פרק נד - רני עקרה ובניה - חלק ב

אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד. יש כאן שני קווים בביאור של הפסוקים הללו. לפי הרד"ק זה חוזר על העתיד. לפי המלבי"ם זה חוזר על העבר. אנחנו נתחיל עם הרד"ק. אל תיראי, אל תחששי שהיציאה שלך מהגלות תהיה כמו היציאה בפעמים הקודמות. כי יצאנו מגלות מצרים וחזרנו לגלות. ויצאנו לאחר מכן, הכוונה נגאלנו, באנו לארץ ויצאנו שוב לגלות, נחרב בית ראשון. ונגאלנו שוב פעם על ידי עזרא ונחמיה, ועוד פעם יצאנו לגלות, הגלות שאנו נמצאים בה עד עתה. ואם כן, אולי את תחששי, גם היציאה הבאה מן הגלות היא יציאה לזמן? אולי גם היא בסופו של דבר תהיה לאחריה תהיה גלות נוספת? על זה הוא אומר, אל תיראי כי לא תבושי. אל תחששי, לעולם לא תבושי אחרי שתצאי מהגלות הזאת. לא יהיה לך עוד צרה. למה זה נקרא תבושי? מסביר הרד"ק, כי בן אדם שעלה לגדולה ונפל, זה בושה. יש לו בושה, יש לו ביזיון. אז אל תחששי, אל תיראי כי לא תבושי, אל תזכי לגדולה שלא יהיה לאחריה בושה. כי בושת עלומייך, הכוונה הצרות שהיו לך בארץ בימים ההם, לכן זה נקרא עלומייך, מלשון נעלם, לפני שנים רבות. כי בושת עלומייך אותה בושה תשכחי. וחרפת אלמנותייך, הצרות שהיו לך בגלות, שאז בתקופת הגלות היית כאלמנה, מכיוון שכביכול ללא בעלך, את כל הצרות האלה תשכחי מרוב הטובה שעתידה להיות לך. אז במילים פשוטות אליבא דרד"ק פה יש הבטחה שזאת תהיה גאולה מבלי גלות לאחר מכן. מבלי צרות לאחר מכן. ואל תחששי ולא תכלמי, כן, אל תכלמי מפחד, היות ואת כעת כבר בארץ שלך ומובטח לך שלאחר מכן לא תהיה עוד גלות.

המלבי"ם מסביר שיש כאן איזושהי הבטחה בנוגע לעבר. ובואו נבאר. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין בושה לבין כלימה. נשים לב, אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי. אומר המלבי"ם, מה ההבדל קודם כל בין בושה לבין כלימה? בושה זה אדם שמתבייש מעצמו. נתמלא בושה. הרי אנו ככלי מלא בושה. פירושו של דבר, איך עשיתי דבר כזה? או איך טעיתי כזאת טעות? אדם שמתבייש מעצמו נקרא בושה. לעומת זאת כלימה זה מה שאחרים מכלימים את פניו. כלימה אומר המלבי"ם זה מה שאדם מקבל מאחרים. אומר ולפי זה תבין שדלתות הכתוב מקבילות. אל תיראי כי לא תבושי, כי בושת עלומייך תשכחי. אל תכלמי כי לא תחפירי, כי חרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד. ובואו כעת נסביר. מי זאת האישה כאן? זה כנסת ישראל. היא זאת שמסמלת כאן את האישה שאליה פונה כעת הנביא. והוא אומר לה, את, כאשר היית בעת עלומייך, בעת עלומייך הכוונה בזמן צעירותך, כשהיה לך עדיין בעל, כשעדיין ישבת על אדמתך, זה אומר שהקדוש ברוך הוא היה איתנו, שהיינו עדיין כאן בארץ ישראל עם בית המקדש, השם צבאות היה עמנו. עשינו מעשים לא טובים ונתביישנו מעצנו. זה נקרא בושת עלומייך. לעומת זאת, אולי לפני כן, ובושה מאחרים לא היה לנו. למה? כי גם שאר העמים היו עובדי עבודה זרה. אז לא היה לנו בושה מהם. לכן לא היה לנו פה כלימה. כלימה הסברנו זה מאחרים. אלא היה לנו רק בושת עלומייך, בושה מעצמנו, איך אנחנו עובדים עבודה זרה. על זה הוא בא ומבטיח לה, תדעי לך, ישובו בנייך, ישוב בעלך בעתיד, ואל תחששי פן תבושי מהמעשים הרעים ההם. כמו שאמרנו, זה חוזר על העבר. אולי יהיה לנו היום בושה ממה שהיה אז? כי בושת עלומייך תשכחי. איך שוכחים את בושת עלומייך? הרי זה כתם בעברנו. השם ימחל לנו. על ידי שהשם ימחל לנו על העוונות שעשינו, אז הסיבה לבושה תלך. כי למה אני מתבייש? כי איך נכשלתי, איך עשיתי כזה דבר. אומר הקדוש ברוך הוא, אל תדאגי, בושת עלומייך תשכחי, השם ימחל ויסלח לך על עוונות עלומייך, וממילא על ידי זה את תשכחי מהם. תקופה מאוחרת יותר, גלינו מארצנו. בעקבות זה עם ישראל היה בבחינת אלמנה, כי הקדוש ברוך הוא כמו גירש אותנו. ואז לא היה לנו בושה ממעשינו, למה? כי אלילים כבר לא עבדנו, לא המשכנו לעבוד עבודה זרה. אבל איזה ביזיון, אנחנו בושנו מאחרים. אישה שבעלה זרק אותה מביתה. היינו בארץ ישראל והקדוש ברוך הוא זרק אותנו. הקדוש ברוך הוא גירש אותנו. היה לנו אומנם בושה כבר לא היה, כי בושה זה מעצמנו, אבל כלימה היה. כל העמים מסתכלים עלינו כעל עם שמנודה מארצו, על עם שעל אישה שבעלה גירש אותה. אז היה לנו כלימה מאחרים. וזה מה שהוא מבטיח, לא תכלמי, זה ההמשך, ואל תכלמי כי לא תחפירי. לא תכלמי מהאומות על ידי שאת בגלות, לא תצטרכי להחפיר. מה זה להחפיר? מסביר המלבי"ם, להחפיר הכוונה אדם שיש לו משהו מחפיר, הוא כמו חופר וטומן פניו מרוב הבושה. יש ביטוי שאומרים רצה לקבור את עצמו במקום. למה? מרוב הביזיון לא יכל לעמוד בבושה, רצה לחפור ולטמון פניו. אז הוא אומר לא תחפירי, לא יותר לא יהיה לך מצב כזה שתרצי שלא יראו אותך אדם מרוב הביזיון והבושה. כי חרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד. את החרפה שחרפו אותך על היותך אלמנה ועל כך שהקדוש ברוך הוא כביכול זרק אותך מארצך, לא תזכרי עוד. תשימו לב, אומר בושת עלומייך תשכחי, מה שעבדנו עבודה זרה בארץ תשכחי. ועל הביזיונות שעשו לנו האומות לאחר מכן כשגלינו, זה חרפת אלמנותייך לא תזכרי. למה פה תשכחי ופה לא תזכרי? מה יותר מחיקה של העבר? שכחה או אי זכירה? שכחה. שכחה זה נמחק לגמרי. אז הוא אומר, הרי זה היה עלומייך, כשאנו מדברים על ההיסטוריה, כשהיינו פה בארץ, זה לפני שנים, אלפי שנים. אז ממילא זה יותר קל לשכחה. ולכן בושת עלומייך תשכחי, זה לגמרי נשכח, כי מדובר על זמן שעוד היינו בארץ. חרפת אלמנותייך זה כבר על הגלות, שהגויים חרפו אותנו על היותנו אלמנה, זה אי אפשר להגיד תשכחי לגמרי כי זה היה לו מזמן. אז לכן זה רק בגדר לא תזכרי עוד. לא תזכרי, הדבר הזה לא ייזכר, לא יזכירו את הדבר בפיותיהם. לא לזכור, יכול להיות שבראש עדיין הדבר קיים אבל לא מזכירים אותו. לא מזכירים אותו, כבר לא מוציאים את זה מהפה. לעומת זאת שכחה זה תום הנשייה, גמרנו, זה כבר נמחק מהזיכרון גם. אז לגבי התקופה הטובה של עם ישראל כשהיינו בארץ ועשינו בעיות ועבדנו עבודה זרה, זה היה מזמן, זה נשכח לגמרי העוונות ההם. ולעומת זאת הביזיונות שעשו לנו האומות, זה לא לגמרי נשכח, אבל על כל פנים זה בגדר של לא תזכרי עוד.

והמלבי"ם מסביר שחרפה ותחפירי זה...

אותו רעיון. זאת אומרת שניהם מאותו ביטוי, כן? מלשון לחרף ולהחפיר שרוצה לטמון פניו מרוב החרפות. כי בועלייך עושייך השם צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא. כי בועלייך עושייך, אומר הרד"ק, מי שהיה אדונייך הוא עושייך. מה זאת אומרת? מי שעשה אותנו היא הבעלים שלנו. כי הרי אנחנו אומרים בסליחות בעלונו זדים, בעלונו אדונים זולתך. אלה הזדים נהיו לנו לאדונים, זולתך, במקום שהשם יהיה אדון לנו, הם נהיו אדונים לנו. הוא אומר לא, מי שעשה אותנו הוא יהיה בועלייך, הוא יהיה הבעלים שלך, כי בועלייך עושייך. מי זה השם צבאות שמו? מי שעשה אותך הוא יהיה הבעלים שלך.

השם צבאות שמו, מה הדגשה על צבאות? כי כדי לגאול את עם ישראל צריך כוח, ומי שכל צבאות של מעלה ומטה שלו הם, הוא זה שיכול, השם צבאות שמו. אלוהי כל הארץ יקרא, כי אז אחרי שאנחנו ניגאל, אומר הרד"ק, המציאות תהיה שכל העמים כולם יטו לעובדו שכם אחד. אז ממילא הוא לא רק אלוהי ישראל, אלא אלוהי כל הארץ יקרא. על ידי זה גם העמים יודו בו. גם העמים יכירו שהשם הוא הוא האלוקים.

המלבי"ם ממשיך לפי הקו של הפסוק הקודם. אומר המלבי"ם, הפסוק הזה מקביל כנגד שני הדברים שהזכרנו בפסוק הקודם. כנגד מה שאמרנו שחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד, לא נזכור את מה שחרפונו הגויים בגלות, הוא אומר הסיבה היא כי בועלייך יהיה מי שהוא עושייך, השם צבאות שמו. השם יש בכוחו ובידו להושיב אותנו, להושיבך על כנך. למה? כי כל הצבאות תחת ממשלתו. אז גמרנו, נגמרה הבושה והביזיון שאנחנו בגדר גולים, אלא הקדוש ברוך הוא יהיה הבעלים לנו. כי הרי הסברנו אלמנותייך, כי אנחנו כמו אלמנה, כי השם זרק אותנו מן הארץ, כאישה אשר גירשה בעלה. אומר זה נגמר, עכשיו יהיה בועלייך עושייך. הקדוש ברוך הוא שעושייך הוא יהיה הבעלים, אז הוא יחזיר אותנו בחזרה, לחזור לשאת אותנו לאישה. אז אין יותר חרפה של ביזיון שאנו כאלמנה, כבר חזרנו להיות עקרת הבית.

וכנגד מה שאמרנו בושת עלומייך תשכחי, העבירות שעשינו בזמן בית ראשון שהיה לנו בושה מעצמנו, הוא אומר הסיבה היא כי גואלך קדוש ישראל. קדוש ישראל כבר הסברנו כמה פעמים בעבר, כשאנחנו מזכירים את הקדוש ברוך הוא על עם ישראל בייחוד, זאת אומרת מצד שהקדוש ברוך הוא הוא אלוקינו ואנו מקדשים אותו במעשיו. וזה אומר המלבי"ם, זה מראה שאז אנחנו נהיה עם קדושים לאלוקים, קדוש ישראל. הקדוש ברוך הוא יקרא קדוש על ידינו בגלל מעשינו, שמעשינו קדושים. ואז אלוהי כל הארץ יקרא, כולם יעבדו אותו, יכירו אלוהותו. ואז איך ייתכן שאנחנו נחטא עוד? יוצא פה שחטאינו יימחו כי לא נחטא עוד, ועל ידי זה נחזור למצב שנמחה כל העבר ונשכחו כל העוונות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים.

כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך השם. ואשת נעורים כי תמאס אמר אלוהייך. חוזר אומר המלבי"ם לפי אותו קו שהוא דיבר קודם. עם ישראל כאשר הם היו על אדמתם, אמרנו שהם בעצם זנו מאחרי השם, עבדו עבודה זרה. הם היו כמו אשת נעורים שנמצאת עם בעלה ומזנה תחתיו. ובעלה מואס בה בעקבות זה שהיא ממרה את פיו ועושה דברים נגד רצונו. ככה אנחנו נמצאים בתוך בית המקדש, בתוך ארץ ישראל, בירושלים, ומכעיסים את הקדוש ברוך הוא. מצב כזה גורם שבעלה מואס בה, הוא עדיין לא עזב אותה, הנה אנחנו רואים עדיין לא גורשנו, הוא עדיין לא שילח אותנו מעל פניו, אבל אנחנו נמאסים בעיניו. לעומת זאת בימי הגלות, זה כבר כאשר הבעל איבד סבלנות וגירש אותנו, בעקבות כל המעשים השליליים שעשינו. לפי זה עכשיו יובן הפסוק. כי כאשה עזובה ועצובת רוח, כשאנחנו היינו בגלות אנחנו כמו מה? כמו אישה עזובה, שהבעל שלה עזב אותה. ואז בעקבות זה היא עצובת רוח, עצובה ברוחה כי בעלה נטש אותה. אבל עוד לפני כן, עוד לפני שבעלה עזב אותה, כאשר עוד ישבנו על אדמתנו, היינו בבחינת אשת נעורים כי תמאס. שבעלה עדיין נמצא איתה, אבל מואס בה על המעשים השליליים שהיא עשתה.

והנה אומר המלבי"ם, ההבדל ביניהם יהיה כשהם ירצו לתקן את חסרונם. האישה העזובה מבעלה, היא צריכה שבעלה ידע מהצרות שלה, כי הרי הוא לא נמצא איתה כבר. אם הבעל נמצא עם האישה והיא נמצאת בבעיה, אז הוא מודע לבעיות שלה. אבל אחרי שהוא שילח אותה מעל פניו, כביכול הבעל כבר לא מודע לבעיות שלה. הקדוש ברוך הוא בוודאי מלא כל הארץ כבודו, אבל כביכול הקדוש ברוך הוא כבר לא מתעניין בה. ואז היא צריכה שבעלה ידע מהמצב שלה וירחם עליה. לעומת זאת המאוסה, אין לה בעיה שבעלה לא יודע, כי הרי הסברנו היא עדיין תחתיו, היא רק מכעיסה אותו במעשיה. היא מאוסה בגלל שהיא מזנה תחתיו. ובשביל זה צריך שהבעל שלה יעשה איתה חסד וימחל את עוונותיה.

ואומר המלבי"ם, תשימו לב עכשיו איך הכתוב מתאים בהמשך שלו למה שהסברנו. ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. אומר המלבי"ם, העזיבה הזאת תחשב כמו רגע קטון. מה שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו, לעומת גודל הגאולה, העזיבה תחשב כרגע קטון, זה כביכול לא יספרו את זה לעומת גודל הישועה. למה? כי ברחמים גדולים אקבצך. זה כנגד העזובה. שאמרנו שהאישה העזובה היא צריכה שבעלה ירחם עליה ובכלל יתעניין במצבה. על זה הוא אומר ברחמים גדולים אקבצך, צריך רחמים בשביל זה. אבל היה לנו גם מצב של אשת נעורים כי תמאס, כשעוד היינו עדיין בארץ והשם רק מאס אותנו, פה לא מועיל רחמים שיתעניין במצבנו, כי הוא כועס עלינו. אנחנו נמצאים בביתו ועובדים עבודה זרה. על ידי זה צריך שבהתחלה השם יסיר קצפו מאיתנו, כי אנחנו פה מולו מכעיסים אותו. ועל זה הוא אומר, על ידי זה בשביל זה צריך את מחילת העוון. וברחמים גדולים אקבצך, זה צריך את מחילת העוון להסיר את הקצף.

זה הפסוק הבא. בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם. בשצף קצף הסתרתי פניי ממך, רגע ממך. אומר המלבי"ם, מה שהסתרתי את פניי רגע ממך על ידי הקצף ועל ידי המיאוס שמאס השם בעם ישראל, על זה שהיו מכעיסים אותו בביתו, אומר הקדוש ברוך הוא זה יהיה מעט שצף. יש בזה כמה ביאורים, נסביר עכשיו לפי המלבי"ם, עוד מעט נראה כמה ביאורים אחרים. שצף הכוונה מעט. במעט קצף יחשב הדבר לעומת הרחמים הגדולים שאני אשפיע עלייך. בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך. הקצף שקצפתי עלייך יהיה בבחינת שצף, שצף זה מעט, זה קצת קצף, קצת כעס לעומת הגאולה שהגאולה תהיה חסד עצום של מחילת העוון. כי בחסד עולם ריחמתיך. הרחמים שריחמתי עלייך היו מחסד עולם שמחלתי את העוונות שלך לעולם. זה חסד שמוחל ומוחק את כל העוונות שהיו מאז ומעולם. ואם כן, במצב הזה אומר הקדוש ברוך הוא, כל מה שהיה לפני כן שאז עם ישראל היו בבחינת אשת נעורים כי תמאס, אומר הקדוש ברוך הוא אני מבטיח לך שאז זה יהיה בבחינה של מעט קצף לעומת הרחמים הגדולים שאני ארחם עלייך אז, בחסד עולם ריחמתיך, למחוק את כל מה שהקצפת הקצפת אותי מאז.

רש"י מסביר, מביא עוד הסבר, מה זה שצף קצף? רש"י מביא בשם מנחם, מנחם פתר חורי אף. שצף קצף לפי זה זה כאילו ריבוי קצף. קצף רב, שצף קצף. דונש אמר במעט קצף. וזה כמו שהסברנו לפי הקו של המלבי"ם, כמו ברגע קטון עזבתיך, בשצף קצף הסתרתי פניי. תשימו לב, זה כביכול מאמרים מקבילים. ברגע קטון עזבתיך, בשצף קצף הסתרתי פניי. אז כמו ששם זה ברגע קטון זה במעט, אז גם פה בשצף קצף הכוונה במעט קצף הסתרתי פניי רגע ממך. הרד"ק מסביר בשם אביו גם כן שהכוונה במעט קצף, והוא אומר שהביאור הזה מסתייע מן התרגום. כי התרגום יונתן אומר בשעה זעירא סלקית אפי שכינתיך, זמן זעירא מינך. בשצף קצף זה בשעה זעירא, הכוונה בזמן מועט. זה הכוונה בשצף קצף.

כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגאור בך. כי מי נח זאת לי. כמו השבועה שנשבעתי בימי נח. איך גורסים? כי ימי נח או כי מי נח? שומעים? יש שתי גרסאות פה. יש אפשרות לגרוס כי ימי, כי ימי השמיים על הארץ, כי ימי נח זאת לי, אם אני קורא את זה כמילה אחת. ויש אפשרות אחרת לגרוס כי, פסיק, מי, מלשון מים, נח, נח, זאת לי. למעשה, מנחת שי מסביר שיש בזה מחלוקת בספרים. ברוב הספרים זה שתי מילים, כי מי, כמנהג כמו שהספרדים קוראים. לעומת זאת הוא מביא שיש ספרים שבהם זה מילה אחת, כמו כי ימי נידה דותה תטמא. כי ימי נח. אגב, גרסת בני תימן זה כי ימי, כמילה אחת, ככה התימנים גורסים. כמילה אחת. מה הפירוש כי מי נח זאת לי? הרד"ק מסביר, מי המבול, כי מי נח זאת לי, מאז מי המבול שהיו בימי נח ונח ניצל מהם. אז מה בעצם רעיון ההבטחה? כמו שנשבעתי שלא יעברו יותר מי המבול עוד על הארץ, וזה גזירה שלא תבטל, כך אומר הקדוש ברוך הוא נשבעתי מקצוף עלייך ומגאור בך. נשבעתי יותר שלא אקצוף עלייך ולא אגער בך יותר. וזה בהתאם למה שהסביר הרד"ק לעיל, שיש כאן הבטחה שעם ישראל לא יחששו ששבים מן הגלות, אולי זה לזמן קצוב, אולי כמו בית שני, אולי נחזור ונגלה עוד. לא, כמו שנשבעתי מעבור מי נח על הארץ והנה לא היה יותר מבול בעולם, כך אומר הקדוש ברוך הוא נשבעתי מקצוף עלייך ומגאור בך, שבועה שלא תבטל.

איפה הייתה שבועה לנוח? מישהו פעם ראה בתורה שבועה לנוח? למעשה תחפשו בכתובים לא תמצאו שבועה. ויש בזה שני ביאורים. יש ביאור אחד של חז"ל. חז"ל אומרים שכמו שלאו לא שבועה, כך הן הן שבועה. מי שאומר דבר מסוים פעמיים לא, לא, זה שבועה. מי שאומר כן, כן, מבטיח לך, פעמיים אומר כן, זה שבועה. כך גם כן אומרים חז"ל, ככה הם דורשים את הפסוקים. ממה שכתוב ולא יכרת כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר. יש פה פעמיים לא, לא, זה שבועה שלא יהיה כך. כי באמת בפסוק לא כתוב כאן שבועה, אבל כפילות הדבר מורה על שבועה. זה ביאור אחד. ביאור שני אומר הרד"ק, כמו שהזכרתם קודם, שהברית היא היא השבועה. מה שכתוב והקימותי את בריתי איתכם, ברית זה קיום הדבר, כמו ששבועה זה קיום הדבר. איך שבועה מתורגמת בארמית? רחמנא אדכר לן, קיימיה דאברהם רחימא. מה זה קיימיה? שבועתו. קיימיה זה שבועתו, בריתו. ברית ושבועה נקרא קיים. למה? כי גם הברית, זה שם הכוונה בריתו, כן? אבל זה אותו רעיון. ברית ושבועה נקרא קיים. קיים הכוונה קיום הדבר, הבטחה שדבר זה יהיה בכל אופן. אז ברית זה הבטחה גמורה שזה יהיה, כרתי ברית על דבר זה, נשבעתי על דבר זה, זה בדיוק אותו דבר. הקדוש ברוך הוא נשבע שככה יהיה, ואם הקדוש ברוך הוא נשבע שככה יהיה, פירושו של דבר שהדבר הזה מובטח, כי עצם האמירה עדיין לא מובטחת.

מסופר שפעם עשו תנאים, מה שעושים אצל האשכנזים, היום אצל כולם עושים, כן? תנאים, מה כל צד מתחייב. אז היה שמה אחד, אחד הצדדים שלא רצה לחתום, התעקש והוא לא חותם. למה? מה קרה? מה אתם לא מאמינים לי? אם אני אומר, מילה שלי זה מילה, מה צריך להחתים אותי? מה אני בן אדם זר? מה אני... ובשום אופן לא היה מוכן לחתום. בשום אופן, התנגד, לא רצה לחתום. מסופר שהיה שמה אחד מגדולי ישראל, אמרו לו מה, מה הרב אומר? מה, מה עושים? אמר לו הרב, אתה חייב לחתום. הוא אומר, הנה תראה שכאשר אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא יבטיח לנו חיים, שיתן לנו ויתן לנו ויתן לנו, לא מסתפקים בזה, אנחנו מבקשים כותבנו בספר חיים. ריבונו של עולם, עד שזה לא כתוב אנחנו לא רגועים. מה זה ריבונו של עולם, מה אתה מדבר? מה אתה לא סומך עליי? לא לא לא, רוצה כתוב. לא הבטחות. אומר אם מריבונו של עולם מבקשים ממנו שיכתוב, אז גם אתה יכול לכתוב. טוב, ראה שאין לו, אין חוכמות, לא יכול להתחמק, נאלץ לחתום. זה שיטות של כל מיני תחמנים ורמאים, אתה יכול להאמין לי, מה אתה לא סומך עליי, מה המילה שלי זה מילה ו... זה כן, זה שיטות של שיפוצניקים. אל ת... אומר לך כן כן, מאמין לך 100 אחוזים, רק בוא נכתוב את זה. כן? מאמין לך, רק בוא נכתוב. בוא, בוא שיהיה, כל מה שסיכמנו יהיה פה נקודה, פה תעשה ברז, כאן... תרשום, תרשום את כל זה, כי אחרי זה בוא נחסוך הרבה בעיות. אחד מגדולי ישראל שהיה דיין בבית דין של רב ניסים קרליץ, אמר שהוא היה יכול לפתור 80 עד 90 אחוז מהבעיות המגיעות לבתי דינים אם היו כותבים כל דבר. הוא אומר וזה הבעיה של האנשים, לא, מה אני אחייב אותו לכתוב וזה לא נעים ו... אנחנו כאילו לא סומך עליו ואני... מפה מתחילות כל הבעיות. מראש תכתוב הכל, תחסוך 90 אחוז מהבעיות. וזה מה שהוא אומר כאן, ריבונו של עולם, הקדוש ברוך הוא נתן לנו על זה ברית וכתב, זה כתוב שהקדוש ברוך הוא את הדבר הזה לא ישנה.

המלבי"ם מסביר, כי מי נח זאת לי, כמו שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, חסתי על העולם שלא יאבד ובעקבות זה נשבעתי, כך גם כן אומר הקדוש ברוך הוא, את כנסת ישראל, עם ישראל, חשובים בעיניי ככל העולם. והרבה יותר מכל העולם. לקצוף על עם ישראל, אומר הקדוש ברוך הוא, זה קשה בעיניי כאילו אני מביא מבול. ככה אני נשבע מקצוף עלייך ומגאור בך, כי זה שווה בעיניי כאילו אביא מבול על כלל העולם. ואחרי שנשבעתי מעבור מי נח, כך אומר הקדוש ברוך הוא נשבעתי גם שתי שבועות ביחס אליכם. א' מקצוף עלייך, זה על ידי העוונות שלך, כמו שהסברנו אשת נעורים כי תמאס, מה שהכעסנו את הקדוש ברוך הוא בארצנו, אומר הקדוש ברוך הוא אני לא אכעס על העוונות הללו, מקצוף עלייך על העוונות, מה שהכעסנו אותו, הקדוש ברוך הוא ימחל על זה ולא יכעס. ומגאור בך, גאור זה מה שהקדוש ברוך הוא יגער בנו בעתיד על מעשים שנעשה. אומר הקדוש ברוך הוא נשבעתי גם על העתיד, שזה כנגד האישה עזובה ועצובת רוח, השם הגלה אותנו, אומר הקדוש ברוך הוא יותר לא תהיה גלות. יותר לא יהיה מצב כזה שאתם תהיו אישה עזובה, אני לא אגאור בך בעתיד. מקצוף עלייך על העבר, מה שהיה בזמן הבית שהכעסנו אותו בעוונותינו, וכנגד האישה העזובה שהיא האלמנה, אני מבטיח שיותר לא אגאור בך, יותר לא אגער בך, זה הבטחה לעתיד.

בספר, במשנת הגלגולים, יש לנו מאמר שלם על מה שכתוב כאן כי מי נח זאת לי. האר"י הקדוש מביא שנוח, כך מובא מתיקוני הזוהר, שנוח נתגלגל במשה. הזוהר הקדוש אומר שהקדוש ברוך הוא נטע למשה בדור המבול ולא אצלח. מי זה? זה נוח. ונוח כידוע לא התפלל על דורו. היה צריך להתפלל על דורו ולא התפלל על דורו. הלך ובנה תיבה, הציל עצמו ולא הציל את דורו. ולכן המבול נקרא על שמו, זה מבהיל. אבל המבול נקרא מי נח, זה נורא ואיום, זה כמו תתארו לעצמכם שיגידו השואה שהייתה ליהודי אירופה יקראו לה שואת דוד. למה? כי איזה דוד אחד הוא באשמת... נורא ואיום, על שמו אתה קורא את השואה? כך גם כן אות קלון, כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי שלא יבוא מי נח. מה זה מי נח? המבול של נח. על נח אתה קורא את המבול? הוא הצדיק היחיד. כן, אבל אם נח היה מתפלל היה יכול להציל את דורו. ולכן המבול נקרא על שמו. וזה הסיבה גם כן שמשה חוזר וכל ימיו מתפלל על דורו. ולכן כמה זמן משה, נח בנה את התיבה? 120 שנה. משה רבנו חי 120 שנה להשלים את אותם השנים. לכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה כי מצאת חן בעיניי. איפה מצאנו שמשה מצא חן בעיניו? ונח מצא חן בעיני השם. לכן רואים שגם נח היה בתיבה וגם משה רבנו בקטנותו היה בתיבה. רואים שמשה רבנו אמר מחני נא מספרך אשר כתבת. למה מחני נא? כי אם אני לא אצליח לתקן מה שאז פגמתי, מה שלא התפללתי על דורי, אז חזרתי לאותו עוון, ומחני זה אותיות מי נח. חזרתי על אותו עוון של מי נח, אז מחני, תמחה אותי. איך כתוב על דור המבול? וימח כל היקום. אז לכן אומר משה דווקא מחייה, כי זה מה שראוי לי, כי ראוי הייתי למות כבר אז במבול. ולכן מחני. יש מאמר שלם, מי שירצה שם יראה, זה המאמר הראשון בספר, המקבילות בין נח לבין משה רבנו, איך משה רבנו מתקן את כל מה שעבר על נח.

כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך השם. כי ההרים ימושו, אומר רש"י, גם אם תכלה זכות אבות שנמשלו להרים, וזכות האימהות שנמשלו לגבעות, והגבעות תמוטינה, אומר הקדוש ברוך הוא אף על פי כן חסדי מאיתך לא ימוש. מה פירוש האבות נמשלו להרים, האימהות לגבעות? יש דבר נפלא מאוד שאומר התורה תמימה על בראשית פרק ראשון. הוא אומר דע לך שהמושגים של זכר ונקבה לא בא לציין רק בני אדם ובעלי חיים כמו שכולנו יודעים, אלא כל מיני נבראים שבעולם. גם צומח יש בו זכר ונקבה, וגם דומם יש בו זכר ונקבה. הגמרא אומרת בבבא בתרא ע"ד, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, זכר ונקבה בראם. הגמרא במסכת שבת נ"ז אומרת ארזא ושוחא. ארז זכר, שוחא זה ארז נקבה. דקל זכר, דקל נקבה, זה כולם יודעים היום. שאם אתה רוצה שהדקל יביא פירות, אתה צריך להפרות אותו עם אבקנים של דקל נקבה. בלי זה הדקל לא מביא תמרים, אתה מקבל תמרים כמו שיש על עצי הדקל שיש באיי תנועה בכבישים. כאלה מין תמרים עגולים כאלה כמו זיתים, שלא ראויים כלל לאכילה. למה? כי זה דקל שלא הופרה. דקל כדי שיביא פירות צריך להפרות אותו, דקל נקבה עם דקל זכר. זאת אומרת שבכל שייך זכר ונקבה.

מה העניין של זכר ונקבה? אומר התורה תמימה, כל נברא בעולם יש לו בחינת כוח משפיע וכוח מקבל. הכוח המשפיע נקרא כוח זכר, הכוח המקבל נקרא נקבה. למה קודשא בריך הוא נקרא זכר? פעם אמרתי לכם, שמעתי איזה אחת מארגוני נשים הפמיניסטיות, שאמרה שהגברים הם המציאו את בורא עולם ולכן הם עשו ממנו זכר. כי מי החליט שהשם הוא איש ולא, זכר ולא נקבה? כמה אווילות יכולה להיות בבן אדם אחד. הרי, הרי המושג של זכר ונקבה לא שייך על הריבונו של עולם. מה שייך להגיד הקדוש ברוך הוא בבחינת זכר או בבחינת נקבה? אלא מה, כאשר אנחנו מדברים על קודשא בריך הוא, אנחנו מדברים על בחינה של משפיע מבלי לקבל. על מה שייך להגיד משפיע מבלי לקבל? זה בחינת זכר. ולכן קודשא בריך הוא בחינת זכר, אומרים השם הוא האלוקים. חסידים אומרים היא, אבל הספרדים אומרים הוא. כן? זה בחינת זכר. למה? כי הקדוש ברוך הוא רק משפיע מבלי לקבל. ואם כבר מדברים על בחינת נקבה, אז מדברים על ספירה מן הספירות. כשאומרים שכינה, שזה בחינת נקבה, מדברים על ספירת המלכות כידוע. שספירת המלכות היא בחינת הנוקבא והיא רק מקבלת מכל הספירות האחרות ומורידה, בהשתלשלות מורידה את זה הלאה אל העולמות התחתונים. אבל לגבי קודשא בריך הוא שייך רק זכר. אז כל העולם בנוי ממקבל וממשפיע. המשפיע זכר, המקבל הוא נקבה.

לפי זה אומר, תבין מה שהגמרא אומרת, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, חגיגה ט"ו, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ברא כנגדו. ברא הרים, ברא גבעות. ברא ימים, ברא נהרות. על זה אומר הכתוב, על זה נאמר גם את זה לעומת זה עשה אלוקים. אומר התורה תמימה, מפרשים נדחקו בביאור העניין. אומר ולפי מה שאנחנו מסבירים, זה נפלא. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא כנגדו. איזה לו עזר? אומר נפלא מאוד. כנגדו הכוונה, כל מה שאתה רואה בבחינת זכר ומשפיע, יש כנגדו, יש מושפע, כמו עזר כנגדו, יש מקבל, שזה בחינת הנקבה. אומר לפי זה תבין את מה שכתוב בגמרא ראש השנה י"א. מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. מדלג על ההרים, זה זכות אבות. מקפץ על הגבעות, זו זכות אימהות. כמה נפלא. מכיוון שההרים זה בחינת הזכר, המשפיע, המקבל הם בחינת הגבעות שהם נמוכות יותר. וזה גם כן מה שכתוב אצלנו. כי ההרים ימושו. אומר התורה תמימה, מה חז"ל מסבירים? סנהדרין, ירושלמי פרק י' הלכה א', ההרים ימושו זה האבות, והגבעות תמוטינה זה זכות האימהות. הנה אתה רואה שההרים זה בחינת זכר לעומת הגבעות שהם בחינת נקבה, וזה מתאים מאוד כי המלבי"ם מסביר שהגבעות נסמכות על ההרים. גבעה נסמכת על ההר, אז ממילא זה אותו דבר, בחינת מקבל מן הזכר, שההר הוא הזכר והגבעה היא בחינת הנקבה.

הרד"ק מסביר, ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאיתך לא ימוש. כביכול בא לומר הכתוב, גם אם ההרים ימושו וגם אם הגבעות תמוטינה, הכוונה שייך בטבע שדבר כזה יקרה. קורה ופעמים וההר הוא מש חצי הר. קורה פעמים שההר זז. קורה פעמים שיש רעידת אדמה והר מתמוטט. כי ההרים ימושו, דבר כזה עוד יכול לקרות, ותדעי לך לא יקרה דבר כזה שחסדי ובריתי ממך ימוש. זה לא ימוש לעולם. עוד לפני כן ימושו ההרים וימושו הגבעות, שזה דבר מאוד מאוד נדיר, אבל חסדי מאיתך לא ימוש. זה ההבטחה הבטוחה והברורה ביותר, שהחסד מאיתנו, של הקדוש ברוך הוא עלינו, לא ימוש.

ביאור נוסף אומר הרד"ק, שהכוונה היא על שרי העכו"ם. יש את שרי העכו"ם אשר מונעים מאיתנו את שיבתנו לארצנו, שנלחמים כנגדנו, שמצרים לנו. אומר הקדוש ברוך הוא, ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, את כל שרי העכו"ם שרוצים לבטל את עם ישראל מלשוב לארצם, שרוצים למנוע את השפע הטובה אשר מגיעה לנו, אומר הקדוש ברוך הוא, הם כולם ימושו. הן כל הגבעות, כל אלה השרים וכל המקטרגים בשמיים תמוטינה. אבל חסדי מאיתך לא ימוש. אומר הקדוש ברוך הוא, מה שבטוח שהחסד שלי מעם ישראל זה לעולם לא ימוש ולא ימות לעולם.

המלבי"ם מסביר, כי ההרים ימושו. אומר הקדוש ברוך הוא, לא זו בלבד שקשה בעיניי לכלות את עם ישראל כמו שקשה בעיניי לכלות את כלל העולם, כמו שהקדוש ברוך הוא אמר לפני כן, כי כמו שנשבעתי מעבור מי נח, כך גם כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגאור בך. הקדוש ברוך הוא מבטיח כמו שלא אקצוף על כלל העולם ולא אשמיד את כלל העולם, כך גם כן הקדוש ברוך הוא מבטיח שעם ישראל לעולם לא יכלו. אומר, גם אם יצויר שההרים ימושו ואני אמחה את כל היקום מעל פני האדמה, תתבטל שבועת המבול, אבל חסדי מאיתך לא ימוש. החסד שלי ממך לא ימוש. גם אם ההרים ימושו, זאת אומרת כביכול רוצה לומר, גם, אני אומר הרי חשוב בעיניי ההבטחה שהבטחתי לכם כמו ההבטחה לא להשמיד את העולם. על זה הוא מוסיף ואומר, וגם אם יושמד העולם, אתם לא תשמדו. כביכול רוצה לומר שאתם יותר חשובים מכל זה. ההרים ימושו, אבל חסדי מאיתך לא ימוש. המלבי"ם מסביר את העומק שבדברים. אומר המלבי"ם, ההרים זה תמיד הגדולים, ואילו הגבעות הם הקטנות. וכבר הסברנו שבעצם יש הבדל, ההרים זה האבות, הגבעות זה האימהות. ההרים זה הגדולים יותר. אומר המלבי"ם, תשים לב גם כן בלשון הקודש יש הבדל בין למוש לבין למוט. בין מש לבין מט. מה ההבדל? מש זה כשאתה מזיז אותו בכוונת תחילה. מט זה כשהוא מתמוטט מעצמו מחמת חלישות כוחו. המלבי"ם מביא על זה כמה וכמה ראיות. כמו אומר המלבי"ם, לא ימיש ענן יומם, לא ימיש מתוך האוהל. ימיש זה תמיד בכוונת תחילה. המוט לעומת זאת, זה על ידי רפיון והעדר החיזוק. ומטה ידו עמך. מה יעשה? יתמוטט. מטה ידו. במוט רגליי. או ממקומו לא ימיש, להכין פסל לא ימוט, הכוונה לא יתמוטט מעצמו. ומש חצי ההר צפונה, השם יזיז את חצי ההר צפונה. כהר ציון לא ימוט, לא יתמוטט מעצמו. תמיד ימיש זה מכוח מפעיל, ולהתמוטט זה מחמת חלישות כוחו הוא מתמוטט.

הוא מסביר שהחסד העליון לא שייך בו התמוטטות. חסד העליון זה מאיתו יתברך. לא שייך שחסדו יתברך כביכול יתמוטט מעצמו. אלא מה? רק שהשם ימיש אותו מעלינו. השם יסיר אותו בכוונת תחילה מעלינו. אבל לעומת זאת ברית השלום שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, זה לא שייך שימוש. אנחנו לא יכולים לבטל את הברית הזאת, וכביכול כביכול גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לבטל את הברית הזאת, כי אנחנו קשורים זה בזה. אז את הברית אי אפשר להמיש. מה אפשר? שהיא תתמוטט, שאנחנו לא נחזק את הברית הזאת. אז הברית יכולה להתמוטט, אבל החסד העליון לא שייך בו התמוטטות, אלא רק שהשם ימיש את החסד. לפי זה הוא מסביר, ההרים, כמו שאמרנו, ימושו בכוונה. מדוע? כי ההרים הם גדולים. הגבעות נסמכות על ההרים. אם השם ימיש את ההרים הגדולים, הגבעות מעצמם תתמוטטנה, מכיוון שהגבעות רק נסמכות על ההרים הגדולים. וזה מה שהוא אומר, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אם השם ברוב כוחו יחליט להמיש את ההרים, להזיז אותם, ממילא הגבעות הנסמכות עליהם הם יתמוטטו מעצמם. מהו הנמשל? חסדי השם נמשלים להרים הגדולים. הברית שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, זה נמשל לגבעות שהם נסמכים על חסדי השם. הברית שלנו עם הקדוש ברוך הוא נסמכת על החסדים האינסופיים של הקדוש ברוך הוא. אז ברית השלום הזאת היא לא על הזכויות שלנו, אלא על מה היא נסמכת? על חסדי השם. כי אם ברית שלום הזאת שלנו עם הקדוש ברוך הוא הייתה נסמכת על זכויותינו, אוי לנו. זכויותינו כבר מזמן תמו. אז על מה היא נסמכת? על חסדי השם. שחסדי השם, כמו שאמרנו, זה לא ימוש לעולם. וזה מה שהוא אומר, אם תמוש, ימושו חסדי השם כביכול מאיתנו, אז ברית השלום מעצמה תתמוטט. למה? כי בעצם על מה מסתמכת ברית השלום? רק על חסדי השם. אין לנו כוח מעצמנו. אז אם ההרים ימושו, זאת אומרת חסדי השם האינסופיים ימושו, השם ימיש אותם מאיתנו, אז הברית שלנו עם הקדוש ברוך הוא מאליה תתמוטט. כי כולנו נסמכים רק על חסדי השם האינסופיים. אבל היות וההרים לא ימושו, חסד השם לא ימוש לעולם, החסד הוא דבר תמידי, מכיוון שהחסד הרי לא תלוי במעשיהם התחתונים, החסד תלוי ברצונו יתברך, אז החסד לעולם לא ימוש, ההרים לא ימושו לעולם, אז ממילא גם כן ברית שלומי לא תמוט. אז ממילא הברית שלנו עם הקדוש ברוך הוא גם היא לא תתמוטט, מכיוון שהברית הזאת כמו שאמרנו לא נסמכת על זכויות, נסמכת על חסדים. ואם החסד האינסופי של השם יימשך, אז הגבעות שהם נסמכות על החסד, תישאר גם היא קיימת לנצח.