ספר ישעיהו פרק ב'. הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים. והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית השם בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים.
פה בהתחלה הוא מתאר לנו איך באחרית הימים כל העמים ילכו בשם השם. ומהעניין הזה, מה יהיה באחרית הימים, הנביא בא ומעורר את העם ואומר להם, אם כל הגויים באחרית הימים ילכו אחרי השם, למה לא תלכו אתם עם ישראל כבר מיד עכשיו באור השם? הגויים היום נמצאים בחושך, לכן הם לא הולכים היום באור השם, אבל אתם היום, לכם יש אור עם ישראל, אז אם הגויים יגיעו למסקנה כזאת בסוף, אתה רואה את זה כבר עכשיו, למה לא תתחיל כבר עכשיו ללכת באור השם? זוהי מהות התוכחה שהוא יאמר בפרק הזה.
ותוך כדי שהוא רואה את המצב של הגויים שיהיה בעתיד, והוא מסתכל לעומת זאת על המצב של דורו כיצד הוא עכשיו, אז הוא נבהל מהמצב של בני דורו ומתחיל באמצע גם לומר דברי תוכחה. עכשיו, מי שקורא את פסוק ב', באחרית הימים נכון יהיה הר בית השם, הלכו עמים רבים ואמרו, חושב שזה נבואה לגויים. זה איזה שהוא מסר לעמים, והנביאים אנחנו נראה בהמשך, היה להם הרבה מסרים לאומות, הם לא היו נביאים רק של עם ישראל, הם גם מסרו מסרים לאומות. לכן בא הנביא ובתחילת דבריו אומר, לא לא, אל תטעה, זה לא נבואה שנאמרה לגויים, זה נבואה שנאמרה לעם ישראל שילמדו מוסר ממה שיעשו הגויים בעתיד. אבל היא נאמרה לעם ישראל. איפה הוא אומר להם את זה? בפסוק הראשון. הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים. זה הקדמה. אל תטעה לחשוב אם אני מזכיר פה עוד מעט גויים שאני מדבר לגויים, אני מדבר ליהודה ולירושלים.
ואז הוא אומר להם, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית השם בראש ההרים. באחרית הימים, ימי המשיח. נכון יהיה, הכוונה מכונן יהיה, יהיה על מכונו בכל יופיו והדרו. הר בית השם בראש ההרים. ונישא מגבעות. הר בית השם זה ההר שעליו יבנה בית המקדש, זה הר הבית. הוא יהיה בראש ההרים ונישא מגבעות. הכוונה לעומת הגבעות שיש סביביו הוא יהיה מנושא ומנוטל ומרומם יותר. גבעות אלה הם הנמוכות יותר, וההרים הם הגבוהים יותר. ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן. אילים הם גדולים, גבעות הם כמו בני צאן, הם קטנים יותר. ועל ידי הגבעות שמסביב הוא יעמוד עליהם לתלפיות, דהיינו הוא יהיה נראה ובולט יותר כמרומם. ונהרו אליו כל הגויים. הגויים ימשכו אל הר בית השם כמו נהר מושך, לכן הוא כתב נהרו. ואפילו שזה יהיה מקום גבוה מאוד, וגם מבחינה רוחנית גבוה, הכוונה דבר מרומם ונשגב, הגויים ינהרו אליו מרוב חשק, כמו דבר שנמצא במקום נמוך. הנהר הרי מושך למקום נמוך, פה זה יהיה מקום גבוה, הוא אומר לך מרוב החשק המים יעלו בעלייה, ונהרו אליו כל הגויים.
והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר השם אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית השם אל בית אלוהי יעקב. קודם כל נראה מה רש"י אומר. למה בית אלוהי יעקב? למה דווקא יעקב? אומר רש"י, מכיוון שיעקב קראו להר, קראו בית. נכון? יעקב קראו בית, בית אל. לכן הוא קורא לזה בית אלוהי יעקב. אברהם איך קרא לו? הר. יצחק קרא לו שדה. וזה בא לאפיין גם כן את סדר העלייה של המקום. בהתחלה זה היה בחינה של הר, הר טרשים. לאחר מכן שדה, שדה זה כבר מקום מיושב, לא בבני אדם עדיין, אבל כבר זורעים בו, עושים בו שימוש. בא יעקב כבר השתכלל המקום, התרומם על ידי העבודה של אברהם, עבודה של יצחק, עבודה של יעקב, הפך להיות לבית. בית זה כבר מקום הראוי למגורים. אז כיוון שעכשיו אנחנו מדברים על מציאות של בית, אז לכן הוא בא ומזכיר עליו את בית אלוהי יעקב, שהוא שקראו בית.
ואז, והלכו עמים רבים. והלכו עמים רבים הכוונה ילכו עם לעם, ואמרו, מי יאמרו? העמים, יאמר אחד לחברו, לכו אתם ואנחנו נעלה איתכם אל הר בית השם. נעלה אל הר בית השם, מן ההר אנחנו נעלה אל בית אלוהי יעקב, אל הבית. כי ההר זה הר הבית, בית זה כבר בית המקדש עצמו. ונשים לב, בפסוק הקודם אומר ונהרו אליו כל הגויים, ולאחר מכן פסוק ג' והלכו עמים רבים. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, יש הבדל יסודי בין גויים לבין עמים. ואנחנו נפגוש את זה עוד כמה פעמים בהמשך ולכן צריך לזכור את זה. אומר המלבי"ם, עמים הם במדרגה גבוהה יותר מגויים. גויים זה מלמד על קיבוץ של אנשים מבלי ממשלה עליהם, מבלי שלטון וחוק. נרצה לדוגמה לומר, אז נאמר שביערות העד באפריקה יש גויים, אבל לעומת זאת באירופה יש עמים. עמים פירושו קיבוץ אנשים שיש להם חוק וסדר ומשפט וממשלה. אז בהתחלה ונהרו אליו כל הגויים, אלה שאין להם ממילא כלום, חוק, משפט, ממשלה, הם ינהרו. אבל הוא אומר שלא תחשוב רק הם, אלא בשלב שני והלכו עמים רבים. גם אלה, מה שנקרא האומות המתוקנות, המשכילות, אלה שיש להם ממשלה וחוק וסדר, גם הם, גם העמים, הלכו עמים רבים ויאמרו אלו לאלו לכו ונעלה אל הר בית השם.
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. מה ההבדל בין דרכים לבין אורחות? דרכים, אומר המלבי"ם, הכוונה היא כביש ראשי, אוטוסטרדה. אורחות אלה הם כבר שבילים קטנים יותר, אורחות עקלקלות, נכון? הולכי על דרך שיחו, אורחות עקלקלות. אורחות הכוונה היא כבר התפצלויות שמסתעפות מהדרכים הגדולים. והם אומרים, בואו נלך אל הר בית השם, אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו. השם יראה לנו את עיקרי דרכי עבודתו. מה זה דרך כמו שאמרנו? הדרך הרחבה, את עיקרי הדרכים. סעיפים ותתי סעיפים הוא לא ילמד אותנו, אלא רק את עיקרי הדרך. וגם לא את כולה, אלא רק מדרכיו, חלק מעיקרי, נגיד את היסודות של האמונה בהשם, את השלושה עשר עיקרים, יורנו מדרכיו. ואז, ונלכה, אחרי שהוא יראה לנו את עיקרי דרכיו, אנחנו כבר עצמנו נלכה באורחותיו. אנחנו כבר עצמנו נחפש את הסעיף קטן במשנה ברורה כדי לשמור גם אותו. אנחנו גם כבר עצמנו נחפש את האורחות, את הדרכים העקלקלות והקטנות, את כל פרטי ותתי הסעיפים של עבודת השם. ולכן שימו לב, השם יורנו לנו רק מדרכיו, חלק מהיסודות רק הוא יורה לנו. אחרי זה, אנחנו נלך באורחותיו, לא נלך מאורחותיו, אלא באורחותיו, הכוונה בסעיפים הקטנים ביותר. לא חלק מאורחותיו, אלא כבר נחפש את כל אורחותיו, את כל הפרטים ופרטי הפרטים לעבוד את השם על פי כל הפרטים הקטנים ביותר.
ומדוע? כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים. ציון, שם היה מושב הסנהדרין והכוהן הגדול ומלכות בית דוד. משם תצא תורה לכל העולם. כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר השם. זה היה רק בירושלים. ודבר השם מירושלים. דבר השם זה כבר נבואה. נבואה הייתה בכל ירושלים, כי הנביאים היו מתאספים בירושלים, זה מקום מסוגל יותר לרוח הקודש, היו שואבים רוח הקודש בכל העיר. ולכן הם לא היו יושבים, לכן הוא לא נוקט דבר השם מציון. ציון, כמו שאמרנו, זה בית המקדש. בציון לא היו מוצאים שם את הנבואה, אלא הנבואה הייתה בכל העיר. אבל לעומת זאת הסנהדרין איפה היו יושבים? בתוך ציון עצמה, זה אומר בהר הבית עצמו, בבית המקדש עצמו. ולכן הוא אומר לך, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אומר הנביא, כאשר הם יבואו ויבקשו את השם, כך יהיה באמת. כי מי שישפוט אז בעתיד לבוא יהיה המשיח. המשיח יהיה השופט והמשיח יהיה גם כן המוכיח. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים. מה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם, יש צורך בהכרעה של צבא ובהכרעה של מלחמה בשני מצבים. א', בין עם לעם. כאשר ישנם שני עמים, אז לעמים נפרדים יש חוקים נפרדים. אז אי אפשר לבוא ולהגיד החוק יקבע. זה לא כמו היום שישנם חוקים אוניברסליים, יש אמנת ז'נבה. זה מקובל על כל האומות המתוקנות. בזמנם לא, חוק של האומה הזאת לא היה החוק של האומה האחרת. ואז כדי להכריע בכל מיני מחלוקות, היו מכריעים בהכרעת החרב, יוצאים למלחמה. מי שמצליח, מי שמתגבר, הוא המושל, הוא השולט. יש פעמים שיש צורך גם כן בהכרעת החרב כדי שהמושל יוכל להחזיק את הממשלה שלו עצמו. וזה מאוד מקובל במדינות עולם שלישי, הוא מחזיק צבא לא בשביל להילחם עם האויבים, כדי שלא יעשו לו הפיכה, כדי שלא ימרדו בו. אז הצבא במדינה בדרך כלל לא דמוקרטית, ובזמנם הרי כל המדינות היו שלטון מונרכי, לא שלטון דמוקרטי, אז המלך היה מחזיק צבא כדי לשלוט בעם שלו, כדי שהעם שלו לא יפר את הציוויים שלו, לא יתנגד לו. עכשיו שימו לב, לעם שלו אין לו בעיה עם החוק. כי הרי מה שמקובל פה מקובל על כל המדינה. אתה לא יכול להגיד החוק הזה לא מקובל עליי. זה לא כמו בין שני עמים, שבין שני עמים החוק שלך לא מקובל עליי, יש בינינו ויכוח על עצם החוק. בתוך העם אין ויכוח על עצם החוק, כי החוק הרי מחייב את כל בני המדינה. אבל על כל פנים צריך לשמור על הסדר שכולם יישמו את החוק.
ובא ואומר, בעתיד יהיה מצב כזה שהמחלוקות שיהיו בין הגויים, מה זה בין הגויים? הכוונה היא כמו שהסברנו בין גוי לגוי, הוא ישפוט. ואת המחלוקות שיהיו בתוך העמים, כמו שהסברנו שהכוונה בעם עצמו יש ויכוחים בין המלך לבין הממשלה, הוא יוכיח. הוא זה שיישר את ההדורים ביניהם. לא יצטרכו להילחם בין גוי לגוי ולא יצטרכו צבא גם כדי להשליט את החוק באותה מדינה. עכשיו אומר המלבי"ם, תראה עד כמה זה נפלא. שופט זה אדם שקובע את דבריו על פי חוק. יכול להיות חוק אלוקי, תורה, זה יכול להיות חוק של בשר ודם שהפרלמנט קיבל. השופט קובע את דבריו על פי חוק. לעומת זאת המוכיח, הוא בא להוכיח על פי מוסר. על פי השכל, על פי דרכי המוסר. לא ראוי מה שאתה עושה, לא הגון מה שאתה עושה. המוכיח לא מדבר איתך על חוק, זה לא חוקי. זה השופט. השופט קובע מה החוק ובודק האם אתה פועל על פי חוק. המוכיח בא להוכיח על פי דרך המוסר. עכשיו הוא בא ואומר, הנה תראה, בין עם לעם אמרנו אין חוק קבוע. הוא בא ואומר לך, אם ככה לכאורה מה היה צריך להיות בין עם לעם? שיבוא המשיח ויקבע איזה שהוא חוק שיישר את ההדורים בין שניהם. הוא בא ואומר לך, מעלת השופט שבין שני עמים מפורדים שיש להם דתות שונות, הוא ימציא חוק קבוע לחוקת משפט. אתם שומעים? אפילו שהם שני עמים נפרדים, כל אחד יש לו חוק נפרד, יהיה לו כוח לבוא ולחוקק חוק שיהיה מקובל על שניהם. הוא יכריע בכוח החוק. ובין עם לעם, ובין סליחה, דברי ריבות שישנם בתוך המדינה, כמו שהסברנו, את זה אפשר בקלות לשפוט, יש חוק למדינה. בתוך המדינה אמרנו אין בעיה, יש חוק פנימי. הוא אומר לך השופט הזה, המשיח, לא יזדקק לחוק. הוא על פי המוסר ידון אותם. וזה מה שהוא אומר, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים. תוכחה היא בדרך מוסר. בתוך העם הוא לא יצטרך את החוק, הוא לא יהיה זקוק להשתמש בחוק כדי לדרוש מחלק מהעם לעשות את מה שהמלך מבקש. לא, די יהיה בתוכחה כדי שהעם יקבל, הוא לא יהיה נזקק למשפט. ואילו בין הגויים שאין בכלל משפט, הוא בכוחו ייסד להם משפט שיהיה מקובל על שניהם, על שני הגויים שהם בעצם גויים שונים. זה מראה את גודל מעלתו של מלך המשיח שיוכל מכוח העוצמה האדירה שתהיה לו, גם לחוקק חוקים בין אומות, וגם בכוח המוסר שלו להוכיח את האומות עצמם.
יש היום, כתוב כאן וכתתו חרבותם לאיתים. ברגע שלא יזדקקו למלחמה, יהיה מישהו שמכריע, זה יהיה המשיח, אז החרב מה יעשו איתה? את. ישתמשו איתה לחפירה, וכתתו חרבותם לאיתים. וחניתותיהם, החנית למה ישתמשו איתה? למזמרות. ישתמשו איתה כדי לזמור את הכרם. שהרי לא ישא גוי אל גוי חרב, גוי לא ילחם כנגד גוי אחר, וממילא לא ילמדו עוד מלחמה, אז לא יצטרכו גם כן שיהיה פקולטה לפקולטה ל... לזה צבאי, כן? יש יש היום פנימייה צבאית ויש מקומות שלומדים את האסטרטגיה. לא יצטרכו, לא ילמדו עוד מלחמה, לא ידעו בכלל מה היא מלחמה. יש היום כאלה מדינות שמתפרקות מנשקן בגלל כל מיני אמנות וכל מיני מחויבויות. אז קראתי שהיו כאלה שהם לוקחים את הטילים, והטילים הרי הם יש כאלה שעשויים מחומרים יקרים. זה צריך להיות מחומר חזק מאוד וקל מאוד ועוד כל מיני חומרים שהם לא נמצאים בשוק החופשי. ולוקחים אותם והם פשוט מתיכים אותם ובמתכת שלהם עושים כל מיני כלים שהם כלים חשובים, יקרים, כל מיני סירים מאוד איכותיים ועוד רק קראתי שעשו עטים, עטים יוקרתיים, יש עטים יוקרתיים, עטי מתכת שטיטניום, כן, שמשתמשים באותה מתכת כדי לייצר את אותם עטים. אז אני אמרתי זו התגשמות של דברי הנבואה, וכתתו חרבותם לעטים. נכון? לקחו את החרב, את הטילים, יעשו מזה עטים. טוב, זה בא', זה ב... בט', לא נורא, כן.
בית יעקב לכו ונלכה באור השם. מי אומר למי? אז רש"י באמת מסביר שהאומות אומרות זו לזו. כשהם עולות והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר בית השם ויורנו מדרכיו, האומות קוראות אלה לאלה, בית יעקב לכו ונלכה באור השם, הם יקראו גם לנו. כך רש"י מסביר. אבל הרד"ק וגם המלבי"ם לא מבארים כך. הרד"ק והמלבי"ם מסבירים שאחרי כל ההקדמה הזאת, אומר עכשיו הנביא לעם ישראל, בית יעקב, הרי כל ההקדמה הזאת נועדה לכם. בית יעקב, אם ככה, אז אתם לכו מעכשיו באור השם. תלמדו קל וחומר, אם העמים רק בעתיד יגה עליהם אור השם והם יתחילו להבין וילכו אחריו, אתם הרי לא ככל העמים. הרי העמים צריכים לבקש את השם מהאפלה, אבל אתם, אתם הולכים באור השם. היום כבר עלינו זרח אור השם. הם יצטרכו לחכות לביאת המשיח כדי שיאיר עליהם אור השם. הם הולכים בחושך, בחושך ידמו. אבל אתם הרי בית יעקב באור השם כבר היום. השם כבר נתן לנו תורה והיו לנו נביאים ואנחנו יודעים מה השם רוצה מאיתנו. אז אם ככה, למה לא תלכו כבר היום באור השם ותלמדו בקל וחומר ממה שהם עתידים לגלות את מה שאתם יודעים כבר היום?
ובעקבות זה, אומר המלבי"ם, מתרגש הנביא עד מאוד ורואה את חסרונם של בני דורו, רואה את עוונותיהם של בני דורו, והוא פונה לקדוש ברוך הוא ואומר, כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נוכרים יספיקו. כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם. המילה כי יכולה להתפרש בכמה אופנים. המלבי"ם אומר שהכי הראשון זה מלשון אם. אם נטשתה אתה ריבונו של עולם את עמך בית יעקב, אתה עשית את זה בצדק. עשית את זה על פי ההוגן, עשית את זה על פי היושר. כי מלאו מקדם. מה פירוש נסביר. עמך בית יעקב, אתה נטשת אותם ריבונו של עולם מפני שהם מלאו עבירות ומפני שהם כבר לא עמך כביכול, הם לא עם השם. הם כבר את הייחוס של עמך בית יעקב, גם את זה הם איבדו. והוא מסביר, מה שנטשת אותם, כי נטשת, אם נטשת את עמך בית יעקב, הסיבה היא כי מלאו מקדם. מה שנטשת אותם שהם לא בגדר עמך, כי הם מלאו במעשים שעשו הארמיים שישבו מקדם, קדם הכוונה במזרח. הם הלכו וחיקו את מעשי הארמיים. והיו עוננים כפלשתים. עוננים הכוונה משתמשים בכל מיני שיטות של כישוף ועונות. דהיינו עונה זו יפה לכך, עונה זו יפה לכך. וזה דרך שהקדוש ברוך הוא אמר שאין להשתמש בה. אנחנו הולכים על פי דרך השם ולא על פי מעוננים וקוסמים שאומרים דרך זו נכונה להשתמש בה, התאריך הזה תתחיל בו, הזמן הזה ראוי לעשות בו. יצא חתול שחור מביתו, לא יצליח אותו יום, בא והפסיד את העסקה, יהיה לו נזק, ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה. הוא בא ואומר אנחנו לא כן היא דרכנו. והם עוננים כפלשתים, נוהגים כמו הפלשתים שישבו במערבה של ארץ ישראל והיו עוננים כמותם. או נהגו כארמיים אשר ישבו מקדם, במזרחה של ארץ ישראל. ומבחינה זאת הם כבר לא כמו עמך ישראל, כי הרי כתוב כי לא נחש ביעקב. כי נטשת עמך בית יעקב, הם כבר לא ראויים להיקרא על שם יעקב, יש בהם נחש, יש בהם ניחוש.
ומה שנטשת אותם מלהיות בית יעקב, דהיינו שכבר לא נקרא שם יעקב עליהם, ובילדי הנוכרים יספיקו. הם לוקחים להם נשים נוכריות, מולידים מאותם נשים נוכריות בנים, ויספיקו, זה יספיק להם, די סיפוקם וצורכם. הם לא רואים צורך לקחת אולי בתור קינוח סעודה גם אשת ישראל כדי שלפחות יהיה לך המשכיות, כי הרי הבן הנולד לך מאשת ישראל, מאישה יהודית, יהיה ישראל. לא, יש לו אישה, יש לו ילדים מהגויה שלו, יספיקו, אומר לך מספיק לי הילדים הללו. אז הוא אומר אם ככה ריבונו של עולם, כי נטשת עמך בית יעקב, מה שנטשת את עמך בית יעקב שכבר אין שם בית יעקב עליהם, הם כרתו את הענף, הם כבר לא המשך השושלת, איבדו את הייחוס. למה? בצדק, כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים וילדי הנוכרים יספיקו. מפני שהם עשו את כל המעשים הללו, לא ניתן שימשיך ויקרא עליהם עדיין שם יעקב וישראל.
ותימלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו ותימלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו. עכשיו הוא בא להגדיל את חטא העם ולהראות גם את החטא עצמו וגם את הסיבות הגורמות לחטא. הוא פותח מה הסיבות שגרמו להם לחטוא. ותימלא ארצו כסף וזהב. כסף וזהב נתת להם, כן, כסף נתת להם וזהב הרבו לבעל. רוב הכסף והזהב, שמנת עבית כשית. ועל ידי רוב הסוסים היו צריכים בעקבות זה לרדת מצרים, שהשם הזהיר לא להוריד את העם מצרים למען הרבות סוס. אלה היו הסיבות. אין קצה לאוצרותיו, הכוונה כמו אין קצבה לאוצרותיו, אין קץ לאוצרותיו. מלא ארצו סוסים, אין קץ למרכבותיו. והרי כתוב שמותר למלך לשים רק כפי הנצרך לו למרכבותיו. וכאן כולם ירדו למצרים כדי להביא סוס, מה שהתורה התנגדה לעשות.
ותימלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו. וזה בא עכשיו ומגדיל את החטא ביותר. איזה כפויי טובה אתם. הרי ותימלא ארצו כסף וזהב, השם השפיע עליכם רווחה כלכלית, כסף, זהב, אין קץ לאוצרות. מה אתה עושה עם זה? מרוב ההצלחה והטוב, במקום לעבוד את השם מרוב טוב, ותימלא ארצו אלילים. הולך וממלא ארצו אלילים. ואיזה אלילים? למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו. הוא עושה אלילים שהם בעצם מעשה ידיו ומה שייצר באצבעותיו. מה ההבדל בין מעשה ידיו לבין אשר עשו אצבעותיו? אומר המלבי"ם, מעשה ידיו פירוש הדבר גם מה שעושים בהוראה שלי נחשב למעשה ידיי. שלמה המלך אומר ופניתי אני בכל מעשיי שעשו ידיי. מה שלמה עשה משהו בידיו? הכל היה עבדים, הכל היו מקבלים הוראות ממנו. מה שאני מורה ואתה עושה זה גם נקרא מעשה ידיי. הוא אומר לא רק מעשה ידיו הוא משתחווה להם, אלא לאשר עשו אצבעותיו. וזה מראה על סכלות הרבה יותר גדולה. לפני עשר דקות ייצרת אותו באצבעותיך, עוד קנית אותו מהחנות, ניחא. אבל הוא ייצר אותו באצבעותיו, כמו שהנביא מוכיח אותם, את החצי הוא משתמש איתו לאפות את התבשיל שלו בתנור, חצי מהעץ שם שמה לאפות בתנור, החצי השני עושה אלוה ואומר אתה יצרתני. איזה סכל זה. זה מה שהוא אומר לאשר עשו אצבעותיו. אצבעותיו הכוונה במו ידיו. וזה כמו שכתוב אצבע אלוקים היא. מה זה אצבע אלוקים היא? מה, לפני כן זה לא היה אלוקים? אלא הטבע זה שליחו של הקדוש ברוך הוא. אצבע אלוקים זה הקדוש ברוך הוא בעצמו. זה מה שאנחנו אומרים עכשיו, לאשר עשו אצבעותיו, אומר המלבי"ם, זה במו ידיו ממש. מעשה ידיו זה יכול להיות גם בהוראה שלו, יכול להיות גם שליחים שלו. אז כאלה אלילים הלכו ועשו להם.
וישח אדם וישפל איש ואל תישא להם. ובא ואומר ריבונו של עולם, גם אם ישח אדם. ישח אדם הכוונה יכנע בלבבו. וגם אם ישפל איש, הכוונה בגופו. איך? על ידי צום, על ידי כל מיני מעשים שהוא יעשה כביכול לדרך תשובה. אל תישא להם. הכוונה ריבונו של עולם, אל תמחל את העוונות שלהם. ומדוע? תכף נראה. המלבי"ם אומר, השחות זה בגוף הדבר, וההשפלה זה מצד המקום. שחות, אם לדוגמה יש אילן זקוף, שח האילן. בגוף הדבר הייתה שחות, האילן היה זקוף, עכשיו הוא התכופף. לעומת זאת, אם אני רוצה להגיד אני יכול, אני אומר האילן הזה שפל משאר האילנות. למה? הוא בבקעה. מצד המקום שלו הוא שפל יותר. אז זה מציאות שעכשיו הוא נמוך יותר, אבל זה כבר מצד מקומו. אבל אם האילן התכופף, אני לא אגיד שהוא שפל, אני אגיד שהוא שח. שח הכוונה התכופף. זה מצד הדבר עצמו. ולכן הוא בא ואומר, הנמשל הוא כאן, וישח אדם. וישח הכוונה היא הכנעה בלב, שהוא עוזב את המעלה ואת הגדולה שהייתה לו ומשפיל עצמו. ולאחר מכן הוא מדבר וישפל איש. ישפל איש, אומר המלבי"ם, זה מדבר על המעלה שיש לו לא מצד עצמו, אלא המעלה שיש לו מצד הסביבה. שזה לא מעלה אמיתית עצמית, אלא המעלה מצד, נקרא, הוא מגדיר את זה מעלה מקרית. לדוגמה, יש לו עושר. עושר זה לא מעלה עצמית. זה אותו אדם, רק זה עם כסף, זה בלי כסף. זה לא מעלה עצמית. לעומת זאת, אם לדוגמה בן אדם הוא חכם, זה מעלה עצמית. אני לא אומר זה אותו דבר, זה רק עם שכל, זה בלי שכל. השכל זה מגופו, זה חלק ממנו. עכשיו, אומר המלבי"ם, יש הבדל בין איש לבין אדם. אדם זה מדבר על מין האדם לבדו. לעומת זאת, איש מדבר גם על כלל הבריאה. מי ייתן לי דוגמה שאיש מדבר על כלל הבריאה, ואילו אדם מדבר רק על המין האנושי, רק על בני אדם? [איש איש] על מה? לא. יפה מאוד, נוח. בפרשה שלנו קראנו, באו אל נוח מן הבהמה איש ואשתו. מן הבהמה איש ואשתו. זה ללמדך שיכול להיות איש ואשתו ומתנהגים כמו בהמה. אבל זה לימוד נוסף. מה שאתה לומד מכאן שגם לגבי בהמה שייך מושג של איש ואשתו. אז אומר המלבי"ם, איש זה תואר כללי אל כל מה שיש בנמצא. זה מלשון אי, זה מלשון יש. כן? אלא כל מה שיש בנמצא, אל זה הוא מייחס הכנעה בפועל. הוא יכניע את הישות שלו. איש זה מלשון יש, יכניע את הישות שלו. ולעומת זאת, אדם זה מדבר על מין האדם. מין האדם אמרנו זה המעלה שבאדם. זה הדרגה של האדם לעומת כל שאר הברואים. ולזה מדברים על שח. שח כמו שהסברנו, את המעלה העצמית שלו, שזה הכנעה של הלב, הדרגה הפנימית שלו. לעומת זאת, כאשר מדובר על איש, אז ישפל. זה מדובר על הגוף, זה מדובר שיתענה בצום. אבל כשמדובר על אדם, מדברים על החלק הפנימי שלו, על החלק הרוחני הגבוה שלו, הוא אדם, הוא לא איש, הוא אדם. בתור אדם הוא צריך יישח האדם, שיוריד ויכניע את לבבו, את החלק הפנימי שלו.
בוא בצור והיטמן בעפר מפני פחד השם ומהדר גאונו. ריבונו של עולם, אל תקבל את תשובתם. יישח אדם ויישפל איש, אל תישא להם. אלא בוא בצור והיטמן בעפר. האנשים האלה שיקבלו את העונש המגיע להם, והם יצטרכו לבוא בצור. צור הכוונה סלע. והם יצטרכו להתטמן בעפר. ומדוע? מפני פחד השם ומהדר גאונו. בוא בצור, המלבי"ם אומר צור חזק מעפר. עפר הוא לא חזק. צור לעומת זאת הוא חזק. עכשיו מבאר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות. דלתות הכתוב מקבילות, דלתות הכתוב מקבילות פירושו של דבר שחלק אחד של הכתוב הוא כנגד החלק השני. והסברנו את זה כמה פעמים, אני אסביר את זה שוב. יש משפט המורכב מארבעה חלקים. נקרא להם א', ב', ג', ד'. דלתות הכתוב מקבילות פירושו, חלק א' של הכתוב, ההמשך שלו הוא ג'. וחלק ב' של הכתוב, ההמשך שלו הוא ד'. בואו עכשיו נקרא את הכתוב ונראה. בוא בצור - אחד. היטמן בעפר - שתיים. מפני פחד השם - זה שלוש. ומהדר גאונו - זה ארבע. בוא בצור מפני פחד השם. חלק א' מתחבר לחלק ג'. והיטמן בעפר מהדר גאונו. זה נקרא דלתות הכתוב מקבילות. הם מקבילות אלה לאלה, זה לא אחד אחרי השני, אלא המקבילות אלה לאלה. הכוונה הראשון והשלישי מקבילים, השני והרביעי מקבילים. בכמה וכמה מקומות המלבי"ם נוקט את השיטה הזאת בביאור הכתובים. ועכשיו הוא מסביר, הצור זה מקום ששמה אתה יכול להתחבא מנזק. כי אם אני יורה עליך חצים ואתה מאחורי צור, אתה ניצלת. ואם אני יכול אפילו לזרוק עליך פצצה, אם אתה בצור מספיק חזק, אתה ניצלת. ולכן הוא אומר בוא בצור מפני פחד השם. פחד הכוונה היא יראת העונש. מהעונש אתה יכול לבוא בצור, אתה יכול להישגב ולהינצל מפחד השם. אבל בעפר זה רק היטמן מהדר גאונו. היטמן פירושו אויב רודף אחריי, אני רק מתחבא ממנו. אם הוא יירה לפה, הוא יפגע בי, כי מה זה, זה תלולית עפר. זה לא משהו שאני יכול להינצל בו, אבל אני יכול להתחבא בו. ולכן הוא בא ואומר, מפני פחד השם מה צריך? מספיק לי עפר? לא, בוא בצור מפני פחד השם. לעומת זאת, מהדר גאונו, הדר גאונו לא מדבר על פחד ממנו, אלא יראת הרוממות. כמו עטלף שלא מסוגל לראות את האור, הוא בורח למקום חשוך. אז אנחנו נטמן בעפר מהדר גאונו. כשנראה את הדר גאון השם, אנחנו נתחבא כמו אדם הראשון, שבעקבות זה שהקדוש ברוך הוא נגלה, מה הוא מיד עשה? הלך התחבא מאחורי האילן. מהדר גאונו, לא יכל לשאת את הדר פני השם.
עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב השם לבדו ביום ההוא. עיני גבהות אדם שפל, דהיינו ריבונו של עולם, את עיני גבהות האדם תשפיל. את בני האדם הגבוהים, אומר המלבי"ם, בעצמותם. מה זה אומר בעצמותם? כמו שהסברתי קודם, יש לו מעלה עצמית. זה לא הכסף שלו הפך אותו לגדול, זה לא המינוי לשר הפך אותו לחשוב, אלא הוא מצד המעלה שלו בחוכמה, בגבורה, הם עיני גבהות אדם שפל. הם ישפילו את עיניהם ויכניעו את עצמם לפני השם יתברך. ושח, גם אנשים שאין להם מעלה עצמית, רק מעלה מקרית, כמו שהסברנו, הכוונה אדם עשיר או אדם שר שיש לו מינוי חשוב, גם האנשים האלה, ושח רום אנשים. רום האנשים יהיה שחוח, ישוח קומתם לפני השם. וממילא מי יהיה המרומם ונשגב? מי יהיה המרומם? השם לבדו ביום ההוא. אז יהיה מרומם רק השם לבדו. רק הקדוש ברוך הוא ואין עוד מלבדו. ומה תהיה הסיבה שתעורר אותם להיכנע? מה יעורר אותם לשוב בתשובה?
כי יום להשם צבאות על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל. יש יום מוכן להשם יתברך שביום הזה הקדוש ברוך הוא יפקוד על כל גאה ורם. בין מי שהוא מתגאה והוא באמת רם, פירוש הדבר הוא באמת מאנשי המעלה, ובין מי שהוא נישא, אבל למעשה הוא שפל. מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין רם לבין נישא. רם פירושו של דבר מצד עצמו. לעומת זאת נישא הכוונה הולך ומתרומם. כי יום להשם צבאות על כל גאה ורם. הקדוש ברוך הוא יש יום שהוא יבוא ויפקוד על כל מי שהוא גאה, כמו שהסברנו שהוא מצד עצמו יש לו כביכול מעלה, אבל הוא מתגאה בה, וזה מאוס בעיני השם. ועל כל נישא, מישהו מנסה להתרומם, נישא, הולך ומתעלה, הולך ומתרומם. נישא מלשון לנסה, מלשון להרים. ועל כל נישא, הוא לא באמת רם, אין לו מעלה עצמית, הוא רק נישא, אבל מה הוא באמת? שפל. הוא מצד עצמו שפל, אבל הוא נישא, הוא הולך ועושה מעשים כדי כביכול לתפוס מעלה. באותו יום הקדוש ברוך הוא ינקה מכולם.
ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים ועל כל אלוני הבשן. על כל ארזי הלבנון, שהם יש להם מעלה עצמית, כמו שהסברנו קודם, כמו בחוכמה או כמו בגבורה. ארז זה גיבור, זה חזק. זה זה המשל לגאה ורם שאמרנו קודם, שהוא מצד עצמו יש לו מעלה. ועל כל אלוני הבשן, אלוני הבשן הם קטנים מהארזים, זה הנישאים, זה מה שאמרנו שהוא בעצם מצד עצמו שפל, אבל הוא מנסה להתרומם, לעשות רוח, לעשות רעש, כמו גדול.
ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות. ההרים הרמים זה ההרים שהם שוכנים במקומות גבוהים, הם כביכול בטוחים מהאויבים, יש לו מקום להישגב בו, יש לו מקום להינצל בו. וזה המשל לגיבורים הגדולים, כמו הגאה ורם שאמרנו קודם, שהוא מצד עצמו יש לו מעלה. וגם הגבעות הקטנות, שזה מה שהסברנו קודם נישא ושפל, שהוא מצד עצמו אין לו מעלה, אבל הוא כביכול מנסה לעשות רושם. על הכל השם יפקוד.
ועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורה. כך כל פסוק ופסוק פה הוא כנגד הגאה ורם וכנגד הנישא ושפל. מגדל גבוה זה מקום שהיו בונים על גבי החומה, וזה המקום מבוצר מאוד. מעבר לחומה שהיא בצורה, המגדל עוד יותר מבוצר, כי ממנו היו יורים חצים. הלוחמים היו בתוך המגדל והיה שמה במגדל חרכי ירי שמשם היו יורים חצים כנגד האויבים. אז מגדל גבוה הוא החזק יותר, זה כמו הארזים, זה כמו הגאה ורם. וגם השם ינקה מעל כל חומה בצורה, שהחומה בצורה זה נישא ושפל. הוא מנסה להתרומם, הוא שפל, אבל גם הוא רוצה להתגאות, ואפילו שהחומה בצורה היא בעצם פחותה בחוזקתה מהמגדל הגבוה. מהכל, גם מהם ינקם השם.
ועל כל אוניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה. אוניות תרשיש הכוונה אוניות הנוסעות ומפליגות בים תרשיש. היו מפליגים בים תרשיש, שלמה שלח כדי להביא משם מה? [זהב] צריכים לחזור, לחזור רבותיי על ספר מלכים. יש את זה בכל הלשון. שנהבים ותוכיים ולהביא זהב. מאיפה היה שולח את זה? מאפריקה. אוניות תרשיש, היה שולח להביא מים תרשיש. על כל אוניות תרשיש, על כל שכיות החמדה. שכיות החמדה מסביר רש"י שזה מלשון משכית. מה היא משכית? אבן משכית לא תיתנו בארצכם. משכית הכוונה היא אבן שהיו מרצפים איתה את האדמה, שאסור להשתחוות על גבה. זה אומר במקומות ששמה יש ריצוף ממש של אבן, יש בעיה לא פשוטה לעשות שכיבות סמיכה. יש חוששים בזה משום אבן משכית. לכן אם רוצה, ישים שמה שטיח. בקרמיקה יש יותר מקום להקל, כיוון שזה לא האבן העצמית, אלא זה רק מעובד מאיזה אבן שטחנו אותה וייצרו את זה מתוכה. אבל לעומת זאת באבן ממש, הפוסקים אומרים שראוי להיזהר. תמיד שרוצה ישים בד, ישים מזרן, ישים שמיכה, ולא יעשה על האבן עצמה. על כל פנים, שכיות חמדה הכוונה מקום יקר ביותר שהיה מרוצף באבנים יקרות ביותר, אבני שיש יוקרתיות ביותר. זה נקרא שכיות החמדה. וחמדה זה מלשון דבר שאדם חומד אותו. יש עוד הסבר, שכיות חמדה, הרד"ק מסביר שהכוונה ציורים. כמו איש בחדרי משכיתו, היה להם חדרים פנימיים יותר שהיו מאוירים ומצוירים, היה בהם קישוטים מיוחדים של ציורים שהיו על הקירות. אז זה עוד הסבר מה נקרא שכיות חמדה, חדרי משכיתו, הכוונה החדרים הפנימיים ששמה האנשים היו שמים את האוצרות שלהם, את הדברים הנחמדים, מלשון שאנשים חומדים אותם, היו שמים אותם באותם מקומות. אז עכשיו הוא בא ואומר לנו, על כל אוניות תרשיש, זה אנשים שמתגאים בעושר שיש להם, מה שהם מביאים זהב מאופיר שנמצא על ים תרשיש, זה כנגד הגאה ורם. וכנגד אלה של שכיות החמדה, דברים, אנשים שיש להם דברים שהם נחמדים והם מתגאים בהם, וזה מדרגה קטנה יותר, הוא לא בעל כסף וזהב הבא מתרשיש, אבל יש לו שכיות חמדה, יש לו איזה שהם דברים שאנשים עדיין מתאווים להם, שטמונים להם שם בחדריהם, זה מדרגה קטנה יותר, זה כנגד הנישא ושפל.
ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב השם לבדו ביום ההוא. ואז השם ישוח את גבהות בני האדם הגדולים, כנגד הרם והנישא, מה שאמרנו שיש לו גבהות מצד עצמו. כאשר יתגלה כבוד השם, אז מה יתברר? שכל כבוד וכל גדולה שאדם חשב שיש לו, או מעלה שהוא חשב שיש לו, כאין וכאפס ותוהו ושוא נתעה. יתברר שהכל שקר. איזה מעלה יש לך? איזה גדולה יש לך לעומת גדלות השם יתברך? זה כמו, אם נרצה להמשיל את זה למשל, זה כמו שבן אדם ילך עם נר, והוא יתגאה, מה אתה, לך יש נר, אני יש לי פנס. והשלישי יביא, מה אתה יש לך פנס, אני יש לי פרוז'קטור. והוא ירגיש, או, אתה יודע מי אני, תראה איזה מעלה, תראה איזה אור אני מפיץ. פתאום מגיעה השמש. מה אתה עם הפרוז'קטור שלך, עשה כלום. אתה אולי עוד מחשיך, עדיף שתכבה אותו. יש שמש. אז מתברר האפסות. וזה מה שהוא אומר, ושח גבהות האדם. על ידי כך שיתגלה גאון השם, נשגב השם לבדו ביום ההוא, אז כל גבהות האדם, זה אלה בעלי המעלה העצמית, ושפל רום אנשים, אלה שהלכו והתרוממו אפילו שהם לא היו בעלי מעלה, גם הם ישפל מעלתם. למה? נשגב השם לבדו ביום ההוא. יתגלה גאון השם וגדולתו, וממילא כל גבהות וכל גדלות אינה אלא כאין וכאפס ליד המקום ברוך הוא.
והאלילים כליל יחלוף. האלילים, הרד"ק אומר, אפילו שכבר בזמנו, הרד"ק כותב לפני 700 שנה, כבר בזמנו אומר הרד"ק, האלילים פסקו מרוב האומות. עם כל זה, היום אומר עוד יש בקצה המזרח. מה זה קצה המזרח? המזרח הרחוק. זה נקרא קצה המזרח. כשאברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים, שם טומאה מסר להם, לפעול איתם במיני כשפים. אז אותו שם טומאה, לאן הוא שלח אותם איתו? כתוב קדמה אל ארץ בני קדם. מה זה אומר שמה עמק דבר? זה מזרח שבמזרח. המזרח שבמזרח. המזרח הרחוק, ככה הוא אומר. קדמה אל ארץ בני קדם. מה פעמיים קדמה? המזרח שבמזרח. זה המזרח הרחוק. ושמה אתה רואה שהם תמיד היו משתמשים עד היום עם כל מיני שמות טומאה. וזה מה שאמרנו שהיה דרכם לומר אברא קדברא. אברא קדברא בארמית זה אברהם דיבר. אברא קא דברה, אברהם שדיבר. כן? וכביכול לפני כל כישוף היו אומרים זה קיבלנו מאברהם. אז על ידי זה היו פועלים ועושים את הכשפים שלהם. וזה מה שהוא אומר, והאלילים כליל יחלוף, אומר הרד"ק, אומנם המציאות של האלילים כבר היום היא מה שנקרא לא מצויה, היא קלושה ביותר, עם כל זה כליל יחלוף. האלילים יחלפו לחלוטין. הכוונה יתבטלו לחלוטין, שלא יהיה עוד כלל מציאות של מישהו עובד לאיזה שהוא כוח שהוא נקרא אליל חוץ מהשם לבדו.
ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד השם ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ. אומר המלבי"ם, ואז באמת מה שעתיד להיות, שהם יבואו במערות צורים. למה? מפני פחד השם. לעומת מה שהנביא אמר בפסוק י', שאנא השם, אל תישא את חטאם, שיבואו בנקרת צורים מפני פחד השם, הוא אומר ככה יהיה באמת כאשר השם יתגלה. אז, כאשר השם יתגלה לשבור את כל העריצים ואת כל אלה הרשעים שעושים צרות בארץ, אומר אז באמת יבואו במערות צורים. ושימו לב, גם פה דלתות הכתוב מקבילות. ובאו במערות צורים מפני פחד השם. ובמחילות עפר מהדר גאונו. מתי? בקומו לערוץ הארץ. כאשר השם יקום לערוץ את הארץ, לערוץ הכוונה היא מלשון לרוצץ. מה ההבדל בין מערה לבין מחילה? אומר המלבי"ם, מערה זה דבר שנוצר מבחינה טבעית. לעומת זאת מחילה זה מה שאנשים בונים ויוצרים וחופרים מחילות בעצמם. אז המחילות הם בעפר, כי אנשים לא יוצרים מחילות בסלע, זה קשה מאוד, ודאי לא במכניקה שהייתה בזמנם. ולכן בעפר, במחילות עפר, יכולים רק מהדר גאונו. אבל אי אפשר שמה להתחבא מפני חרב ומפני נזק. אבל אפשר רק מהדר גאונו, שלא יזרח עליו אור השם, מבושה מאת השם. אבל במערות צורים, שמה ילכו כדי להינצל כביכול מהעונש מפני השם, כי הצור כמו שאמרנו הוא חזק.
ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוות לחפור פירות ולעטלפים. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו. וכן מה שהיה לחפור פירות ולעטלפים. הלחפור פירות והעטלפים, אומר המלבי"ם, שהם סוגים של אלילים. וזה פלא עצום. אני יכול להבין שבן אדם עשה לו אליל את הראם. טוב, חיה גדולה, מבהילה, עשה לו אריה כאליל, אני עוד מבין. מה לאדם לעשות אליל עכבר? עטלף? מה, מה ההבנה בזה? אומר המלבי"ם, הקדמונים היו מייחסים אלוהויות לתבנית בעלי החיים כאשר הם היו רוצים להשתמש באותה תבנית לצורכם. אומר המלבי"ם, חיות היבשה, היישוב, המדבר, הים, עוף כנף, כולם היו בשבילם סוגים של אלילים, שהם היו מושכים מהם כביכול השפעות לצורך הצלחה באותם עניינים שהם היו זקוקים להם. לדוגמה, אם הם היו זקוקים להצלחה עכשיו לפני שהוא הולך במדבר, הוא היה לוקח את אותה דמות של חיית המדבר והיה עובד לה כדי שהיא כביכול תמשוך לו השפעות טובות במדבר. אם עכשיו הוא היה צריך להפליג בים, אז הוא הולך עובד לדוגמה לאלוהי דגון. כי דרכו הוא כביכול ישאב השפעות שהוא האלוה של הים. ואם היה צריך ללכת לדוגמה עכשיו לעשות מחילות עפר, אז הוא היה הולך ולוקח לו לאליל את החפרפרות, חפרפרת שהיא חופרת בתוך האדמה, ואת העטלפים, שהם אלה שמושלים במערות, בחפירות, הם אלה ששמה זה זה המקום הטבעי שלהם, מקום הגידול שלהם. ולכל צורך היה להם עבודה זרה מסוימת. ולכן, אומר המלבי"ם, כאשר הם יהיו צריכים להתחבא במערות ובמחילות, הם למה הם ישתחוו? מה הוא האליל ששולט כאן? היו צריכים להשתחוות לצורות האלה של החפרפרות והעטלפים, שהם אלה שמושלים שם. אבל הוא בא ואומר לך, אחרי שהאלילים כליל יחלוף, הם לא יעשו את מה שהם עושים היום. וכאשר הם ילכו להתחבאות במערות ומשתחווים לחפרפרות ולעטלפים, הם כבר לא ימשיכו בדרך הזאת. ולכן הוא מקדים ואומר, ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו. אפילו האלילים החשובים של כסף וזהב שהיה לו כבר מקודם, הוא ישליך אותם. מה תגיד, אבל עכשיו הוא יעשה לו אלילים לפי הצורך? הוא עכשיו מתחבא במערה, הוא מתחבא במחילה, הוא זקוק לאליל כפי הצורך שעכשיו הוא צריך, שזה אומר אליל של עטלף או אליל של חפרפרת. הוא אומר, גם אותם הוא לא יעבוד, גם אותם הוא ישליך.
ומדוע? לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד השם ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ. הרי מה שהוא בא בנקרת הצורים זה מפני פחד השם, מפני העונש ומפני יראת הרוממות. אז איך ייתכן ששמה בתוך המחילה ובתוך אותו מקום שהוא הולך להינצל בו מהשם, הוא יעבוד לאל אחר? שמה הם כבר יזנחו את האלילים שלהם, הם כבר יזנחו את העבודות זרות שהיו מקובלים אז. לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים. המלבי"ם אומר שנקר זה חלל עגול. וזה מיוחד לניקור עיניים, לנקר את עיניו, כי נוצר חלל עגול בעקבות ניקור העיניים. ולכן מקבת היא נוקרתם. מקבת, בור נוקרתם. כי המקבת יוצרת חור עגול. וזה היה מצוי בצורים, ששם היו מתחבאים, היו נקר. והסלע הוא רך יותר, והסלע יש בו כל מיני התפצלויות, כן? לעומת הנקר, מה שהסברנו, לעומת נקרות הצורים. צור זה חזק מאוד. סלע נחשב יחסית לרך לעומת הצור. ושמה יש סעיפים, הכוונה סלע מסתעף, יש מחילה שהיא מסתעפת לכאן ומסתעפת לשם. ולכן הוא קורא לזה סעיפי הסלעים, מקומות שמסתעפים ממקום למקום.
חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. תוך כדי שהוא מזכיר את כל התעתועים של אנשי אותו הדור שהמירו את כבודם בתוהו ולא יועיל, והשתחוו לשרצים ולחפרפרות ולעטלפים, והם היו יותר חשובים להם יותר מהאדם עצמו. כי הרי תחשבו, אם אני משתחווה לחפרפרת, אז מי חשוב יותר? החפרפרת. כי הרי השפל תמיד משתחווה לרם ולנישא יותר. והוא אומר, אם ככה אתם עושים, אז חידלו לכם מהאדם. תחדלו מלהיקרא עוד בשם אדם אשר נשמה באפו. אתם בכלל לא ממין אדם. כי במה נחשב הוא. במה אתה חשוב יותר מן הבהמה? מה הכוונה? המלבי"ם אומר, כל משפט שראשיתו סותרת לתחילתו, כדי ליישב אותו אני צריך או לשנות את ראשיתו או לשנות את אחריתו. כי אם לא, יש סתירה. עכשיו, אם אני בא ואומר שהאדם צריך להשתחוות לבעלי חיים, זה סתירה פנימית. האדם זה אומר בעל המעלה, זה אומר בעל המדרגה, הרם והנישא. צריך להשתחוות לבעלי חיים? זה אומר שהוא שפל. אז אחד מהשניים, או שאני אסביר שהאדם זה לא כפשוטו, אי אפשר לקרוא לו אדם, הוא לא בעל מעלה, או שאני אגיד שבעלי חיים הם לא בעלי מעלה. אבל אי אפשר להגיד האדם הוא בעל מעלה וצריך להשתחוות לבעלי חיים, זה סתירה פנימית. ולכן הוא בא ואומר, חידלו לכם מן האדם. תפסיקו להיקרא אדם. למה? כי במה נחשב הוא. איזה חשיבות יש לך אם אתה משתחווה לבעלי חיים? ממילא התואר אדם כבר לא ראוי שיקרא לכם.