00:00 ישעיהו פרק ד. והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמור: לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש, רק יקרא שמך עלינו, אסף חרפתנו.
אחרי שראינו את המצב הנורא והאיום שהיה עם הפריצות הנוראה והאיומה שהייתה בירושלים, ואת ההתנהגות הלא צנועה שהייתה, תלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף וברגליהם תעכסנה. ואחרי שראינו את הקללות שתהיינה עליהן, כל מה שכל אותם דברים שהיו מאוד מכובדים ומפוארים, וסיפח השם קודקוד בנות ציון והשם פתהן יערה, יסיר השם את תפארת העכסים והשביסים, והיה תחת בושם מק יהיה, ותחת חגורה נקפה, ותחת מעשה מקשה קורחה וכולי.
עכשיו הוא בא וממשיך ואומר, תראה שיגיע מצב שיהיו כל כך הרבה אלמנות, עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד ויגידו לו, אם אנחנו מתחתנים, באופן טבעי אתה הרי חייב במזונותינו. אבל היות והמצב הוא כל כך נורא שאין אנשים להתחתן איתם, אנחנו מוכנות לפטור אותך מכל חיוב, אתה אל תתחייב כלפינו מאומה, רק תישא אותנו. לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש, הרי האיש מתחייב בכתובה אנא אזון ואכלכל ואסובר, הוא מתחייב להלביש את אשתו והכל. היא אומרת לו, הם יאמרו לו לחמנו נאכל, שמלתנו נלבש, רק שיהיה במקום שיהיה כתוב השם של בית הוריי, שיהיה כתוב עליי השם של בעלי. שיהיה שמך עלינו, רק יקרא שמך עלינו, רק תישא אותנו לנשים, אסף חרפתנו.
אומר המלבי"ם, זה מידה כנגד מידה. מה שהיה להם דרך גאווה ובוז, איך התנהגו ותלכנה נטויות גרון, השם עתיד להשפיל גאוותן, ששבע נשים יחזיקו באיש אחד ויגידו לו העיקר תישא אותנו, העיקר שמך יהיה עלינו. אם ככה, יבוא וישאל האדם, אז אחרי שגאוותם של ישראל תקונה, אז איזה כבוד עוד יהיה לעם ישראל? לזה הוא ממשיך את הפסוק הבא שתכף אקרא אותו. אבל לפני כן אומר לכם, מהרש"י ורד"ק מזכירים את המדרש, נבוכדנצר גזר על חייליו שלא יבעלו אשת איש, שלא יעניש אותם הקדוש ברוך הוא, כי הוא יודע שאלוהיהם של אלה שונא זימה. אז לכן הוא גזר עליהם שלא יבעלו אשת איש, אלא רק את הפנויות. ואז כדי שלא להגיע למצב שהם יהיו מהנשים שיהיו נתונות למרמס לחיילותיו של נבוכדנצר, זה גרם לכך שכל אחת חיפשה איזה שהוא בעל, העיקר שיקרא שמו עליה. שיהיה העיקר ברשומות שהיא נשואה, מכיוון שחייליו של נבוכדנצר לא היה להם רשות לנגוע באשת איש, אלא רק בכאלה שאינם נשואות. וזה יגרום שהחזיקו שבע נשים באיש אחד, כך חז"ל דורשים.
אחרי שהוא מתאר לנו את ההשפלה הנוראה שתהיה, אומר לך תדע לך, לא ייתם כבוד מבית ישראל. הנה בוא וראה, ביום ההוא יהיה צמח השם לצבי ולכבוד, ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל. דע לך, הדור הנשאר, הצדיקים שימצאו בתוכו, הם יהיו צבי וכבוד לבית ישראל. צבי זה מלשון חמדה, דבר שאדם רוצה אותו, דבר שאדם תאב אליו. צבי, יהיה להם חמדה אליהם לגדולתם, כבוד. ופרי הארץ? הכוונה מעשי הצדיקים, מה שהצדיק עושה, פרי הארץ יהיה לגאון ולתפארת. יהיה בזה גאון ותפארת. גאון זה מלשון גאווה, מלשון פרסום, ותפארת גם לשון כבוד. לפליטת ישראל, זה יהיה פליטת ישראל, דהיינו מי שיפלט וישאר יהיו הצדיקים.
כאן יש הסבר ארוך של המלבי"ם שהייתי רוצה מעט להתעכב עליו. נשים לב שיש פה כפילות. צמח השם לצבי ולכבוד, פרי הארץ לגאון ולתפארת. מה ההבדל בין צמח לבין פרי? צמח השם יהיה לצבי ולכבוד. יש פה כפילות נוספת, אחרי שהזכיר צבי, סליחה, צמח השם, והזכיר את פרי הארץ, לאחר מכן הוא מזכיר צמח השם יהיה לצבי ולכבוד. עוד פעם כפילות. מה ההבדל בין צבי וכבוד? פרי הארץ יהיה לגאון ולתפארת. מה ההבדל בין גאון לתפארת? ואחרי שאמרת צבי וכבוד, מה עוד נוסף גאון ותפארת? יש פה בעצם כפילות מרובעת. צבי, כבוד, גאון, תפארת. ויש פה כפילות של צמח השם, ויש אחרי זה פרי הארץ. צמח זה דבר אחד ופרי זה דבר נוסף. וכזכור, המלבי"ם תמיד נוטה לדקדק על פי דקדוק לשון הקודש, אין שום מילה מיותרת ואין דברים שנכתבו רק לתפארת המליצה.
ולכן המלבי"ם אומר, דע לך, המעלות הם משני מינים. ישנה מעלה של דבר גשמי, חומרי, בחיצוניות שלו, וישנו וישנה מעלה מצד הצורה שבו. אם אני ארצה לתת כמעט לכל דבר אפשר להגיד את זה, אבל אם אני ארצה לתת את הדוגמה הכי פשוטה, ניקח לדוגמה כוס. אני יכול לקחת כוס ולעשות אותו בצורה פשוטה, כמו כוס פלסטיק. מבחינת הצורה שלו, הוא ממלא את הייעוד שלו? כן, כוס נועד לצבור מים ולשתות איתו. אני יכול לשתות איתו מים. אבל יש גם כן את העניין של החלק החיצוני שלו. אני יכול לקחת את הכוס, לעשות אותו מעוטר, לעשות אותו בצורה מאוד מאוד יפה, שיהיה לו גם מהבחינה ויזואלית הוא יראה מאוד מאוד יפה. עכשיו, מעבר לכך שהוא משמש לשתייה, גם תענוג להסתכל עליו. החושים נהנים מהיופי החיצוני שלו.
אומר המלבי"ם, מעלות הקניינים זה משני מינים. קניינים מתכוונים כל מה שיש בעולם שאדם קונה בממונו. יש את מעלת הגשמיות של הדבר, הצורה החיצונית לדוגמה של הכוס, זה מושג בחוש. החושים קולטים, רואים דבר יפה. על זה שייך הלשון צבי, חמדה, תאווה. איך כתוב כשראתה חוה את הפרי של עץ הגן, מה כתוב שם? תאווה הוא לעיניים. מה זה אומר? שבגלל משהו בפנימיות שלו? לא, כי החיצוניות שלו מרהיבה. על דבר חיצוני שייך לשון צבי, צבי זה לשון אדם רוצה בזה מאוד. חמדה, אדם חומד את זה, אדם מתאווה לזה. דבר נוסף, יש את המעלה שלו מצד הצורה שלו. מצד הצורה שלו פירושו של דבר מצד התכלית של עצם הדבר. הכלי הזה משמש לשתייה או משמש לאיזה שהוא צורך שמשתמשים איתו, זה מצד הצורה של הדבר. עכשיו, מצד צורת הדבר, הצורה שלו אפשר להשיג אותה בעיניים? לא. צורת הדבר צריך בשביל זה כבר שכל, צריך בשביל זה דעת, כדי להבין למה משתמשים עם זה. אני יכול לראות מוצר, אני אומר הוא יפה מאוד, זה השגתי בחושים. עכשיו אתה מוכן להסביר לי בשכל למה צריך אותו? צורת הדבר, דהיינו התפקיד שלו, בשביל זה כבר צריך שכל כדי להבין מה הייעוד שלו, מה משתמשים איתו, מה עושים איתו.
אז עכשיו, אם אנחנו לדוגמה נדבר על מעלת החוכמה והזקנה. יכול להיות אדם חכם, תסתכל עליו מבחוץ, תגיד הוא ממש לא נאה. הוא גם נמוך וגם מכוער ו... אבל אתה יודע איזה חכם שהוא? זאת אומרת, מבחינה מה שנתפס בחושים, הוא לא, הוא לא מרשים. אבל צריך שכל כדי לדבר איתו ולהשיג כמה האדם הזה חכם. אותו דבר זקנה. כשאתה שואל זקנה, תשמע, הוא כבר זקן, מה הוא יכול? אתה יכול לקחת אותו לעבודה? אפשר, מה, מה כבר אפשר להוציא ממנו? אבל צריך שכל כדי להבין שבזקנה יש מעלה. זקן קנה, אתה מבין שהאדם הזה השיג איזה שהם השגות. זה כבר דבר המושג, שימו לב, לא בחושים, אלא בשכל. זה כבר מושג בדעת. על מעלה כזאת שהיא מעלה מוסרית, שייך לשונות של כבוד. הדבר הזה, אנחנו צריכים לכבד אותו. אמרנו דבר גשמי, מתאווים לו, חומדים אותו, צבי. אבל לעומת זאת מעלה רוחנית של הדבר, מכבדים אותו. אני מכבד את האדם הזקן. אבל אתה יכול להגיד שתאווה לעיניים? אתה יכול להגיד שחומדים את זה? לא, אבל אני מכבד אותו כי בשכל אני מבין שזקן או חכם ראוי לכבוד.
אומר אם כן, יש פה שני לשונות שכתובים על צמח השם. הצדיקים האלה שיהיו, יהיו לצבי ולכבוד. דהיינו משתי הבחינות יהיה להם מעלה. צבי זה מצד החומריות שבו, מצד הגשמיות שבו, מצד הצורה, מצד החלק הגשמי החיצוני. וגם לכבוד, כבוד אמרנו זה החלק הרוחני, החלק הרוחני שבו, המעלה, הצורה שלו, התכלית שלשמה הוא נברא, זה כבר דבר שראוי לכבוד, זה לא משהו שהוא תאווה לעיניים, צריך שכל כדי לדעת להעריך כזה דבר. עכשיו, זה הבנו לצבי ולכבוד. לצבי על החלק החומרי שבו, לכבוד על החלק הרוחני שלו, על הצורה שלו. מה זה ופרי הארץ לגאון ולתפארת?
אומר המלבי"ם, אותו דבר גם כן, זה מקביל עם צבי וכבוד. גאון זה דבר המושג בחושים, כמו שצבי אמרנו זה דבר שאדם תאב אליו, דבר המושג בחושים. גאון, הכוונה רואים, גדול, גאון, שרירי, חזק, גאון. זה ניכר, לא מדבר על מה שהיום נקרא גאון על בן אדם שהוא יודע הרבה, אומרים עליו הוא גאון. אלא גאון מלשון גאווה, מלשון המתגאה, דבר שהוא עומד בגאון. אז זה ניכר, זה דבר הניכר בחושים. ולאחר מכן הוא מדבר על תפארת, זה לא החלק החיצוני, אלא הצורה שבעצם הדבר, הפנימיות של הדבר, מה שמושג בשכל. בשכל אני מבין את התפארת שבדבר, אבל מבחינה החיצונית שלו אני רואה את הגאון שבדבר. אז הגאון זה החלק החיצוני, כמו שהצבי זה דבר שהוא מעלה חיצונית שאדם תאב אליו, וכבוד, כנגד זה יש את התפארת, שהתפארת אמרנו אלה הם הפנימיות של הדבר, צורת הדבר, מעלת הדבר מצד הפנימיות שבו, זה ראוי יותר לשונות של כבוד ולתפארת.
טוב, אז כבר הרווחנו דבר אחד, שצבי וכבוד זה לא אותו דבר, גאון ותפארת זה לא אותו דבר. אבל עוד פעם, יש עדיין כפילות. למה לצבי ולכבוד ואחרי זה לחזור על אותם מילים לגאון ולתפארת? אומר המלבי"ם, דע לך, אחרי שחילקנו בין מעלת החומר למעלת הצורה, החיצוניות לעומת המהות הפנימית של הדבר, דע לך גם כן שהמעלות הללו עצמם מתחלקים לשתי חלוקות. יש מעלה בין חיצונית בין פנימית שהוא נולד איתה. ויש מעלה נרכשת. אני אתן דוגמה. בן אדם שנולד גאון. הוא נולד עם שכל פנטיום שש. מה יש להגיד עליו? נולד גאון. יש מה לשבח אותו? ככה הוא נולד. מה, מה עשית בשביל זה? בן אדם שנולד כאדם חזק, הוא לא עושה אימונים, לא שום דבר. הוא נולד, הוא חזק ביותר. יש מה לשבח אותו על זה? הוא נולד עם זה, זה מעלה שהיא בטבע אצלו. מאידך גיסא, כשבן אדם עשה איזה מאמץ כדי להשיג דבר מה, שימו לב, גם במעלות הגשמיות, אנחנו נכבד אותו. אנחנו נכבד יותר עשיר שהתאמץ והגיע ועבד קשה עד לאן שהגיע, מאשר עשיר לדוגמה שרק ירש את הכל מאבא שלו, גדל עם כפית זהב בפה. אני לא נכנס לשאלה ראוי לכבוד, לא ראוי, ההערכה אליו גדולה יותר. יש הערכה גדולה יותר לאדם שהתאמץ והשיג מעלה, מאשר בן אדם שקיבל אותה או שנולד איתה. כמו שאומר המלבי"ם לדוגמה, אנחנו לא נשבח את הדבורה על זה שהיא עפה כל כך מהר, ועל זה שהיא עושה כל כך הרבה דבש, ועל זה שהבית שלה כל כך בנוי בצורה מיוחדת, בצורה של שישיות, ככה הקדוש ברוך הוא טבע בה. לא נשבח אותה. או את העכביש על כך שהוא מייצר את החוט החזק בעולם. עוד לא הצליחו לייצר חוט חזק כמו שמייצר העכביש. מה שאתה רואה שהוא חלש זה בגלל שהוא דק. תצרף אותו, תהפוך אותו בגודל של כבל פלדה, הכבל פלדה הכי חזק בעולם לא מגיע לרבע מה מה שמייצר העכביש. אז בוא נשיר שירי הלל לעכביש. העכביש נולד כזה. זה טבע, זה מידה שיש בו.
ועל פי הכלל הזה אומר המלבי"ם, תבין שאנחנו מכבדים את הזקנים, אבל מפארים את החכמים. מדוע? אומר המלבי"ם, לא ייתכן תפארת על דבר שאדם נולד איתו בטבע. לא שייך לגבי זה תפארת. תפארת ייתכן על דבר, את מי ראוי לפאר? על מישהו שהתאמץ כדי להשיג דבר מה. אבל לעומת זאת כן שייך לכבד. אני מכבד, גם אם זה בטבע, גם אם זה מולד אצלו, ראוי לכבד אותו. לכן זקן אנחנו מכבדים. אנחנו לא נפאר זקן, מה יש לפאר אותו? כל בן אדם, תשאיר אותו פה 70 שנה, הוא יגיע לזקנה. יש מה לכבד, אבל יש סליחה, יש מה לפאר? אין מה לפאר אותו. אבל מצד שני אתה צריך לכבד אותו. לעומת זאת, את מי אנחנו נפאר? את החכמים. כי חכם יכול להיות מאוד צעיר, אבל מה? הוא השקיע את כל כולו בשקידה ובמאמץ וב... והגיע בסופו של דבר, השיג את מעלת החוכמה. אז יוצא אם כן, שישנם מעלות שהם מולדות ועליהם ראוי תואר כבוד. ישנם מעלות שהם מושגות על ידי מאמץ, אותם ראוי לפאר. אומר המלבי"ם, זה ההבדל בין כבוד לתפארת במעלות שהם מצד הצורה, הרוחניות. ולעומת זאת, יש לנו גם כן הבדל בין צבי לגאון. תכף אני אראה את זה בתוך הפסוק עצמו. בינתיים אני רק נותן את ההקדמה. יש גם כן הבדל בין צבי לגאון במעלות החומריות. צבי זה נופל על דבר שהוא מצד גשמו, מצד טבעו, דבר שהוא אדם חומד אותו, מתאווה לו. הוא גדל, הוא יפה, הוא לא התאמץ בשביל זה. הוא לא יתייגע בשביל להיות גיבור, הוא נולד עם הכוח הזה, הוא נולד עם העושר הזה, הוא נולד עם החוכמה הזאת. על דבר כזה נופל לשון צבי. לעומת זאת גאון, הוא התעלה, הוא גאה, הוא התעלה והגיע למעלה רוחנית. על זה נופל לשון גאון.
עכשיו בואו תראו את ביאור הפסוק. אומר המלבי"ם, כעת בא הנביא ומתאר לנו את הדור שיישאר שמה, אלה פליטי החרב, אחרי האובדן הכללי שיהיה לעם ישראל, אחרי שהנביא תיאר מצב נורא ואיום, 18 קללות אמר ישעיה על עם ישראל. הוא אומר הקדוש ברוך הוא יתחיל להצמיח פה מחדש כאלה שיהיו צדיקים במעלה גבוהה ונשגבה. לכן הוא מדמה את זה, יהיה צמח השם לצבי ולכבוד. צמח השם, אומר המלבי"ם, זה בדומה לאיזה שהוא פרדס שכל הענפים שלו נכרתו והגזע שלו שורש מן הארץ. ואחרי שהכל התבטל, הוא מתחיל לצמוח מחדש. ועל ידי זה הוא פתאום מתחיל לצמוח ומוציא בדים ומוציא ענפים, זה נקרא צמח השם, כי את זה השם עושה. עכשיו שימו לב, בחלק הראשון הוא אומר לך לצבי ולכבוד. ועכשיו נשים לב, צבי אמרנו זה מעלה גשמית מולדת. כבוד אמרנו זה גם כן מעלה רוחנית אבל מולדת. שני אלה הם דברים מולדים. צמח השם, מי הצמיח? הקדוש ברוך הוא. אתה לא תעשה משהו בשביל זה. זה מתחילה זה יהיה צמח השם, אומר השם אני אצמיח, שיהיה כאלה שיהיה להם גם את המעלה הגשמית, זה צבי, וגם את המעלה הרוחנית, זה כבוד, אבל זה עדיין יהיה מולד. בשלב השני, לאחר מכן הנביא עובר, מה יקרה בשלב שאחרי זה? יתחילו אותם הצדיקים להתעלות בהשם יתברך וישיגו מעלות מצד עצמם. הם מצד עצמם יתחילו לעבוד את השם בדרגה גבוהה, ולכן זה כבר נקרא ופרי הארץ. בהתחלה היה צמח, אבל מהצמח הזה מה יתפתח? יתפתח פרי. זה כבר מאמץ שהם עושים מצד עצמם. פרי הארץ יהיה לגאון ולתפארת. שימו לב, שני אלה, כמו שהסברנו קודם, גם גאון וגם תפארת. גאון אמרנו זה החומר, תפארת זה מדבר על החלק החיצוני של הדבר. שני אלה הייחודיות שלהם שהם מעלות נרכשות. הם לא מעלות מולדות. זה לא צבי וכבוד, שצבי זה חומר, כבוד זה רוח, אבל מולד. כן? גאון זה חומר, תפארת זה רוח, זה צורה, אבל נרכש. אז בהתחלה צמח השם, השם יצמיח מעלות מולדות לצבי ולכבוד, גם בחלק החומרי, הגשמי, צבי, וגם בחלק של הצורה של הדבר, הפנימיות של הדבר, הרוחני, זה יהיה כבוד, אבל מולד. פרי הארץ, מה שאחרי זה הצדיקים יתאמצו ויוציאו פירות מתוך אותו צמח, זה כבר יהיה לגאון ולתפארת. גם חומרי וגם רוחני, אבל משהו שהוא כבר נרכש, משהו שתלוי בבחירה שלהם, ואת זה הם לא ירשו ממה שהקדוש ברוך הוא נתן, אלא את זה הם השקיעו בעצמם, ולכן זה יהיה כבוד ותפארת לפליטתם של בית ישראל.
והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים. אלה שיישארו, הם יהיו כאלה שיהיו בעלי מעלה גדולים ועצומים. והוא אומר לך, אומר לך אלה שיהיו קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים. דהיינו, אומנם לא תהיה ברירה, אבל יישארו גם כאלה רשעים. אבל למי קדוש יאמר? קדוש יאמר לאלה שיהיו בעלי קדושה, לאלה שיהיו בעלי מעלה. מי? לכל הכתוב לחיים בירושלים. לכתוב לחיים קדוש יאמר. אבל יישארו גם אלו רשעים, להם קדוש יאמר? לא. רק מי שכתוב לחיים קדוש יאמר לו.
רק נשים לב, המלבי"ם עומד על השינוי, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים. מה ההבדל בין נשאר לבין נותר? מה ההבדל בין ציון לירושלים? אומר המלבי"ם, נשאר תמיד זה דבר שמשאירים אותו בכוונה תחילה. לעומת זאת נותר, זה דבר שלא, לקחתי את מה שהייתי צריך, מה שזה, נותר פה. אתן דוגמה, אני אתן דוגמה. לדוגמה נוסעים לטיול. עכשיו, ישנם כמה תלמידים שההמורה החליט אותם לא לקחת לטיול. מאידך גיסא, אחרי שמילאו את האוטובוס, ראו שהמקום לא מספיק לכל ה-55 שכן צריכים לנסוע, חמישה נאלצו שמה לא לנסוע יחד עם כולם. אז שימו לב, אלה שנענשו לא לנסוע, אנחנו נקרא להם הם נשארו בבית ספר, הם נשארו בבית, השאירו אותם בכוונה. לעומת זאת אלה שעלו לאוטובוס ולא היה מקום, אנחנו נגיד נותרו עוד חמישה מאחור. נותרו זה לא בכוונה תחילה השארתי אותם, נותר. לקחתי, לפעמים בדרך כלל זה לוקח את מה שהוא צריך, כן? והשאר הוא נותר. נשאר זה אני החלטתי, אתה תישאר פה. זה הגדרה נשאר, זה בכוונה תחילה. אומר המלבי"ם, בציון, שמה היו את החשובים, יקירי ישראל, בני המלכים, תופסי התורה, האויב השאיר אותם בכוונה. הוא השאיר אותם בכוונה, אותם הוא לא רצה לקחת. כן? כתוב את זה ב... בדניאל. והוא אומר לך, לא רק הנשאר בציון. ציון, כמו שהסברנו, זה ליד בית המקדש, המקום שהוא מקום הר הבית, זה נקרא ציון. הוא אומר לא רק הנשאר בציון, אלא גם מה שנותר בירושלים. בכלל העיר ירושלים נותרו כאלה שהאויב לא לקח אותם מתוך שהשאיר אותם בכוונה, אלא האויב לא לקח אותם מכיוון שהוא לא לקח את כולם, לא השאיר, הם נותרו במקרה. אז הוא אומר, גם הנשאר בציון, שאלה שהאויב השאיר בכוונה כי הם החשובים והם הגדולים, וגם הנותר בירושלים, הם לא חשובים וגדולים, אלא האויב רק הותיר אותם, הוא לא הספיק לקחת את כולם, מאיזושהי סיבה הם נותרו שם, לכולם קדוש יאמר. כולם יהיו בגדר של מעלה גבוהה ועצומה. אבל תדע לך, יהיו גם כאלה רשעים, ולא על, גם על את הרשעים אני כולל. ולכן הוא מדגיש, כל הכתוב לחיים בירושלים. את הרשעים אותם אני לא מזכיר.
אם רחץ השם את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה, ברוח משפט וברוח בער. עכשכשיו הוא בא ואומר לך, לא כל הנשאר בירושלים קדוש יאמר לו. וגם מה שיהיו שמה קדושים, זה לא יהיה מיד. קודם כל השם ירחץ את צואת בנות ציון, ידיח את חטא בני ירושלים. צואת בנות ציון זה כנגד המנאפים. ידיח חטא בני ירושלים זה כנגד שופכי הדמים. איך ירחץ את עוונותם? ברוח משפט וברוח בער. הכיליון לא יהיה כיליון כללי מבלי הבחנה בין צדיק לרשע, בין טהור לטמא. לא, אלא יהיה ברוח משפט. בהתחלה השם ישפוט כל אחד כפי מעלליו. אחרי שיתבררו ויתבערו מי הם הרשעים, יהיה רוח בער. תבוא רוח של ביעור ואבדון שתבער את כל הרשעים. ורק על ידי הפעולה הזאת, אז הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. כי לפני כן צריך שיהיה רוח משפט לבדוק מי ראוי, ורוח בער לבער את אלה שנותרו והם אינם ראויים.
נשים לב שיש כאן כפילות. רחץ השם את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה. אז אמרנו צואת בנות ציון מדבר על הניאוף, דמי ירושלים מדובר על שפיכות דמים. ואת זה ידיח מקרבה. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין ידיח, בין רחץ, לבין כיבס. מה ההבדל? כולם הרי זה לשונות ניקוי. אומר המלבי"ם, רחץ זה שטיפה בעלמא. לוקח צינור, קצת שופך, גמרנו. זה נקרא רחצת את הדבר. לכבס זה כבר היטב. איך לוקחים בגד, מכבסים אותו? משפשפים, משפשפים, משפשפים, זה לכבס היטב. הדיח, אומר המלבי"ם, זה על דבר שנגלד, יש צורך להדיח אותו. דבר שנגלד, נהיה עליו כמו שכבה, כפי שאני אתן תכף דוגמה, את זה יש צורך להדיח. לדוגמה, דבר כמו דם שמתייבש, צריך להדיח אותו. דבר שמן שנוצר כמין קרום, צריך להדיח אותו כדי לשפשף, להסיר את הקרום הזה. כמו שכתוב בדברי הימים, ויעש כיורים עשרה לרחצה בהם, את מעשה העולה ידיחו בהם. מה ההבדל? הפרש, הצואה שנמצאת בקיבה של הבהמה, מספיק לשטוף. עם צינור אתה מוציא את זה. זה נקרא לרחצה. רחיצה זה שטיפה בלבד. לעומת זאת, הדם של העולה, מה קורה לדם? מתייבש, נדבק, מגליד. את דם העולה צריך להדיח. אומר המלבי"ם, לכן תראה גם כאן, לגבי צואה, ורחץ השם את צואת בנות ציון. ורחץ השם את צואת בנות ציון, צואת בנות ציון צריכה רחיצה, ודי ברחיצה. אבל בדם, שעל זה אנחנו מדברים על הרציחה, את דמי ירושלים ידיח מקרבה. זה צריך כבר הדחה, והדחה זה אומר לשפשף כדי להסיר. ומדוע? כי אומר המלבי"ם, יחסית לרציחה, ניאוף עדיין נחשב לעוון קל יותר. ולכן אם די בצואה של בנות ציון שמרמז על ניאוף, די ברחיצה בלבד, לעומת זאת כאשר מדובר בדמי ירושלים ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו, הניקיון הוא הוא קשה יותר. פה זה לא מספיק רחיצה, פה צריך את דמי ירושלים ידיח מקרבה. פה צריך כבר הדחה, שכמו שאמרנו שהיא בחינה של שפשוף כדי לכפר על העוונות הללו.
ומכאן אומרים בעלי המוסר, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים. אומרים בעלי המוסר משל למה הדבר דומה? לבן אדם שהגיע להתארח אצל איזה שהוא אדם עשיר ונכבד, הכל שטיחים מקיר לקיר, שולחן מכובד ביותר, מפת משי יקרה ביותר. ופתאום הבן אדם הזה אכל יותר על המידה, אמרו לו להפסיק ולא שמע, והגיע, מחילה מכבודכם, למצב שהקיא את כל מה שאכל על השולחן ועל השטיח ו... והנה מגיע העשיר ויורד על ברכיו ולוקח סמרטוט ומתחיל לנקות את התוצאות של אותו אדם, וסותם את האף והולך ושוטף את הסמרטוט ומנקה ואחרי זה מהשולחן ו... מה היינו אומרים על זה? איזה דבר שלא נתפס על השכל, אנחנו לא נתפס בדעת, נכון? הוא יחליף את השטיחים ולא ינקה, נכון? לא יעלה על הדעת שהוא יעשה דבר כזה. אומרים, הקדוש ברוך הוא, ורחץ השם את צואת בנות ציון. הקדוש ברוך הוא בעצמו, אנחנו קלקלנו, אנחנו טינפנו, אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים. כמו אמא שמנקה אחרי הבן שלה, והיא לא קצה בזה, זה לא נגיד הכי נעים, אבל היא לא קצה בזה, זה הבן שלה. אז אומר ככה גם כן כביכול הקדוש ברוך הוא, הוא בעצמו ורחץ השם את צואת בנות ציון. זה מוסר גדול לאדם שלא יחטא, תראה שאת כל הלכלוכים שלנו צריך הקדוש ברוך הוא כביכול בכבודו ובעצמו לנקות, כמה ביזיון יש בזה כלפי קודשא בריך הוא.
וברא השם על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה. ענן יומם, פסיק, ועשן, ענן יומם ועשן, פסיק, ונוגה אש להבה לילה. כי על כל כבוד חופה. עכשיו בא הנביא, אומר המלבי"ם, ומוסיף ואומר לנו, דע לך, לא כולם יתקיימו בירושלים. ולא כולם אמרנו קדוש יאמר, זה לא נאמר על כולם. תדע לך, כמו שהצדיקים מחד גיסא יתענגו על נועם השם, כך גם כן הרשעים, הלהבה הזאת עצמה תלהט אותם. וזה מקביל למה שכתוב בנבואה של מלאכי, כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, ולהט אותם היום הבא. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. חז"ל אומרים, אותה שמש שהיא תלהט אותם, את מי? את עושה רשעה, ויהיו כקש בפניה ויישרפו, אותה שמש היא תזרח לכם יראי שמי, שהיא תהיה שמש ליראים, שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וזה בדיוק גם כן מה שהוא ממשיל לנו כאן. הוא אומר לנו, הנה תראה, וברא השם על כל מכון הר ציון. השם יברא על מכון הר ציון, הכוונה המקום ששם מכונן הר ציון, ועל כל הקרואים שיהיו בתוכה, הכוונה על הצדיקים ועל הרשעים. הוא אומר יהיה שמה ענן יומם ועשן. ביום יהיה ענן. ענן זה דבר אלוקי. ומאידך גיסא, הוא עצמו יהיה עשן שמכלה את העיניים, כעשן לעיניים. אז מחד גיסא לענן, על הצדיקים זה יהיה בחינה של ענן. ענן כמו שהסברנו זה דבר נפלא, דבר שסוכך על הצדיקים, כמו שבמדבר ראינו שליוו אותנו שבעה ענני כבוד. אז כך גם כן יהיה היום ההוא, יהיה ענן, אבל הצדיקים זה יהיה ענן שסוכך ומגן עליהם לכבוד ולתפארת. ולרשעים זה יהיה כמו עשן בעיניים. זה יפריע להם, יזיק להם, יהרוס אותם.
בדוגמה אומר המלבי"ם, כמו אור השמש. אור השמש זה דבר נפלא מאוד בשבילנו, איתו אנחנו יכולים לראות, איתו אנחנו יכולים ללכת, איתו אנחנו יכולים לפעול. מאידך גיסא בשביל העטלף, זה דבר קשה מאוד, זה מסנוור אותו, מקלקל את עיניו. העטלף לא מסוגל להיות במקום שיש אור שמש, הוא חייב ללכת להתחבא במקומות נסתרים. וזה בדיוק מה שהוא ממשיל כאן. הענן הזה, לנו יהיה ענן סוכך, להם יהיה עשן שנכנס בעיניהם. בלילה, ונוגה אש להבה בלילה. אותו דבר גם כן בלילה. נוגה אש, יהיה עמוד אש כמו שהיה לעם ישראל בצאתם ממצרים, עמוד אש שהאיר להם במדבר, זה היה לצדיקים. וזה עצמו להבה, לרשעים זה יהיה להבה שישרוף ויכלה אותם.
כי על כל כבוד חופה. החופה שהזכרנו עכשיו, שתהיה מעמוד ענן ומעמוד האש, החופה שתהיה לצדיקים, אומר אל תחשוב שזה יהיה על כולם. על כל כבוד, על כל מקום שראוי לכבוד, עליהם תהיה החופה הזאת. לא על הרשעים. או על הרשעים עליהם יהיה גם את העשן וגם את האש שתלהט אותם. שלא תחשוב שמיד כל הנשאר בירושלים קדוש יאמר לו. אלה שיישארו פה וקדוש יאמר לו, זה אחרי שהשם יבער את הרשעים, ואחרי שאותה שמש שתאיר לצדיקים תכלה את הרשעים, אז מי שיישאר כאן בירושלים קדוש יאמר לו.
וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. עכשיו הוא גם ממשיך ועל אותו קו שנתן לנו קודם דוגמה מעם ישראל שהיו במדבר, אז דיברנו על ענני הכבוד, דיברנו על עמוד האש, כעת הוא עובר לדבר על הסוכות שהיה לעם ישראל במדבר. כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. אז הוא אומר הסוכה תהיה לצל יומם מחורב. השם ישמור אותם, כמו החורב שהחורב הזה הוא רע תמידי, יובש, אין מה לשתות, אי אפשר להתקיים, הסוכה הזאת תשמור אותם. וגם אפילו שהחורב זה רעה תמידית, הסוכה תשמור אותם שלא יהיה מצב של חורב, של יובש, הסוכה מגינה מפני השמש. וגם מרעה שהיא לא תמידית אלא היא מדי פעם, וזה כמו זרם ומטר. זרם ומטר הוא לא קבוע. אז גם מזה תשמור. סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה, ולעומת זאת תהיה גם בחינה של מחסה מזרם וממטר.
אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין מחסה לבין צל? צל זה הגנה גדולה. לעומת זאת מחסה זה מחסה קטן. סליחה, מה ההבדל בין מחסה למסתור? מה ההבדל בין מחסה למסתור? אומר המלבי"ם, לחסות זה יותר קטן ממסתור. והוא אומר לא רק שזה יהיה מחסה, זה יהיה גם מסתור מזרם וממטר. לא רק שזה יהיה מחסה לצל יומם כמו שאמרנו קודם, אלא זה יהיה מסתור, שזה הגנה גדולה מאוד, מזרם, שזרם זה גדול, שוטף שבא בכוח עצום, ולא רק מזרם גדול, אלא אפילו ממטר, שזה גשם היורד כדרכו. דהיינו, הסוכה הזאת, ההגנה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לצדיקים, יגונן עליהם הן מהחורב והן מהזרם ומן המטר.
עכשיו הוא בא ואומר, תראה שהשגחת הקדוש ברוך הוא עושה דבר והיפוכו. כמו שהיא מגנת על חורב וזרם, שלכאורה זה שני דברים הפוכים, זה לח וזה יבש. וכביכול אומר המלבי"ם בצד המליצי של הדברים, הוא רוצה לומר שהצדיקים יהיו נשמרים בשמירה בהשגחת השם יתברך.