ספר ישעיהו פרק נ"ג. מי האמין לשמועתנו וזרוע השם על מי נגלתה. מי האמין לשמועתנו, אז רש"י אומר, העכו"ם יגידו את זה בתדהמה, כשהם יראו את המצב שלנו, הם יגידו אם היינו שומעים מפי אחרים את מה שאנחנו רואים, לא היינו מאמינים. מי האמין לשמועתנו, מה שאנחנו עכשיו רואים אם רק היינו שומעים לא היינו מאמינים. וזרוע השם על מי נגלתה, על מי נגלתה זרוע השם בכזה תפארת ובכזה מציאות נפלאה, שהעם כמו שראינו שהיה שפל כל כך, הופך להיות רם ונישא כל כך. שימו לב, למעשה הפסוק הזה הוא המשך ישיר של הפסוק הקודם, רק זה שיש פה פרק חותך באמצע, זה לא חלוקה שלנו, זה חלוקה נוצרית. כיוון שכך לא להתחשב בזה, זה בעצם המשך ישיר שהעכו"ם כל כך יתמהו, כל כך יתפלאו איך העם השפל הזה כגודל שפלותו פתאום גודל רוממותו, והם אומרים מי האמין לשמועתנו, אם היינו שומעים לא היינו מאמינים. וזרוע השם על מי נגלתה, איפה ראינו כדבר הזה שעד היום נגלתה זרוע השם והפכה כך בצורה טוטאלית את מצבו של עם כלשהו.
מי האמין. הרד"ק מסביר הסבר נוסף, מי האמין כביכול על דרך ביזיון, מי האמין לשמועתנו, על מי נגלתה, על העם הזה, כביכול את מי השם בא לגאול, על מי, כאילו מי הם בכלל. על העם הזה, זה דרך של ביזיון, על מי נגלתה, על העם הזה איך ייתכן שהעם הזה שהיו כל כך שפלים פתאום השם בהם דווקא התעניין.
המלבי"ם מסביר שזה מוסב על מה שראינו לעיל. שעכשיו הוא מסביר למה לא סופר להם ולמה הם אפילו לא ציירו להם בדעתם כזאת אפשרות עד היום. כי הם אמרו לעצמם דבר כזה הרי לא ייתכן משתי סיבות. סיבה אחת, עצם השמועה עצמה, שניסים ומופתים שהשם יעשה כזה דבר, זה משהו שהוא לא טריוויאלי, לא נדוש, לא דבר שקורה באופן תמידי. ולכן מי האמין לשמועתנו, מי האמין שהשם יעשה כזה דבר, השם לא עושה ניסים באופן תמידי. דבר שני, למי, כמו שהסברנו קודם, לעם ישראל? העם שבשבילו נעשו המופתים, העם שעל מי נגלתה, זרוע השם על מי נגלתה, שהשם יתגלה על העם השפל הזה? זאת אומרת אם השם היה מתגלה על אמריקה, על רוסיה, על מעצמות, נו, בסדר, אני שומע. אבל העם השפל הזה שיושב שם במזרח התיכון והוא תמיד נתון לאבני בליסטראות ותמיד נתון למתקפות ורוב החלטות האו"ם עד היום נגעו לעם ישראל, התנגדו לעם ישראל, העם השפל הזה פתאום עליהם זרוע השם נגלתה? אז תבין למה זה היה רחוק מדעתנו, כי לא הגיוני שהשם יעשה ניסים, ואם כבר אז לא לעם הזה, לא לעם השפל הזה.
ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו. העם הזה שהיה שפל מאוד, הוא עלה מאליו כמו יונק מן האילנות, הכוונה כמו צמח שגדל והולך ומתפתח ועולה ומטפס. וכשורש מארץ ציה, ארץ ציה בא לבטא מקום יבש, מדבר, ופתאום השורש הזה בתוך הארץ ציה צמח ועלה. לא תואר לו מתחילה ולא הדר, כמו שאמרנו עם ישראל היה מושחת מאיש תוארו, אז לא היה לו תואר ולא הדר. ונראהו ולא מראה, כשראינו אותו בהתחלה ראינו שאין לו צורה בכלל. ונחמדהו? אז יעלה על הדעת שאנחנו כביכול נחמוד אותו, כביכול זה עם שנקנא בו, זה עם שנתפעל ממנו? הרי לא תואר לו ולא הדר, היינו רואים אותו אף אחד לא, מה שנקרא הוא לא היה מושא לקנאה. בזה בהם אף אחד לא קינא כלל.
המלבי"ם אומר שכאן הוא מתאר לנו את שפלותה של האומה במשל של אילן. לפעמים העץ חזק מצד עצמו, אם לדוגמה הוא עץ שהוא כבר שנים ארוכות, הוא כבר יש לו גזע והוא בעל עוצמה אדירה, הוא כבר מפותח במשך זמן רב. ולפעמים אומר המלבי"ם גם הנטע, היונק יהיה חזק. נטע יונק זה רך באופן טבעי, עכשיו שמו אותו הוא מתחיל יניקתו, לפעמים הוא גם הוא יהיה חזק, איך? על ידי שהשרשנו אותו במקום מים, על ידי שהשרשנו אותו בארץ שמנה, ואז הגם שעכשיו הוא רק בתחילת גידולו, אבל הוא יהיה חזק מכיוון שהתנאים הסביבתיים שלו הם תנאים מאוד טובים. אבל הוא אומר בוא תתבונן בשורש הזה שעליו אנחנו מדברים, בנטע הזה אין בו לא זה ולא זה. הוא לא חזק מצד עצמו, עלה כיונק לפניו, יונק הכוונה כמו שאמרתי התחלה של נטיעה, רך וחלש. וזה בא לבטא גם כן גדי, כמו קטן, הוא רק יונק, תינוק, רק יונק, עוד רק מתחיל. מה תגיד, לא, אבל השרישו אותו במקום טוב, או תדע איזה עוצמה יש לו. הוא אומר לא, עלה כשורש מארץ ציה. זרעו אותו במקום יבש, זרעו אותו במקום שבו אין זיבול, אין מקום שהוא ראוי לו לצמיחה, אז ממילא אין בו שום מעלה שתוכל להגיד הנה, זה הסיבה שהוא חזק. אין בו לא מצד עצמו ולא מצד המקום ששמה שמו אותו.
טוב, כמו שהוא אמר זה משל. מהו הנמשל? אומר המלבי"ם, האומה יכולה להיות תקיפה מצד עצמה, אם לדוגמה אנחנו עם עצום, עם גדול ורב. או מצד שורשה, אם אנחנו כבר מאז מושרשים, מושלים משנים רבות וארוכות, ואז יכול להיות שכבר עכשיו אנחנו חלשים, אבל יש לנו ממשל רב עוד מתקופות שהיינו חזקים יותר. עם ישראל הוא אומר בוא וראה, אין להם את המעלה מצד עצמם כי הם מועטים. מה תגיד מצד שורשם, שאולי בשורש שלנו היינו איזושהי אימפריה, משלנו על עמים רבים? אומר גם בהיסטוריה לא ככה היה. כי אנחנו יודעים מאיפה מה המקור שלנו? עם קטן, חלש, שישים ריבוא שיצאו ממצרים. אז איפה אנחנו מושרשים? וכשורש מארץ ציה. אנחנו מושרשים בארץ ציה, במדבר, וכבר מהעת ההיא והלאה אומר המלבי"ם לא דרך כוכב מיעקב. לא ראינו שעם ישראל היה באיזושהי גדולה עצומה. אומנם היה תקופה קצרה בתקופת שלמה, אבל זה באמת היה תקופה קצרה, לא משהו שיכול לשנות את כל המהות השורשית של עם ישראל. אז במילים פשוטות, עם ישראל אין להם עוצמה מצד עצמם מצד עם רב, ואין להם עוצמה מצד שורשם, מצד שאולי התחילו באיזשהו שורש שמשל על עמים רבים, לא, הכל אצלנו כמו שאומרים חלש וקטן.
לא תואר לו ולא הדר. לפעמים לפחות היונק הרך, הצמח הזה חשוב על ידי היופי שלו, הצורה שלו, היופי שלו נאה, וכמו שהסברנו העניין של התואר בא לתאר את החלק החיצוני שלו, את הקו החיצוני שלו שהוא יפה ונאה. וזה על ידי שיש לו תואר, יש לו חשיבות. הוא ישר, הענפים שלו פרוסים בצורה מסודרת, זה נקרא תואר יש לו. הוא נאה בתוארו. אתה יכול לצלם עץ גם אם תעשה אותו בלי צבע אפור בכלל, רק תצייר אותו עם קו אחד מבחוץ, אתה יכול לראות עץ יפה, עץ נאה, יש לו תואר. מצד שני אתה יכול לעשות את העץ שהוא ענפים שבורים, חלקם נפולות, העץ מוטה, גם בקו חיצוני לא תואר לו. עם ישראל הוא אומר במקור לא תואר לו, אז גם תואר חיצוני לאילן הזה, היונק הזה אין. ולפעמים יש לו הדר, יש לו מראה, יש לו צבע שנושא חן, אז גם אם תאמר תשמע, צורה חיצונית שלו, הצורה שבה הוא גדל היא לא ממש מלבבת, אבל לפחות הצבע שלו משהו מאוד מוצא חן. זה כמו שיש פירות שבצבע שלהם הם יפים מאוד, או בצורה החיצונית שלהם יפים מאוד, אבל תטעם אותו אין לו טעם. תיקח קרמבולה, חותכים לך אותו זה כמו כוכב כזה, חותכים לך אותו יפה מאוד כזה, כאלה כוכבים כאלה שמים לקישוט, נחמד מאוד אבל אין לו טעם, חמוץ. מצד שני יש פירות אחרים שהם ממש לא יפים, הם ממש לא נחמדים, ותטעם אותם הם טעימים טובים ומתוקים. אז הוא אומר, האילן הזה אולי הדר יש לו? אומר לא, תדע לך, היונק הזה גם לא הדר לו. הנה תראה גם אין לו צבע נאה, איזה משהו שימשוך את העין.
מה הוא רוצה לומר, איפה הנמשל? לפעמים ייתכן שאיזה אומה שאפילו שהיא קטנה, יש לה כושר, היא תצלח למלכות, אומר המלבי"ם, כי יש ביניהם חכמי לב, יש ביניהם סוחרים עשירים. אבל גם זה לא היה. לא תואר ולא הדר. זאת אומרת כבר דיברנו קודם על גבורה שאין לנו. כבר דיברנו קודם על זה שהתחלנו משורש קטן בארץ מדבר ולא התחלנו בעוצמות גדולות. אבל אולי טוב, אנחנו קטנים אבל מרוכזים. כן, יש איזה ריכוז שיש חכמים מיוחדים, חרשים, סוחרים, עשירים. אבל גם זה לא. ולא זו בלבד, ונראהו ולא מראה, לא היינו יכולים לייחס לו שום מראה, וכמו שאמרנו הוא מושחת מכל, העם המגונה מכל. אז ונחמדהו? אז איך אנחנו נחמוד אותו כדי להכיר את ממשלתו, כדי לראות את יופיו, כדי להעריך אותו? אז זה מגדיל את הפליאה, איך העם הזה שהיה בו את כל המינוסים האלה, ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה, איך ייתכן ונחמדהו, איך ייתכן שדבר כזה אנחנו נחמוד.
נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו. נבזה וחדל אישים. ראינו אותו היה בזוי בעינינו וחדל אישים. אז הרד"ק אומר כביכול לא רק שלא ונחמדהו, מתי היינו לא רק שלא חמדנו אותו, אלא עוד היה בזוי בעינינו. יש דבר שאתה אומר תשמע, זה יפה, זה משהו שאתה היית רוצה מאוד? לא, לא הייתי רוצה, אבל גם לא הייתי מתנגד. ויש דבר שהוא כזה בזוי, אתה אומר לא, תביא לי דבר כזה אני גם אתנגד, אני לא מעוניין, הוא בזוי בעיניי. אז הוא בעינינו היה נבזה וחדל אישים. מה פירוש חדל אישים? פחות שבבני האדם היה, הפחות שבאישים. או יש עוד הסבר למושג חדל אישים, שהכוונה אישים לא מתחברים אליו, הוא חדל מהם. חדל מקשר עם אישים, כי מרוב פחיתותו אף אחד לא רוצה חברתו, הוא חדל אישים, אין אישים מעוניינים להיות עימו. איש מכאובות וידוע חולי, זה הצער של הגלות. וידוע חולי הכוונה שיש לו חולאים קבועים וידועים. וכמסתר פנים ממנו נבזה, כמסתירים פנים ממנו היינו, לא היינו רוצים להביט בו מרוב שהיה בזוי בעינינו, מרוב שמאסנו אותו.
המלבי"ם אומר, אחרי שצייר לנו את החיסרון של כל המעלות, כיונק, שורש מארץ ציה, אין לו תואר, אין הדר, שימו לב הכל זה על דרך השלילה. מה אין בו? אין לו שום מעלה. לאחר מכן הוא מתחיל לצייר את החסרונות. הוא אומר מילא אין לו מעלה, אבל העם הזה מלא פגמים וחסרונות. הרי הוא נבזה, זה מצד תכונת הנפש שלו, מצד המידות שלו והמוסר שבו. חדל אישים, זה מצד טבע גופו, הוא בכלל לא דומה לאישים כמו שדיברנו לעיל, אפילו לא תואר בהמה. מכל מקום יש אדם שאין לו את המעלות הטבעיות, אין לו את המעלות הנפשיות, אבל נו, לפחות הוא בריא. בסדר, הוא לא חולה. גם זה פלוס. אבל הוא אומר הם, לא זו בלבד שאין להם מעלות נפשיות ולא מעלות פיזיות, אבל גם חולה הוא, איש מכאובות וידוע חולי. מכאובות כי כולם מכים בו, מכות אכזריות. וידוע חולי, יש בו חולאים שמושרשים בו מהשורש כבר מצד עצמו מעת יצירתו. וכמסתר פנים. אומר המלבי"ם, הטבע נותן שאם יש בן אדם כל כך מסכן, שאם יש בן אדם בכל כך הרבה צרות, נו, אז לפחות נרחם עליו. תראה כמה מסכן, תראה כמה צרות, נו, אז בוא לפחות נרחם עליו. הוא אומר לא, פה וכמסתר פנים ממנו. האדם הזה כביכול מסתירים כולם את פניהם ממנו מרוב שהוא נבזה ומאוס בעיניהם. אולי תגיד אולי הסתירו פנים ממנו כי לפעמים כשאני רואה מישהו מאוד מצטער, מבחינה רגשית אני לא יכול להסתכל עליו, אני מסתיר פניי ממנו. למה? אני כל כך מרחם עליו אני לא יכול לראות, אז אני מעדיף לא לראות. אומר לא לא לא לא, אל תנסה לצבוע את זה בצבעים ורודים, זה לא כך. הוא מסתיר פנים ממנו לא מתוך חמלה שהוא לא יכול להסתכל עליו, אלא מתוך שנבזה ולא חשבנוהו. אומר אנחנו לא הרגשנו בכלל בצערו, לא החשבנו צערו בכלל, הוא בזוי בעינינו. והנה פתאום העם הזה יגיע לכזאת מעלה, והנה פתאום העם הזה, מי האמין לשמועתנו וזרוע השם על מי נגלתה, על מי שיש לו כל כך הרבה מינוסים וחסר כל כך הרבה פלוסים, איך ייתכן שדווקא על אלה הקדוש ברוך הוא יתגלה.
אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה. אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. אכן, דהיינו כעת אנחנו רואים שכל הייסורים שהוא סבל לא היה בגלל השפלות שלו, לא היה בגלל המעמד הנמוך שהיה לו בגלל העוונות שלו, אלא הייסורים שלו היו חוליינו הוא נשא. דהיינו את מה שאנחנו היינו צריכים לקבל, הוא קיבל. את הסבל שאנחנו היינו צריכים לשאת, הוא נשא. ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה. היינו סבורים שכל הנגעים שלו מתוך שהוא שנוי למקום. והוא לא כן היה, אלא היה מחולל מפשעינו כמו שנראה בפסוק הבא ומדוכא מעוונותינו. הכוונה מחולל מלשון חולי, זה היה בגלל הפשעים שלנו יאמרו האומות. והסבל בגלל העוונות שלנו, בגלל זה עם ישראל סובלים. כידוע שהנוצרים הם מאוד מאוד ניגנו על העניין הזה, שהגלות והסבל של העם היהודי הם אות ומופת לכך שהשם מאס אותם. וכיוון שכך הוא זרק אותם והם למרמס ולמשיסה, וככל שירמסו וישסו בהם יותר, כך יותר יעשו את רצון האל להוכיח שהעם הזה מאוס והעם הזה נידח מאת השם. זאת אומרת העונש שלנו על שהמרינו פי השם זה שאנחנו נסבול והשם החליף אותנו באומה אחרת, בנצרות. זה התפיסה המעוותת שלהם. אז לפי זה אנחנו נראה גם כן בהמשך איך יהיה להם התפכחות מכל העניין הזה, והם יגיעו למסקנה שמה שאנחנו סבלנו זה בגלל העוונות שלהם.
הרד"ק וגם המלבי"ם קשה להם מאוד לקבל את הפירוש הזה. שואל הרד"ק, הרי יחזקאל הנביא כתב בן לא יישא בעוון האב, אב לא יישא בעוון הבן. כל שכן איש אחד באיש אחר, וכל שכן אומה אחת באומה אחרת. אז איפה שמענו דבר כזה שהם יחטאו וחוליינו הוא נשא? עם ישראל הם סובלים על החטאים של הגויים? את מכאובינו של הגויים הוא סבלם? איפה שמענו אפילו אבא על הבן ובן על האבא לא נושאים איש בעוון רעהו. ואם כן מהו חוליינו הוא נשא, מחולל מפשעינו וחבורתו נרפא לנו? מה תגיד, פסוק מפורש בירמיהו, אבותינו באיכה, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו. הנה מפורש אתה רואה שיכול להיות שאחד יישא חטא של מישהו אחר. אינו דומה שואל הרד"ק, שמה מדובר פוקד עוון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אז כשאתה אוחז מעשה אביך אז כבר זוקפים את כל החשבון אם זה שלוש דורות, כמו שאומר האר"י הקדוש זה בפרט יובן הרבה יותר כי זה בעצם גלגול של הנשמה של הסבא החוטא. אבל פה הרי לא מדובר כך, זה אומה הנושאת בעוון אומה אחרת, כיצד יעלה על הדעת? אז הרד"ק הולך בקו אחד, אומר הרד"ק באמת שטות דיברו האומות, אבל מה לעשות כשבן אדם מדבר מתוך צער ובכי הוא גם מדבר שטויות. ומה שהם דיברו פה הוא מדבר לפי לשון הנוהים מתוך צערם, לא יהיו דבריהם במשפט ובמשקל. כשבן אדם מדבר מתוך צערו, מתוך בכיו, אל תצפה ממנו להגיון. אל תצפה ממנו לדבר על פי בשום שכל. וזה מה שהוא אומר, האומות יגידו חוליינו הוא נשא. עכשיו יתברר לנו שכל מה שהם סבלו זה בגלל העוונות שלנו. הם יחשבו כך, והם יגידו את זה לפי סברתם. למה עם ישראל סובלים? זה לא בעוונם, כי הרי אנחנו רואים עם ישראל נשארו דבוקים באמונת השם, עם ישראל עדיין מאמינים בהשם. ואם כך איך יכול להיות שהם המאמינים בהשם סובלים, ואנחנו הגויים הכופרים בהשם שלווים? איך יכול להיות? המסקנה שהגיעו הגויים אז בהכרח אם המאמין סובל והכופר שליו, בהכרח שהמאמין סובל את ייסורי הכופר. מה שהכופר היה צריך לקבל, קיבל המאמין. אבל זה פרשנות שטחית מאוד למציאות, והיא פרשנות כמו שהסברנו היא אינדיבידואלית לאומות, הם רואים את הדברים כך, אבל לפי הרד"ק בעצם אין בזה שום ממש.
המלבי"ם, גם הוא מתקשה בקושי הזה של הרד"ק, אבל הביאור שלו הוא ביאור שונה. אומר המלבי"ם, האומות ייחסו לישראל שתי מחלות. כידוע מאז ומתמיד עם ישראל היו שחופים ודחויים באומות, התייחסו אליהם כאל דומן אשר על פני האדמה, את כל החולאים, את כל הנזקים, את כל המחלות, כל מה שאפשר היו מדביקים ליהודים. היו מדביקים לעם ישראל. היו מייחסים להם א', חולי פנימי. חולי פנימי הכוונה נפשי, רוחני. אומר המלבי"ם כביכול שנפשם חולה ולא ראויה לקבל שום מידה טובה ושום שלמות, לא מעלות אנושיות, לא לימוד המדעים ולא תכונות המוסר. במילים פשוטות מבחינה נפשית עם ירוד ביותר. וצריכים לדעת שבתקופות מסוימות באמת היה מצבם של עם ישראל מבחינה רוחנית ירוד ביותר. וזה היה בעקבות כל מה שהגויים עשו לעם ישראל, הרי הם מנעו מעם ישראל ללמוד, מנעו מעם ישראל הרבה דברים שגרמו לכך שהמצב הנפשי של עם ישראל היה ירוד ביותר. ולכן גם לא נתנו לעם ישראל שום שררה, שום תפקיד, שום איזה מינוי בעל מעלה, כי הם היו אומרים העם הזה יש להם נפש חולה, לא יכול ללמוד שום מידה ישרה, שום מידה טובה, שום לימוד משכיל ומעמיק. אבל עכשיו בעקבות הגאולה מה הם יראו? שהחולי הזה הוא לא חולי שהוא חלק מאיתנו, אלא מה גרם לנו? העוני, השפלות, הרדיפה של האומות אחרינו, המצור שהצרו לנו הגויים. איך אנחנו אומרים וירעו אותנו המצרים ויענונו. אומרים וירעו אותנו, עשו אותנו רעים. זאת אומרת אם הגענו למצב ירוד מאוד, זה בעקבות שהמצרים עשו אותנו רעים, הם הביאו אותנו למצב כזה נחות ושפל. ואז יוצא אם ככה, שאם באמת אתם רואים את עם ישראל בכזה מצב שהוא במצב ירוד מבחינת החולי כמו שהסברנו החולי הפנימי שזה מדבר מבחינה רוחנית, זה על ידי פשעינו, על ידי מה שאנחנו פשענו כנגדו. ואם אנחנו רואים שהוא מדוכה בייסורים ובמכאובים חיצוניים, מעונה, זה על ידי עוונותינו.
מה ההבדל בין פשעינו לבין עוונותינו? אז המלבי"ם יש לו קו שהוא נוקט אותו לכל אורך התנ"ך, שההבדל הוא שהעוון זה תמיד עיוות השכל. עוון זה לשון מעוות. עווה עווה עווה מיה שיבנה. עוון זה לשון עיוות. עוון תמיד זה עיוות השכל. לעומת זאת פשע זה מצד שאדם קם למרוד. לא, לא נכנס עכשיו לחטא לעומת עוון שזה שוגג לעומת מזיד, לא, לא זה הכיוון. אלא פשע זה מי שרוצה למרוד בריבונו של עולם, פושע כנגדו. אפילו יודע שהשם הוא אמת, הוא יקום למרוד כנגדו, הוא נקרא פושע. לעומת זאת מי שעושה עוון פירושו של דבר שמבחינת השכל שכלו מעוות וסבור שאין אמת בתורה הקדושה והאמת נמצאת במקומות אחרים. כשעם ישראל היו מדוכאים, אז המציאות שהגויים עינו, ייסרו אותם במכאובים, אינקוויזיציות, רדיפות, צליבות, כל זה היה על ידי העוון של הגויים. פירושו של דבר, הגוי כשהוא ייסר את היהודים הוא היה בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון. היה פה עיוות השכל. הרי כל אותם כמרים של איזבלה ופרדיננד ועוד כל אותם אלה שתמיד עודדו אותם לענות וליסר את היהודים, התפיסה שלהם הייתה שהיהודים לא מקבלים עליהם את דת האמת ולכן הם נמצאים איפה שהם נמצאים ולכן הם סובלים כמו שהם סובלים, אז אדרבה, צריך לעזור להם ולהפוך גם אותם להיות נוצרים טובים. זאת אומרת התפיסה הזאת היא תפיסה של עיוות השכל, כי הוא חושב שהאמת נמצאת אצלו והיות וכן הוא צריך גם אותנו לנצר, הוא צריך גם אותנו להיות מאמינים בדתו. וזה לאו דווקא, אני תופס רק דוגמה של תקופה קשה של גירוש ספרד, תקופה קשה בעם ישראל, אבל באמת מי שיסתכל גם דורות קודם, נבוכדנצר. כל מי שלא ישתחווה לצלם בעת שתישמע אותה הסימפוניה, אחת דתו להמית. אותו רעיון, שהם האמינו מבחינת עיוות השכל, כיוון שזה האלוה האמיתי שבו צריך לדבוק, מי שלא יעשה כן ייהרג, מי שלא יעשה כן לא דבק באמת. ואותו יצטרכו להרוג. ואז בעצם תבינו שהיה להם פה עיוות שכלי לחשוב שהוא מטיב לנו. כי הרי אתה רואה שאתה בתור יהודי סובל, למה אתה סובל? כי אתה לא בדת הנכונה. אתה תבוא לדת הנכונה, בוא תראה איך אנחנו מאושרים, איך לנו טוב. אז זה עיוות של השכל. אבל בזמן שעם ישראל היו חולים בחולי הפנימי, כל זה חולי חיצוני, לכן ייסרו, היכו, טבחו, שחטו, זה החולי החיצוני. אבל בעם ישראל, כאשר עם ישראל היו מחוללים בחולי הפנימי, חולים בחולי הפנימי, אז זה היה לא במצב שבו הגויים כביכול רצו להכות בנו ולהילחם כנגדנו מבחינה חיצונית, אלא את זה הם לא עשו בכלל מאמונה בכלל, אלא מתוך רוע נפשם. זה מה שנקרא בפשע ובמרד. ולכן הוא מחולל מפסעינו, החולי הפנימי הכוונה מה שהשפילו את עם ישראל לכל אורך הדורות, זה לא היה בשביל להיטיב לנו, זה מתוך רוע ליבם, בפשע ובמרד. אז הוא מחולל זה מפשעינו אומרים האומות. והוא מדוכה, אבל מה שבאמת הם רדפו והיכו וטבחו ורצחו בנו לאורך הדורות, זה באמת היה להם כוונה טובה כביכול כדי שנהיה נוצרים או נהיה גויים כמותם, אז לכן הוא מדוכה מעוונותינו, זה היה פה כבר עיוות השכל לחשוב שהדרך שלהם היא האמת והם צריכים למשוך אותנו שנהיה כמותם.
מוסר שלומנו עליו. מה פירוש הדבר? כאשר היה שלום לגויים, הם היו מייסרים אותנו. למה? כי הם היו בטוחים שעל ידי זה שאנחנו נתייסר, יימשך השלום והשלווה שלהם. כאשר פגעה בהם מידת הדין, כאשר הם עברו ייסורים הגויים, הם היו בטוחים, אה, זה כנראה התרפינו מלענות את עם ישראל. אתם מבינים מה הייתה התפיסה שלהם? אנחנו לא מספיק ייסרנו את עם ישראל, כנראה בשביל זה עכשיו המצב הוא שאנחנו סובלים. שלנו יש גזרות. אז זאת אומרת הגויים ראו בזה עוד מצווה ועוד הבינו שמוסר שלומנו, פירושו של דבר מוסר שלומנו עליו, ככל שנייסר אותו יותר, ככה יגדל השלום לנו, כי הרי אנחנו מוציאים אל הפועל את הרצון האלוקי, והרצון האלוקי הוא הרי לענות וליסר את עם ישראל על זה שהם עזבו את השם, על זה שהם מאסו בבית המקדש, על זה שהם עבדו עבודה זרה. אדרבה, הם עוד חושבים שבחבורתו נרפא לנו. בחבורתו, מה זה חבורתו? אנחנו נעשה בהם פצע וחבורה, נרפא לנו. הכה ביהודי והצל את אירופה. הכה בחרדי והצל את מדינת ישראל. כן, קצת רק הביטויים השתנו, אבל זה בעצם אותו דבר. כל הצרות זה בגלל היהודי, היהודי הוא מקור לכל המחלות, מקור לכל הצרות, מקור לכל האסונות. אם רק יהיה שוויון בנטל והם יתגייסו, אתם תראו שוויץ של המזרח התיכון. הכל עתיד להשתנות. הכה ביהודי. אז הם אמרו אתה יודע למה עכשיו יש לנו בעיות? בחבורתו נרפא לנו. בוא נוסיף עוד קצת מכות ליהודי, ואז נרפא לנו. ואז לא יהיה לנו ייסורים, כך סבור הגוי, שהוא בטוח שהוא עושה מצווה בזה שהוא מייסר את עם ישראל ועוד בטוח שעל זה עוד יקבל שכר.