"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא".
נסביר את הסדר של הפסוקים וגם בעצם על מה הנביא תובע אותם. אומר להם השם, "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'". העם באותה תקופה היו רגילים להביא קורבנות רבים, קורבנות שמנים, כי הם חשבו שעל ידי זה הם יפיקו רצון מאת השם. מעין נתינת שוחד. אומנם אנחנו לא מתנהגים בסדר, אומנם לא עושים את דבר הנביאים, או, אבל איזה קורבן הבאתי היום, משהו משהו. אז היום, פרנסה אני מסודר. יהיה לי השבוע, החודש, הכל יהיה בסדר. הם חשבו שהם קונים כביכול את השם יתברך ומשחדים אותו בקורבנות שהם נותנים. על זה אומר להם השם, "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'". אחרי שהמעשים שאתם עושים הם מעשים שריקים מכוונה, אין בהם באמת כוונה לעשות נחת רוח להשם יתברך, הרי זה כגוף בלא נשמה. אם ככה, אז מה בעצם מטרת הקורבנות? למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'?
עכשיו, אומר המלבי"ם, הוא מחלק פה את מיני הקורבנות לארבעה סוגים. ארבעה סוגים יש בקורבנות. הסוג האחד זה קורבנות נדבה. נדבה, לא חייבו אותך. אתה מתנדב, אתה רוצה לתת, אתה מביא קורבן נדבה. יש בזה שני סוגים. יש נדבה שאני נותן כולו, נותן כולו להשם. איך זה נקרא? עולה. קורבן עולה הוא קורבן נדבה, אתה לא חייב להביא עולה. יש עוד סוג של קורבן נדבה, שזה שלמים ותודה. הקורבן השלמים והתודה מקריבים ממנו את החלב, אבל הבשר למי הולך? לבעלים. העולה כולו הולך להשם. על הראשון הוא אומר, שזה העולה, הוא אומר להם "שבעתי עולות אילים". די לי, כבר שבעתי. אתה חושב שאתה משביע אותי במה שאתה נותן לי? אני כביכול רעב ואתה נותן לי? אומר לו, שבעתי. כל הקורבנות, גמרנו, אני כבר שבעתי מעולות אילים. מה תגיד, יש לי גם קורבן שהוא כמו שאמרנו שלמים ותודה, שמהם כביכול המזבח לוקח רק את החלב. אומר להם, "שבעתי חלב מריאים". גם החלב שהבאתם לפניי, גם הוא כביכול כבר השביע אותי. אומר לו השם, כביכול הוא רוצה לומר להם, הרי המטרה של הקורבנות הללו זה להכיר את חסד השם, לראות כמה השם השפיע עליך. מי נותן קורבן שלמים? מי נותן קורבן תודה? מי שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו והוא רוצה להראות תודה להשם יתברך. ואתם, אתם לא מכוונים לזה, אלא אתם חושבים שכשאתה מביא לי את זה, זה לא כהכרת תודה, אלא להשביע אותי כי אני רעב. ככה אתה מכוון, תחשוב שאני רעב, אני זקוק לקורבן שלך. אומר להם הקדוש ברוך הוא, אני כבר שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, אני כבר לא צריך אותם יותר.
יש סוג נוסף, שהם קורבנות חובה לכפר על חטא. לדוגמה, מי שחילל שבת חייב להביא קורבן חטאת. יש קורבנות חובה לכפר על חטא. אשם, לכפר על חטא. אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם סוטה, נכון? זה קורבן שגם הוא בא לכפרה, אבל הוא חובה. איך נעשית הכפרה? הגמרא אומרת, עיקר הכפרה בזריקת הדם. בזריקת הדם, בו תלויה הכפרה. ושמה, מה צריך שאדם יעשה כדי שיתכפר? העיקר שמה זה שהוא יתחרט, ושיתוודה, ושישוב בתשובה, ויגיד חטאתי, עוויתי ופשעתי, ויקבל על עצמו לא להיכשל עוד. אבל אתם הרי לא שבים בתשובה כשאתם מביאים את הקורבן, אז מה הכוונה שלכם רק? להקריב אליי את הדם. אתם חושבים שאני זקוק לדם שאתם זורקים על גבי המזבח. אומר להם השם, "דם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". לא זקוק לדם שתזרקו על גבי המזבח. אין לי תועלת בעצם הדם מצד עצמו.
המין השלישי, זה קורבנות נדבה שהשם כביכול עשה אותם חובה. איזה קורבנות נדבה השם עשה לנו אותם חובה? זה עולת ראייה ושלמי חגיגה. כאשר אדם עולה לרגל, איך נאמר בתורה? "ולא יראה פניי ריקם". "לא יראו פניי ריקם". זאת אומרת, אתה מצד אחד, אם אתה לא עלית לרגל, אתה לא חייב להביא קורבן. אבל אם עלית, אתה כבר חייב להביא קורבן. "ולא יראו פניי ריקם". זאת אומרת, אם בן אדם הגיע ונכנס לבית המקדש, נראה פניו בעזרה, ולא הביא קורבן, אז אדם כזה אנחנו אומרים שהוא עבר על "ולא יראו פניי ריקם". עכשיו, המטרה שלהם, כיוון שהשם מצווה שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך, המטרה שם שאדם ילמד את תורת השם, שפתי כוהן ישמרו דעת, תורה יבקשו מפיהו, יתחזק בעבודת השם, ילמד את תורתו, יכיר את דרכיו מפי הכוהנים והנביאים. התורה אומרת מפורש, "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך". ועם כל זה, השם אמר, תביא דורון כאשר אתה בא לראות את פניי. מה המטרה? כדי שאראה לך בזה שחפצתי בך. כי הנה, לקחתי מידך דורון ומנחה. אם השם מוריד אש על גבי המזבח כאשר אנחנו מקריבים קורבן, מה זה מראה? שהוא עולה לרצון. הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה להראות לך שביאתך קרובה אליי, טובה לפניי, ולכן אני אומר תביא קורבן, כדי שעל ידי זה אני כביכול אראה החפץ שלי והרצון שלי בך. וזה מה שהוא ממשיך עכשיו ואומר, "כי תבואו לראות פניי, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". כשאתם באים לראות את פניי בשלוש רגלים, שאז הרי אני מצווה אתכם לעלות ולראות את פניי, מה תגידו? או, אז חייבת אותנו להביא קורבן. היינו חייבים, כתוב "לא ייראה פניי ריקם". אומר השם, "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". זה עצם זה שאתה הגעת לבית המקדש, מי חייב אותך? מי ביקש מכם רמוס חצרי? הרי חיוב הקורבן זה רק אם אתה הגעת לעזרה, אמרנו. אם לא הגעת לעזרה, אין חיוב של קורבן ראייה. אז הוא אומר להם, יותר טוב שלא תבואו לעזרה ולא תקריבו קורבן. כיוון שאתם לא מכוונים באמת כדי לעלות לבית המקדש, לראות פני השם, ללמוד מפי הכוהנים, להתחזק בעבודתו, זה לא המטרה שלכם. אז אם ככה, אתם לא עושים פה שום מצווה. אז מה באתם פה? בקיצור, באתם ללכלך לי את העזרה. לרמוס את החצרות שלי. כי הרי המטרה של הכניסה לבית המקדש זה ללמוד דעת. זה כמו שבן אדם יגיע לבית כנסת עם נעליים לא הכי נקיות, אם הוא בא, ישב, אמרנו טוב, תשמע, שמע שיעור, התחזק, יצא, נכון, קצת התלכלך. אבל תארו לעצמכם שיבואו לפה אנשים, ילכו, יפסעו פה, ילכלכו כאן וייצאו. מה אנחנו נגיד? הוא בא לחצרות השם? לא, הוא בא לרמוס חצר השם. הוא בא ללכלך חצר השם. ככה השם אומר, אם באתם לא למטרה המתאימה, אז מי ביקש זאת מידכם? הרי זה רק רמוס חצריי. ולכן אני מבקש, "לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה". כיוון שעצם רמיסת חצריי אני לא מעוניין בו, זה נגד רצוני, אז כל שכן שאין לכם להוסיף חטא על פשע, מה שאתם באים נגד רצוני להביא מנחת שווא. מה זה מנחת שווא? את קורבן חגיגה והראייה שאני בכלל לא רוצה אותו. ואומר להם, "קטורת תועבה היא לי". הקטורת של המנחה שאתם מקריבים, קטורת זה העשנים שעולים, העשן, ענן הקטורת, מהקורבן שאתם מקריבים, מהמנחה, הוא אומר להם, "תועבה היא לי". זה כמו שבן אדם מגיע לחצר המלך כשהמלך לא רוצה לראות אותו, ועוד ממלא לו את החצר בעשן. אתם מבינים? המלך רוצה, בא לצאת, רואה פתאום מסך עשן, לא יכול לצאת, הכל... ממילא אם באת ואני ביקשתי ואמרתי לך תקטיר לפניי, ניחא. אבל הרי זה לא מה שביקשתי. מה שאתם עושים זה לא מה שביקשתי. אז אדרבה, הקטורת שאתם עושים זה עוד כמו עשן בעיניים. תועבה היא לי.
"חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה". הסוג הרביעי, אז עכשיו דיברנו על שלושה סוגי קורבנות. אמרנו נדבה, אמרנו חובה לכפרת חטא, אמרנו נדבה שהשם עשה אותה לחובה, זה עולות ראייה. עכשיו הוא מדבר על הסוג הרביעי, שזה קורבנות המוספים. קורבנות המוספים, הציבור היו מביאים אותם בשבתות, בראשי חודשים, במועדים. להם הייתה תכלית אחרת. כיוון שהימים האלה הם ימים קדושים, שבתות, ראשי חודשים, מועדים, הימים האלה נועדו שאדם יתפנה בהם מהבלי העולם ויקדש את עצמו לעבודת השם יתברך. ולכן היה בהם קורבנות מיוחדים שהציבור היו מתאספים לבית המקדש כדי להיעצר לפני השם בתפילה, שיעזבו את ענייני ההבל ויקדשו יום שהוא בחינה של עצרה. עצרה הכוונה לעצור מכל ענייניו, לעצור עצמו לפני השם יתברך. עכשיו, בימים האלה יש שני עניינים, הימים האלה של העצרה. חז"ל אומרים, במקום אחד כתוב "עצרת לה' אלוהיך". במקום אחר כתוב "עצרת תהיה לכם". שואלת הגמרא, למי זה העצרת? זה להשם או לכם? אומרים חז"ל, חציו לכם, חציו להשם. חלק ממנו לכם, אכילה, שתייה, הנאה, שמחה. וחלק ממנו להשם יתברך. חלק ממנו צריך לנצל אותו לעבודת השם. על זה הוא בא ואומר להם, גם את מצוות העונג והשמחה שאתם עושים ואתם שמחים כביכול בקורבנות, הרי חייבים שזה יהיה לשם השם. שלא ילך ויגיד טוב, חצי יום זולל וסובא, לא אכפת לי בכלל מציווי השם, וחצי יום אני אלמד או אני אתפלל או אני אעשה רצון השם. גם את מה שאתה אוכל, שזה יהיה בגדר זולל וסובא, שתהיה אכילתך לשם שמיים, כמו שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. שתהיה לך אכילה שבאמת לקיים ציווי השם, כי השם ציווה אותי לשמוח לפניו. ועל זה הוא בא ואומר להם, "חודש ושבת קרוא מקרא". המועדות האלה שאתם קוראים להם מקרא קודש, זה נקרא קרוא מקרא, שהוא נקרא מקרא קודש. "לא אוכל אוון ועצרה". הוא אומר להם, גם בחצי היום הראשון שבו אתם נעצרים לפניי בבית המקדש, אני לא יכול לסבול את העצרה הזאת. כיוון שהלב שלכם מלא אוון. אין לכם כוונה טובה לבוא לעשות רצון השם. גם במעשה העצרה, זה לא בשביל כבוד שמיים. אין לכם כוונה להתקדש לפניו, אין לכם כוונה לעשות רצונו, אלא מה? זה בחינה של שווא.
"חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא". וכל שכן החצי יום השני. שהחצי יום השני אמרנו הרי שהוא בחינה של כולו לכם. החלק הראשון שאתם באים לפניי בבית המקדש, אם הוא לא לשם שמיים, מאוס בעיניי. וכל שכן החלק השני שאתם מייחדים אותו לצורכיכם, הוא אומר להם, זה לא רק "לא אוכל", אלא זה בחינה של ממש "שנאה נפשי" לגמרי. כי גם בחלק הראשון לפחות היה מעשה טוב, אבל כוונה שלילית. בחלק השני, מה שהחציו של לכם, גם המעשה הוא מעשה אכילה, שזה מעשה גשמי, וגם הכוונה היא שלילית, אז אם ככה אתם לגמרי לא עושים את זה לשם השם. אומר להם השם, אז "היו עלי לטורח". למה זה בחינה של טורח? מכיוון שמצד עצמו הדבר הזה הוא טרחה בעיניי, טורח לי, כי זה נגד רצוני. דבר נוסף, "נלאיתי נשוא", כי אתם מתמידים בזה כבר תקופה ארוכה, אז נלאיתי נשוא. מה כוונת הדברים? המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין "היו עלי לטורח" לבין "נלאיתי נשוא". משא כבד, אומר המלבי"ם, הוא למעמסה על האדם אפילו זמן קצר. אומרים לך תרים שק מלט, גם שתי דקות זה כבד לך. לעומת זאת, משא קל, הוא לא כבד לי, אבל לזמן ארוך הוא כבד לי. יגידו לי קח, תרים את הטישו הזה, ככה, תתפוס אותו ככה, 10 דקות. אחרי שלוש דקות כבר כואבת לו היד, נכון? מבין? גם בלי שירים טישו, רק ירים את היד, נכון? אז ריבוי הזמן גורם לכך שגם משא קל הופך להיות לכבד. ולכן הוא אומר כאן ככה: מצד אחד הוא אומר "היו עלי לטורח". הדבר הזה עצמו כבד עליי. כבד עליי וזה טרחה בעיניי, כי זה נגד רצוני. וגם הוא אומר להם, מצד אורך הזמן שאתם מתמידים ושונים בחטא, אומר מצד זה "נלאיתי נשוא". זה כבר אפילו אם זה לא כבד, אבל זה לאורך זמן. לאורך זמן כבר אני לא יכול לשאת, נלאיתי נשוא. ופה הוא עומד על הדקדוק הזה, ש"טורח" זה הדבר עצמו. הוא עצמו מטריח, זה כבד. "נלאיתי נשוא" זה מצד הנושא. לי זה כבד. למה לי זה כבד? הרי זה עצמו לא כבד? כי זה כבר הרבה זמן. כי הרבה זמן זה הופך את הדבר עצמו להיות ככבד לי.
"ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו". אחרי שעד עכשיו הוא מוכיח אותם ואומר להם, תדעו לכם, מעשה טוב בלי לב, לא שווה מאומה. המעשה הוא אומנם כביכול קורבנות, לעשות נחת רוח, אבל באמת אין לכם כוונה לעשות נחת רוח להשם, אלא כל כוונתכם זה רק להמשיך במעשיכם הרעים, ואתם באים כמו לשחד את בורא עולם. עכשיו הוא בא ואומר, אני רוצה לומר לכם על המצב ההפוך. מה קורה כאשר יש הרבה לב, אבל המעשה לא טוב? יש כוונה טהורה וזכה, אבל המעשים לא הגונים. וזה מה שהוא בא ואומר, "ובפרשכם כפיכם". כאשר אתם באים להתפלל, פורש כפיו בתפילה, הכוונה נושא כפיו להשם יתברך. "גם כי תרבו תפילה". תפילה, אומר המלבי"ם, זה שפיכת הנפש. תפילה תמיד באה על תפילה שהיא במחשבה אמיתית וזכה וטהורה. הוא אומר להם, גם אז "אינני שומע". "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם". למה? הרי פה יש באמת לב, יש פה באמת תפילה. "ידיכם דמים מלאו". אומר להם הקדוש ברוך הוא, הרי אתם שופכים דם נקיים. אז רוע המעללים יגרמו שכל כוונת וטהרת הלב בתפילתכם לא תועיל לכם. כי אתה בא עם כל העבירות, עם כל העוונות שלך, ואתה אומר, כאדם הראשון, חטאתי, אכלתי ואוכל עוד. אתה מתכוון להמשיך במעשים הרעים שלך. אז מה יעזור כי יחונן קולו? יבוא וידבר תחנונים, אבל בעצם כוונתו להמשיך לעשות רע, וכוונתו לא לפרוש ממעשיו המקולקלים. בעצם מה אומר להם הקדוש ברוך הוא? כדי שהעבודה תהיה תמה ושלמה, צריך שיהיה גם את פועל מעשה האדם בשלמות, וגם את מחשבת ליבו של האדם בשלמות. אז, שני הדברים האלה נרצים לפני השם. ולכן כשיש לנו צרה, של אף אחד לא יהיה שום צרה, כשאדם זקוק לישועה, הוא פונה לצדיק שיתפלל עליו. למה אתה לא יכול להתפלל לבד? אני יכול. אתה לא יכול להתפלל מעומק הלב? אני יכול. ואתה, אם אתה תתפלל, אולי אתה תתפלל יותר טוב מהצדיק, כי הצדיק יש לו עכשיו עוד 300 להתפלל. אתה מתפלל רק על עצמך, אולי זה יותר טוב? כן, אבל הצדיק יש מעלה שלי אין. הצדיק זך מעוונות. וזה מה שהוא אומר, הצדיק אין ידיו דמים מלאו. אז "בפרשכם כפיכם", "תרבו תפילה", הקדוש ברוך הוא אומר אני שומע. אבל אצלנו, שזה בא יחד עם "ידיכם דמים מלאו", אומר הקדוש ברוך הוא, באיזה זכות יקבלו את תפילתו?
"רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה". כעת הוא בא ואומר להם, מהי הדרך הראויה לעבוד את השם? אז קודם כל רש"י מסביר, מביא את חז"ל, כתוב פה עשרה לשונות, עשרה אזהרות של תשובה. רחצו, הזכו, הסירו, חדלו, למדו, דרשו, אשרו, שפטו, ריבו, לכו. עשר לשונות. כנגד עשרת ימי תשובה. וכנגד עשרה מלכויות, זיכרונות ושופרות. אנחנו על כל אחד אמרנו, על מלכויות עשרה, על זיכרונות עשרה, על שופרות עשרה. עשרה פסוקים. עכשיו הוא בא ואומר להם, כדי שתתקבל התפילה שלכם, אומר המלבי"ם, קודם כל "רחצו". תרחצו את כתמי העוונות שעשיתם בעבר. איך? חרטה, עזיבת החטא. לא די בזה. רחיצה בעלמא לא מספיקה. "הזכו". הזכו הכוונה זיכוך, היטב, תסיר את הכתם מכל וכל. דהיינו, תהיה זך, תעשה תשובה מאהבה, עד שהכתם, הפגם, הופך להיות לאבן יקרה. הפגם, הקלקול, הופך להיות לדבר טוב ומשובח. הרי תשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות. מה שתשובה מיראה עושה מהזדונות עושה שגגות, אבל לא הופכת אותם להיות לזכויות. רק לומר שתשובה מאהבה זה תשובה מאוד מאוד לא פשוטה, והלוואי ונזכה לעשות תשובה מיראה. תשובה מאהבה זה בכלל דרגה גבוהה ועצומה. נחזור לעניין. אז הוא אומר להם, לא די ב"רחצו", אלא צריך "הזכו". זיכוך גמור שיסיר את הכתם מכל וכל, זה על ידי תשובה מאהבה. מתי אנחנו עושים תשובה מאהבה? על פי זה מסבירים את מה שכתוב שחג הסוכות, כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון". אומרים חז"ל, ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות. מה זה ראשון לחשבון עוונות? יש מסבירים, כי פשוטו, עד חג הסוכות אין לבן אדם זמן לעשות עוונות. איך שיצא יום הכיפורים, מיד בונה את הסוכה, רץ מחפש ארבעת המינים, כל הזמן הוא בריצות. כמה יש לו? שלושה-ארבעה ימים עד החג. טוב, זה... לא, עד החג. מיום הכיפורים יש לו לפעמים יומיים, כי שבת באמצע, שישי, אז בכלל אין לו, אין לו זמן לעשות עוונות. מגיע חול המועד, אז יש לו קצת מנוחה. אז "ולקחתם לכם ביום הראשון", ראשון לחשבון עוונות. מפה כבר מתחילים לעשות עוונות. אבל ראיתי הסבר אחר. אומרים שביום הכיפורים הרי יש שאג ממי לא יירא, זה יום הכיפורים, זה עבודת השם מתוך יראה, מתוך תענית, סיגוף, יראים וחלים ורועדים מפניך. לעומת זאת, חג הסוכות זה עבודת השם מאהבה, זה שמחה. איך עובדים את הקדוש ברוך הוא בחג הסוכות? "ושמחת בחגך". יש מצווה להיות שמח כל השבעת הימים. אז מה שהיה עד עכשיו תשובה מיראה, עכשיו אנחנו עושים עליו תשובה מאהבה. עכשיו, כשיש תשובה מאהבה, אנחנו מתחילים לחפש איזה עוונות עשינו בעבר, כי עכשיו על כל עוונות, על כל עוון יש לי זכות, מקבלים שכר. אז אומרים "ראשון לחשבון עוונות". זה היום שבו אנחנו מתחילים לעשות חשבון, רגע, כמה עוונות עשינו בעבר? כי עכשיו כבר עושים תשובה מאהבה, אנחנו רוצים פתאום לזכור כמה עוונות עשינו, כי כל עוון הופך להיות לזכות.
רק חרטה, זה בעבירות שבין אדם למקום, כי עבירות שבין אדם למקום, העוון כבר לא קיים. אדם חילל שבת לפני שבועיים, חילול שבת קיים? גמרנו, מה שהיה, היה. ברגע שהוא עישן, באותו רגע הוא חילל שבת. היום העוון כבר לא קיים, ולכן די בזה בחרטה. אבל עבירות שהם עדיין קיימים, כדוגמה העוונות שבין אדם לחברו, כי אם אני גזלתי ממך עשרה שקלים, העוון עדיין קיים. מה זה עוון קיים? עשרה שקלים שוכבים לי בכיס, גם אם הוצאתי אותם, אבל העוון של הגזל עדיין קיים עד שאני אשיב אותו. ולכן, זה מה שהוא מוסיף, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי. הכוונה לעוונות שהם עדיין קיימים, שאלה עוונות שבין אדם לחברו, שהחטא עדיין ישנו במציאות, צריך שתסיר אותו. איך? תשיב את הגזל, תחזיר את ההונאה, אם חבול שלמת רעהו ישלם, מוציא שם רע יפייס, העוון הזה עדיין קיים. כל זה מה שהוא דיבר עד עכשיו, זה לתקן את העבר.
עכשיו הוא מתחיל לדבר מלתקן את העתיד, מה תהיה ההנהגה בעתיד. חדלו הרע, זה סוף הפסוק, חדלו הרע, זה מכאן ולהבא, קבלה לעתיד, תקבל על עצמך לא לעשות יותר מעשים רעים. למדו היטב, הכוונה למדו, כמו למדו עצמכם להיטיב. זה הכוונה למדו היטב, לא הכוונה תלמד את התורה, תלמד טוב, אלא הכוונה תלמד לעשות טובה, למד עצמך לעשות טוב. דרשו משפט, זה כנגד בין אדם לחברו כמו שאמרנו. דרשו משפט, יש לך ויכוח? לך תדרוש את השופט. יאמר לנו הדיין מה לעשות, הוא טוען כך, אני טוען כך, אל תברח מהעניין, אלא דרשו משפט. כשתדעו מי באמת הנגזל ומי הגוזל, אשרו חמוץ. אשרו חמוץ, אשרו זה מלשון כמו תדריכו. תדריכו חמוץ, הכוונה את הכמו חמוס. תדריכו את האדם החמוס, החמוס הכוונה הגזול.
תדריכו אותו בנתיב המשפט איך לדאוג להשיב לו את הגזלה. ולא רק תדרשו משפט כשיבואו שני הבעלי דינים להתייצב בפניכם, אלא אומר להם גם כן, שפטו משפט יתום. אפילו שהוא קטן, הוא לא יודע לתבוע את הבעל דין לדין, אתה תדאג לו, אתה תשפוט את משפט היתום. אפילו שלא שניהם באים לדין כי הוא לא מבין, אבל אני אהיה לו לפה. ולא רק משפט יתום, שהמשפט של היתום הוא קצוב וקבוע והכי ידוע וברור על פי ההלכה, הוא קם תחת אביו לנחלה, ויש הלכות מאוד ברורות בנוגע ליתום. אומר להם גם ריבו אלמנה. האלמנה היא קודם כל, אין לה יכולת לתבוע את בעלי ריבה לדין, מכיוון שהיא מצד עצמה אין לה עוז ותעצומות נפש, אין מישהו שעומד מאחריה. דבר שני, המשפט שלה לא ברור כמו המשפט של היתום. משפט יתום אמרנו יש הלכות ברורות ופסוקות, אבל במשפט הכתובה יש טענות, יש הכחשות, יש אומרים צררי את פסה, כבר מחיים נתן לה, יש אומרים לא, הוא נתן את זה על חשבון הכתובה, הוא אומר לא, הוא הביא את זה בתור מתנה. בכתובה יש הרבה יותר עיקולי ופישורי, יש הרבה יותר דין ודברים, ואז צריך לריב כדי להגיע אל המשפט. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, לריב פירושו של דבר, ריב זה לסדר את הטענות בדברים שעדיין לא מבוארים. אז יש ריב ביניהם. לעומת זאת משפט זה דבר מבואר, רק צריך לחתוך אותו, צריך לקבוע אותו, צריך שהדיין יגיד זה חייב, זה זכאי. יש דברים ברורים שכתובים על זה בהלכה. אז בנוגע ליתום זה שפטו יתום, אבל בריב אלמנה שזה ענייני כתובה כמו שאמרנו, שזה עם הרבה בעיות, אז שמה ריבו אלמנה, הכוונה תשמעו את שני הצדדים ותראו בדיוק, תוציאו את המשפט לצדק ולאור.
לכו נא ונווכחה יאמר השם. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. הוא אומר להם לכו נא ונווכחה. בואו נווכחה, נווכחה בלשון התנ"ך זה מלשון ויכוח. ויכוח זה לא ויכוח כמו ששניים מתווכחים, אומר כן, ההוא אומר לא. לא. ויכוח פירושו של דבר להוכיח דבר בראיות ואותות ומופתים שכליים. זה ויכוח. יש לך הוכחות, יש לך סברה, יש לך איזה שהוא דבר שאתה תוכל לשכנע על פיו, זה ויכוח. הוויכוח של איוב ורעיו בעל אופי כזה היה. מי שירצה יוכל לשמוע, יש לנו שיעורים על איוב בכל הלשון. כל ההוכחות היו בטענות ומענות, שהם טוענים לו והוא סותר אותם והוא מביא ראיות והם מביאים הוכחות, זה ויכוח. אומר להם השם לכו נא ונווכחה, הכוונה היא בואו אני רוצה עכשיו להתווכח איתכם יחד, אני רוצה עכשיו להבין למה אתם לא שבים אל השם כמו שאני הוריתי אתכם, כמו הדרך שכעת כיוונתי אתכם. ממה אתם חוששים? למה אתם דואגים ואתם יראים לשוב? הרי גם אם יהיו חטאיכם צבועים ואדומים כשנים, שנים זה חוט השני, חוט השני היה אדום. הרי כשלג ילבינו. אם אתם תרחצו, היזכו, כמו שהוא אמר לפני כן, כשלג ילבינו, על ידי זה אתם תטהרו מכל החטאים. ולא רק זה, אלא גם אם יאדימו כתולע. מה ההבדל בין השני לבין התולע? השני זה הבד הצבוע. לעומת זאת התולע זה הצבע איתו צובעים את הבד. זה הצבע עצמו, זה נקרא התולע. עכשיו, יש הבדל בשני דברים בין התולע לבין השני. א', התולע הוא הצבע עצמו כמו שאמרנו. השני רק קיבל צבע. דבר שני, התולע הוא צובע אחרים. השני אין לו כוח לצבוע אחרים, הוא צבוע אבל הוא לא יכול לצבוע אחרים. והוא עכשיו בזה נתן משלים לשני מיני החטאים. הוא אומר להם, א', אם אתם נהייתם כתולע, מה הפירוש? אתם השתרשתם בחטא כל כך עמוק, עד שהחטא הפך להיות כבר חלק מכם. זה לא בד לבן שצבעו באדום, אלא הוא גופו, ההוא הוא האדום בעצמו. הוא האדום בעצמו, הכל כך השתרשתם בחטא, שזה אומר מתוך כפירה, מתוך מרד, לא שהחטא מקרי, במקרה שגג, אלא ממש נהיה אדום חזק, הוא עצמו האדום, גם אם יהיו חטאיכם כשנים, וסליחה, אם יאדימו כתולע, גם אז הוא אומר להם כצמר יהיו. דבר נוסף, אמרנו התולע צובע אחרים. זה בא לומר, גם אם אתם לא רק כמו שנים, אדום, אלא כתולע שהוא גם יכול להאדים אחרים, פירושו של דבר לא חטאתם רק לעצמכם, גם החטאתם אחרים. כי השני הוא אדום לעצמו, אבל התולע הוא לא מסתפק בזה שהוא אדום לעצמו, התולע אמרנו זה מזה מפיקים את האדום, הוא צובע גם אחרים, אתם גם החטאתם אחרים. אז הוא אומר להם תשובו, וגם אם לא תגיעו לכשלג ילבינו, אבל על כל פנים כצמר יהיו. כי הרי ללא כל ספק לבנונית השלג גבוהה מלבנונית הצמר. הצמר הוא אפרפר, הוא קצת אוף-וויט, הוא לא לגמרי לבן, יש לו נוטה מעט לקרם. ולעומת זאת השלג הוא לבן לחלוטין. אז הוא אומר להם, אז הגם שתגידו אבל אנחנו היינו כתולע, החטא הפך להיות עצמי לנו, החטא הוא חטא כזה שהחטאנו גם אחרים, אז הוא אומר להם גם אם הגעתם לכזה מצב, תדעו לכם על כל פנים התשובה תביא אתכם למצב שכצמר יהיו. אז למה אתם לא שבים בתשובה? אין לך דבר שעומד בפני התשובה.
ראיתי בשם מאורה של תורה, מביא בשם תפארת עוזיאל, מסביר בדרך צחות. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כתוב שאדם צעיר אז הדם בקרבו רותח. אבל זקן מנאף זה דבר שאין הדעת סובלתו. ככה הגמרא מביאה, עשיר מכחש, דל גאה. מה אתה עשיר יש לך לכחש? יש לך מספיק, מה אתה בשביל הולך לגנוב עוד 100 שקלים? דל גאה, מה יש לך להתגאות? אתה הרי דל. זקן מנאף, זה רק מגרה יצר הרע בעצמו. זה מה שהוא אומר, אם יהיו חטאיכם כשנים, אם החטא שלכם יהיה בהתאם לשנים שלכם, הוא בן 20 והוא נגיד עושה חטאים של בן 20, אז אומרים לך כשלג ילבינו. יעשה תשובה, כשלג ילבינו. אבל אם לא, אלא חטאים לא כפי השנים, הוא בן 80 והוא עדיין מנאף, אז חטאיכם הם לא כשנים, לא בהתאמה לשנים שלכם, אומר אז כבר אין תקנה. אז התקנה מאוד מאוד קשה. אבל לפחות יהיה חטאיכם, אז יהיה כפי שיעור השנים.
אומר הנביא, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו כי פי השם דיבר. הפסוק הזה בעצם, שני הפסוקים הללו הם המשך למה שראינו בפסוקים הקודמים. בפסוק י"ח הוא אמר להם לכו נא ונווכחה יאמר השם, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. דהיינו, מה הבעיה? למה לא תעשו תשובה? לכו נא ונווכחה, בואו נתווכח הרי אני מוכן למחול לכם את העוונות, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ואם כן, למה לא תשובו בתשובה? ואז עכשיו הוא בא ומבטיח להם ואומר להם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. הכוונה אם תתרצו ותשמעו את מה שאני מבקש מכם, הרי טוב הארץ תאכלו. דהיינו, שימו לב איזה נזק יש לכם מזה שאתם ממשיכים ועושים מעשים רעים ונמנעים מלשוב בתשובה. וזה מה שהוא אומר, אם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו. אם אתם תמאנו לשמוע ותמרו את פי השם, אז אם ככה בחרב תאוכלו. תכף נסביר מה זה לשון תאוכלו. אומר להם מדוע תעשו כן? כי פי השם דיבר. אם אתם ממאנים לשמוע, אז אתם תקבלו חרב כי הרי פי השם דיבר. פירושו של דבר, מאז ומעולם כשהשם דיבר לא נפל מדבריו ארצה. אז שלא תחשבו שזה איום סרק, שלא תחשבו שאלה דברים שלא יתקיימו, הלא פי השם דיבר. והקדוש ברוך הוא לא שב בו מגזירה שגזר. מסביר המלבי"ם שאדם לא נמנע מלעשות דבר מה, אלא אם כן שהדבר הזה קשה לו, או כי הוא לא מכיר בתועלת שלו. למה הוא לא עושה את זה? כי זה לא יועיל. אפשרות שנייה, זה יועיל אבל זה קשה לי. אומר כאן הקדוש ברוך הוא כביכול כנגד שני הדברים הללו אומר להם. א', בואו תראו זה לא קשה. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ברגע אדם יכול לשוב בתשובה וכל החטאים האדומים שלו יתלבנו. דבר נוסף, הוא בא ואומר להם, מה תגידו מבחינת שאין לי בזה תועלת? אומר להם הרי תראו שאם אתם תעשו את רצון השם תזכו לתועלת. התועלת היא שטוב הארץ תאכלו. ואם לא תעשו את רצון השם אז יהיה לכם נזק, שחרב תאוכלו. אז יש פה שני דברים. דבר אחד הוא אומר להם, זה קל, זה לא כבד שתוכלו להגיד בגלל שזה כבד נמנענו. דבר שני, תגיד אני לא בטוח שיש תועלת, אומר בוא ואראה לך שיש תועלת, והשם מדבר, אם השם מבטיח אז בוודאות שמה שהוא אומר יתקיים במאת האחוזים.
בואו נדקדק בלשון. אנחנו, אם שמתם לב, בספר ישעיה המלבי"ם בחלק של ביאור המילים עומד הרבה, מכיוון שפה מדובר בלשונות של נבואה, ולשונות הנבואה חוזרות על עצמן במה שמוגדר בדרך כלל בפי הרד"ק כפל העניין במילים שונות. כפל העניין במילים שונות. דהיינו כותב את אותו דבר במילים שונות. וכידוע שהמלבי"ם מתנגד מאוד לתפיסה הזאת. אין דבר כזה לכפול העניין במילים שונות. אם הוא כפל את העניין הוא גם כפל את הרעיון. זאת אומרת יש עניין בכפילות וכל מילה באה לבטא דבר מה אחר, כפי שהארכנו להסביר בהקדמה של המלבי"ם. ולכן פה המלבי"ם אומר, יש הבדל בין מי שממאן לבין לא אובה. מה ההבדל? לא תאבו או תמאנו, לכאורה זה שני ביטויים שמבטאים את אותו רעיון. אני לא אובה בדבר הזה, אני ממאן לדבר הזה. אומר המלבי"ם יש הבדל ביניהם. ממאן זה בפה. אבל לא אובה זה בלב. יכול להיות אדם שהוא אובה וממאן. הוא מאוד רוצה את זה אבל מציעים לו, לא, לא צריך, לא, לא, אני לא מעוניין. אבל בליבו הוא אובה את זה. אובה מלשון כמו מתאווה לזה, רק שזה ב' זה ב-ו'. כן? תאוות ליבו. זאת אומרת הוא בלב רוצה את זה. ויכול להיות הפוך. אדם שהוא לא אובה דבר מה, אבל הוא בלתי ממאן. הוא לא רוצה את זה, אבל מציעים לו, הוא לא אומר לא, לא, לא. דהיינו מצב שאין פיו וליבו שווים. מצד אחד יכול להיות כמו שאמרתי, שאדם הוא אובה אבל ממאן, או לא אובה ולא ממאן. אז אם ככה שואל המלבי"ם, היה צריך להיות כתוב כאן, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם לא תאבו ומריתם חרב תאוכלו. לכתוב את אותו לשון. למה קפצת לאם תמאנו? אומר המלבי"ם, בוא תראה כמה זה מדויק. הוא אומר להם, אם לא מספיק אם אתם תשמעו בפועל, אלא מה שצריך זה שתאבו. תאבו כמו שהסברנו, זה רצון הלב. הוא אומר להם לא די שאתם תשמעו בפועל, אבל בתוך תוככם לא תרצו לעשות כן. אם תאבו ושמעתם, שיהיה לכם רצון הלב כדי לעשות את זה, אז אני מבטיח לכם טוב הארץ תאכלו. אבל אם תמאנו, אם תמאנו פירושו של דבר, יכול להיות שבלב אתם אובים, אבל בפה מה? אתם ממאנים. הוא אומר אתם תענשו. למה? שימו לב, אומר המלבי"ם, כי רוב החוטאים הבלתי מורדים, ליבם תאב לשמוע, רק יצרם מנצחם. רוב העולם שחוטאים ונכשלים, בתוך ליבו הוא רוצה באמת לעשות רצון השם. ויום הכיפורים שעברנו עכשיו יוכיח. כלל עמך בית ישראל היו בבית הכנסת. למה? כי באמת בתוך תוכו הוא רוצה לעשות רצון השם. אז למה הוא ממאן? למה בפועל הוא ממאן? כי היצר מתגבר עליו. אבל באמת מה בלב הוא רוצה? בלב הוא רוצה להיות ירא אלוקים, בלב הוא רוצה לעבוד את השם, בלב הוא רוצה לקיים מצוותיו. לכן הוא בא ואומר להם, אני לא אומר ואם לא תאבו ומריתם. לא תאבו ומריתם כמו שאמרנו, לא תרצו בלב, אומר לא צריך להגיע לכזאת קיצוניות שגם בלב לא תרצו. אפילו אם אתם תרצו בלב, אבל בפועל אתם תמאנו, חרב תאוכלו. כי בעצם רוב בני אדם אובים בלב, אז זה לא מספיק שתגיד אני הלב שלי הוא זך, אני רוצה. אומר לא, לא, לא, תדעו לכם, אם תמאנו, בפועל למעשה מה אתם? ממאנים, זה כבר מספיק שעל ידי זה יקבלו את העונש.
ראיתי הסבר, ככה מובא בספר פנינים יקרים. המפרשים אומרים, זה ווארט. המפרשים אומרים שכתוב שלא משלמים שכר מצוות בעולם הזה. ככה הגמרא בקידושין אומרת, שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. אז שואלים לכאורה, יוצא אם כן שהשם עובר על בל תלין. בתורה נאמר בל תלין שכר שכיר. והאדם עובד פה, אז בל תלין. אז יש תירוץ אחד שאומר, בל תלין זה יום, נכון? אלף שנים בעיניך כיום אתמול. אז זה עוד באותו יום, השם נותן לך את השכר עוד באותו יום. אין פה בל תלין. אבל יש הסבר נוסף, שכתוב שאם בן אדם שכר אדם אחר על ידי שליח, הוא לא עובר בבל תלין. בעל הבית לא עובר בבל תלין. זאת אומרת, אם אני לקחתי אותך היום בתור פועל, לא שילמתי לך בזמן, עברתי על בל תלין. אבל אם שלחתי את ראובן שישכור אותך בתור פועל, גם אם לא שילמתי לך חודשיים, לא עברתי על בל תלין. על הלאו לא עברתי. ודאי שזה לא טוב, זה מכוער, אבל לא, לא עברתי על בל תלין. עכשיו שימו לב, התורה את כולה הרי קיבלנו מאת השם יתברך על ידי שליח. על ידי מי? משה רבנו. כל התורה קיבלנו על ידי שליח, ממילא אפשר להגיד שהשם עובר על בל תלין? אומר השם, אני שכרתי אתכם על ידי שליח, על ידי משה רבנו. אבל יש לנו בעיה, יש שם שתי מצוות שהשם שכר אותנו בעצמו. אנוכי השם אלוקיך ולא יהיה לך מפי... מפי הגבורה שמענום. שתי הדיברות הראשונות, לפני שעם ישראל אמר דבר אתה עמנו ונשמעה פן ידבר עמנו אלוקים פן נמות, לפני זה שתי הדיברות הראשונות, אנוכי ולא יהיה לך, שמענו את זה מפי השם. יוצא אם ככה, שעל שתי המצוות הללו של אנוכי השם אלוקיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, על שתי המצוות האלה צריך לשלם לאדם כבר בעולם הזה. אם לא, זה בל תלין. וזה עכשיו מה שהוא בא ואומר כאן. אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. איפה זה? כאן בעולם הזה. ואם אתה תבוא ותשאל, מה פתאום בעולם הזה? הרי הקדוש ברוך הוא שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, למה הוא משלם כאן את השכר בעולם הזה? אומר לך, כי פי השם דיבר. על מה הוא דיבר פה? על עבודה זרה. אל תעבדו עבודה זרה. עבודה זרה מי דיבר איתנו? השם בעצמו. כשהשם בעצמו מדבר, אז הוא חייב לשלם כאן בעולם הזה. לכן אומר טוב הארץ תאכלו, פה בעולם הזה. זה התוספת כי פי השם דיבר. היות ופי השם דיבר, ממילא הוא מחויב כביכול לתת את השכר כאן בעולם הזה, ולכן טוב הארץ תאכלו כאן בעולם הזה.