כי יתפוש איש באחיו בית אביו, שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך. כי יתפוש איש באחיו. אומר המלבי"ם, עכשיו הוא יספר לנו, בוא תראה, בעבר כולם היו רצים, כולם היו מבקשים להיות מנהיגים, כולם היו רוצים להיות קצינים, זה היה כבוד לו, כבוד לכל המשפחה, הוא מנהיג על העם. עכשיו, יבוא איש ויתפוס באחיו או בבית אביו, יגיד לו, שמלה לכה, יש לך מלבושי כבוד, אתה ראוי שאתה תהיה קצין לנו. יהיה לך כבוד, לך ולמשפחה. ולא זו בלבד, הוא אומר לו, הלא המכשלה הזאת תחת ידיך. הרי כל העניין הזה של העזות של הנערים, ירהבו הנער בזקן, תחת ידיך לטפל בזה. בכוחך לשנות את המציאות. אתה יכול לעשות את זה. ואם ככה, אז בעצם אתה הגורם. אם אתה לא תתקן, אז העוון תלוי בך. יבוא יגיד לו, שמלה לכה קצין תהיה לנו. מה הוא יגיד? זה תכף נראה. אבל המלבי"ם אומר, אם נשים לב, יש פה בדרך הלצה כביכול. הוא בא ואומר, אתם יודעים איזה מנהיג יהיה בימים ההם? מרוב שתהיה הידרדרות כזאת, מי יהיה המנהיג אז? מספיק שיהיה לו רק שמלה יפה כדי ש... אתה כבר ראוי להיות מנהיג. לא יחפשו תוכן, לא יחפשו פנימיות, לא יחפשו... הוא יודע לדבר טוב, זהו, ראש ממשלה. בוא נשים אותו ראש ממשלה. הוא לבוש יפה, הוא מצטלם טוב. שמלה לכה, די שיש שמלה לכה, טוב, מה עם התכונות? לא, לא, מספיק, תשמע, שמלה הולמת אותו, יש לו בגד יפה, כבר יהיה ראוי להיות אדם נכבד. ולהנהיג את העם. זה מראה איזה הידרדרות תהיה, שבעצם אנשים בעלי תוכן, בעלי מעלה, לא יהיו. אלא מה יהיו? רק אנשים שפלים, שהמעלה היחידה שמצאו בו להנהגה, יש לך בגדים יפים. הבגדים היפים שלך עושים שתהיה ראוי להיות מנהיג. מישהו אמר פעם, יש איזה ביטוי מאוד חכם שאומר, כשמדברים על מנהיגים קטנים שפתאום נהיו מנהיגים, אז יש ביטוי חכם שאומר, שכשאנשים קטנים עושים צל גדול, זה אומר שהשמש שוקעת. כשהשמש שוקעת, אז משהו קטן נראה גדול, נכון? אז זה מראה שאנחנו בשקיעה טוטאלית, מצב כל כך נורא ואיום, ממש בשקיעה מכל הבחינות, ולכן פתאום אתה רואה אדם קטן פתאום עושה צל גדול. זה מראה על ההידרדרות. וזה מה שהוא אומר, שמלה לכה, יש לך שמלה, כבר אתה ראוי להיות מנהיג. רש"י מביא דברי חז"ל, שחז"ל אומרים שכשיתפוס איש באחיו בבית אביו ויגיד לו שמלה לכה, הכוונה עשיר אתה בתורה. ולא רק עשיר בתורה, התורה מחוורת בעיניך כשמלה. כמו שמלה, כמו פרסו את השמלה, אתה יודע, בקיא בה, מחוורת בידיך. ולכן קצין תהיה לנו, בוא תלמד אותנו. והמכשלה הזאת, אם ככה מה שאנחנו נכשלים באיסור והיתר, טומאה וטהרה, תחת ידיך. אם אתה לא תלמד אותנו, אם אתה לא תורה לנו, אז ממילא אנחנו לא ננהג נכון. ולכן קצין תהיה לנו, כדי שלא תהיה המכשלה תחת ידיך. עוד הסבר בענייני ממון. שמלה לכה, הכוונה לך יש ממון, אתה יכול להלביש את העניים. יש אנשים הולכים ערומים, אין להם בגדים מרוב עניותם. שמלה לכה. והמכשלה הזאת, מה שאנשים מתים ברעב ואין להם מה יאכלו, תחת ידיך, כי אתה הרי בכוחך להשביע אותם, בכוחך לפרנס אותם. ולכן קצין תהיה לנו. מה התשובה?
יישא ביום ההוא לאמור, לא אהיה חובש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימוני קצין עם. יישא ביום ההוא. יישא, אומר רש"י, אין יישא אלא לשון שבועה. הוא נשבע להם, לא אהיה חובש. רש"י ממשיך על פי הפירוש שהוא הסביר קודם, שהכוונה תהיה לנו מנהיג רוחני, השמלה תחת ידך, אתה יודע את כל התורה. הוא אומר להם לא אהיה חובש, הכוונה אני לא אהיה אפילו מחובשי בית המדרש. בביתי אין לחם ושמלה, אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה. דהיינו, אתם חושבים שאני יודע משהו? באמת אין תחת ידי כלום. וזה מראה על הידרדרות, תחת הידרדרות. עד כדי כך שיחשבו בו ויגידו אה, זה בטח יודע, זה בטח בקיא, אבל באמת הוא אומר להם אין לי מה למכור לכם. לא טעם משנה ולא טעם אגדה. ועוד הסבר רש"י אומר, לפי פשוטו, לא אהיה חובש, חובש הכוונה שופט. וזה מלשון מחבוש. שמים אותו בבית האסורים, במחבוש. אז השופט יש בו כוח לחבוש אנשים בבית האסורים. הוא אומר להם לא אהיה חובש, הכוונה לא אהיה מנהיג החובש אנשים בבית האסורים. המלבי"ם גם הוא ממשיך לפי ההסבר שהוא הסביר קודם, שבעבר היה כבוד גדול להיות מנהיג. אבל בדור הזה יגיע מצב שזה תהיה שפלות להיות מנהיג. ואז הוא ישיב להם, לא יהיה חובש. אפילו שבתקופות הקדומות זה היה לכבוד ולתפארת לאדם שמכבדים אותו בשררה, אז לא היו עזי פנים מצויים והיה בזה כבוד גדול. אבל עכשיו הוא אומר להם, לא אהיה קצין, רק חובש. מה זה חובש? רק שוטר שחובש ואוסר בבית הסוהר. ולמה? הוא אומר להם כי עכשיו רבו המעיזים. רבו האנשים שמתפרצים, אז אני יכול להיות קצין? אני יכול ככה להנהיג? ודבר נוסף הוא אומר להם, גם חובש אני לא יכול להיות. ולמען האמת, גם זו מלאכה שלא אוכל לקחת על עצמי. ומדוע? כי הוא אומר להם, אם אני אצטרך לעסוק בזה, לנסות לתקן את המכשלה, להכניס לבית האסורים את הפושעים ואת המורדים, את עזי הפנים ואת אלה שהביאו להידרדרות הזאת, אני אצטרך להתבטל מכל העסקים שלי. מה אני אוכל? ממה אני אתפרנס? ועל זה הוא אומר להם, לא אהיה חובש, כי אני אצטרך לרדת מנכסיי. ובביתי אין לחם ושמלה. ואני אצטרך ללכת ולהתפנות מכל העסקים שלי כדי לטפל במצב של העם. ולכן אני מבקש, לא תשימוני קצין עם. אל תשימו אותי מנהיג לעם.
ומה באמת הסיבה לירידה שלהם הכל כך נוראה? פסוק ח'. כי כשלה ירושלים ויהודה נפל, כי לשונם ומעלליהם אל השם למרות עיני כבודו. כשלה ירושלים, כמו שאמרנו, זאת עיר הממלכה. ועל ידי שעיר הממלכה כשלה, אז ממילא יהודה, אלה המנוהלים על ידי הממלכה, גם הם נפלו. כאשר נופל המנהל, אז נופלים גם המנוהלים. ומדוע? כי לשונם ומעלליהם אל השם. הם היו צבועים, אומר המלבי"ם, בשתי בחינות. גם בבין אדם למקום וגם היו לוקים בבין אדם לחברו. במצוות של בין אדם למקום, הוא אומר האנשים האלה עשו עצמם כצדיקים והם לא היו כאלה. לובשים אדרת שיער למען כחש. מראה בעצמו כאילו הוא צדיק וירא שמיים, מין איזה באבא כזה, עושה נפלאות, כדי שימשכו אחריו, כאילו הם עובדים את השם. בלשונם ומעלליהם אל השם. כביכול הוא עושה רושם חיצוני ומספר לכולם, אני מה שאני רוצה זה רק עבודת השם. אני רק רצון השם נגד עיניי. אבל מה זה יעזור כאשר השם קלל לו נגד עיניו? הרי זה למרות עיני כבודו. הוא ממרה את עיני השגחת השם כאילו השם לא רואה. הוא אומר אני רק רצון השם אכפת לי, כשבעצם מה השם לא רואה מה אתה מספר? השם לא רואה, הוא לא יודע מה תעלומות ליבך? דבר נוסף, גם בני אדם לא תוכל לרמות בזה. לא רק את השם, גם אנשים לא תוכל לאורך זמן לרמות כך. הכרת פניהם ענתה בם, וחטאתם כסדום הגידו לא כיחדו. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. גם העם יכירו שיש פה צביעות. הכרת פניהם ענתה בם. הצביעות והחנופה, אומר המלבי"ם, ניכרים על הפנים. וזה מה שיעיד מה נמצא בעומק ליבם. יוכר על הפנים הירא השם באמת מהמזייף והצבוע, אומר המלבי"ם. אז אתה חושב שאתה רק את השם מרמה? ואתה חושב, סליחה, שאת בני האדם אתה מרמה? אומר לך גם את בני האדם אתה לא מרמה. הכרת פניהם ענתה בם. דבר שלישי, גם אם בדברים שבין אדם למקום הוא עושה את הדברים שלו בהסתר, הרי וחטאתם כסדום. החטאים של בין אדם לחברו הרי הם דברים גלויים. כשבן אדם גוזל ומכחש וגונב וכל זה, הרי זה אתה לא יכול לעשות בסתר. מאלה אתה אומר אני ירא שמיים וצדיק ובתוך ליבך אתה רשע. אבל לבוא ולהגיד אני עושה עבירות בין אדם לחברו ואנשים יחשבו שאני צדיק, זה אי אפשר להסתיר. רואים איזה עבירות אתה עושה. הגידו לא כיחדו. אומר הרי העוונות הללו הם כביכול מגידים, מפרסמים בפני כולם את רשעתם של אותם המנהיגים. זה כאילו עושה בפרהסיה. אז מי יטעה לחשוב שאתה צדיק? מי יטעה לחשוב שאתה באמת ירא השם? וגם הוא בא ואומר, אם גם אם אתה חושב שיש לך אפשרות לרמות את כולם, בסופו של דבר תדע לך שאתה רק מזיק לעצמך. ואת זה הוא יסביר בפסוק הבא. אבל לפני כן אני רוצה להסביר מה המלבי"ם אומר מה פירוש הכרת פניהם ענתה בם. המלבי"ם אומר שהביטוי לענות מופיע בכמה צורות. יש לענות את, יש לענות ל, ויש לענות ב. והמלבי"ם אומר שהם שונים לחלוטין. כשאני אומר לענות את, זה הכוונה תשובה לשאלה. עניתי אותו, הכוונה עניתי לו על מה שהוא שאל אותי. כשאני אומר לענות ל, וענית לאמור, וענית לו, הכוונה להרים את הקול. זה הרמת הקול. ולענות ב, זה מלשון עינוי. כמו לא תענה ברעך. באות ב', זה מלשון עדות. לא תענה ברעך עד שקר. אז הכרת פניהם ענתה בם, זה ב-ב'. מה זה? מלשון עדות. זה בא לומר, אומר הכרת פניך כבר מעידה בך. היא מעידה שהאדם הזה רשע. היא מעידה שהאדם הזה מזייף והוא רק עושה את כל ענייניו רק כלפי חוץ.
אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו. בא ואומר להם, תאמרו לצדיק שהצדק, הדברים הטובים שהצדיק עושה, זה לא נדרש לצורך דברים חיצוניים. פירושו של דבר, לפעמים בן אדם ירצה לעשות איזה שהוא מעשה של צדק, איזה שהוא מעשה טוב, לתועלת חיצונית. למה? כדי שיכבדו אותי. רוצה שיהיה לו מזה איזושהי תועלת, רוצה להשיג איזה שהוא גמול. ייתנו לי משרה. הוא עושה צדק לא לשם הצדק, אלא לשם תועלת חיצונית. הוא בא ואומר, אמרו לצדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו. תאמרו לצדיק שהצדק הוא טוב מצד עצמו. לא ככלי להשיג איתו משהו אחר, אלא הוא טוב מצד עצמו. כמו שבן אדם נוטע אילן. מה הוא רוצה להשיג מנטיעת האילן? פירות. הוא לא נוטע אילן שיוציא פירות כדי להשיג משהו שלישי. התועלת שבאילן זה עצם מה שיוצא ממנו. התועלת בצדק זה עצם זה שנהיה צדק. לא כי על ידי כך יכבדו אותי או על ידי כך ייתנו לי משרה או על ידי כך ארוויח. וזה מה שהוא אומר להם, כי פרי מעלליהם יאכלו. פירושו של דבר, כשאתה עושה צדק, עצם הצדק עצמו, זה כבר התוצאה הנצרכת, זה הפרי של הדבר, שזה מה שנדרש. אל תחפש איזה שהם רווחים נוספים לכך.
אוי לרשע רע, כי גמול ידיו ייעשה לו. אוי לרשע רע. הוא בא ואומר לך, הרבה פעמים הרשע עושה איזה שהוא דבר והוא חושב שהדבר הזה לא גורם לאיזושהי רעה אחרת. הוא אומר לך, יש לך טעות. הרשע שלך מצד עצמו הוא רע. כשבן אדם עובר עבירה, כשבן אדם...
עצם עשייתו לא טוב. זה מצד עצמו דבר רע. זה אוי לרשע רע. הדבר הגרוע ביותר מכל רע, זה הרשע עצמו. אבל תשמע בסוף אף אחד לא ניזוק מזה, לא יצא מזה, מה יצא מזה? זה כבר הדבר הנגרם. זה אנחנו מניחים, תניח לזה. עצם העבירה, עצם ההשחתה, זה עצמו דבר רע. אוי לרשע רע. זה מה שכתוב כי רע ומר עוזבך את אלוהייך. וזה הוא אומר כי גמול ידיו יעשה לו.
מה הגמול על צדקת הצדיק? זה שיש צדק בעולם. אמרנו זה כבר התועלת, אל תחפש תועלות נוספות. ומה הרע בעצם עשיית הרשע? עצם זה שיש רע בעולם, זה הדבר הנורא והיום. גם מבלי שיגידו לך יש עונש ויש ותקבל מחיר ו... גם מבלי זה, יש רע בעולם, זה כבר הדבר הנורא ביותר. וזה מה שהוא בא ואומר כי גמול ידיו יעשה לו. כמו שכשאדם עושה צדק מה הוא הגמול? זה שיש צדק בעולם, זה שיש יושר בעולם, שהחברה מתוקנת. זה הגמול מבלי תוספות. גם כשאדם עושה רשע, מה הגמול? עצם זה שיש רשע בעולם, זה הדבר הנורא ביותר בשביל הרשע. ובעצם המלבי"ם אומר שעל פי עומק הדברים, כשאדם עובר עבירה אין לו גמול חיצוני, אלא גמול ידיו יעשה לו.
מה פירוש הדבר? אם לדוגמה נסעת במהירות מופרזת ובעקבות כך שוטר עצר אותך וקיבלת דוח. העונש הוא חיצוני למעשה שעשית. עשית מעשה ולא בהכרח שהרעה קשורה אליו, העונש לא קשור אליו בהכרח. אבל אם חלילה וחס בן אדם נסע במהירות מופרזת ולא הספיק לבלום ובעקבות זה היה בתאונת דרכים ונפצע קשה השם ירחם. העונש הוא חיצוני לעבירה? גמול ידיו יעשה לו! מה שאתה בישלת אתה אכלת. זה לא מישהו מבחוץ שבא להעניש אותך על משהו שעשית. הוא בא ואומר לנו תדע לך העונש של הרשע זה לא כמו שוטר שנותן לך דוח. זה לא בשמיים אומרים מה רשום כאן אה עשית כך אז עכשיו תקבל קנס. לא. אלא בעצם אתה מזיק לעצמך. כי באמת בעומק הדברים כשבן אדם עושה רעה הוא בורא משחית. והמשחית הזה צריך להיזון ולהתפרנס ממשהו. מה עושה הקדוש ברוך הוא? יכל באופן רגיל להגיד לו הנה בבקשה הרי שלך לפניך, הוא יצר אותך? הבן אדם הזה ברא אותך? גש אליו שיפרנס אותך. איך המשחית מתפרנס מהאדם? איך הוא יונק ממנו? כשהוא מייסר אותו. בזה שהוא מייסר אותו, בזה המשחית הזה יונק מאותו אדם.
יוצא אם ככה מי מזיק לאדם? הוא עצמו, מעשה ידיו. זה מה שהוא אומר גמול ידיו יעשה לו. וזה מה שהנביא אומר תייסרך רעתך. תייסרך רעתך פירושו של דבר זה לא עונש נפרד. איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו. האיוולת, הטיפשות של האדם גורמת לו לסלף דרכו ופתאום הוא מסלף דרכו מקבל מכות. הולך בדרך חתחתים הוא נופל לבורות. ריבונו של עולם למה הפלת אותי? אני שמתי לך שלטים הדרך סלולה פה, כאן יש דרך חתחתים. התעקשת ללכת דרך פה, נפלת לבור ויש לך תלונה לבורא עולם. וזה מה שהוא אומר, גמול ידיו יעשה לו. ולכן זה אוי לרשע רע. כי באמת מה האוי הכי גדול? זה כשאני מזיק לעצמי. זה האוי הכי גדול. כשמישהו אחר הזיק לי, יש לי תלונה כנגד מישהו. אני מרגיש לא אשם. אני מכיר מישהו השם ירחם, השם ירחם שהיה חולה במחלה ונפטר בסוף מהמחלה. אבל אני זוכר ששמעתי ממנו משפט שממש מבטא את הנקודה הזאת. הוא אמר ככה, הוא אדם שהיה מעשן כבד. והוא אמר שמה שמנחם אותו שהוא לא חלה בסרטן הריאה. היה לו סרטן אחר. אז למה זה מנחם אותו? כי באמת מה הכי נורא בשבילנו לחשוב? איזה טיפש אני, אני הרגתי את עצמי. זה מה שקשה. אבל הוא אמר תשמע זה לא קשור, בן אדם יכול גם בריא וגם מי שלא מעשן יכול לקרות לו לוקמיה השם ירחם או כל מיני סוגי מחלות אחרות. זה הרגיע אותו. בן אדם עומד למות ומה הרגיע אותו? לא אני הזקתי לעצמי. וזה מה שהוא אומר אוי לרשע רע. מה האוי הכי גדול? זה שהרשע מזיק לעצמו כי גמול ידיו יעשה לו. וזה הצער, זה עוגמת נפש הגדולה ביותר.
חז"ל דורשים על זה, אמרו צדיק כי טוב. אומרים חז"ל וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? מה זה צדיק כי טוב? אלא טוב לשמיים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב. ועליו נאמר כי פרי מעלליהם יאכלו. שאוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. טוב לשמיים ואינו טוב לבריות, עם האנשים הוא לא מסתדר, זהו צדיק שאינו טוב. אוי לרשע רע. וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע? אלא רע לשמיים ורע לבריות זהו רשע רע. אבל רע לשמיים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע. ורשע רע גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה. ואמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות. אדם שעשה מצווה יש קרן וגם צובר דיבידנדים. שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו. עבירה יש לה קרן ואין לה פירות. שנאמר כי גמול ידיו יעשה לו. מה שעשית את זה תקבל, העבירה הקרן ואין לה פירות. אלא אם כן אומרים חז"ל עשתה פירות כגון שבא על הערווה והוליד ממנה בן. ואז יש עבירה ויש לה גם פירות לאחר מכן שמתפתחים מאותה העבירה.
עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו. עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו. המלבי"ם אומר שהסדר של הפסוק כביכול צריך לומר כך: עמי מעולל, כביכול מתלוצץ, על נוגשיו, הנוגשים בו, כי נשים משלו בו. פירוש הדבר, נשים פה זה מלשון נושים. המצב של עם ישראל הידרדר כל כך שכאשר היו באים הנושים, הנוגשים כדי לבקש מהם מס, תפרע את המס שאתה צריך לתת למלך, מעולל, הוא היה מתלוצץ עליו. אמר לו מה באת לקחת? תחפש, תחפש, תראה אם אתה מוצא משהו תיקח. מדוע? כי נשים משלו בו. אומר כבר לפני כן הוא חייב כל כך הרבה כספים לכל כך הרבה אנשים שכבר לא נשאר לו כלום. נשים, הנושים, זה נשים פה זה לשון נושים. נושים משלו בו. על זה הוא בא ואומר, הם היו משחקים על נוגשי המס. כביכול אין לו מה לקחת מידו. זה מראה על הידרדרות כל כך קשה שאפילו לשלם מס אין לו מרוב חובות שהוא היה שהוא צריך לשלם לנושים בו.
עמי מאשריך מתעים. מאשריך הכוונה האנשים שכביכול אמורים להראות לך, להעמיד אותך על הדרך המאושרת, הדרך הישרה, הם מתעים אותך מהדרך הנכונה. ולא זו בלבד, אלא גם מה שהיה לך עד עכשיו דרך ישרה, דרך אורחותיך, גם את זה הם בלעו. גם את זה הם השחיתו עד שהוא שחתה הדרך שהיית רגיל ללכת בה ולא תוכל לשוב אליה כי בעצם כמו נבלעה ואיננה. המלבי"ם מסביר, הדרך של התורה היא נקראת דרך סלולה, דרך קבועה, דרך ישרה. מהדרך הזה, מהדרך הזאת מתפשטים אורחות עקלקלות. מי שהולך בדרך התורה הוא הולך על האוטוסטרדה. הוא הולך בדרך הישרה. מי שסוטה מן הדרך הוא הולך באורחות עקלקלות. עכשיו, מה הם היו עושים? אותם אלה שכביכול הבטיחו לך אושר זמני, זמין, מיידי, תאוות, הנאות, ענייני עולם הזה, הם נקראו אלה שמאשריך מתעים. הטעו אותך מהדרך הנכונה. אבל הוא חשש שמא אתה עוד עתיד לחזור אל הדרך הנכונה. ולכן מה הוא עשה? גם את הדרך הנכונה, את המסלול המרכזי ששמה היית הולך כל הזמן, גם את זה הוא עיוות וקלקל. ועל ידי זה הוא הבטיח שגם כשאתה תראה שהאורחות העקלקלות לא מובילות לשום מקום ותרצה לחזור לדרך הנכונה, כבר אין לך לאן לחזור. מה הוא הנמשל בעצם? שכביכול הם עיוותו אותם מעיקרי האמונה. אז כל עוד היה להם את עיקרי האמונה, אז הוא עוד יכול לחזור אל הדרך הסלולה והישרה, הוא חוזר אל האמונה בהשם. אז אפילו אם הוא הולך באורחות עקלקלות, אבל עיקרי האמונה עדיין יש לו. אבל ברגע שאחרי שלקחו אותם אל אורחות עקלקלות גם עיוותו דעתם ושכלם ועיוותו להם את עיקרי האמונה, אז דרך אורחותיך, גם הדרך שהייתה דרך סלולה שהיית הולך בה בעבר, גם אותה בלעו, גם אותה כביכול הרסו וקלקלו ולא ניתן היה כביכול לשוב אל הדרך הישרה. המלבי"ם אומר שהוא חוזר ואומר מאשריך, מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, זה חוזר על שני מיני הצלחות. גם ההצלחה הגשמית, עושר, פרנסה, זה כבר הוא אמר נוגשיו מעולל, נושים משלו בו, אין לו שום הצלחה כלכלית, שום הצלחה גשמית. וכנגד ההצלחה הנפשית, הרוחנית בעבודת השם, על זה הוא אמר מאשריך מתעים. כביכול אלה שאמורים להבטיח לך את האושר בעבודה הרוחנית, הוא מטעה אותך, הוא מבטיח לך אושר בכל מיני גילולים ואלילים, הוא מטעה אותך מהדרך הישרה של עבודת השם.
ניצב לריב השם ועומד לדין עמים. אומר הנביא, כאשר השם ירצה לשפוט את עמו על רוע מעלליהם, על רוע מעשיהם, ואז הוא יראה שעיקר האשמה תלויה בזקנים, עיקר האשמה תלויה בשופטים, תלויה במנהיגים, הם אלה שקלקלו את העם. ולכן כשהשם ירצה לשפוט אותם, אז הוא כביכול יעשה בית משפט שידון את אותם אנשים. וזה מסמל את השם ועומד לדין עמים. עומד לדין הכוונה כמו לדון. השם יעמוד לדון אותם. אבל השם כביכול יהיה גם התובע. התובע נקרא בעל הריב. אומר המלבי"ם, כשמישהו תובע את חברו, ההוא נקרא בעל הריב, כי יהיה ריב בין אנשים. והשופט נקרא הדיין. אז ניצב לריב השם, הקדוש ברוך הוא יעמוד כדי לתבוע את אותם השופטים והזקנים, ומאידך גיסא עומד לדון עמים. דהיינו הוא יעמוד לדון עמים, הכוונה פה את עם ישראל, את הראשי, את השופטים, את הזקנים, שהם לא יישרו את העם בדרך הנכונה. המלבי"ם מסביר, יש הבדל בין ניצב לבין עומד. כתוב פה ניצב לריב השם ועומד לדין עמים. ההבדל הזה מוכר לנו גם היום בלשון הקודש. אומר המלבי"ם, עומד זה ההפך של יושב. לעומת זאת ניצב פירושו מתחזק על עומדו. עומד בצורה תקיפה. זאת אומרת, כל ניצב הוא עומד, אבל לא כל עומד הוא ניצב. יכול להיות שבן אדם עומד בצורה יותר פסיבית, הוא לא ניצב. לעומת זאת האדם המתחזק על עומדו. אז זה מה שהוא בא ואומר לנו כאן. הנה עומד, ניצב לריב השם. הקדוש ברוך הוא הוא כמו הבעל דין, והבעל דין שבא לתבוע זה ריב, אז הוא ניצב, הוא מתחזק על עומדו כדי לטעון את טענותיו. אבל לעומת זאת בנוגע לדין, עומד לדין עמים. עומדים לפני הדיין, והדיין שופט את שניהם בשווה. זה לא אתה ניצב למולו. ותמיד לרוב אפשר לומר ניצב זה מישהו שניצב נגד, ניצב לקראת, זה המושג של ניצב. ניצב למול, אז אדם בעבירה ניצבים, התרסה. אז כשאני עומד מול הבעל דין אני ניצב למולו. אני מתריס כנגדו, אני עומד נגדו. ולכן זה עומד לריב השם. השם עומד כדי לריב כנגדך. מאידך גיסא כשזה דין אז זה עומד לדין, זה לא ניצב, זה עומד. אתה עומד בצורה פסיבית, לא כמישהו שמתחזק על עומדו כדי לעמוד מול מישהו.
השם במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו. ואתם ביערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם. זה המשך של הפסוק הקודם. עם מי השם עומד לדון את העמים? השם במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו. השם לפני השופטים כביכול יתבע את זקני עמו ושריו. הוא יערוך טענות כנגדם על זה שהזקנים, הזקנים הם אלה שאמורים להדריך אותם במצוות של בן אדם למקום. הוא יאמר להם ואתם ביערתם הכרם. הרי עם ישראל נמשלו לכרם. אנחנו נראה את זה בהמשך בפרק ה' שעם ישראל נקראו כרם השם. מה זה הפרי של הכרם הזה? זה המצוות והמעשים הטובים. אנחנו הכרם ואנחנו אמורים לתת פירות, הכוונה לעשות מעשים טובים. והנה אתם שאתם הזקנים אמורים להיות נוטרי הכרם, אתם השומרים, לדאוג שעם ישראל יקיימו מצוות ומעשים טובים, ולא די שלא נטרתם את הכרם, עוד ביערתם הכרם, קלקלתם את הכרם. זה כנגד הזקנים, שהזקנים אמורים ליישר את העם מבחינה רוחנית. עכשיו הוא חוזר אל השרים. השרים הם אלה שאמורים ליישר את העם מבחינה משפטית, מבחינה חוקית, בענייני בן אדם לחברו, לא בעניינים הרוחניים. זה אלה הם השרים. אומר להם גזלת העני בבתיכם. אתם הממונים להציל עני מיד עושקו, ולא די שלא הצלתם את העני מיד עושקו, עוד אתם עשקתם אותו. גזלת העני בבתיכם. ועל זה הקדוש ברוך הוא במשפט יבוא עם זקני עמו ועם שריו. עם זקני עמו על הכרם, ועם שריו על גזלת העני. מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו, נאום השם אלוקים צבאות.
ויאמר השם יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. זוהי שאלה ותשובה. ונבאר. מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו? למה? יען כי גבהו בנות ציון. פירוש הדבר, השם שואל אותם למה תדכאו עמי? וכביכול השם עונה לעצמו כי גבהו בנות ציון. מדוע אתם עושקים וגוזלים ולוקחים שוחד? הסיבה לזה בגלל הנשים שלכם. כי הנשים שלהם היו בנות שחץ והם היו מאבדות הון רב על תכשיטים ועל בשמים ועל כל מיני דברים מקולקלים. וזה היה גורם לכך שהם היו דורשות מבעליהן שימלאו את צורכיהן. ועל ידי זה בעליהם היו צריכים ללכת ולגנוב ולגזול ולקחת שוחד כדי למלא את סיפוקם של נשותיהם. וזה מה שהוא אומר מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו? מדוע? יען, ויאמר השם, השם אומר אני אגיד לכם מה התשובה. יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ואחרי זה הוא מזכיר את כל התכשיטים שהיו הולכים איתם, תכשיטים יקרים מאוד. וזה היה דורש מהבעלים לעמוד בסטנדרטים מאוד גבוהים שלצורכם הם היו צריכים לגנוב ולגזול ולקבל שוחד. ועל זה הוא שואל אותם מלכם תדכאו עמי, דהיינו למה לא תשבעו כסף? המלבי"ם מסביר, תדכאו זה מלשון לדוך. תטחנו זה לשון טחינה, לטחון משהו. מה ההבדל ביניהם? מה ההבדל בין לדוך לבין לטחון? אומר המלבי"ם, לדוך לוקחים דבר גדול, דכים אותו, הופכים אותו לפירורים קטנים. לאחר מכן אתה צריך לטחון אותו כדי שמפירורים קטנים תהפוך אותו לקמח. ואלה שני כלים נפרדים. דכו במדוכה. אדם שייקח מדוכה שזה עלי ומכתש ויכתוש דבר, הוא לא יגיע לקמח. הוא יגיע לנידוך מאוד, הוא לא יגיע לקמח. לקמח אפשר להגיע בריחיים. עכשיו מצד שני תיקח משהו גדול, תרצה להכניס אותו בתוך הריחיים, הוא לא ייכנס. אתה צריך שהוא יהיה מפורר ורק אז הוא יכול להיכנס בין שני אבני הריחיים. שמים אותו בתוך העיגול הפנימי, ממלאים אותו באותו חומר והחומר הזה נידח בפנים. אבל צריך להיות משהו דק, צריך להיות גרגירים, זה צריך להיות חיטה, שעורה. אבל אם תנסה לשים שמה דברים גדולים כדי לדוך, זה לא ייכנס בין אבני הריחיים, זה לא ייתכן. אז לכן כדי לטחון דבר מה צריך קודם כל לדוך אותו ורק לאחר מכן לטחון אותו. וזה המלבי"ם נותן דוגמה, ויכות אותו טחון היטב. ויכות זה קודם כל לכתות, להפוך אותו לחתיכות קטנות. לאחר מכן טחון היטב. כן, וטחנו בריחיים או דכו במדוכה. אחת מהשתיים. אם היו רוצים לעשות מזה קמח, טחנו בריחיים. או אם לא היו רוצים לעשות מזה קמח אלא רצו לבשל אותו, או דכו במדוכה ובישלו בפרור. היו דכים אותו, דהיינו הופכים אותו לחתיכות קטנות, לדוגמה לגריסים, ואז היו מבשלים את זה בפרור שזה כלי בישול. מה פה הנמשל? הוא אומר להם מלכם תדכאו עמי. בהתחלה כדי לקבל כסף וזהב ושוחד, את מי היו מדכאים? את מי שיש לו. אז למי הם היו ניגשים? לעשירים. תדכאו עמי. העשיר היה לו הרבה, אמרנו דברים גדולים מה צריך לעשות? דכים, דכו אותו. דכו אותו כדי להוציא ממנו. אבל אחרי זה מה הוא הפך להיות בעקבות שדכו אותו? נהיה עני. אם נהיה עני, אמרנו אפשר לדוך דבר שהוא כבר נידוך? מה מה עושים כדי להפוך אותו לקמח? צריך לטחון אותו. זה השלב השני. ופני עניים תטחנו. אחרי שהפכת אותו לעני בעקבות זה שדכת אותו, אחרי זה עוד אתה טוחן אותו עד דק כדי להוציא ממנו את הפירורים הקטנים שעוד נותרו בו.
ויאמר השם יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. מי שקורא כאן את הפסוקים הבאים עומד נדהם, כביכול הנביא עומד בזמנינו אנו ומוכיח את עם ישראל על החסרונות שלהם. ואני לא מתכוון עומד באלנבי בתל אביב, ודי לחכימא ברמיזא. ונבאר. ויאמר השם, אני אקריא לכם את לשונו של רש"י. על הנשים אשר משלו בעמי. תשמעו את הלשון. יען פאות נוכריות, קליעת שערות, כי גבהו. גבהו הפאות הנוכריות שלהם וקליעת השערות. והם היו משקרות עיניים. משקרות עיניים שני פירושים. או לשון סיקור, דהיינו מביטות לכל מקום כדי למשוך תשומת לב. או מלשון סיקרא, היו צובעים את העיניים שלהם בכל מיני צבעים כדי למשוך תשומת לב. איפור גס למיניהם, סיקרא, כחול. הלוך וטפוף תלכנה. הלוך וטפוף, טפוף רש"י מסביר זה לשון דבר שצף על גבי חברו. שהיו, הייתה הולכת ארוכה בצד קצרה. הייתה רוצה למשוך תשומת לב, אז הייתה לוקחת איזה חברה נמוכה והולכת לידה. ואז ליד הנמוכה היא מיד תופסת תשומת לב, היא מיד נראית גבוהה, כדי שתהיה נראית צפה למעלה. אז טפוף זה מלשון צף, הייתה הולכת בצורה שתהיה נראית כצפה מלמעלה. אני חושב שאפשר להסביר עוד הסבר, אפילו שלמען האמת בדקדוק לשון הקודש זה לא ממש משתמע, אבל זה אפשרי להסביר אותו על פי צד המציאות. טפוף מלשון תיפוף. יש הרבה נשים שרוצות למשוך תשומת לב, הם הולכות עם נעליים, כפכפים כאלה ששומעים אותה מרחוק. כל הרחוב יודע שהיא הולכת. אז זה הלוך וטפוף, מלשון תיפוף. למה זה לא מדויק בלשון הקודש? כי תיפוף בלשון הקודש זה בת'. פה כתוב טפוף בט'. אבל ט' ות' מתחלפות. עוד מסביר רש"י, מה שכתוב וברגליהן, ופתהן מקיפן, אומר רש"י היו קושרות פאות נוכריות, קליעת שערות תלושין, כורכות עם קליעותיהן שייראו גסות וטפופות. לא היה לה הרבה שערות, הייתה שמה פאה נוכרית כדי שייראה שהשיער שלה צפוף, זה מלשון צפוף, ייראה סמיך, ייראה שיער רב, גסות וטפופות. וברגליהן תעכסנה, כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל, דורסתו ברגלו ומרמזתו צד חיבת ניאופות. דהיינו כביכול הייתה נותנת לו איזה בעיטה ברגל, איזה בעיטה קטנה כדי שישים עיניו בה. יש עוד הסבר בחז"ל שהיו הולכות עם מין בושם, שהיו שמים אותו בנעליהם, וכשהייתה מגיעה אליו הייתה מתיזה עליו בושם עם הרגל כדי להבעיר בו יצר הרע. כעכס זה של נחש. נחש יש לו ארס, אז זה היה נכנס בו כארס של נחש. עכס אומר רש"י, ארס של נחש. יש עוד הסבר בטפוף, זה לשון טף, שהיו הולכות ומסתובבות ברחוב כמנהג הילדים. או שהיו הולכים גדולה ליד קטנה, כן, שזה גם כן טפוף מלשון טף, הכוונה מלשון קטנים, שהגדולה הולכת ליד הקטנה.
וסיפח השם קודקוד בנות ציון והשם פתהן יערה. מכאן הוא יתחיל לתאר את העונש של אותם הנשים שגרמו לאותו נזק נורא ועצום על ידי כל ההתנהגות שלהם, הן בזה שהיו דורשות מבעליהן ועל ידי זה היו צריכים להוציא הון עתק ולגזול את העניים, והן על ידי זה שעוררו את אש התאווה אצל אצל האנשים. והעונש יהיה וסיפח השם קודקוד בנות ציון. אומר המלבי"ם וסיפח מלשון ספחת ממארת. והגם שספחת בסמך וסיפח זה בשין, אבל אנחנו רואים ששין וסמך מתחלפות. כמו חרס עם שין וסמך, כמו כעס שמופיע באיוב גם עם שין כמו עם סמך, ועוד פעמים רבות. תערס מופיע בתורה בשין, בחז"ל זה מופיע המון ששינים בתורה הופכים בחז"ל לסמכים. זה דבר מאוד מצוי כדי ליצור הבחנה בין שין לסין, זה דבר מאוד מצוי. כמו תערס בתורה תמיד זה בשין ואילו בחז"ל זה תמיד בסמך. ועוד בהרבה מקומות אנחנו רואים את הנקודה הזאת. וסיפח השם קודקוד בנות ציון, הכוונה השם יעשה להם שם ספחת ממארת שעל ידי זה פאת ראשם יעשו קורחה. כנגד מה שהם היו הולכות עם פאות מפוארות ופאות ארוכות ופאות כאלה שהיו גורמות לתאווה, את אותו מקום השם יעשה קורחה וספחת. כי סיפח השם קודקוד בנות ציון, יכסה אותו בצרעת. והשם פתהן יערה. פתהן יערה. מה זה פתהן יערה? המלבי"ם מסביר שהכוונה אותו מקום שהיה מכוסה בשערות, השם יכסה אותו עכשיו בצרעת. יש פירושים אחרים. רש"י אומר וסיפח, דרשו בו רבותינו שתעשינה שפחות מרודנות. סיפח מלשון שפחה. ויש שדרשו שירבה בהן משפחות משפחות של כינים. עוד פעם סין ושין מתחלפות. סיפח מלשון משפחה. או אפשר להגיד גם יסתפחו אליהם כינים רבות. יהיה להם משפחות משפחות של כינים בראש, ושימו לב זה בראש כנגד העבירה שהייתה בראש כמו שהסברנו שזה אותם הפאות שאותם רש"י הזכיר. פתהן יערה, רש"י מסביר כליהן יערה. פתהן זה כלי, לשון פתיא אוכמא. למה? אומר רש"י, הן היו אומרות ימהר יחיש מעשהו. אני לא דואגת מהחורבן. מדוע? יבוא אותו שר גוי, יבוא אותו חייל נוכרי, והוא יראה אותי כמה אני יפה וכמה אני מאופרת, הרי קראנו לפני כן כמה ענייני איפור ונוי היו עושות לעצמם, ונוטל אותי. דהיינו אני מסודרת, אותי הוא ייקח איתו. אני אהיה אשתו, אני לא, אני לא פה אמורה למות ברעב או לקבל פה איזה שהם עונשים. וכשבאו פוענות, היו שרי נבוכדנצר נוטלין אותן להיות להם לנשים מחמת יופיין. נו, התוכנית שלהם הצליחה. ורמז הקדוש ברוך הוא והיו שופעות כדם המערה מכלי אל כלי. דהיינו היו שופעות דם נידות. וכאשר נענשו בדם נידה והיו נמאסות עליהן, ומשליכין אותן לארץ מעל הקרונות שלהם. וית יקרהון יעדה, את היקר והכבוד שלהם יסיר מהם. וזה מה שכתוב ואת פתהן יערה, הכוונה יערה מלשון מערה מכלי אל כלי. זאת אומרת אתם חשבתם שתוכלו להינצל מהגזירה, אדרבה, אתם תראו שכל אותם דברים שחשבתם להתגאות בהם וזה היופי החיצוני, זה ייהפך למיאוס בעיני השר הגוי ולא די שלא ירצה בהם אלא עוד ימאס בהם. יערה זה גם כן מלשון גילוי, כן.
ביום ההוא יסיר השם את תפארת העכסים והשביסים והסהרונים. כשהקדוש ברוך הוא ישיב את ישראל אליו, אומר רש"י, השם יסיר מהם את תפארת העכסים. הם לא יהיו תולים את תפארתם בנוי תכשיטי נשים ובדברי נבלה. העכסים זה המנעלים שהיו מעכסים איתם אמרנו ברגליהם תעכסנה. והשביסים זה שביס ששמים על הראש לנוי. והסהרונים גם כן, תרגום יונתן אומר סבכייא, זה אותו רעיון, גם כן מיני שביסים. יש עוד פירוש, הרד"ק מסביר שהעכסים, הרד"ק מסביר הם היו שמים כמין פעמונים ברגליים, שכאשר הם היו הולכות בנעליים, כשהם היו הולכות זה היה מקשקש. ועל ידי זה זה היה מושך תשומת לב. כמו להבדיל אלפי הבדלות יש פעמונים בספר תורה. מדוע? כשמוציאים ספר תורה מיד כולם יודעים, הוציאו ספר תורה, בן אדם מיד עומד. יש פעמונים. הן להבדיל אלפי הבדלות היו שמים שמה פעמונים ברגליהם שכשהיא הולכת ברחוב מיד כולם היו מסתכלים, רואים, מושכת תשומת לב, מישהו הולך ברחוב. והשביסים מסביר הרד"ק כמו שבצים, מלשון משבצת, כותונת תשבץ. דהיינו בגד שהיה עשוי בצורה של כותונת תשבץ. סהרונים מסביר הרד"ק שזה היה איזשהו תכשיט שהיה עשוי בדמות חצי ירח, בדמות סהר. לכן נקרא סהרונים. ואת כל התכשיטים האלה שהם היו מתפארים בהם ומתגאים בהם ומפתים בהם, השם יסיר מאיתם. הנטיפות והשירות והרעלות. הוא ממשיך ומונה מיני קישוטים שהיה להם. הנטיפות, התרגום אומר עונקייא. ענקים לגרגרותיך. מה הם ענקים? שרשרת הנמצאת על הצוואר. ומדוע נטיפות? כי זה נוטף ויורד. נוטף הכוונה דבר שיורד על הגוף, לכן זה נקרא נטיפות. מדוע ענק נקרא ענק? למה אדם גבוה ביותר קוראים לו ענק? אומר רש"י, מפני שמעניקים חמה בקומתן. זה גמרא. מעניקים חמה בקומתן. אדם כזה קטן עומד מסתכל עליו למעלה, כשהשמש מאחוריו, גלגל השמש נראה מאיר כמו ענק מסביב לצווארו. הוא נראה כמו איזשהו איזושהי שרשרת מסביב לצוואר שלו. לכן הם נקראים ענקים, מעניקים חמה בקומתן. הנטיפות זה כמו שאמרנו הענקים, השרשראות. והשירות, שירות זה שיר. בהמה יוצאת בשיר. מה הכוונה שיר? שיר הכוונה צמיד. שיר מדוע נקרא שיר? מכיוון שהוא הולך ותמיד חוזר. תמיד השירים ששרים זה דבר שחוזר. אומר כמה משפטים וחוזר אל הפזמון. כמה משפטים חוזר אל הפזמון. או חוזר תמיד אל אותו החרוז. לכן זה נקרא שיר. אבל שיר במקור הכוונה היא טבעת. השירות הכוונה לצמידים שהיו להם, שהיו שמים אותם על זרועם. והרעלות, צעיף, כמו שהיום, מה שהיום נקרא רעלה. הבורקה. כן? צעיף שהיו שמים כדי לכסות את פניהם חוץ מגלגל העין. אבל אני קצת התפלאתי. הרי לכאורה זה בגד של צניעות. אז למה כתוב והנטיפות והשירות והרעלות, הוא מונה אותם כבגדים שיש בהם קלקול? אומר רש"י, והרעלות, צעיפים שמצניפות כל פרצופיהן, הכוונה מכסות, צונפות כל פרצופיהן חוץ מגלגל העין, כדי שיתאווה אדם לזון במראות הללו. גם את זה הם עשו כדי למשוך את תשומת הלב, כדי שיתאווה אדם לראות כביכול את מראה פניהם, היו שמים את זה. הפארים והצעדות והקישורים ובתי הנפש והלחשים. הפארים זה כליל, פארי המגבעות, כן? אומר רש"י זה כליליא, ככה מתרגם היונתן, זה מלשון פארי המגבעות, הכוונה סוג של קישוט שהיו שמים אותו על ראשם. והצעדות זה אצעדה. אצעדה זה סוג של ביריות, סוג של קישוט שהיו שמים אותו בשוקיים. והקישורים, קישורים הכוונה כעין סרטים, גומיות שהבנות שמות כדי לקשור את הצמות שלהם, כדי לקשור את הקוקיות שלהם. והם היו עושים אותם מזהב. בתי הנפש, הכוונה כל מיני תכשיטים שהיו כנגד הלב. והלחשים, אלה הם נזמים שהיו שמים אותם באוזן. כעין עגילים שהיו שמים באוזן. ומדוע נקראו לחשים? מכיוון שזה מלשון לחישה. אדם לוחש באוזנו של חברו, הם נקראו לחשים, מקום ששם לוחשים. הטבעות ונזמי האף. טבעות כפשוטו, נזמי האף גם כן כפשוטו. המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים. המחלצות, כיתוניא, הכוונה הכותונת. דווקא בגד שהגוף מלובש בהם. מדוע קוראים לזה מחלצות? כששאדם פושט אותם הוא חולץ אותם מן הגוף. מה זה המעטפות? רש"י מסביר המעטפות זה מצעות המיטה, הכוונה סדיני המיטה. והמטפחות זה מפות. לעומת זאת הרד"ק מסביר שהמעטפות זה כסות שהייתה מתכסה בו. והמטפחות זה סוג של צעיף. והחריטים, מה זה חריטים? לפי הרש"י, החריטים מחכיה, מחוך. כן? וחומז, מתרגם התרגום, מחוך. הכוונה כלי מיוחד שהיו שמים אותו כנגד בית הרחם. מחוך זה גם כן מלשון חיוך. חיוך זה הכוונה מלשון של זימה וצחוק ועריות. היו שמים את זה כנגד בית הרחם. ורש"י, והרד"ק מסביר שהחריטים זה מה שהיום משתמשים בביטוי חריט, הכוונה תיק. החריטים זה כיס, כעין איזשהו תיק קטן שהיו הולכים איתו, איזשהו ארנק מקושט שהיו הולכים איתו. וכן אומר הרד"ק, הכיס נקרא בערבית חרתה. ואומר הרד"ק, ואל תתפלא כי ח' וכ' מתחלפים במקומות רבים. אז חריטים זה כמו כריטים. וחריטים בלשון ערבי הכוונה כיסים. כמו שהרד"ק מביא על טבוח טבח והכן, אומר הרד"ק שאיך נקרא היום בלשון ערבי הטבח? איך הוא נקרא? טבח. הוא נקרא טבח. זה שם אחראי על הבישולים. אז אומר הרד"ק הח' והכ' מתחלפות. והשפות השמיות כידוע קרובות אחת לשנייה. העברית והערבית והארמית, הם שפות שמיות, הם קרובות אחת לשנייה. הרבה מילים ניתן ללמוד משפה לשפה. והגיליונים והסדינים והצניפות והרדידים. מה זה גיליונים? רש"י מסביר גיליונים זה מראות. זה מה שמתרגם התרגום מחזיתא. למה זה נקרא גיליונים? כי זה מגלה את צורת הפנים. לכן היו קוראים לזה גיליונים. או, מביא רש"י עוד הסבר, ייתכן שהמראות שלהם היו נגללות. כמו לפעמים שיש טפט בצורת מראה, זה נגלל, אז יכול להיות שלכן זה נקרא גיליונים כי היו גוללים את זה. והסדינים, סדיני פשתן, הכוונה שהיו מתעטפים איתם. והרדידים זה מין סיכות שהיו קושרים אותם, מין סיכות שהיו קושרים בהם את הבגד. סיכות שהיו פורפים איתם את הבגד. הצניפות זה כעין מצנפת בד. זה הכוונה צניפות. כעין מצנפת בד יצנוף. אומר הרד"ק, הקללה הזאת הייתה עד סוף הפרשה, כל מה שמונה פה ישעיהו, כל זה היה בימי אחז. ועכשיו הוא מתאר מה יהיה העונש.
והיה תחת בושם מק יהיה. ותחת חגורה נקפה. ותחת מעשה מקשה קורחה. ותחת פתיגיל מחגורת שק. כי תחת יופי. והיה תחת בושם מק יהיה. באותו מקום ששם היו מתבשמים בבשמים, שהיו שמים על גופם בשמים, כמו שאמרנו כדי לפתות, הבשר יהיה נימוק עד שלא ניתן יהיה לשים שם שום בושם. יתחיל שמה ריקבון. ותחת חגורה נקפה. מה זה חגורה אומר המלבי"ם? מקום, אני אקריא לכם את לשונו, זה מדהים. חוגרים שם בגדיהם בדוחק. השם ירחם. כבר אז הוא מדבר על נשים שהולכות עם לבושים צמודים. המקום שהיו חוגרים בגדיהם בדוחק, היו הולכים עם בגדים צמודים, יהיה נקוף וכתות עד שלא יוכל לחגור שמה עוד. מרוב שיהיה שמה פצעים וכאבים, אי אפשר יהיה להדק את הבגדים כמו שהיו עושים לפני כן. ותחת מעשה מקשה קורחה. היו, זה עוד דבר מדהים שכבר בזמנם היו עושים. שמים כדי שהשיער יעמוד, שמים ספריי, ג'לי, כל מיני למיניהם. תחת מעשה מקשה, מקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים, יהיה קירח מבלי שיער. ותחת פתיגיל מחגורת שק. פתיגיל, אומר המלבי"ם, פתיגיל אין לו רע. אין לו רע פירושו לא מצאנו מילה דומה לו בכל המקרא. אנחנו מכירים את הפתיגיל מאיפה? תיקון הטל, נכון? תיקון הגשם. שמה מופיע המילה פתיגיל. אבל מעבר לזה אין לו רע במקרא. ובאמת, באמת מה הפירוש של זה? המלבי"ם מסביר, פתיגיל זה פתיא זה כלי, וגיל זה שמחה. מלבוש שהיה דרכם ללבוש אותו ביום שמחה, ביום גיל. ולכן הוא אומר תחת פתיגיל, הלבוש שהיו לובשים אותו ביום שמחה, תחת זה יהיה מחגורת שק. שמחגורת שק זה דבר שלובשים אותו בעת אבל, בעת צער. וכלי, מה שאמרנו אתה רואה שקוראים לזה פתי, הסברנו פתי זה כמו זה כלי בארמית, כמו פתיא אוכמא, זה כלי. למה קוראים לזה כלי? כי גם הבגדים אומר רש"י, אומר המלבי"ם, נקראים כלים. אז לכן תחת פתיגיל, כלי המיועד לגיל, הכוונה בגד המיועד לזמן שמחה, יהיה מחגורת שק. רש"י מסביר, פתיגיל זה שתי תיבות. כלי המביא לידי גילה. ומהו כלי המביא לידי גילה? הכוונה היא על בית הרחם. ותחת פתיגיל, תחת אותו מקום שהוא בית הרחם, תהיה מחגורת שק. כי תחת יופי. המלבי"ם מסביר, וכך זה מופיע כבר בחז"ל, כי זה מילה שהיא בפני עצמה. כי זה מלשון מכווה, כוויה. כי יהיה להם כוויה תחת יופי. כל מקום שהיה יפה בה, ייהפך למקום שיש שמה כוויות. רש"י מסביר שכי זה נתינת טעם. כי תחת יופי, כי כך ראוי להם תחת היופי שהיו מתפארות בו קודם לכן.
מתיך בחרב ייפולו וגבורתך במלחמה. מתיך פה זה לא מלשון מתים, כיוון שזה מנוקד בשווא. ואם זה היה מלשון מתים זה היה מנוקד בצירה. אלא מתיך הכוונה אנשייך. כמו מתי מעט, שהכוונה אנשי מעט. כמו את כל עיר מתים החרמנו, שעיר מתים הכוונה שם אנשים. מתים הכוונה אנשים. אז מתיך, אנשייך החלשים, בחרב ייפולו. איפה בחרב? בעיר שלהם, בבית שלהם, הם ייפלו שם בחרב. וגבורתך, אבל אלה שהם אמורים להיות הגיבורים, אלה שאמורים ללכת ולהילחם, הם במלחמה ייפולו. כי הם יצאו כדי לעשות קרב, אבל שם הם ייפלו במלחמה. עכשיו שימו לב, אומר המלבי"ם, הוא לא אמר וגיבורייך במלחמה, אלא הוא אמר וגבורתך במלחמה. פירוש הדבר, לפעמים כשבן אדם גיבור מת במלחמה, עצם זה שהוא נלחם ועשה מעשה גבורה, זה כבר נותן לו תואר של כבוד. אומנם הוא נפל, אבל הוא נפל כגיבור. לעומת זאת האנשים שלך, אומר המלבי"ם, שהם ילכו להילחם, המלחמה תראה עד כמה חלשים הם היו. כל הגבורה שלהם תתמוסס ותיפול במלחמה. יגידו אלה הגיבורים שחשבנו גיבורים? ראית איזה זה הביצורים שחשבנו? לא שווים מאומה. אז יוצא מה נפל במלחמה? לא רק הגיבורים, אלא גם כל שם תואר הגבורה שהיה להם. חשבו אלה גיבורים, הוא אומר להם וגבורתך במלחמה. במלחמה הזאת יתברר שכל הגבורה שלך הייתה של נייר, אין בך שום גבורה. ואז זה יתברר ליום קרב.
ואנו ואבלו פתחיה וניקתה לארץ תשב. ואנו ואבלו פתחיה, הכוונה הפתחים של עיר ציון יהיו אבלים, ואנו ואבלו. וניקתה, הכוונה כל המעלות, כל היתרונות, כל הדברים המיוחדים שהיו לה, וניקתה, תתנקה מהם. כמו שראינו שהמלבי"ם, שהנביא מביא להם סדרה של קללות, ירידה אחר ירידה, עד כדי כך שאפילו לגבות מס לא יהיה ממי כי יהיה להם נושים, לא יהיה להם בכלל שום ממון משלהם. אז יגיע מצב כזה שניקתה. ניקתה הכוונה ניקיון טוטאלי ומוחלט. המלבי"ם פה מוסיף עוד הסבר מעניין. אומר המלבי"ם, מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגיבור הנופל במלחמה, שלא להרך לבב העם. ונהפכו כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה. ונהפכו, עוד עשו יום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו. והיו מענישים קרובי הגיבור ואלמנתו אם התאבלו עליו. מוכר לנו קצת מבני דודינו. כאשר בן אדם היה מת במלחמה, היו מפארים אותו, משבחים אותו, עושים שמחה ומשתה, מחלקים סוכריות. ערבים עד היום. מדוע? כדי להראות, אם אתה עכשיו תבכה עליו, הרי כשהם תמיד רואים את החיילים שלנו שהולכים ללוויה בוכים, הם צוחקים על זה, הם מלעיגים עליהם, זה כמו נשים, הם בוכים בלוויה. הפוך, הם עושים שמחה, אומרים לך הוא מת בגבורה. אפילו על מה הוא מת? כמו פחדן הוא מת, הלך כדי להתפוצץ בתוך מסעדה. זה מת בגבורה? איזה גבורה הוא עשה? לקח כדורים לטשטש אותו לפני כן והולך ומתפוצץ שמה. אין בזה שום גבורה. אבל אף על פי כן, אצלהם אם אתה בוכה על גיבור שמת, כביכול מיתתו הייתה לחינם. אז אדרבה, הם עושים שמחה, המיתה שלו זה מעלה, למה שהוא מת, יש לו יש לו גדולה במה שהוא מת. עכשיו הוא בא ואומר, יגיע מצב כזה שכל הגיבורים ימותו, והאלמנות שלהם של אותם גיבורים אנו ואבלו פתחיה. פתחיה של מי? של האישה האלמנה, של אשת הגיבור, אנו ואבלו. ואם ככה מגיע לה עונש הרי אמרנו, כי המלכות הייתה מענישה על מי שמתאבלת על מות בעלה הגיבור. כביכול היא אומרת המלך שלח אותו אל המוות, אין מותו כדאי. אסור היה להם להתאבל, אסור היה לפתוח סוכת אבלים. אדרבה, היו צריכים לשמוח במיתתו, כביכול זכה למסור נפשו על מזבח המלך. אז שמה ואנו ואבלו, היו צריכים להעניש. ואנו ואבלו פתחיה של אותה אישה אלמנה. אומר ואף על פי כן וניקתה. אף על פי כן היא לא תיענש על זה. וניקתה, מדוע? מכיוון שהאבלות שלה לא תיוודע לאיש ולא ירך לבב אף אדם בעבור אבלותה. פירושו של דבר, לא יהיה עוד אדם שיבוא ויתאבל יחד עימה אלא היא תתאבל לבדה. דהיינו, כל הגיבורים ימותו, כל הלוחמים בסופו של דבר יישברו, עד שאף אחד כבר לא יקפיד אם מישהו באבלות שלו ימאס את לבב העם. אין עוד את לב מי להמיס. דהיינו, יהיה משבר כל כך נורא שאף אחד כבר לא יקפיד למה אתה מתאבל, אתה ממיס לב העם. אין, כבר אין גיבורים ואין חזקים ואין כאלה שיילחמו. וזה מראה על ירידה אחר ירידה עד הדיוטה התחתונה.