פרק א - חזון ישעיהו והתוכחה - חלק א

ספר ישעיהו, בעזר השם נעשה ונצליח. פרק א'. חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה.

חזון ישעיהו בן אמוץ. רש"י מביא את דברי חז"ל, אמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ ואמציה אחים היו. אמציה מלך יהודה ואמוץ היו אחים. האבן עזרא מסביר בזה דבר מעניין מה שמצאנו, שירמיה נרדף מאוד. זרקו אותו לחצר המטרה, מה הוא לא עבר? ירמיה עבר צרות צרורות. ישעיה לא עבר כאלה צרות. אומר האבן עזרא, לפי מה שהסברנו עכשיו זה מובן, כי הוא היה ממשפחת המלוכה. ישעיהו בן אמוץ ואמציה שהיה המלך, הם היו אחים. ממילא אף אחד לא רדף אותו כי הוא היה מקורב למלכות.

חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים. כתוב כאן לשון חזון. למה חזון ולא נבואת ישעיהו בן אמוץ? אז רש"י מסביר, מכיוון שהן דברי תוכחות וקושי, קרא אותם חזון, מלשון קשה. נבואה יש לה עשרה ביטויים, עשרה לשונות של נבואה, וחזון זה הלשון הקשה, חזות קשה הוגד לי. לכן נקט לשון חזון. חזון זה מלשון לחזות, כן? הנביא הרי רואה וחוזה, לכן זה נקרא לשון חזון.

חזון ישעיהו בן אמוץ. יש אומרים אגב שחזון זה מהדרגות הגבוהות של הנבואה, ולכן נקט חזון מכיוון שהוא הגיע לדרגה גבוהה של נבואה. אבל המפרשים אומרים, מה שכתוב כאן אשר חזה על ירושלים... יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה, זו לא הנבואה הראשונה שלו. הגם שהיא תחילת הנבואה, היא הראשונה בספר ישעיה, אין זה תחילת הספר, אומר רש"י. ולמה נקרא ספר חזון ישעיה? מכיוון שבעצם התחלת הספר הייתה בנבואה שהוא התנבא בשנת מות המלך עוזיהו. ואשמע את קול השם אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואז אמר ישעיהו הנני שלחני. זו הייתה תחילת השליחות. כאשר חלה עוזיהו ואז הוא אמר לו תשלח אותי, משם השם התחיל לשלוח אותו. אז למה אם ככה נאמר כאן חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים אם זו לא ההתחלה? אומר המלבי"ם, כי את הנבואה הזאת הוא חזר בימי כל מלך ומלך. הוא חזר עליה בימי עוזיהו, ואחרי זה בימי יותם, ואחרי זה בימי אחז, אחרי זה בימי יחזקיהו, ולא הזכירו פה עוד אחד משום רשעותו הגדולה, זה גם בימי מנשה. כיוון שבסופו של דבר הרי מנשה הרג את ישעיהו הנביא, ואם כן לא רצה להזכיר כלל את שמו. והוא מזכיר לך ואומר לך, תדע לך, הנבואה הזאת חזרה על עצמה בכל מלך ומלך, היה צריך לחזור ולהזכיר להם את הדברים אשר נאמרו כאן.

על יהודה וירושלים. המלבי"ם אומר, הנבואה מחולקת לשתיים. מפסוק ב' עד פסוק כ"א זו נבואה על שבט יהודה בכללותו. מכ"א עד כ"ז זה נבואה על ירושלים בפרטות. מכ"א עד סוף הפרק זה על יהודה וירושלים. ולכן הוא מזכיר לך גם יהודה וגם ירושלים. יהודה זה כל מקום מושבות שבט יהודה, גם מחוץ לירושלים. לעומת זאת ירושלים זה רק אלה שישבו בתוך ירושלים.

הייתי רוצה להקריא לכם את הקדמת המלבי"ם לספר ישעיה, אבל כיוון שלשונו מליצית ומאוד קשה, אז אני השארתי רק ככה את הסוף שלו, לא את כל ההקדמה. אומר המלבי"ם: כמעט התרגש צור לבבי בקול כנפי הכרוב המשיקות אישה אל אחותה, כי רוח החיה בהמה. ונפשי רגע שטה, עפה, דאתה על כנפי רוח, על גפי בת שמיים הזאת המדברת גדולות. כמעט החל רוח השיר לפעמה, רוח המליצה לפרוט על פי הנבלים, כמעט רפו ידיי מלעצור בעד המעופפת הזאת, מעופפת שחקים, ובפני תועפות מליצותיה לא עצרתי כוח. אני לא אסביר את כל מה שהוא אומר כי זה צריך חצי שיעור, אני רק אומר לכם רק את הרעיון של הדברים. הרעיון הוא שבעצם אני היה לי איזה שהוא רצון לכתוב בלשון מליצית, בלשון גבוהה, בלשון מרוממת, כמו לדוגמה השורות האחרונות שעכשיו קראתי. אבל למה באמת לא עשית את זה? למה כתבת לשון הרבה יותר עממית?

והנה קול המונים רבים עליהם יחדתי דברתי בכל המחברת הזאת. קול המונים רבים אני שומע קורא באוזניי לאמור: נא אל תדבר אלינו נשגבות, אל תבוא לנסותנו בחידות, דבר אלינו יהודית באוזני כל העם אשר על החומה. כמו הלשון שאמרו אנשי חזקיה לאנשי סנחריב, דבר איתנו יהודית. במילים פשוטות, דבר בגובה העיניים. אל תדבר איתנו בלשון מליצית, בשפה נשגבת. וכרגע התעוררתי מחלומותיי אלה, דהיינו אותם שאיפות שהיו לי לכתוב בלשון מליצית, הכינורות דמו, שרים ושרות נאלמו, וכחלום מהקיץ נפוצו חזיונות המליצה מעל פניי. אני כבר לא יכול לכתוב בלשון מליצית.

בערב והנה פני הכרוב פני אדם. עכשיו פני הכרוב, מלאך, אני רואה פני אדם. עט וקסת ידי אדם תחת כנפיהם, וכל בעלי כנף להם כאחד האדם פה ולשון שפתיים. אני רואה שאני צריך להתבטא בלשון הרבה יותר עממית, הרבה פחות מרוממת. אבל מרגיע אותנו המלבי"ם: מעתה אל תשתאה, אל תשומם, אל תיסוג אחור ידידי הקורא, כי מעתה כאחד האדם אדבר עמך, כאחד האדם אשר כגילך. מעתה אדבר עמך בכל לשון שאתה שומע. מעתה שפת לא ידעת לא עוד תשמע. לא תשמע ממני שפה גבוהה, שפה מליצית שלא יהיה לך אפשרות להבין אותה. ואנחנו נמשיך.

שמעו שמיים והאזיני ארץ כי השם דיבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. אנחנו בדיוק בפרשת האזינו. האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פה זה הפוך, פה זה שמעו שמיים, לא האזינו השמיים. לעומת זאת משה רבנו אמר לארץ תשמע, וישעיה אומר האזיני ארץ. חז"ל כבר עומדים על הסתירה הזאת ויש על זה המון פירושים. למדנו גם באור החיים הקדוש למדנו הסבר לזה, ויש כמעט כל מפרש כותב לבאר על פי עניינו. אנחנו לא נלמד את כל מה שהמפרשים אומרים, רק נרצה לראות מה שרש"י אומר ונרצה לראות עוד ביאור.

רש"י אומר, כאשר העדים באים להעיד, אם העדות שלהם היא לא מכוונת, לא במדויק אומרים את אותו דבר, אין עדותם מתקבלת. הרי השמיים והארץ פה הם שני עדים. אילולי שבא ישעיה ונתן שמיעה לשמיים והאזנה לארץ, לא היה ניתן לקבל את עדותם. כי הרי היו באים ואומרים לארץ, מה, מה היה אצלך? אז הייתה אומרת אני האזנ... אני שמעתי. מה הייתה עדותך השמיים? אני האזנתי. אה, זה לא אותה עדות בכלל. זה שמיעה, זה האזנה. כל אחד כביכול מעיד על משהו אחר. מה עשה ישעיה? בא ואמר, ביחס לשמיים שמיעה, וביחס לארץ האזנה. אז יש לנו ארץ שגם שמעה וגם האזינה, ויש לנו גם שמיים שגם שמעו וגם האזינו. אצל משה כך, אצל ישעיה כך, עדותם מכוונת. שניהם מעידים על אותם דברים, גם על שמיעה, גם על האזנה. ממילא מכאן יש תוקף כבר לעדותם.

השמיים והארץ, למה דווקא אותם? אז יש לנו הסבר אחד, כי הם עדים. כתוב והעידה בם את השמיים ואת הארץ, כי הם קיימים, הם קיימים לעולם. קיימים לעולם פירושו, אין מצב שבו אני אחפש את העדים, הלכו למדינת הים, מתו. העדים האלה קיימים לעולם. דבר נוסף, יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. אם אנחנו נסטה מהדרך, מי אלה שייפרעו מאיתנו? השמיים לא יתנו טלם, הארץ לא תיתן את יבולה. ממילא הם אלה שייפרעו מאיתנו ראשונים. לכן, אומר הרד"ק, הזכיר כאן את השמיים ואת הארץ כעדים, שהם אלה שייפרעו כאשר לא נעשה כהוגן.

עוד הסבר הרד"ק מסביר למה משה רבנו אמר האזינו השמיים ותשמע הארץ. אומר הרד"ק, מכיוון שמשה רבנו היה קרוב לשמיים, לכן הוא אומר האזינו השמיים. כשאתה קרוב, אתה אומר לשון האזנה. כשאתה רחוק, אתה אומר תשמע, תשמע, אתה רחוק, הוא רחוק ממך. אז משה רבנו היה קרוב לשמיים, אמר האזינו השמיים. הארץ היא רחוקה, היא למטה, אז הוא אומר תשמע הארץ, אני אגביה את הקול, גם היא תוכל לשמוע. לעומת זאת ישעיה לא היה בדרגה של משה, ולכן ישעיה אמר שמעו שמיים. הוא פה עומד, הוא צועק לשמיים, שמעו שמיים. מצד שני הארץ, הוא קרוב אליה, אז הוא אומר האזיני ארץ, היא נמצאת לידי. כל אחד בעצם מדבר מאותה נקודה שבה הוא נמצא.

אומר המלבי"ם, שמעו שמיים, קורא לשמיים ולארץ שהם בעצם העדים המפורסמים כמו שאמרתי. ואז הוא בא ואומר להם, כי השם דיבר. אם השם דיבר, מי לא יקשיב? מי לא יאזין? בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. אומר המלבי"ם, על פי כללי המוסר, עצם זה שהאבא גידל את הילד שלו, גם אם לא העניק לו, גם אם לא השפיע עליו מיליונים, אבל גידל אותו. עצם זה כבר נותן לו חוב מוסרי כלפי האבא. בנים גידלתי. וכל שכן אם האבא הזה העדיף את הילד הזה ונתן לו כל טוב יותר מאשר לכל האחים שלו והשפיע עליו במנה קדושה, על אחת כמה וכמה שהבן צריך להכיר טובה לאבא. אז זה מה שהוא אומר, בנים גידלתי. רק מעצם זה שגידלתי, הייתם צריכים להכיר טובה להשם. ולא רק זה, אלא גם רוממתי. אני הרי רוממתי ונישאתי אתכם מעל כל עם, רוממנו מכל לשון. על אחת כמה וכמה שהיית מחויב לעשות רצון השם. ועם כל זה, והם פשעו בי. והם לא עשו ולא נהגו כפי שהיה מתבקש מהם.

ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. ידע שור קונהו. רש"י מסביר, השור מכיר את מי שקנה אותו, הוא ירא ממנו. השור לא אומר לבוס שלו, אני היום לא חורש חביבי, אני היום בשביתה. אתה לא נתת אתמול מספיק מספוא, לא נתת מספיק תבן, אני לא עובד. חמור אבוס בעליו. והחמור מעולם לא אמר איני טוען משא היום. היום אין לי כוח, היום אני בחופשה, היום לא מתאים לי, היום אני בדיכאון. אין לו תירוצים. הוא הולך לעבודה כמו שצריך. אומר השם, ומה אלו שנבראו לשמש אתכם, הם לא לקבל שכר אם יעשו טוב, ולא יקבלו עונש אם יעשו רע, ואף על פי כן לא שינו את תפקידם. אתם עם ישראל, שאם אתם עושים טוב אתם מקבלים שכר, ואם אתם חוטאים אז חלילה וחס עוד נענשים, מקבלים פורענות, אתם, עמי, לא ידע, לא התבונן? איך לא נתתם לב להתבונן?

המלבי"ם כדרכו, הרי הוא הסביר לנו לפני כן שיש מושג של בנים, עצם זה שהאבא גידל אותנו, ויש מושג שהאבא העדיף אותנו, עוד רומם אותנו, לא סתם רק נתן לנו לאכול ולקח אותנו לקופת חולים, אלא עוד נתן לנו רוממות מעל כל הבנים האחרים. הוא בא ואומר לך, בוא ותראה שהטבעים האלה נתונים גם בטבע בעלי חיים. השור, עצם זה שקנו אותו כבר מכיר את הבעלים שלו. ידע שור קונהו. חמור, מה לעשות, רמת האינטליגנציה שלו נמוכה יותר, זה שהוא קנה אותו זה לא מספיק. אבל אם הוא ישים לו לאכול טוב, נו, אז הוא כבר יכיר את הבוס שלו. חמור אבוס בעליו. על ידי שהוא נותן לו לאכול באבוס, אז הוא מכיר אותו. אבל הוא אומר, תראה, ישראל לא ידע. הרי אני קראתי להם ישראל. ישראל פירושו הם חלקי, הם קנייני, הם עבדיי, זה הרי בנים גידלתי. על כל פנים היית צריך להכיר את אדוניך, את הקדוש ברוך הוא, כמו השור. אבל עמי, ישראל לא ידע. עמי, עמי, אתה לא סתם ישראל, אתה לא עוד בן, כמו שאמרתי רק גידלתי, אתה גם רוממתי, אתה בגדר עמי. איזה עוד אומה לקחתי לי? את מי עוד הרעפתי והשפעתי עליה באופן פרטי כל כך הרבה? אז זה לא סתם גידלתי, זה כבר רוממתי, אתם עמי. אז למה לא התבונן? אם ככה מדוע אינכם מתבוננים?

המלבי"ם אומר, תשים לב פה קודם כל בענייני טבע האדם. כשהאבא באמת משפיע על הבן, אבל מתי הבן באמת אוהב את אביו, מתי הוא מרגיש קשור אליו ביותר? כאשר האבא נתן לו מעבר למה שהוא צריך לתת. אם האבא נותן לבן כמו שכל אבא מגדל את בנו, אז הבן קשור לאבא באופן סטנדרטי. אבל אם האבא משפיע עליו הרבה מעל ומעבר, אז הקשר ביניהם הרבה יותר גדול. וזה אומר שעל פי הכרת הטוב, המחויבות שלו כלפי האבא שהשפיע עליו כל כך הרבה היא הרבה יותר גדולה. ולכן הוא אומר, תשים לב שהמחויבות שלנו היא הרבה יותר גדולה משל הגויים. הגויים לא השפיע עליהם השם כל כך הרבה, שבע מצוות זה מספיק. אבל עליך השם השפיע, אתה צריך תרי"ג מצוות. מי עוד זכה יותר למעלה? הכהנים. לכהנים יש יותר מצוות מהישראל. למי יש מעלה עוד יותר גבוהה? הכהן הגדול. הכהן הגדול יש לו מעלה יותר מן הכהנים. יש עליו מחויבויות, יש עליו מצוות, מנחת חביתין בוקר ערב, יש לו דרגה, ממילא יש לו גם דרישות, ממילא יש גם תביעות. המלך, דרגה מרוממת ונישאה. אתה מספיק שיהיה לך ספר תורה בארון, המלך לא, אומרים לו אדוני, צמוד אליך, אתה הולך עם הספר תורה. ככל שאתה מקבל מעלה גדולה יותר, זה תובע ממך יותר, זה דורש ממך יותר.

עכשיו אומר המלבי"ם, תשים לב שיש באדם את כל הכוחות של כל בעלי החיים. זאת אומרת, אם יש כוח בבריאה, הכוח הזה ישנו גם באדם. ולכן כתוב שאלמלא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, היינו לומדים גזל מנמלה, היינו בעצם לומדים מכל הבעלי חיים את כל הטבעים. הוי רץ כצבי, קל כנמר, גיבור כארי. זאת אומרת, כל הכוחות שניתנו בבעלי החיים הם כעין נגיד סימן למה שיש באדם בכל כוחותיו. ובאדם יש בו קצת מהאריה, וגם קצת מהשפן, לפעמים קצת מהנחש, ולפעמים גם קצת מהנמלה. ובקיצור, באדם יש בו את כל הכוחות שיש בבריאה, והוא צריך מינימום הכרחי ללמוד מהבעלי חיים. אם הבעלי חיים אתה רואה אותם שמתנהגים באיזושהי דרך מוסרית מסוימת, אז זה לא בגלל שיש בהם מוסר, זה כדי ללמד אותך. זה כדי שאתה תסיק מזה מסקנות. כדי שאתה תלמד איך להתנהג, כי הקדוש ברוך הוא נטע בך את כל הכוחות של כל בעלי החיים. ולכן, אומר הקדוש ברוך הוא, הנה בואו וראו, אתם מצד המוסר, השפיעו עליכם, נתנו לכם, הייתם צריכים להכיר טובה לקדוש ברוך הוא, אז למה פשעתם בי? ולא זו בלבד, אומר להם, גם בטבע שלכם ניתן הטבע הזה. כי אם אתה רואה ששור וחמור מכירים את אבוס בעליהם ומכירים לו טובה, מה זה אומר? שיש לך את זה בטבע. אז זה תביעה עוד יותר גדולה. הטבעתי את זה כחלק מהטבעים שלך את הכרת הטוב. אז איך היית מסוגל להיות כזה כפוי טובה כלפי הקדוש ברוך הוא? הרי זה חלק ממך. זה לא רק מחוק המוסר שמישהו נתן לך אז על פי כללי המוסר צריך להחזיר לו, אלא גם טבעתי בך את זה כמו שבשור ובחמור טבוע בטבעם המידות הללו. אז איך ייתכן שאתם פשעתם בי?

הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את השם, ניאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור. מה הלשון הוי? רש"י מסביר שכל הוי שבמקרא לשון קובל וקונן, מלשון מקונן, כאדם הגונח מליבו וצועק אהה. המלבי"ם לעומת זאת מחלק בין הוי לבין אוי. הוי זה הכרזה. הו העם הנכבד, לשון הכרזה. כשאדם מדבר בפאתוס אז הוא אומר הוי. לעומת זאת אוי זה מה שאנחנו היום קוראים אוי, אוי ואבוי. כשקורה לבן אדם משהו אז הוא צועק אוי. אז לכן אומר המלבי"ם, כאן זה לשון הכרזה ולא לשון כאב וצער. ומה הוא אומר להם? הוי גוי חוטא. אתם עם חוטא, עם כבד עוון אשר עזבו את השם, ולכן אני אשאל אתכם על מה תוכו? מה הועיל לכם שעזבתם את השם? ועכשיו הוא יסביר לנו.

הוי גוי חוטא, עם כבד עוון. אומר המלבי"ם, זה בנוי בצורה של דרגה על גבי דרגה, כשהוא הולך ומגדיל, הולך ומגדיל את חטאיהם ואת עוונם. ולכן הוא אומר, תראה, בהתחלה הוא אמר גוי חוטא. מה זה חטא? שגגה. חטא בלא כוונה. לאחר מכן הוא בא ואומר, עם כבד עוון. עוון זה כבר במזיד. עוון זה עיוות השכל, כמו שהמלבי"ם אומר. חטא, מתגבר עליו תאוותו. עוון זה עיוות השכל. השכל שלו מעוות, פירושו אני דווקא בוחר בזה. זה כבר מזיד, זה יותר מחטא. אומר, לא עשיתם ככה מדי פעם, אלא זרע מרעים. מרעים זה כבר תואר. תואר פירושו, כמו ההבדל בין אם אתה אומר לילד אתה עשית מעשה רע, לבין אם אתה אומר לו אתה ילד רע. רע כבר הדבקתי לו את זה כתואר. מעשה רע, אני לא אומר אתה... המעשה שעשית הוא לא טוב, אבל אתה ילד טוב. אבל אם אני אומר אתה ילד רע, זה כבר השם תואר שלך, אתה רע. אז הוא אומר, אתם כבר בנים מרעים, זרע מרעים. זרע מרעים זה שם תואר שאתם עושים את הרע בתמידות. ולא זו בלבד שתעשו את זה נגיד לשם איזה תועלת או למלאות את תאוותכם, אתם בנים משחיתים. מה פירוש משחית?

אני אתן דוגמה. היה לא מזמן, קראתי על איזה שהוא אדם שהיה בהרי האלפים, אחד מאלה שעושים סקי. אז הם עולים עם מעלית עד למעלה ויורדים עם הסקי, עם המחליקיים, עם המגלשיים, מחליקים עד למטה. הבן אדם הגיע קצת באיחור, עלה, ההוא למטה לא ידע חוכמות, הגיעה השעה, צריך לכבות את החשמלים, כיבה את הכל, התכבתה גם המעלית. הבן אדם תקוע שמה אי שם בהרי האלפים למעלה, בלי חשמל, בלי מעלית נוסעת, הוא בעצם, אתם מבינים, הוא בתוך מקפיא. בתוך זמן לא רב הבן אדם גומר. אחרי חמש שעות אולי חילצו אותו. מה, מה הוא עשה בינתיים? הוא אמר שהיה לו כסף בכיס, היה לו כמויות של כסף בכיס, והוא הוציא, והיה לו מצית, והוא הדליק את זה והתחמם ליד זה. כל פעם היה לו עוד משהו שהוא שרף כדי להתחמם, אם לא, לא היה לו סיכוי לשרוד. אני עכשיו שואל אתכם, הבן אדם הזה, אני חושב שהוא אמר שלמעלה מ-1000 יורו זה היה שם. הבן אדם הזה ששרף את הכסף, הוא השחית כסף? לא. הוא החיה את עצמו. אבל אם עכשיו בן אדם ייקח כסף, ישים פה ויצית אותו, מה אנחנו נגיד? השחית את הכסף. בעצם מה ההבדל? שניהם עשו את אותה פעולה. השאלה אם יש איזה תועלת או בלי תועלת. להשחית, אומר המלבי"ם, תמיד פירושו מבלי הנאה, מבלי תועלת, סתם לשבור, סתם להרוס, זה נקרא השחתה. אז זה יותר ממה שהיה מקודם מרעים, אתם נהייתם בנים משחיתים. משחיתים מבלי תועלת, מבלי הנאה, סתם לעשות רע, גם מבלי שיצא לכם איזה שהוא רווח בעבירה שעשיתם.

אומר המלבי"ם, בוא תראה עכשיו באיזה התאמה נפלאה זה. אם תשימו לב, אני עד עכשיו פירטתי את סוגי העוון. זה היה חטא, לאחר מכן עוון, לאחר מכן מרעים, לאחר מכן משחיתים. אבל אם שמתם לב, נשתנה גם תוארם של ישראל. בהתחלה זה היה גוי, אחרי זה זה עם, אחר כך זרע, לאחר מכן בנים. אומר המלבי"ם, למה השינויים הללו? אומר המלבי"ם, כמו שהוא הלך ועלה ואמר, תראו עד כמה זה חמור, עוד יותר חמור, עוד יותר חמור, ממש משחיתים, הכי חמור, מהקל אל הכבד, כך גם כן הוא מגדיל עוונה מצד התואר שלהם. אינו דומה גוי חוטא לבן שחוטא. ככל שאתה יותר קרוב, הפשע שלך כלפי אבא שלך הוא הרבה יותר גדול. וזה מה שהוא בא ואומר. ככל שהוא יותר מאוחר בפסוק, הוא יותר חשוב. עם יותר מעולה מגוי. גוי זה שם מאוד כללי, עם זה שם יותר פרטי. זרע זה כבר זרעו, זה כבר יותר קרוב מאשר באופן כללי עם. לאחר מכן בנים, זה כבר הכי קרוב. הבנים שלו, אתה יכול להגיד זרעו גם הצאצאים וצאצאי הצאצאים, כולם נחשבים לזרעו. אבל הבנים שלו, זה כבר תואר שבא רק על אלה שהם ישירים ממנו, זה כבר תואר יותר קרוב. אז הוא אומר, כמו שגדל כאן האיכות של החטא, גדל גם כן האיכות של העם. וממילא, אם אתה מגדיל את תואר העם כיותר קרובים, אז זה עוד יותר מגדיל את העוון. ולכן עושה סדר הכתובים, אומר המלבי"ם, הוא כך: הוי גוי חוטא. אתם קודם כל גוי, אתם גויים, סתם אומה, ועשיתם חטא בשגגה. ולא זו בלבד, אלא אתם עם, שזה מעלה יותר גדולה, ולא רק מצד העושה את החטא, אלא גם החטא מצד עצמו, כי זה עוון, עם כבד עוון. ואתם זרע, שזה עוד יותר מעלה, ולא זו בלבד אלא הייתם מרעים, שזה יותר קשה מעוון. ואתם בנים, שזה מעלה עוד יותר גבוהה, ואתם משחיתים, שזה ההשחתה הדבר הקשה והגדול ביותר.

עזבו את השם. מה עזבו את השם מוסיף פה? כבר אמרת את כל מה שאפשר להגיד. מה הוספת בעזבו את השם? אומר המלבי"ם, על השומרונים כתוב, את השם היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים. עבודה זרה בשיתוף. נו, אפשר להבין. אתה בא ואומר, יש כוחות בבריאה, לא יודע, זה מה שאני רואה. בורא עולם, בסדר, גם הוא אופציה. גם אותו ניקח בחשבון. זה היו השומרונים. אבל אתם את בורא עולם לא לקחתם אפילו כאופציה. אפילו בשעות הפנאי לא אמרתם גם בורא עולם. אלא עזבו את השם, את השם עזבתם מכל וכל. הגמרא אומרת, היו להם 365 מיני אלוהויות, ובכל יום היו עובדים את אותו אלוה. השם? לא בא בחשבון, הוא לא נכנס שם, הוא לא היה חלק מהאלוהויות שאותם היה צריך לעבוד. וזה מראה, חז"ל אומרים, אפילו כתורמוס הזה הנאכל בסוף סעודה לא עשאוני בניי. תביא את השם כקינוח אפילו, בסדר? לא כמנה עיקרית. לא, גם את זה לא. פעם הסברנו שהיה פה לימוד זכות על עם ישראל.

בתוך תוכו עם ישראל יודע שהשם הוא האלוקים. בתוך תוכו הוא יודע שהשם הוא האמת. והוא יודע שמה שהשם תובע ממנו זה מה שהוא באמת נתבע לעשות, וכל העבודות זרות הכל זה שקר. למה הוא עושה אותם? כמו שחז"ל אומרים, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. זאת אומרת, אני עובד אלילים כי האלילים הם, הם מאוד לארג'ים איתי, הם, הם מאוד ליברליים, הם לא מקפידים כמו הקדוש ברוך הוא. בסדר, מה שתעשה יהיה בסדר, תבוא אחרי זה לכומר, תגיד חטאתי עוויתי פשעתי, תקבל אשראי לעוד שנתיים, תיתן איזה תרומה טובה, יעשה לך וידוי, נגמר הכל. הרבה יותר קל. לעומת זאת הנביאים תמיד יש להם דברים קשים וחמורים ואיומים, והכי נורא שבסוף זה בא, מה שכל הנביאים המפחידים האלה אומרים. אז מה הוא עושה? אז הוא עוזב את השם, לא מכיר בו. ואז הרבה יותר קל לו. כי אם אפילו יום אחד אני אעבוד את השם, זה סתירת לחי לכל עבודת האלילים, ואז אני, אני, אני לא מסוגל להמשיך לעבוד אלילים. אתה יודע שהשם הוא האמת. ולכן הם הגיעו למצב כזה שהם העדיפו לא להסתכל בכלל על השם, כדי שלא יהיה להם קושיות. כדי שהם יוכלו להמשיך בדרך שלהם ולא יאלצו להאמין בהשם.

הוא בא ואומר, לא זו בלבד כל מה שאמרנו עד עכשיו שעזבו את השם, ניאצו את קדוש ישראל. ניאצו, אם היית עוזב את השם, ניחא. אבל מה זה לנאץ? לנאץ זה לבעוט. לנאץ זה לבזות, לנאץ זה לקלל, להכעיס. ולא זו בלבד, אלא נזורו אחור. אם תגיד, תשמע, אני עזבתי את הקדוש ברוך הוא, למה? אני רוצה להיות חופשי. להיות עם חופשי בארצנו. אני לא עובד אף אחד. אני לא רוצה שאף אחד יגיד לי משהו, אני חופשי, אתאיסט. שום דבר לא עושה. מילא. אבל הוא אומר, הם נזורו אחור. פירושו של דבר, עזבת את האלוקים כדי לקחת לך את מי? את העבודה זרה. והעבודה זרה זה נקרא נזורו אחור. למה? כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם. זה לא כבד לך? אבל מה שהשם אמר לך כבד לך? אז עוד נזורו אחור, אז מילא היית אומר אני לא רוצה כלום, אני רוצה מנוחה, ניחא. אבל נוח לך לעבוד את העבודה זרה ולא לעבוד את השם שעבודתו קלה יותר?

המלבי"ם עומד כאן על עוד נקודה. הוא אומר תראה, מתחילת יצירת האדם, הוא בנוי בצורה כזאת שיעלה מעלה אחר מעלה. בהתחלה, אחרי חטא אדם הראשון, אדם הראשון היה כמו בהמה. היה אוכל רק את פרי הארץ. בימי נח הוא הגיע למדרגה של מדבר, התירו לו לאכול בשר. בימי האבות הוא הגיע למדרגה של ישראל, כבר הקדוש ברוך הוא מדבר איתו, כבר הוא מקבל הוראות, הוא כבר נזהר במצוות. מעמד הר סיני, או, כבר הפכנו להיות ממש יהודים שמחויבים בתרי"ג מצוות. משמה הגענו לארץ הקדושה. דרגה לאחר מכן כבר נבנה לנו בית מקדש, בית הבחירה, אנחנו מחוברים עם השם. ומה בעצם המשך התפקיד? מתקופתו של שלמה, שהיא תוקן עולם במלכות שדי. יש לנו שלטון על כל העולם כולו, שלמה משל בכיפה, היה צריך כבר להיות קרובים מאוד לתקן את כל העולם. אבל במקום לתקן את העולם, נשא שלמה נשים נוכריות, נשא בת פרעה, התפלגה הממלכה, ומכאן הלכה המציאות והידרדרה. וזה מה שהוא אומר, הרי התפקיד שלכם היה להתקדם הלאה, ובמקום זה נזורו אחור. הגעתם למצב שהתחלתם כבר להידרדר אחורה. שבתם ממדרגת ישראל למדרגת מדבר, וממדרגת מדבר למדרגת בהמה, וגרוע מבהמה, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אבל אתם אפילו את זה לא ידעתם. אז יוצא אם ככה לא די שלא התקדמתם מהנקודה שבה עזבתי אתכם, אלא עוד נסוגתם אחור, עוד הרבה יותר נמוך ממה שהיה קודם.

דבר נוסף אומר המלבי"ם, נשים לב, יש פה דבר מעניין. עזבו את השם, ניאצו את קדוש ישראל. למה פעם מזכיר השם, פעם הוא מזכיר קדוש ישראל? אומר המלבי"ם כלל, שהוא יזכיר אותו שוב בהמשך הספר. כל מקום שהוא מזכיר שם או אלוקים, הוא מתכוון על עצם גדולת השם יתברך כמנהיג העולם, כמי שברא את העולם, שם תואר כללי. אבל כשהוא מזכיר אותו בהקשר לישראל, כמו קדוש ישראל, אלוקי ישראל, פה הוא מדבר על הקדוש ברוך הוא כמי שקשור לעם ישראל, כמי שיש לו אהבה מיוחדת לעם ישראל, שמצד הקשר בינינו לבינו יתברך הוא עשה לנו את מה שעשה. זה המיוחד שכתוב קדוש ישראל, אלוקי ישראל, מרום ישראל. אומר המלבי"ם, יש ביזיון הרבה יותר נורא כאשר אתה עוזב את השם שהוא קדוש ישראל מאשר סתם לעזוב את השם. עצם זה שהוא השם, כבר אתה חייב לו. הוא ברא את העולם, הוא ברא את האדם, הוא השפיע עלינו כמו שהוא השפיע לכל העולם כולו. כבר זה סיבה מחייבת. אבל הוא אומר, הם לא הסתפקו בזה שהם עזבו את השם, אלא את מי הם ניאצו? את קדוש ישראל. את האל שהשפיע עליהם במיוחד, את מי שהוא אלוקי ישראל, שנתן לנו הנהגה מיוחדת שהפלה אותנו והבדיל אותנו מכל העמים, שהוא קדוש ישראל, הוא אלוה מיוחד שלנו. ואז ממילא זה כבר ניאוץ. לכן ניאצו את קדוש ישראל. זה לא סתם לעזוב, זה הרבה יותר חמור.

על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, כל ראש לחולי וכל לבב דווי. פה הוא מסיים את מה שהוא התחיל בפסוק הקודם. פה הוא אומר להם, אחרי שכל כך הרביתם לפשוע, עד שהגעתם אל הקצה האחרון, ממש מנאצים, אז אני שואל אתכם, על מה תוכו? דהיינו, אם בן אדם קיבל ייסורים, והייסורים האלה גרמו לו להתעורר ולשוב בתשובה ולעשות רצון השם, אז אני אומר תשמע, היה בזה תועלת. יצא מזה משהו טוב, הבן אדם התקרב. אבל אומר להם, אתם מקבלים את הייסורים ולא שבים. אז מה התועלת? אז מה הרווח? על מה תוכו? מה יצא מזה המכות שקיבלתם? מה תועיל לכם ההכאה? והראיה, פה אומר להם, כל ראש לחולי וכל לבב דווי. המציאות שלכם שהראש כאבו גדול יותר, והלב דווי, כואב ודואב יותר. אומר להם, אז איזה תועלת יש בהכאה? מה הרווחנו מזה? מה יצא מזה איזה שהוא דבר טוב?

מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה, לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן. עכשיו הוא מתאר את כל איברי הגוף. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. אין בו מתום הכוונה אין איבר תמים, אין איבר שלם, אין איבר שיש בו איזה צורה אנושית. כולם מלאים פצעים, חבורות ומכה טרייה. מה ההבדל בין פצע לחבורה? אומר המלבי"ם, פצע זה מכת חרב. כאשר מכים בחרב, הבשר נפתח, זה נקרא פצע. חבורה לעומת זאת, זה אם אני לוקח חפץ קהה ונותן לך מכה קשה ביד או בגוף, הדם נצרר. זה נקרא חבורה. חבורה, הדם לא יוצא החוצה, אלא נצרר בפנים. יכול להיווצר מוגלה, יכול להיווצר שטף דם פנימי, אבל זה לא יוצא החוצה. בפצע זה יוצא החוצה. מה הרפואה שלהם? כל אחד מהם יש לו רפואה שונה. הפצע, הרפואה שלו זה שצריך לשים תחבושת עד שהמקום הפתוח ייסגר. לעומת זאת החבורה, צריך לשים סמים מיוחדים שהם ירככו ויפתחו את המקום. את הפצע צריך לסגור, אבל את החבורה צריך לפתוח, כי נצרר שמה, לפעמים יש שמה מוגלה, לפעמים יש שמה ליחות שצריך להוציא אותה. היו שמים כל מיני סמים שמרככים את העור, על ידי זה העור היה נפתח, המוגלה הייתה יוצאת, ועל ידי כך הוא היה מבריא.

עכשיו שימו לב, מה עושה אדם שיש לו גם פצע וגם חבורה? מצד אחד הוא אמור לשים חומרים שסוגרים את הפצע, ומאידך גיסא הוא אמור לשים חומרים שפותחים את החבורה. כמו שהגמרא אומרת, אוי לו לאדם שניזוק על ידי זיבורתא ועקרבא. על ידי דבורה ועקרב. למה? זה רפואתו בחמים, זה רפואתו בקרים. הוא רוחץ בחמים, זה מזיק לעקיצה השנייה. הוא רוחץ בקרים, זה מזיק לעקיצה הראשונה. מי שנעקץ על ידי שני דברים מנוגדים, מה הוא יעשה? כל תרופה שיעשה תזיק לפצע השני. זה בעצם מה שהוא אומר כאן. אין בו מתום, פצע וחבורה, שהם שני דברים מנוגדים. אם הוא יסגור את הפצע, הוא גם יסגור את החבורה וזה לא טוב. אם הוא יפתח את החבורה, דהיינו ישים סמים הפותחים אותה, על ידי זה הוא גם יפתח את הפצע, הוא ימשיך לדמם. מה בעצם הוא יעשה בזה? ומכה טרייה. יש לו מכה שכל הזמן מוציאה מוגלה, מוציאה איזה שהוא נוזל מעצמותיה. וזה צריך סמים מיוחדים, רפואה מיוחדת שמייבשת, שעוצרת את הליחות. והרפואה הזאת, אומר המלבי"ם, היא מזיקה גם לפצע וגם לחבורה. אתם מבינים? דהיינו יש לו מכה שלישית, שאם הוא ירפא אותה על פי הכללים שלה, זה מזיק גם לשתי המכות הראשונות. שניהם לא יתרפאו כאשר הבשר יתייבש, אלא רק כאשר הבשר הוא רענן.

יוצא אם ככה שיש להם כאלה מכות שהם צרות זו לזו, שלא ניתן כלל לרפא אותם. לא זורו ולא חובשו. זורו זה רפואה. אנחנו אומרים מזור. מזור זה רפואה. מאיזה לשון מזור זה רפואה? כי הרופא היה זורה סממנים על הפצע. היה זורה עליו כל מיני סממנים, אלה היו דברים אבקות שהיו מפיקים אותם מצמחים. היו לוקחים, שוחקים אותם, והיו יוצרים אבקה, ובאבקה הזאת היו משתמשים. מה שהיום מזה מפיקים רפואות טבעיות, משחות וכדומה. ולכן אגב זה האיסור בשבת. למה בשבת אסור לעשות רפואה? משום שחיקת סממנים. הוא ייגש לרופא, הוא יגיד לו תיקח צמח זה וזה, תשחק אותו, תשים על הפצע. או תשתה. שחיקת סממנים זה איסור טוחן. אז לא זורו, לא התפזר עליהם האבקה של הרפואה. ולא חובשו, לא כרכו עליהם את התחבושת שכורכים סביב המכה. ולא רוככה בשמן. כשהיו מרפאים את המכה, היו מרככים אותה בהתחלה בשמן עד שהיא תתרכך, אחרי זה חובשים את זה במטלית כדי שהמכה לא תתפשט, אחרי זה היו זורים סמים לרפואה. והוא אומר, לא זו בלבד שלא זורו, שזה מה שעושים בסוף, היו זורים בסוף, גם לא חובשו, מה שעושים קודם. ולא רק שלא חובשו, אלא גם מה שעושים עוד לפני כן, רוככה בשמן, שזה ההתחלה. דהיינו במילים פשוטות, קיבלתם את כל סוגי המכות, ולא טרחתם להתרפא אפילו במשהו. אז הוא אומר, על מה תוכו? אז בעצם מה התועלת בכל המכות שאני נותן לכם, אם המכות האלה לא מביאות אתכם לתשובה?

המלבי"ם מסביר את המושג פצע. אומר המלבי"ם, פצע זה מלשון לפצוח. פצה את פיו, זה פתח. פצח, נכון? מה הכוונה? פתוח. כמו פצח בשירה, נכון? לפצוח. או לפצח אגוזים, הכוונה לפתוח את המכסה. וגם פצע זה מלשון לפצוע, נכון? לפתוח את המכה. זה הכוונה פצע, המקום שהיה סגור, הסכין חתכה אותו והאדם נפצע. חבורה לעומת זאת, זה ההפך. חבורה זה ההפך מפצע. פצע כמו שאמרנו זה לפתוח, מלשון פצה ופצח, חבורה זה לסגור. חבורה אנחנו מוצאים את הביטוי הזה, אומר המלבי"ם, בשלוש לשונות. כתוב לדוגמה, אסיפה, חבורה של אנשים. חובר חבר, או חבורה של פצע. שלושתם זה להתחבר. חבורה של אנשים, כמה אנשים התחברו יחד. חובר חבר, הוא אוסף בעלי חיים על ידי כל מיני לחשים, אוסף אותם למקום אחד, זה נקרא חובר חבר. חבורה של פצע, יש דם בפנים, נצרר הדם, מתחבר הדם כולו למקום אחד. לפי זה אומר המלבי"ם, אתה תבין מה שהוא בעצם התכוון לומר לנו כאן. היה כאן מצד אחד פצע, שזה אמרנו דבר שנפתח, פצה את פיו, ומצד שני חבורה, דבר סגור שאותו צריך לפתוח, דם שנצרר או מוגלה שנצררה מתחת לעור ואותה צריך לפתוח.

ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, ושממה כמהפכת זרים. עכשיו הוא מתחיל להסביר את הנמשל. מה שאמרתי בהתחלה, כל ראש לחולי, הוא אומר, הנה תראו, ארצכם שממה. הראש זה כלל הגוף, כי הראש משפיע את ההשפעות שלו לכל הגוף. כך גם כן המדינה זה כלל האומה. כאשר יש שממה, אז כולם מרגישים, כל האומה מרגשת. מה שקורה בכלל המדינה משפיע על כלל האנשים. כל ראש לחולי, אמרתי שהראש חולה, ארצכם שממה. הראש משפיע על כולם, כולם מרגישים, הארץ שממה, כולם חשים ומרגישים. ומה שאמרתי כל לבב דווי, כל לבב פירושו זה כבר משהו פרטי יותר, זה לא הראש שהוא הכללי, אלא זה דבר, זה איבר פרטי יותר. הוא אומר, כל לבב דווי, עריכם שרופות אש. כל עיר ועיר רואים שהציתו אותה, שריפת אש. כמו שהלב הוא במדרגה מתחת לראש, אבל האיברים מרגישים בו יותר מאשר כל שאר האיברים. זאת אומרת, כואבת לך האצבע, זה מרגיש כאב בכל הגוף.

אבל אין לו השפעות לכל הגוף. לעומת זאת, אם יש בעיה בלב, יש השפעה לכל הגוף. הלב כשהתפוקה שלו נמוכה יותר, אז המציאות של כל פעילות הגוף נחלשת. אם הלב לא עובד כהוגן, יש על זה השפעה לכל הגוף. ולכן הוא אומר, זה כנגד מה שכתוב "עריכם שרופות אש". עריכם שרופות אש, אז זה לא ממש כולם מרגישים, אבל ודאי מרגישים את זה רובם. יש בזה תחושה של רוב בני אדם כשהעריהם נשרפו באש.

מה שהוא אמר אחרי זה, "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", שזה אומר כל איבר פרטי ניזוק, אז זה מה שהוא אומר כעת, "אדמתכם", הכוונה אדמה של כל אחד ואחד, "זרים אוכלים אותה". זה כבר באופן פרטי כל אחד מרגיש, השדה שלו, הקרקע שלו. הוא היה בא היום לקצור, הוא פתאום ראה שמישהו קצר לו ולקח לו וחמס וגזל אותו. "זרים אוכלים אותה לנגד עיניכם", זה כבר כל אחד מרגיש. זה כנגד "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", אין איבר, אין משהו פרטי בגוף האומה שלא חש בזה.

"לא זורו ולא חובשו", כנגד זה הוא בא ואומר "שממה כמהפכת זרים". מהפכת זרים, הכוונה מהפכה, לפי הסבר המלבי"ם, זרים זה לא מלשון זר, אלא מלשון זרם מים כבירים. זה הכוונה זרים, מלשון לזרום. הם משחיתים כל כך, עד שלא נשאר כלום. כמו שכשמים שוטפים את האדמה, אז זה לא שבאה בהמה ואכלה, אתה אומר נשאר קצת. כשמים שוטפים, לא נשאר כלום. לא נשאר מאומה. זה כמהפכת זרים, הכוונה במצב כזה שאין עוד רפואה. הכל נשטף. וזה כנגד מה שהוא אמר קודם, שהמצב יהיה כזה ש"לא זורו ולא חובשו", הכוונה אין רפואה. אי אפשר לרפא כזה מצב. זה מצב כזה שההשחתה בו היא השחתה גמורה ומוחלטת.

המלבי"ם בא ואומר שיש כאן שתי דוגמאות שהן בעצם מתנגדות זו לזו כדי להגדיל את הכאב, כמו שאמרנו. יש כאן פצע, יש כאן חבורה. רפואת הפצע מזיקה לחבורה, רפואת החבורה מזיקה לפצע. אומר המלבי"ם, שאדם שרואה את יגיע כפיו ביד האויב שלו, זה כואב לו מאוד. מה שאין כן, אם היו אומרים לו תשמע, כל מה שהיה לך אבד במגפה, כל מה שהיה לך אבד בשריפה, פחות קשה לו. פחות קשה לו. אבל לראות שהאויב שלי חמס את זה, זה הרבה יותר קשה.

אני אמרתי לכם פעם דוגמה לטבע רע שיש באדם. בן אדם התקלקל לו המאוורר, הוא הוריד אותו למטה למדרכה. פתאום הוא מסתכל בחלון, רואה את השכן שלו לוקח אותו, מעלה אותו הביתה. אחרי יומיים הוא גם אומר לו, תודה, אתה יודע, רק היה חסר לו בורג, אני סידרתי לו את זה והוא עובד מצוין. היה יותר טוב שהאוטו זבל היה דוחס אותו, מפרק אותו, הייתי רגוע יותר. נכון? תראו, יש לבן אדם טבע כזה. יש לבן אדם טבע כזה. הוא לא יגיד לו את זה, הוא יגיד לו אה, טוב, ברוך השם, אני שמח, יופי, הצלחת, ברוך השם, טוב שהוא עובד. מה זה טוב שהוא עובד? למה, למה לא השארתי אותו? איזה טיפשות הייתי, אני מציע... כבר היה עדיף שהיה נהרס, שלא... זה טבע נורא ואיום. קשה אפילו לומר, תגיד את זה לבן אדם רחוק ממצוות, יגיד לך מה פתאום, חס ושלום, ו... אבל זה הטבע של האדם. כשמישהו אחר שהוא לוקח את זה, מישהו אחר נהנה מזה, זה עוד מפריע לו.

כמו שהיה פעם מעשה עם אחד שהגיע לרב, והרב, בא לשאלה, שוחט, אמר לו, שוחט שלי שחט את הבהמה, הרב יבדוק. הרב בדק, אמר לו טרפה. טוב, אין ברירה, 2,000 שקל, זרק לפח. למחרת בא לדין תורה עם החבר שלו על 200 שקלים. הרב אמר לו, 200 שקלים אתה חייב לשלם. התחיל להקים צעקות, ומה פתאום, ובשום אופן, ואיך ייתכן, ואיפה הצדק, וזה לא דין אמת. אמר לו הרב, אני לא מבין, אתמול אמרתי לך 2,000 שקל לזרוק לפח, ואתה קיבלת. עכשיו 200 שקל אתה לא מוכן? אמר לו הרב, אני אסביר לך. כי לא כואב לך להוציא את ה-200 שקל, כואב לך שהוא יקבל אותם. שהוא יקבל אותם, לזה אני בשום אופן לא מוכן. אני מוכן לזרוק לפח גם 2,000, אבל לא שזה שאויב שלי, שעכשיו היה לי ויכוח איתו, הוא זה שיקבל.

וזה מה שהוא אומר, זה מה שכתוב כאן "זרים אוכלים אותה". זרים אוכלים אותה, פירושו של דבר, מישהו זר, מישהו שהיה לי התנגדות, האויב שלי, הוא אוכל. זה קשה מאוד. כמו לרפא פצע וחבורה, שהם דברים מתנגדים. מצד שני אבל, כשזרים אוכלים אותה יש יתרון. כי אם זרים אוכלים אותה, עוד יש לי אפשרות שפעם אני אציל את זה מהם. נגיד מחר אני אנצח, אני אציל חלק מהיבול של השדה. אבל אם בא זרם מים ושטף הכל, אז אומנם זה לא האויב שלי, אבל איבדתי הכל, אין כלום. אין סיכוי גם שמשהו יחזור. כשזה עם זרים, אולי מחר אני אכבוש. אבל כשזה מישהו אחר, אז אין עוד סיכוי שאני אחזור לזה.

וזה מה שהוא בא ואומר, יש כאן דבר מנוגד. מצד אחד הייתי מעדיף שזרים יאכלו אותה, כדי שבעתיד אולי יהיה לזה הצלה. מצד שני, מאוד כואב לי שמישהו אחר קיבל את יגיעי, מישהו שהוא אויב לי. אני הייתי מעדיף שכבר היה נהר שוטף את זה, ואם היה נהר שוטף את זה, לפחות שהוא לא ייהנה. אבל גם אם נהר שוטף את זה, לא כל כך נוח לי, כי אז אני אף פעם לא אחזור אולי להציל. מצד שני, אם זר אוכל את זה, אולי אני עוד אקח את זה ממנו. יש פה מין אמביוולנטיות, יש איזה דואליות כזאת מנוגדת, שבן אדם לא יודע כבר מה עדיף. פצע וחבורה, את מי לרפא? אני מרפא את זה, ההוא ניזוק. אני מרפא את ההוא, זה ניזוק.

וזה מה שהוא אומר, שבעצם, אומר המלבי"ם, היה כאן סדר החורבן והשיממון שקרה בארץ יהודה מאז שבא מלך אשור. בפעם הראשונה זה היה בימי אחז, הוא הגלה את עשרת השבטים. אז הייתה שממה, אבל לא לכלל המדינה, אלא היו ערים שישבו בשלווה. ועל זה הוא אמר "ארצכם שממה". פעם שנייה, בימי חזקיהו, ואז הוא תפס את ערי יהודה הבצורות. כבר החורבן היה בכל עיר ועיר. על זה הוא אמר "עריכם שרופות אש". אבל עדיין היו בודדים שישבו בטח. בפעם השלישית, כשהוא התחיל לצור על ירושלים, אז כבר כל אחד ואחד הרגיש את זה בפני עצמו. ועל זה הוא אמר "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה".

"ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה". עכשיו הוא יתאר לנו את ירידתה של ציון, הכוונה ארץ ישראל, מדרגה אחרי מדרגה בשלושת הזמנים הללו. הזמן הראשון, ירושלים נותרה בודדה וגלמודה כמו סוכה בכרם. בכרם יש רק את השומר של הכרם, שיושב שם בסוכה שבכרם. לא נמצא בה איש ממקום אחר, רק אנשי ירושלים. זאת אומרת, כל השאר מסביב כבר גלו. בפעם השנייה, כשהגיעו הכשדים, "כמלונה במקשה". מלונה זה כמו סוכה, אבל שעושים אותה בשדה של קישואים. למה קוראים לזה מלונה? כי עיקר בנייתה הוא לצורך לינה. לכן זה נקרא מלונה. גם השומר עצמו נמצא שמה רק בלילה, כי ביום אין צורך לשמור שם על שדה הקישואים, כי הקישואים הם קשים, העופות לא פוגעים בהם, אלא רק צריך לשמור על זה בלילה שלא יבואו גנבים יאספו וייקחו. אז זה היה מצב נוסף, עוד ירידה, "כמלונה במקשה". כך גם כן אנשי ירושלים היו כל היום מתחבאים במערות, בצחיחים, מפני האויבים, והגיעו לעיר כדי לקחת דברים ואת כל צורכיהם רק בלילה. ובפעם השלישית, שאז כבר היה המצור שכבשו בו את ירושלים, אז הייתה "כעיר נצורה". זה היה כעיר נצורה, כבר עיר שצרו עליה, אין יוצא ואין בא, ויש רעב, ויש מצב נורא ואיום שלא יכולים להתקיים, עד שאחרי שלוש שנים של מצור נפלה ירושלים.

"לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו, לעמורה דמינו". אם השם לא היה משאיר לנו שריד, שארית מועטת, כמעט, אז כסדום היינו. זאת אומרת, היות ואנחנו במעשים שלנו היינו דומים לסדום. אומר המלבי"ם, אם תבדוק רעת סדום לעומת רעת עמורה, סדום היו יותר מחמירים ברשעות שלהם. לכן היו שופטי סדום, בוא יושב בסדום, סדום היו יותר רשעים. אז הם אומרים, אילולא שהשם השאיר לנו שריד כמעט, הרי היינו אנחנו דומים במעשים שלנו לסדום, כסדום היינו. ממילא, לעמורה דמינו, אז ממילא היה מגיע לנו עונש של "לעמורה דמינו". החורבן והאבדון שהיינו לוקים היה כמו עמורה. כי באמת, בעוון, סדום הייתה קשה יותר. בעונש, עמורה הייתה חמורה יותר. כי הרי מסדום עדיין ניצלו כמה נפשות, לוט ומשפחתו. לעומת זאת, מעמורה אף אחד לא שרד. אז על זה הוא אומר "לעמורה דמינו", שמעמורה לא נמלט איש.

כאן הוא בעצם, בשלב הזה הוא משלים את העניין שעליו הוא דיבר קודם, ואז הוא מתחיל מהפסוק הבא, הוא מתחיל תוכחת מגולה בעניין הקורבנות, ודרך התשובה, איך עם ישראל צריכים לשוב אל השם. אבל לפני שנתחיל את הפסוק הבא, הייתי רוצה רק לעמוד כאן על עניין דקדוקי שהמלבי"ם מסביר. המלבי"ם אומר, המושג "שריד" תמיד מגיע עם הפועל של "השאיר". "השאיר שריד". לא כתוב "הותיר שריד". פה כתוב "הותיר לנו שריד". מה ההבדל, אומר המלבי"ם, בין "השאיר שריד" ל"הותיר שריד"? הפועל של "השאיר" תמיד בא כאשר אדם משאיר בכוונה. את זה לקחתי ואת זה השארתי. השארתי כי זאת הייתה מגמתי. לעומת זאת, אני הייתי צריך את זה, לקחתי את זה, טוב, מה עם זה? טוב, זה נותר. נותר זה משהו שנשאר מעצמו, לא בכוונת תחילה. לעומת זאת, אם אני רוצה את זה לא לקחת, אני אגיד אני השארתי את זה, אני לא אגיד זה נותר פה. ולכן, אומר המלבי"ם, תמיד כשאתה תראה את הביטוי "שריד", כתוב "לא השארנו שריד". לא השארנו, כי הרי מדובר במשהו מגמתי. אז לא הייתה לי מגמה להשאיר שריד, כי הרי להשאיר, כמו שאמרנו, הכוונה בכוונה. אלא מה? יכול להיות שנותר מישהו, זה נותר. לא בכוונת תחילה. יכול להיות שמישהו נפשו הייתה לו לשלל, הוא נותר. אבל אני השארתי אותו? לא, אני לא השארתי שריד. אני בכוונת תחילה הלכתי וחיפשתי ולא השארתי אפילו אחד. ואם נשאר אחד, הוא לא נשאר, הוא בגדר נותר, הוא נותר מעצמו. ופה הוא בא לומר לנו, בוא תראה שבעצם האויבים לא השאירו את השריד שהיה כאן, אלא הוא נותר מעצמו. "הותיר לנו שריד", הוא רק נותר. שלא תחשוב שהגויים השאירו פה שריד. הם מצידם היו מחסלים את הכל. אלא מה? נותר שריד. נותר כמו מעצמו, ולא בכוחם. למה באמת נותר? כי השם רצה שיוותר. ולכן נותר. אבל מצידם, להשאיר, הם לא השאירו בכוונה.

המלבי"ם אומר, עומד כאן על עוד דקדוק. שימו לב, "כמעט כסדום היינו". אגב, "שריד כמעט" הכוונה שריד כמעט. לא "כמעט כסדום היינו", כן? לא לטעות. זה לא הכוונה כמעט היינו כסדום. אלא אילולא הותיר לנו השם שריד כמו מעט, מועטים, שהרי כסדום היינו, רשעים כמו סדום, אז לעמורה דמינו, היינו מקבלים עונש של עמורה. אבל שמתם לב לדקדוק? "כסדום היינו", "כעמורה דמינו" לא כתוב, אלא "לעמורה דמינו". למה? למה פה התחלה אומר "כסדום היינו" ואחרי זה אומר "לעמורה דמינו"? אז כזכור לכם, המלבי"ם, כל לשון אצלו מדוקדקת ואין דבר שנכתב בכדי. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין אם כתוב כ"ף הדמיון ללמ"ד הדמיון. "כעמורה" או "לעמורה", "כסדום" או "לסדום". אומר המלבי"ם, מה ההבדל? כאשר אומרים כ"ף, זה בדיוק אותו דבר. "כסדום היינו" זה ממש כסדום היינו. "לעמורה דמינו", אומר, זה כבר לא לגמרי, אלא זה קרוב. כמו, דוגמה, אם אנחנו אומרים "דומה דודי לצבי". הקדוש ברוך הוא דומה לצבי. למ"ד הדמיון, "לצבי". זה אומר לא ממש כמו צבי, אלא המרוצה של השם יתברך כביכול היא כצבי. אבל לא אומרים שהשם יתברך כמו צבי. אבל מצד שני, "היה השם כאויב", זה ממש כמו אויב. הכ"ף של הדמיון היא בעצם כ"ף שאומרת דמיון הרבה יותר חזק מאשר למ"ד, שלמ"ד זה רק קרוב. אומר המלבי"ם, אם ככה, יש פה פלא גדול בפסוק. כי הרי דרך הפסוק תמיד, דרך המשורר, כשהוא מתחיל, הוא מתחיל מהקטן והולך תמיד ועולה. כך תמיד דרך, דרך הכותבים. אני אף פעם לא אגיד הוא חייב מיליון דולר וגם שתי שקלים למכולת. אני אגיד הוא חייב שתי שקלים למכולת, ו-1,000 שקל לההוא, ו-200,000 שקל לזה, ומיליון דולר לההוא. תמיד הולך ומוסיף. זה הדרך. אז איך פה הוא אומר "כסדום היינו"? "כסדום היינו", מה הכ"ף אומרת? השוואה גמורה, נכון? דומה ממש. אחרי זה הוא יורד, "אבל אנחנו רק דמינו לעמורה", לא ממש כמו עמורה. הפוך, אתה תמיד צריך לבוא ולהגיד "היינו כסדום ויותר מזה, ממש כמו עמורה". פה הוא הלך ונסוג. אומר המלבי"ם, מזה תבין מה הכריח אותי להסביר את מה שהסברתי. ש"כסדום היינו" זה חוזר על המעשים שלנו, ממש כסדום. "לעמורה דמינו" זה כבר העונש. העונש שמגיע לנו הוא כמו שמגיע לעמורה. זה לכן זה פה רק למ"ד, שזה לא ממש עונש שווה. מזה ההכרח שלי להסביר את מה שהסברתי, אומר המלבי"ם.

"שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה". "שמעו דבר ה' קציני סדום". קצינים הכוונה היא האנשים הנכבדים, ראשי המחנה, השרים. אומרים חז"ל, מכאן שאל יפתח אדם פיו לשטן. כי הרי אתה אמרת "כמעט כסדום היינו". כסדום. בא הקדוש ברוך הוא אומר, הקשיבו קציני סדום. פתחת פיך לשטן, אמרת על עצמך סדום, אז כבר משמיים מתייחסים אליך כאל סדום וקוראים לך סדום. "שמעו דבר ה' כקציני סדום".

"האזינו תורת אלוהינו עם עמורה". "שמעו דבר ה'", זה דבר הנבואה, מה שהשם עכשיו מוסר את הנבואה בידי ישעיה. "קציני סדום", אלה השרים, שהם דומים ברשעה שלהם לשרי סדום. כי אנחנו הרי יודעים שבסדום הרעה של השופטים הייתה יותר קשה מאשר בעמורה. כל החוקים והכל, המקום ששם זה נחקק, הכנסת שלהם הייתה בסדום. המקום המרכזי שמה, הבג"ץ, היה בסדום. כן? ולכן, "שמעו דבר ה' קציני סדום", שהשופטים שבסדום הם היו הרשעים הגדולים. "האזינו תורת אלוהינו", מה זה תורת אלוהינו? וזאת התורה אשר שם משה. את התוכחה שעוד מעט הוא יוכיח אותם על העניין של ריבוי הקורבנות, שזה כתוב בתורה, שכדי להקריב קורבן צריך תשובה, ויתוודו את עוונם ואת עוון אבותם, זה העיקר של הקורבן, שזה התוכחה שהוא תכף יוכיח אותם, על זה הוא אומר "האזינו תורת אלוהינו עם עמורה". עם עמורה, כמו שהוא דימה אותם מקודם לסדום ועמורה, מדמה אותם גם כעת לסדום ועמורה.

המלבי"ם עומד על זה שכתוב כאן "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה". מה ההבדל בין "שמעו" לבין "האזינו"? אומר המלבי"ם, שמיעה מראה הרבה יותר את ההבנה מאשר את ההאזנה. אני חושב שזה הפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שאני מאזין לך, זה ברוב קשב. שומע אותך, זה נכנס מפה יוצא מכאן. המלבי"ם אומר הפוך. שמיעה, והוא מביא, יש לו ראיות מהרבה מקורות, שמיעה מראה את השמיעה המדוקדקת, את ההבנה של הדברים, מאשר ההאזנה, שההאזנה זוהי שמיעה יותר שטחית. כאשר הם באים ביחד, אומר המלבי"ם, לדבר החשוב יהיה דבוק הפועל "שמע", ולדבר הפחות חשוב יהיה דבוק הפועל "האזין", כי זה דבר פחות, פחות שמצריך התבוננות, הוא פחות חשוב, די בו בהאזנה. ולכן הוא אומר, תשים לב, לקצינים, שהם החשובים שבעם, הוא אומר "שמעו". אל העם, שהם הפחות חשובים, הוא אומר להם "האזינו". לכן די בהאזנה. אבל הקצינים שהם החשובים יותר, אני רוצה שתשמעו, הכוונה תתבוננו בדברים.

דבר נוסף, יש פה "דבר ה'" ויש פה "תורת אלוהינו". "דבר ה'" אמרנו מה זה? זאת הנבואה. "תורת אלוהינו", זה מה שכתוב מפורש בתורה. אומר המלבי"ם, השמיעה וההאזנה, על הדבר היותר מעולה שצריך להטות לב, יכתוב "שמיעה". לכן "דבר ה'", הנבואה, אלה דברים סתומים וחתומים, צריך להתבונן מה נאמר כאן בנבואה. לכן אומר "שמעו דבר ה'". ביחס לנבואה אתה צריך לשמוע, לדקדק בדברים, להעמיק, לנסות להבין מה נאמר כאן. וזה מי יכול להבין? רק הקצינים. לכן הקצינים, "שמעו דבר ה'". לעומת זאת, כשהוא פונה אל העם, הם יכולים להבין את הדברים היותר פשוטים. ולכן להם הוא פונה בפועל "האזנה", שזה דברים יותר פשוטים. ואת מה? "תורת ה'". כי פשט תורת ה' גם ילד יכול להבין. עם חומש ורש"י גם ילד יכול להבין. ולכן פה יותר מתאים הפועל "האזנה".