כי כה אמר השם לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. אני כבר אקרא גם את הפסוק הבא. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת. אומר הקדוש ברוך הוא, כה אמר השם לסריסים. לכאורה פתחנו, שואל הרד"ק, בבן הנכר וסיימנו בסריס. למה אם ככה בתשובה הקדוש ברוך הוא קודם כל עונה לסריסים, ובפסוק ו' הוא עונה לבני הנכר? אומר הרד"ק, יסוד שהוא נכון מאוד הן בפסוקי המקרא והן בדברי חז"ל. כאשר אנחנו מדברים על שני דברים, ישנם שתי אפשרויות איך אני ממשיך את המשפט הבא. אני מדבר על ראובן ואני מדבר על שמעון. ועכשיו שמעון המקרה שלו יהיה כך וכך, וראובן יהיה כך וכך. רגע, דיברת על ראובן, דיברת על שמעון. תתחיל להסביר מה קרה עם ראובן, אחרי זה עם שמעון. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ככה היינו מצפים. אבל לא. זה דרך אחת. יש דרך אחרת שמסיים... מתחיל במה שסיים. זאת אומרת, אני מדבר על ראובן ואני גם אדבר על שמעון. עכשיו שמעון המקרה שלו יהיה כך וכך. למה התחלת בשמעון? כי סיימתי בשמעון. כיוון שסיימתי בשמעון, אז אני עכשיו כבר מתחיל מיד לפרט מה יקרה עם שמעון. זה גם כן מה שקורה פה. אומר הרד"ק, בן הנכר ואחרי זה הסריסים. כיוון שסיימתי בסריסים, כה אמר השם לסריסים. אז אני כבר עכשיו את המשפט הבא פותח מה יהיה עם הסריסים. פתח במה שסיים. אז כאן זוהי צורת ההתבטאות, ואגב יכול להיות גם הפוך. ולא להקשות קושיות וסתירות. דרך המתבטא, לפעמים להתבטא כך ולפעמים להתבטא כך, ושתי הדרכים הם לגיטימיות.
הרד"ק אומר, כה אמר השם לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי. מה זה את שבתותיי? למה לשון רבים? אז הוא מביא בשם אביו, שהכוונה על שני מיני שבתות. כמו שהסברנו קודם, שעם ישראל פקרו בשני מיני שבתות. שבת בראשית ושבת הארץ. שבת בראשית זה תמיד הכוונה השבת שהקדוש ברוך הוא עשה את יום השביעי בששת ימי בראשית כי יום מנוחה. זה השבת בראשית. מה שאנחנו קוראים היום שבת. יום שבת. ושבת הארץ זאת השמיטה. ואם כן, שבתותיי, התביעה מהם לשמור את שתי מיני השבתות. כמו שהסברנו, הגלות הייתה בעקבות חילול שני מיני השבתות. גם שבת בראשית, גם שבת הארץ. אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה, שאתם מדברים שמה על זה שלא שמרו שמיטה. וגם דורכים גיתות בשבת, כמו שהסברנו, לא חרבה ירושלים מפני שחיללו בה שבתות. אז כדי שיתקנו את הטעות ויחזרו להיגאל, צריך שישמרו את שני מיני השבתות. ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. מה זאת אומרת? זכרו את הברית. אומר הרד"ק, כי המצוות שניתנו בברית הם יותר חזקות. דם הברית אשר כרת השם עמכם על כל הדברים האלה, אומר משה לעם ישראל. אז בריתי זו שבת, זה לא סתם עוד מצווה, זה שבת שנכרתה עליה ברית. ולכן זה נקרא בריתי. או, אומר, ובבריתי זה על המילה. כי המילה ניתנו... נגזרו עליה 13 בריתות. כן? אז גם זה שייך לקרוא לזה ברית.
מישהו שאל אותי, אמר לי באור יפה, מה זה... השבת נקראת ברית. השבת נקראת אות. מה זה אות? אות זה סימן. הוא שאל, מישהו יכול לתת לי דוגמה במה השבת היא סימן? איפה אתה רואה את זה כסימן? סימן זה דבר הניכר. איפה השבת זה סימן הניכר? כשאתה מדבר על ברית מילה, זה סימן, זה חותם בבשרם. כשאתה מדבר על השבת, איפה השבת זה אות הניכר? במה ניכר שבת? אז אני מיד אמרתי לו, הגמרא מביאה שאיפה ניכרת השבת? נהר סמבטיון יוכיח. מעלה באוב יוכיח. שנהר הסמבטיון בשבת שובת. מעלה באוב בשבת אין, הוא עובד על ריק, על ניוטרל. קורא לנשמות, לא, אין, אין זה. המנוי אליו חייגת אינו זמין כעת. בשבת אי אפשר להעלות נשמות באוב. אמרתי לו הנה, זה אות, זה דבר ניכר. אומר טוב, מה כל אחד הוא מעלה באוב? כל אחד הוא ראה את נהר סמבטיון? איפה זה אות? אז הוא הביא שהיה ויכוח, זה יהודי מארגנטינה, משפחה חפיף. הוא אמר לי שהיה ויכוח עם איזה שהוא כומר בארגנטינה כמדומני, והוא התווכח איתו ואמר לו שמה פתאום השבת היהודית, השבת הנכונה היא השבת הנוצרית. יום ראשון. אז הוא אמר לו תביא לי מילון. ביקש ממנו מילון. הביא לו מילון, מילון שכותב... הכוונה מילון שמגדיר דברים. אז הוא פתח במילון וקרא... יום, היום של הנוצרים, מה שנקרא יום השבת שלהם, במילון מתרגמים אותו כיום ראשון. ואילו את השבת מתרגמים כיום שביעי. אז הוא אומר לו תגיד לי, למה עושים את השבת? אומר לו כי בשבת השם נח. אומר לו תגיד לי, אתה ראית מישהו נח לפני שהוא עבד? אומר אצלנו היהודים, השם עבד שישה ימים, ברא את העולם, ביום השביעי נח. אבל אתם הרי טוענים שיום המנוחה הוא יום ראשון, וזה מופיע כיום ראשון. אז אם הוא מופיע, זה לא שהמניין שלכם מתחיל אחרת. אם תגיד לא, אנחנו מתחילים שבת, ראשון, שני, ככה מתחיל מניין הימים, עוד הייתי יכול לקבל. אז אצלנו יום ראשון הוא בסוף. בסדר, הוא לא הראשון, אלא יש לו שם. מה שאנחנו שביעי קוראים לו שבת, הם לשביעי קוראים סאנדיי. הייתי מוכן לקבל. אבל אם המילון מסביר שהוא יום ראשון מבחינת ראשון, אחד, אז איך יכול להיות שבורא עולם נח ביום הראשון, אחרי זה הלך לברוא את העולם? אומר הנה, זה הוכחה, שבת היא אות ביני וביניכם, שרק השבת שלכם היא השבת הנכונה, ששבת זה השביעי, ואצל האומות האחרות השבת היא לא השביעי אלא או זה שישי, אז הוא נח עוד לפני שהוא סיים את העבודה, או שזה יום ראשון, שמה הוא התחיל לנוח ואחרי זה התחיל לעבוד. זה האות ביני וביניכם. אז זה המחזיקים בבריתי, הבריתי, אות ברית בינינו לבין השם, זהו יום השבת.
מסביר המלבי"ם, כה אמר השם לסריסים, אומר להם הקדוש ברוך הוא, הקיום האישי גדול יותר...
חזק יותר, עוצמתי יותר מאשר הקיום המיני. הרבה יותר חשוב כמה יש לבן אדם מבחינת עוצם תוקף נשמתו, הרבה יותר מאשר השושלת שלו, מי היה סבא שלך או מי יהיו הילדים שלך. לתוקף של העוצמה הרוחנית שלו יש הרבה הרבה יותר גדולה. והנה הוא אומר להם תראו שהקיום הנצחי של הנשמה תלוי בשלושה דברים: אמונה, מצוות, לימוד תורה. שלוש יסודות של היהדות. אמונה להאמין בהשם, מצוות גם לקיים מצוות בפועל, תורה לעסוק בתורה. אלה הם שלושת הדברים. ואומר להם הקדוש ברוך הוא אם את זה תשמרו, אין כבר משמעות לכך שאין לך שורש, אין משמעות לכך שאין לך המשך, ובאמת לא משנה. משנה לנו מה אתה השגת, מה הנפש שלך קנתה זכויות לעצמה. וזה מה שהוא אומר כאן.
דבר ראשון זה אמונה, אשר ישמרו את שבתותיי. ידוע שמי ששומר שבת מראה את אמונתו שהקדוש ברוך הוא חידש עולמו בשבעה ימים. ולכן כתוב שמי שמחלל שבת הרי הוא כגוי. ולמה כגוי? מכיוון שחילול שבת משמעותו היא הקדוש ברוך הוא לא חידש עולמו, העולם הוא קדמון. אין לך כפירה גדולה מזו. חידוש העולם בשבעה ימים מראה שיש לו מחדש והוא חודש לתכלית מסוימת, הקדוש ברוך הוא ברא אותו לתכלית מסוימת. זהו כוח האמונה. דבר נוסף, ובחרו באשר חפצתי. באשר חפצתי הכוונה עושה חפץ השם. מה זה עושה חפץ השם? מקיים מצוותיו. זה היסוד השני. היסוד השלישי, ומחזיקים בבריתי. זה לימוד התורה, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. ובעצם אם יש את שלושת אלה אז באמת לא משנה מהיכן באת, כי אנחנו רואים שכתוב על ממזר, ממזר תלמיד חכם שהוא קודם לכוהן גדול עם הארץ. זאת אומרת ייחוס אין פה, וייחוס מאוד גרוע, אפילו לא כשר לבוא בקהל, הוא ממזר. אבל איך אמרו לו שם, ייתון בני עממין לשלם. אמרו לו ייתון בני עממין דעבדי עובדא דאהרון, ולא ייתי בן אהרון דלא עביד עובדא דאהרון. הכהן הגדול רצה לבזות אותם כי ראה שמעיה ואבטליון הולכים עם עם רב יחד איתם, זה קצת הציק לו, איך אלה שני אלה הגרים פתאום הגיעו לכאלה מדרגות, אני בקושי צריך למצוא את העשירי שילווה אותי, ואלה פה הולכים עם כאלה קהל מעריצים. זה כאב להם, זה הפריע לו. וכיוון שזה הפריע לו ולכן הוא ביזה אותם. אמרו לו אתה בן אהרון אבל לא עושה, לא עביד עובדא דאהרון, אז מה שווה? מה תועלת יש בכך? אנחנו לעומת זאת אולי בני עממין, בנים של גויים, אבל עוסקים בתורה, עבדי עובדא דאהרון, אז ודאי שמעלתנו הרבה הרבה יותר גדולה.
מעין זה אגב הרב עובדיה יוסף תמיד היה מעורר ואומר אל תזלזלו באנשים הפשוטים. הוא היה אומר לפעמים אנשים זה מגיע לישיבה, אומר כאילו מי הוא ומה הוא, זה אבא שלו לא ראש ישיבה ואבא שלו לא איזה משגיח באיזה מקום ואבא שלו לא איזה תלמיד חכם. הוא אמר תמיד הוא היה אומר אני אבא שלי היה בעל מכולת. אבא שלי היה בעל מכולת. אתם רואים בגלל שהשקיעו בי והיה, נו, אז ברוך השם צמח כאן מה שצמח. אבל אם אתה תגיד לא, זה מי הוא וזה מה יצא ממנו וזה, על ידי זה אתה תזלזל בו בגלל שאין לו חשיבות, אז ממילא הוא אומר אנחנו יכולים שמאבדים את גדול הדור הבא. כי לא בהכרח אלה שהם בני הגדולים בהכרח יצאו גדולים. וכבר הצר על זה אחד מגדולי ישראל, הוא אמר שבדור הזה אומר יש סלקציה מאוד גדולה במוסדות החינוך. אם היום, אומר ככה, אם היום היו דנים לקבל את כל ראשי הישיבות של היום, ראשי הישיבות בציבור הספרדי, אומר אף אחד היום לא היה מתקבל לישיבה. על פי הנתונים מאיפה הם באו, מה המקורות שלהם, זה בא מבאר שבע, ההוא מדימונה, זה אבא שלו ככה, זה אבא שלו ככה. אומר והנה תראה צמחו להיות ראשי ישיבות. האמינו בהם, השקיעו בהם וצמחו. והיום הוא אומר אם הוא היה מנסה היום להתקבל כמו אז לישיבה לא היו מקבלים אותו. זאת אומרת ללמד אותך שבעצם הצורך הוא להשקיע דווקא בבני העניים, דווקא בכאלה שאתה לא חושב שיצא מהם הרבה, יזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.
ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת. ונתתי להם בביתי ובחומותיי, הרד"ק מביא את התרגום, בבית מקדשי ובארע בית שכינתי. הכוונה בבית המקדש ובארץ שאני משרה בה את שכינתי, הכוונה בארץ ישראל. והוא מסביר ששם הכוונה בבתי ההיכל ובתוך חומות העזרה ששמה החכמים הסנהדרין היו, אז אני אתן להם שם יד ושם. מה זה יד? יד הוא מסביר כמו שכתוב ויד תהיה לך, שאין הכוונה למקום גופני אלא מקום משובח, כמו ממלא מקום אבותיו. מה הכוונה מקום ממלא מקום אבותיו? את המקום הוא ממלא? זה הכוונה. אלא זה ביטוי מופשט לומר ממשיך דרכם. כך גם כן כשאומר ונתתי בביתי ובחומותיי יד, אין הכוונה מקום פיזי, אלא הכוונה מקום רוחני, זה המשמעות של הדברים. יד ושם, יהיה לו שם לדורות הבאים, שם שלא ייכרת. עכשיו תשימו לב, כתוב ונתתי זה לשון עבר, הוא אומר הכוונה ואתן, כמו שאצל דוד נאמר ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, שמה הכוונה ואעשה. אז גם פה ונתתי הכוונה ואתן. והו' משמשת כו' ההיפוך. כי נתתי זה בעבר, ונתתי זה בעתיד. אתן זה עתיד, ואתן, ויתן לאברהם את יצחק, זה עבר. הו' הפכה את האתן, הפכה את האתן ללשון עבר שזה הופך להיות בעבר נתתי לאברהם את יצחק. הו' משמשת כו' ההיפוך. מוסיף הרד"ק ואומר, אפילו שמעשה האדם, המעשים הטובים, המעשים הישרים, הם אלה שמוציאים לו שם טוב. איך בן אדם קונה שם טוב? על ידי המעשים הטובים שהוא עושה, על ידי התאמצות שהוא משקיע בעבודת השם, על ידי היושר והדרך ארץ שהוא נוהג בהם כלפי הזולת. אבל אומר הרד"ק, אף על פי כן, כאשר בן אדם מתנהג ביושר לפני האלוקים, הקדוש ברוך הוא נותן בליבות בני האדם להזכירו לטוב כל הימים. שומעים? הרד"ק בעצם היה קשה לו, מה זה ונתתי להם יד ושם טוב? זה הרעיון, יד ושם, הכוונה שיהיה להם שם טוב. מה זה? אז השם נותן? תלוי כמה תשקיע, תלוי איך תתנהג. אומר לא, הקדוש ברוך הוא נותן בליבות בני האדם להזכירו לטוב כל הימים, כדי שישמעו מעשיו בן מפי אב. וזה קצת גמולו הטוב אחרי מותו, מלבד הגמול ששמור לנשמתו. אז הקדוש ברוך הוא מבטיח כאן הבטחה טובה, שהאדם הזה גם אם הוא אדם צנוע, גם אם הוא אדם שלא יצא שמו למרחוק, מה הקדוש ברוך הוא? אני אחראי ששמך יתפרסם, אני אחראי שכולם ידעו וכולם יכירו אותך.
יש פה לכאורה סתירה בפסוק, כי הפסוק פותח בלשון רבים, ונתתי להם בביתי, אחרי זה הוא אומר שם עולם אתן לו. אמרת להם, אתה אחרי זה מסיים בלו. אומר הרד"ק אל תתפלא, כי לו הכוונה על כל אחד ואחד מהם. הרי אני מדבר פה על בני הנכר, על הסריסים, שיבואו ויתענו טענה, אנחנו עץ יבש, מה יצא מאיתנו? אז הוא אומר ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, אם הם ידבקו בשבתותיי, יבחרו באשר חפצתי, יחזיקו בבריתי, הם יקבלו בביתי ובחומותיי יד ושם. שם עולם אתן לו, הכוונה לכל אחד ואחד מהם. אז אל תתפלא, הוא לא פתאום עובר לדבר על מישהו אחר. קודם דיבר עליהם בצורה כוללת, עכשיו הוא מדבר עליהם בצורה פרטנית.
המלבי"ם מסביר, אדם שהוא ערירי מבנים, חסרים לו שני דברים. א', חסר לו בביתו יד ומשען. כשאדם יש ילדים, הם עוזרים לו, מסייעים בידו, הוא מבקש מהם מה שהוא צריך, אז חסר לו איזשהו עזר בביתו. דבר נוסף, חסר לו גם כן שארית לאחר מותו, והוא לא משאיר אחריו שם. כנגד זה הכוונה, לעומת היד והחיזוק בביתו, אומר הקדוש ברוך הוא אני אתן לו בביתי יד, ובחומותיי שם. דלתות הכתוב מקבילות. בביתי אני אתן לו יד, הכוונה בימי חייו אני אדאג שיהיה לו עוזר וסומך שיסמוך אותו בביתו. וכנגד שלא ישאיר אחריו אחרי מותו, לא ישאיר זרע, אומר לו השם אתן לו בחומותיי שם, שם אשר יהיה טוב לו מבנים ומבנות. למה? כיוון שהקיום המיני, מה שהסברנו, שזה בנים ובנות אחריו, זה ייפסק. אבל לעומת זאת השם הזה יהיה שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת. דהיינו שמו יהדהד לדורות ולא ייכרת. אם היום אתה תרצה לשאול מי הצאצאים של הרמב"ם, ספק אם תמצא. תרצה לשאול מי הצאצאים של רבי יוחנן בן זכאי, בוודאי לא תמצא. יש לו צאצאים, אנחנו מאמינים שכן, אבל אנחנו לא יכולים כבר לדעת בדיוק מי שושלת של מי. זאת אומרת השארית נפסקת, היא כבר לא ידועה ולא מפורסמת. לעומת זאת השם שאני אתן לו יהיה שם עולם שכולם יכירו וידעו אשר לא ייכרת. ואני אומר אולי בדרך רמז אפשר להגיד, תשימו לב, אומר אתן לו בחומותיי שם. למה בחומותיי שם? אז פשוטו של דבר החומה זה דבר מפורסם, זה דבר גדול, זה ניכר לכל, יהיה לך שם שיהדהד בחומות. אבל היום אפשר להסביר את זה, כי היום כשרוצים לעשות משהו לעילוי נשמת, רוצים לתת איזשהו שם וזכר לאדם, איפה תוקעים את זה? על החומה, על הקיר. שמים את זה בחומת בית הכנסת בחוץ, לוח שיש גדול, שם עולם, יד עולם ושם עולם לאדם פלוני שתרם וכולי. אז לכן הוא אומר אני אתן לו שם בחומותיי יהיה לו שם. על החומות שמה יוזכר שמו לעולם. אבל לזכור שלא זה העיקר, זה לא הסמל והשלט שאתה תולה למעלה, לא זה העיקר. העיקר זה השם אצל השם יתברך. והפרסום שבן אדם עושה לעצמו לא בהכרח הוא טוב לו.
ובני הנכר הנלווים על השם לשרתו, ולאהבה את שם השם, להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתי. אז בהתחלה הוא דיבר על הסריסים, ועכשיו הוא מדבר על בני הנכר. בני הנכר הנלווים על השם הכוונה אל השם. ובני הנכר הללו כל שומר שבת מחללו. למה הוא מדגיש דווקא את שמירת השבת? כי כמו שהסברנו שמירת השבת היא היסוד שבן אדם מורה בו על חידוש העולם. והוא מאמין שבששת ימים ברא השם את השבת, והשם ציווה את משה שיאמר לעם ישראל על שמירת השבת עוד לפני שהם קיבלו את התורה. מתי נצטווינו על השבת? במרה. כבר במרה קיבלנו מקצת מצוות. אתה רואה שהשבת היא יסוד עצום. ומי שילווה אל השם ראוי לו שיאמין ביסוד הגדול ביותר שזה עניין שמירת השבת.
המלבי"ם מסביר, לשרתו אומר המלבי"ם חוזר על קיום עבודת השם והמצוות. כמו שהסברנו קודם, יש את התורה ויש את קיום המצוות. אז שבת הוא כבר הזכיר, זה האמונה. עכשיו הוא מדבר על לשרתו. לשרתו זה שירות קל. שירות תמיד יותר קל מעבדות. ולכן כתוב על השם לשרתו, זה מדברים על קיום המצוות. ולאהבה את שם השם להיות לו לעבדים. להיות לו לעבדים זה עבדים ביום ובלילה. אומר המלבי"ם, הרי אנחנו יודעים שהעובד מיראה הוא עושה את מה שהוא חייב. לעומת זאת העובד מאהבה עושה מעל ומעבר. ויותר מפעם אחת הבאנו את המשל לשני בנים המשרתים את אביהם. כאשר האבא נכנס הביתה ואומר אני צמא, אז יש בן אחד ימהר ייקח כוס חד פעמית, ימלא מים מהברז, יגיש לאבא ויברח לפני שאבא יבקש עוד משהו. ויש אחר שאוהב קצת יותר את אביו, והבן הזה ייגש, יביא איזשהו כוס זכוכית, ישים אותה על גבי צלחת, ישים לו מפית, ימזוג לו את המשקה אותו הוא אוהב, יגיש לו גם כמה עוגיות, ויעמוד ליד אבא כדי לשמוע אם אבא צריך עוד משהו, אולי צריך למזוג לו עוד כוס, אולי הוא רוצה לשתות חם עכשיו, אולי הוא רוצה. זה בן שאוהב את אביו. הרעיון הוא כזה, הבן הראשון אם תשאל אותו הוא עשה את מה שאבא ציווה? הוא עשה את מה שאבא ציווה. אבל הוא עשה את רצון האבא? לא, הוא לא עשה את רצון האבא, הוא עשה את ציווי האבא. ופעם הארכנו בזה בדרשה על ההבדל בין עושים רצון השם לבין עושים ציווי השם. זה שתי עולמות שונים, מי שירצה יכול לשמוע בדיסק על בראשית, דווקא בפרשת השבוע, פרשת לך לך, שמה יש לנו דרשה שלמה על ההבדל בין העושה רצון השם לעושה ציווי השם. שתי דרגות שונות לחלוטין. ועל פי זה הסברנו את מה שכתוב בפרשת והיה אם שמוע, שהגמרא דורשת שהם לא עושים רצון השם. איך אפשר? הרי כתוב והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות השם אלוהיכם. שומעים אל מצוות השם, איך אתה אומר שהם לא עושים רצון השם? והסברנו שהם עושים ציווי השם, אבל לא עושים רצון השם. רצון השם זה דרגה אחרת, זה מה השם היה רוצה, שזה דרגה הרבה הרבה יותר גבוהה. ולכן כאן כשהוא רוצה לאפיין את העושים רצון השם, הוא אומר זה עבדים. עבדים זה מי שעובד מאהבה, הוא מרגיש שהוא עבד לקדוש ברוך הוא יום ולילה. לעומת זאת המשרת, הוא עובד עם סטופר. מתי אני מסיים כבר? מתי נגמרת העבודה? זה המשרת. המשרת מחפש להתפטר, מה שהוא חייב את זה הוא עושה. כל שומר שבת מחללו. אז אם ככה בואו רגע נסכם. אז היה לנו המשרתים, שאלה הכוונה שעושים ציווי השם, עובדים מיראה, עושים את המינימום. ולאהבה את שם השם, אלה מקיימים מצוות מתוך אהבה, שהם עושים מעל ומעבר. זה להיות לו לעבדים. לאחר מכן הוא מדבר כל שומר שבת מחללו, זה הסברנו על בעלי האמונה, כי השבת מורה על האמונה בהשם. ומחזיקים בבריתי, זה מראה על עסק התורה כמו שאמרנו. אומר הקדוש ברוך הוא, כל אלה שעושים את כל הדברים הללו, מאמינים בהשם, מקיימים מצוותיו, שומרים תורתו, להם יש הבטחות נפלאות. והביאותים אל הר קודשי, ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים.
והביאותים אל הר קודשי, אומר הרד"ק כמו אדם שמכניס אורח ומקבל אותו בשמחה, כך אני אצווה את הכוהנים שיקבלו בשמחה גם את הגרים, גם את הסריסים, את כולם. ושמחתים בבית תפילתי, הם יהיו שמחים כשהם יראו את עצמם בעזרה שנה בשנה, תפילותיהם תהיינה מקובלות אצל השם. וגם עולותיהם וזבחיהם יהיו לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים. אומר רש"י לא רק לעם ישראל. וכמו ששלמה המלך אמר בעצמו, וגם הנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, הוא התפלל עליהם שהקדוש ברוך הוא יקבל גם את תפילתם, גם את קורבנם. זאת אומרת גם גוי יכול להקריב קורבן. ויותר מכך, שלמה אפילו ביקש שהקורבן שלהם ותפילתם תעתר תמיד. לעומת עם ישראל שרק אם הם יהיו ראויים. כי גוי אם לא תעתר תפילתו, הוא בועט. וכיוון שכך אני מבקש שתמיד תעתר להם. לעומת זאת עם ישראל, אם הוא ראוי תעתר לו, אם הוא לא ראוי שיפשפש במעשיו, שיתקן את דרכיו. המלבי"ם מסביר, והביאותים אל הר קודשי, שם בהר קודשי שם הם ילמדו תורה, שם הם ילמדו אמונה, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים, זה האמונה. ומה נשאר עוד? עבודת השם, הקורבנות. ושמחתים בבית תפילתי, זה כנגד העבודה. כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. שלא יביאו אותם, אומר המלבי"ם, על חטא, אלא רק נדבה, עולותיהם, עולה, אדם מקריב עולה כנדבה. ובזה הם יראו שאני לא מבדיל אותם מעם ישראל, אלא ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים. ועל ידי כך הם ישתחררו מהתחושות שהיו להם, שיגידו הבדל יבדילני השם מעל עמו, הן אני עץ יבש. לא, אלא אתם תהיו כחלק מעם ישראל, ועולותיכם וזבחיכם יהיו לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים.
נאום השם אלוהים מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו. נאום השם עוד אקבץ עליו לנקבציו, מסביר הרד"ק בשם אביו, לאחר שאקבץ נדחי ישראל, אני עוד אקבץ עליהם נקבצים אחרים על נקבציו. מי אלה? גוג ומגוג. גוג ומגוג יבואו ויתקבצו גם הם לכאן, ומה יהיה הטיפול בהם? את זה אנחנו נראה בהמשך. אבל תדע לך, אחרי שאנחנו נתקבץ, עוד אקבץ עליו לנקבציו, על נקבציו יתקבצו לפה עוד מרשיעים, והמרשיעים הללו, כמו שנראה בהמשך, ישלמו את המחיר. המלבי"ם לעומת זאת מסביר, שהעוד אקבץ זה ממין הראשון. המין הראשון זה עם ישראל שהתקבצו לכאן, אני אקבץ עליהם עוד גרים שיבואו להסתפח עם עם ישראל. לפי הביאור של אביו של הרד"ק זה קצת מוקשה, כי עוד אקבץ עליו לנקבציו מדבר פתאום על נקבצים מסוג אחר לגמרי שלא היינו רוצים שיתקבצו לפה. אבל לפי איך שהמלבי"ם מסביר, אז אדרבה, הכל זה חלק מהבשורה הטובה. נאום השם אלוקים מקבץ נדחי ישראל, אני עוד אקבץ עליו לנקבצים עליו נקבצים נוספים של גרים שיבואו ויתאספו אף הם ויהיו חלק מעם ישראל.
פסוק ט'. כל חיתו שדיי אתיו לאכול, כל חיתו ביער. כל חיתו שדיי אתיו לאכול. רש"י מסביר, פה הוא מדבר על החיות שביער, שהוא כביכול קורא להם ומזמן אותם, בואו לאכול את גיבורי הכשדים. בעצם יש כאן קריאה לחיות ממש. יבואו הכשדים כאן על ירושלים, אני קורא לכם, אתם החיות, תבואו החיות שביער והחיות שבשדה, ותבואו עליהם ותשמידו אותם. חיתו שדיי היא חלשה יותר מחיתו יער. אין לה כוח רב כמו חית השדה, חית היער. והיות והוא אמר עוד אקבץ עליו לנקבציו, כמו שהסביר הרד"ק כמו שראינו, שיתקבצו לכאן עוד גויים על ישראל הנקבצים לפה, כנגד הגויים הנקבצים הוא מזמין את חיות השדה שיבואו כביכול וייפרעו מהם. הרד"ק מסביר שזה חוזר כבר אחרי מלחמת גוג. על פי אותו קו, שאקבץ עליו לנקבציו זה גוג ומגוג שיבואו לכאן להילחם. לפי רש"י זה הכשדים, לפי הרד"ק זה גוג ומגוג. אקבץ עליו לנקבציו, יתקבצו לכאן גוג ומגוג. ואז אני מצווה שכל חיות השדה וחיות הארץ אתיו, אתיו זה הכוונה מלשון כמו אתא בארמית, באים. יבואו לאכול, יבואו לאכול את מי? הכוונה את הפגרים של מחנה גוג ומגוג. מחנה גוג ומגוג יהיה כאן פגרים, כתוב שחודשים ארוכים יקברו את הנבלות של הפגרים של גוג ומגוג. כמו שכתוב בנבואת יחזקאל, שהוא קורא לציפור כל כנף ולכל חית הארץ, היקבצו ובואו והאספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם, כביכול אני מכין לכם שולחן. למי? לחיתו כנף, לעיט, לבז, לכל העופות הטורפים, אני מכין לכם שולחן, תבואו, יש כאן את הפגרים של גוג ומגוג שיבואו כנגד עם ישראל. כנגד זה זה גם כן מה שהוא אומר כאן, כל חית השדה, דהיינו לאותה סעודה מלכותית יהיו מוזמנים נוספים. מי הם? חית השדה וחית היער שכולם יבואו ויאספו לאכול מהם. כך גם כן בקו הזה הולך התרגום, כי התרגום אומר, כל מלכי עממיא דמתכנשין לאקעא ליך ירושלם, כל מלכי האומות שנאספים להוקיע אותך, הכוונה להילחם כנגדך ירושלים, בגוויך יתרמון, יושלכו בתוכך, יהון למיכל לחית ברא, תשבע מינהון חיות חורשא. יהיו למאכל חית השדה וישבעו מהם חיות היער, החורש. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שכאן הוא מתחיל עניין חדש. החלק הזה כל חיתו שדיי אתיו זה כמו פרק חדש. וכאן הוא מתחיל לדבר כנגד המנהיגים של אותו דור, כנגד נביאי השקר של אותו הדור, שלא היו מוכיחים את עם ישראל. וישעיהו פונה אליהם כאן בתוכחת, אתם המנהיגים, יודעים שאנחנו לפני גלות, יודעים באיזה צרה אנחנו נמצאים, איך אנחנו מאוימים מהאויבים שנמצאים סביבינו, איך אתם לא מוכיחים את עם ישראל? עם ישראל נמשלים פה לעדר. עדר שהרועה הזניח אותו. עדר שהרועה לא משגיח עליו. עדר שהפך להיות הפקר לזאבים ולחיות רעות. ואז הוא קורא לכל אותם חיות השדה כביכול, בואו חיות השדה, תאכלו את העדר הזה. מה תגידו, אוי, לעדר הזה יש רועים? אומר לא לא לא, אין להם שום רועה, אין מי שמנהל אותם. האחראים להם, אלה ראשי העם שהיו אמורים לנהל אותם, כבר לא שומרים עליהם. אז כביכול חיות השדה, בואו תאכלו את העם. לא שחס ושלום הוא מתכוון לקרוא להם, אלא הוא רוצה לאפיין את המצב. המצב הוא כזה שאפשר לקרוא לכל חיות השדה, יעשו לעם מה שיעשו, אין לו מנהיגים, אין לו כאלה שיגנו בעדו.
מדוע? צופיו עיוורים כולם, לא ידעו. כולם כלבים אילמים, לא יוכלו לנבוח. הוזים, שוכבים, אוהבי לנום. מה תגידו שאתם חוששים מפני השומרים? הוא אומר להם אין לכם מה לחשוש. הנביאים, נביאי השקר, הם כביכול עושים את עצמם כצופים, הם עושים את עצמם כשומרים. הוא אומר הכלבים, הם הנביאים הללו דומים לכלבים שלא מסוגלים לשמור. הם כביכול יצילו אתכם? הם לא מסוגלים להציל. ומסביר המלבי"ם שבעצם הוא רוצה לומר להם, תראו, שהכלב יש לו כמה מעלות כאשר הוא שומר על הצאן. דבר ראשון, כדי שהכלב ישמור כראוי, צריך שהכלב יראה את מי שמתקרב. על ידי שהוא מזהה מראש את מי שמתקרב, הוא נובח כנגדו. אבל לעומת זאת, על הרועים אני יכול להגיד לכם שהם צופיו עיוורים. הרועים האלה הם כמו כלב עיוור, יש בו תועלת? דבר נוסף, אחרי שהוא מתקרב, צריך שיהיה מישהו שירתיע אותו. מה הכלב עושה בשביל זה? הוא נובח. על זה הוא אומר, הכלבים הללו אילמים, לא יוכלו לנבוח. הרועים האלה אילמים, הם לא מתריעים. דבר שלישי, צריך שהם יהיה הכלב ניעור כל הלילה, וככה עם שינה כזאת עם עין אחת פתוחה, שאיזה תזוזה קלה גורמת לו לקפוץ ומיד להתחיל לנבוח, וזה מה שגורם שהוא בעצם שומר גם בשעה שהוא ישן. אבל לעומת זאת, אלה הרועים שלכם, הם הוזים, שוכבים, אוהבי לנום. הם הוזים שוכבים, הוזים שוכבים מסביר התרגום ניימין שכיבין. אין לזה חבר. היום זה ביטוי שהרבה אוהבים להשתמש בו, זה משהו לגמרי הזוי. מה זה הזוי? ישן שוכב, כך מסביר התרגום. אז הם הוזים, אוהבים לנום. אז הם לא מסוגלים בכלל להיות ערניים לקראת מה שקורה, להיות מוכנים להגן מפני האויב שמגיע. ואם כן, כביכול בואו חית השדה, בואו תיפרעו מהעם, כיוון שהרועים השומרים עליהם הם כלבי שמירה גרועים מאוד. הם כלבי שמירה עיוורים, שלא מסוגלים לנבוח, וישנים. אלה ודאי שמירה לא תצא מהם.
והכלבים עזי נפש, לא ידעו שובעה. והמה רועים, לא ידעו הבין. כולם לדרכם פנו, איש לבצעו מקצהו. אומר הרד"ק, ואם תאמר אולי הכלבים האלה, הבעלים לא נותנים להם מספיק אוכל, ולכן הכלב לא שומר כמו שצריך. הוא אומר לא, ככה הוא, הנה תראה שהכלבים האלה הם אוכלים אבל לא ידעו שובעה, כי הם עזי נפש. יש להם נפש מתאווה, שכמה שתיתן להם לא די להם, לא משביע אותם. כך גם כן הצופים, השומרים, אל תחשוב שאולי לא נותנים להם מספיק, אולי המשכורת שלהם דלה. הוא אומר האנשים האלה הם אנשים נהנתנים, כל עסקם במאכל ומשתה, הם לא שבעים, הם רודפים אחר התאווה. והיות וכן, מי שרודף אחר התאווה לעולם לא יהיה שבע. ובמקום לראות את העם, והמה רועים, את מי? את המה. הם רועים את עצמם, במקום לראות את עם ישראל. ולא ידעו הבין, להתבונן במעשיהם של עם ישראל כדי ליישר אותם אל דרך הישר. כולם לדרכם פנו, כל אחד מה שנקרא היום עושה לביתו. כל אחד מחפש מה לי יצא מהשררה, מה אני יכול לקבל, מה אני יכול להרוויח. כולם לדרכם פנו, לא חוששים לבצוע בצע, איש לבצעו מקצהו, מקצה העם ועד קצהו, עושה כדברים הללו. ואם כן, מה יש לצפות מאלה שישמרו על עם ישראל?
המלבי"ם מסביר, שאחרי שהוא אומר כאן את השלוש מעלות שיש לכלבים ואין להם, הוא אומר לעומת זאת את החסרונות של הכלבים זה יש להם במנת גדושה. את היתרונות של הכלבים אין להם, כמו שראינו שהכלבים נובחים ושהכלבים ערניים ושהכלבים הם רואים למרחוק, את זה אין להם. מה כן יש להם? הם כמו כלב, לא ידעו שובעה. חיסרון אחד, כמו הכלבים שהכלבים אף פעם לא שבעים. ודבר נוסף, הם עזי נפש, כמו שהכלבים הם עזי נפש. אז להם יש עזות נפש גם לתבוע ממון, גם כמו שאמרנו לתבוע מזון, ולא ידעו שובעה. כך גם כן הרועים הוזים שוכבים, כל אחד לדרכו פנה ולא משגיח על כלל ישראל. אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר, גדול יתר מאוד. כך הם היו אומרים אחד לשני, אתיו אקחה יין, בואו תביאו עוד כוס יין, בואו וניקח יין ונסבאה שכר, ונסבא הכוונה כמו זולל וסובא, שכר הכוונה משקאות המשכרים. כן, לא במקרה כנראה זה יצא בדיוק ביארצייט של נסבאה שכר, כן, שזכותו תגן עליו. טוב, זה שהלך בכיכר, כן. אתיו נסבאה שכר, כנגד מה שהוא אמר שהכלבים עזים לא ידעו שובעה, הם אומרים אחד לשני אתם תבואו אני אקח יין ועל ידי זה נשתה עד שנשתכר. והיה כזה יום מחר, מה תגיד לו אולי ירווה צימאונו, אולי ישקיט תאוותו ויירגע? לא, יש לו תוכניות, יום מחר יהיה הרבה יותר גדול, מה אתם מדברים? יום מחר גם כן נעשה הרבה מעבר. ואם תגיד, רגע, אבל תיתן את הדין, הרי ראינו שהתפיסה שלהם היא אכול ושתו כי מחר נמות, ולכן הם אומרים אל תדאגו, מחר תהיה מסיבה עוד יותר גדולה, ואין לכם מה לדאוג, אין דין וחשבון. כך מתנהגים הרועים, אומר הנביא, והיות וכן, חית השדה יכולה לבוא ולהשחית בעם באין עוצר. יצילנו השם וישלח לנו מנהיגים הראויים להנהיג את העם, אמן ואמן.