - בלא הפסקה, באופן תמידי, שיבואו ויבואו ויבואו; תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש, ותמיד יהיה צורך להוסיף דיורים. "האריכי מיתרייך" - המיתרים הם החבלים שבהם קושרים את האוהל, ובהם מאריכים ומקצרים אותו; ואומר לה: דעי לך שתצטרכי מיתרים ארוכים מאוד, ולכן כבר מראש הכיני אותם ארוכים. בלשון פשוטה: אם אתה עומד לבנות שיכונים ואומר שהצפי הוא למאה אלף איש - לא ולא, הגדל את הצפי למיליון. זהו "האריכי מיתרייך", כי עוד עתיד לבוא עם רב.
כִּי־יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ׃
זהו הנמשל. "ימין ושמאל תפרוצי" - כלשון "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אם "ימין ושמאל" הם דרום וצפון, הרי "וזרעך גויים יירש" הוא מזרח ומערב. "וערים נשמות" - שוממות, שאף ערים שהיו שוממות משאר ארץ ישראל יתיישבו.
המלבי"ם מבאר: "ימין ושמאל תפרוצי" - תפרצי את הגבולות מימין ומשמאל, וארץ ישראל תתרחב אל מעבר לגבולותיה; עד ש"זרעך גויים יירש" - לא יספיק המקום שלנו ונצטרך לרשת מארצות העמים, כמו שמצאנו שדוד עשה כיבושים בסוריה ובמקומות נוספים. וגם זה לא יספיק, עד ש"ערים נשמות יושיבו" - אף אצל הגויים, לאחר שניקח את כל הערים המיושבות, נצטרך להשתמש בערים שוממות, במקומות שאינם מיושבים אצלם, כדי להתפרס גם לשם.
אלא שאצל דוד הייתה תביעה על כך, וכפי שהסברנו באריכות כשלמדנו את פרשת דוד המלך וכיבושיו. מצד אחד נאמר בתורה "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה", ומאידך נאמרו בתורה גבולות מדויקים, עד הנהר ועד הים וכיוצא בזה. וההסבר הוא שהגבולות הם המינימום: עם ישראל בבואו לארץ חייב לכבוש את הארץ בגבולותיה, שכן זו הארץ המובטחת; ומכאן ואילך, לאחר שהושלם הבסיס, כל מקום אשר תדרוך בו כף רגלם - להם יהיה, בין דמשק, בין עיראק, בין כל מקום שאליו נתפרס.
אבל בזמנו של דוד עדיין לא הושלם כיבושה של כלל ארץ ישראל, והלך דוד וכבש בסוריה ובחלב ובמקומות שעליהם מבטיחה התורה שיהיו שלכם - ונאמר לו שעדיין לא זכינו בהם באופן מוחלט. שכל זה אמור כשסיימת לכבוש את הארץ; אך אם את הארץ המובטחת עדיין לא סיימת ואתה מתפרס על מקומות אחרים, אין אותם מקומות מובטחים לך. וזהו שאומר הכתוב כאן: "וזרעך גויים יירש" - רק לאחר שניישב את הארץ כראוי, ורק לאחר שנכבוש את כל מה שמגיע לנו מצד גבולות הארץ המקוריים, אז תתקיים ההבטחה ש"זרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו".
פרק הנחמה נפתח בקריאה לציון לרון דווקא על עקרותה: לפי המלבי"ם, משום שגאולתה תבוא בלא חבלי לידה, בלא המלחמות והדמים שעוברות כל האומות בדרך לעצמאותן, ובכל זאת יהיו בניה מרובים מבניהן. ולפי האלשיך, השמחה היא על עצם האיחור: הקדוש ברוך הוא עיכב את הולדת זרע ישראל עד שתתמעט זוהמת הנחש, וסידר שזוהמת החסד תינתן בישמעאל וזוהמת הגבורה בעשיו, כדי שייצא יעקב מזוקק - שאילו ילדה אז, היו הבנים "חלה", בנים פגומים. מכאן ואילך מצווה הנביא להרחיב את האוהל ולהאריך את המיתרים, שכן ירושלים עתידה להתרחב ולהתמלא בבנים השבים מן הגלות, עד שיפרצו ימין ושמאל וירשו אף ארצות גויים - ובלבד שתחילה ניישב כראוי את גבולות הארץ המובטחת.