פרק כ"ד הוא הפרק החותם את ספר יהושע. יהושע אוסף את העם בשנית, בשכם, סוקר לפניהם את כל שרשרת החסדים מאברהם אבינו ועד כיבוש הארץ, ומעמיד אותם בבחירה חדה: או עבודת ה' לבדו, או עבודה זרה. מתוך הפסוקים עולה יסוד גדול בהבנת דרכי ההשגחה: כיצד הפך הקדוש ברוך הוא את העניין האלוקי מנחלת יחידים לנחלת אומה שלמה, ומהו תהליך הזיקוק והצירוף שעברו האבות והבנים עד שנעשו ראויים לכך.
וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כׇּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃
הרד"ק מדגיש שאין זו האסיפה שהוזכרה בפרק הקודם, אלא אסיפה נוספת. שהרי בפרק הקודם כבר נאמר "ויקרא יהושע לכל ישראל, לזקניו ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו", ואם מדובר באותו מעמד עצמו, מה מקום לכתוב שוב "ויאסוף"? הרי הם כבר אסופים ועומדים. אלא שיהושע ריכז אותם פעם נוספת והוכיח אותם פעם ושתיים, כדי שיהיו נזהרים לשמור את התורה.
"ויתיצבו לפני האלוהים" - מה עניין "לפני האלוהים" בשכם? הרי ארון האלוקים היה בשילה ולא בשכם. אומר הרד"ק: נראה שהביאו את ארון האלוקים לשם, כדי לכרות את הברית לפני הארון. וראיה לכך ממה שנאמר בהמשך "ויכתוב יהושע בספר תורת האלוקים" - משמע שהיה שם הארון ובו ספר התורה.
אך מיד מתעוררת השאלה: אם כן, למה לאסוף את העם לשכם ולטלטל את הארון לשם, ולא לאסוף אותם לשילה שבה הארון כבר נמצא? הרי הכלל הוא שממעטים בטלטול הארון. משיב הרד"ק שאפשר שעל פי הדיבור עשה כן, שתיכרת הברית דווקא בשכם. ומהי מעלתה של שכם? ראשית, בה נתעכב אברהם אבינו תחילה כשנכנס לארץ, כמו שכתוב "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם". שנית, שם נעשה נס גדול ליעקב אבינו, ועל ידי זכירת הדברים יזכרו את הקדוש ברוך הוא וידבקו בו לבדו. שלישית, שכם היא תחילת הנחלה של יעקב בארץ ישראל, שקנה שם את חלקת השדה מיד בני חמור אבי שכם. ורביעית, במקום הזה עצמו אמר יעקב לבניו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", ובאותו מקום ובאותן מילים ממש אומר להם כעת יהושע "הסירו את אלוהי הנכר אשר בקרבכם".
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־הָעָם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
הפסוקים הללו מוכרים לכולנו מן ההגדה של פסח, אך מקורם כאן, בספר יהושע. "אם תרצו אין זו אגדה" - זהו ספר יהושע ממש.
שואל המלבי"ם: מה בא הכתוב להשמיע לנו? שתרח היה אבי אברהם ואבי נחור - וכי איננו יודעים זאת? ובשלמא "אבי אברהם" עוד מובן, שרוצה להראות מהו השורש שממנו באנו, אבל מה נוגע לנו שהיה גם אביו של נחור, עד שראוי להדגיש זאת?
וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכׇל־אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק׃
וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם׃
וכאן מתחדדות השאלות: לכאורה איזו מתנה היא זו, "ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו"? האם עשיו הוא מתנה שאנו שמחים בה? ולשון "ואתן" מורה על דבר טוב ועל מתנה. ועוד: אצל אברהם לא נאמר "ואתן לו את יצחק ואת ישמעאל", אלא "ואתן לו את יצחק" בלבד, ואילו אצל יצחק נאמרו שני הבנים. מדוע עשיו נחשב מתנה וישמעאל אינו נזכר כלל?
מסביר המלבי"ם, ויסודו מספר הכוזרי: מאדם הראשון ועד אברהם אבינו היו הסגולה והעניין האלוקי ביחידים בלבד. הקדוש ברוך הוא התעניין ביחידים, לא באומה שלמה. אותם יחידים, מבקשי האלוקים, היו בחינת הלב והפרי, וכל השאר - הן אומות והן יחידים - היו בחינת קליפות.
אך מעת שזרח שמש צדקו של אברהם, רצה השם שיחול העניין האלוקי על הרבים. לא על יחיד שמנחיל לבנו ובנו לבנו, אלא על אומה שלמה: שבטים, שבעים נפש, ולבסוף עם שלם שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו פנים בפנים וכולם זוכים לנבואה במעמד הר סיני. וכיוון שכך, היה הכרח להעביר את כל הצאצאים בזיקוק ובצירוף, כלשון המלבי"ם: "שיזדככו השמרים ויסירו הקליפות". שמרי היין הם החלק הגרוע שיש לסננו. וכך אנו מוצאים שמצרים יצאו, לפי הדעה המרחיבה ביותר, עשרים אחוזים, ולפי הדעה המצמצמת שני פרומיל בלבד. והיכן כל השאר? השמרים והקליפות נשארו שם במצרים. ואז הכל נעשה לב ופרי ושמן מובחר, כמו שהאריך הכוזרי.
זהו שאמר להם יהושע: ראו נא, אבותיכם לא היו ראויים שישרה עליהם העניין האלוקי. לא מצד המקום - "בעבר הנהר ישבו אבותיכם", והרי המקום המוצלח לגדל בו גפן הילולים הוא הארץ הקדושה, ואילו הם ישבו בארץ העמים הטמאה. ולא מצד הייחוס - "תרח אבי אברהם ואבי נחור". אין זה ייחוס שאדם מוסיף לרזומה שלו, להיות נין ונכד לתרח. ומה בא להשמיענו "ואבי נחור"? שאברהם היה מוקף חוחים וקוצים מכל עבר: מלמעלה תרח, ומן הצדדים נחור. תראו באיזו מציאות עמד אברהם אבינו, וכמה לא היה פשוט לו להגיע למקום שהגיע. וגם מצד ההכנה שלהם לא היה כלום - "ויעבדו אלוהים אחרים".
"ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען" - בתחילה תיקן הקדוש ברוך הוא את צד המקום. ממשיל זאת המלבי"ם: כבעל גן שרואה נטע נעמן נטוע במקום רזה ובית אבנים, במקום שאין בו עפר הראוי להצמיח, שנוטלו ממקומו ושותלו "בקרן בן שמן". כך לקח הקדוש ברוך הוא את אברהם מעבר הנהר והוליכו בכל ארץ כנען, את הנטיעה המיוחדת הזו שתל במקום הראוי לנטיעות מיוחדות, מקום שראוי להשגחה ולנבואה. ומלבד זאת, עצם ההליכה הייתה חלק מן הצירוף ומן הניסיונות של אברהם, שהרי בזה נבחן בניסיון "לך לך".
הדבר השני הוא המינוס שמצד השורש. הבאנו בספר משנת הגלגולים שהיה בזה יותר ממה שנראה בפשטות: אברהם אבינו נולד מביאה שבא תרח על אמתלאי בת כרנבו בהיותה בנידתה, ובספרים הקדושים כתוב שאף הגויים נזהרו בזה. נמצא שבא ממש ממקור טמא. "מי יתן טהור מטמא - לא אחד?" ועל מי נאמר? על אברהם, שהקדוש ברוך הוא הוציא טהור ממקור טמא, ורק הוא לבדו יכול לעשות כן. והטעם, כפי שהארכנו שם: כדי שהסטרא אחרא לא תקטרג כשתראה נשמה גדולה כזו יורדת לעולם, מוריד אותה הקדוש ברוך הוא במקום הטומאה, וכך אומרת הסטרא אחרא "בוודאי יימשך אחר הטומאה", ומסכימה להוציא בלעה מפיה, ואחר כך חושב הקדוש ברוך הוא מחשבות להביא את אותה נשמה אל תיקונה.
ואיך זוכך אברהם מצד השורש והייחוס? "וארבה את זרעו" - על ידי ריבוי הזרע ניתנה הפסולת בישמעאל, ואחר כך יצא יצחק זך ונקי. וזהו "ואתן לו את יצחק", שיצחק היה מיוחד, פרי קודש הילולים. אלא שגם ביצחק נותרו מעט סיגים ותערובת, ולכן היה צורך ב"ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו". והנה בפסוק נזכר יעקב תחילה, לפי שיעקב קנה את הבכורה, אבל בפועל נולד עשיו ראשון - כדי שימשוך אליו את כל הזוהמה, ואחריו ייצא יעקב מזוקק. וכיוון שעשיו שאב את כל הזוהמה, לכן "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו".
"ויעקב ובניו ירדו מצרים" - את יעקב ובניו היה צריך לזכך, והמקום לכך היה מצרים. אלא שהיה חשש: אם ירד עמהם גם עשיו, יהיה גם הוא ראוי לארץ הקדושה, שהרי כל מי שעובר את הזיכוך זכאי לארץ. לכן "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" - עשיו עשה חשבון: אם צריך לעבור זיכוך כדי לקבל את הארץ, לא היא ולא שכרה. אינו רוצה את הארץ הקדושה ואינו רוצה את הזיכוך שצריך לעבור בשבילה. וכך סיבב הקדוש ברוך הוא שאנחנו נהיה ראויים על פי הכנתנו לארץ הקדושה, ובני עשיו יורחקו ולא יהיו חלק ממנה.
ואז ירדנו למצרים, שהיא בחינת כור הברזל. ולא בכדי נקראת כך, שכן בכור מזככים ומסירים את הסיגים מן הכסף ומן הזהב. על ידי קושי השעבוד נעשתה ההכנה שנהיה ראויים להיקרא עם ה'. ומעתה אין השכינה שורה על יחידים בלבד אלא על המונים רבים, ואינה שורה לפרקים אלא בקביעות. כל זה עשה הקדוש ברוך הוא כדי להוציא אומה שלמה מאברהם אבינו.
היסוד הזה מיישב שאלה קשה מאוד. כאשר אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - פלא גדול הוא שאברהם שותק ומקבל זאת בהשלמה. הרי על רשעי סדום ניסה לבקש הנחות: אולי ימצאון חמישים צדיקים, ארבעים וחמישה, ועד שלא היה מה לעשות. וכאן מדובר בבניו שלו, שישתעבדו בחומר ובלבנים ובעבודת שדה, ארבע מאות שנה - ואברהם מקבל זאת בשוויון נפש.
לפי מה שנתבאר, אין זה עונש אלא מתנה. אתה כיחיד דבקת בעניין האלוקי, אומר הכוזרי, וקיבלת הבטחה טובה שממך יצא עם שכולו דבוק בעניין האלוקי. אלא שיהיה צורך לעבור זיכוך לשם כך. אמר אברהם: יעברו איזה זיכוך שיעברו, ובלבד שיהיו דבוקים בעניין האלוקי. לכן לא ראה כלל מקום לבקש הנחה. משל למי שנכנס לניתוח, ואומרים לך שהניתוח קשה מאוד. תבקש שיוותרו לו על הניתוח? אם יוותרו - האדם ימות. הניתוח הכרחי, וצריך לשמוח שיש ניתוח כזה, כי מתוכו יובדל עם ישראל מן האומות ויהפוך להיות בחינת הפרי והסגולה שממנו תימשך ההמשכיות.
ומה ששאלנו מדוע לא נאמר "ואתן לו את יצחק ואת ישמעאל" - על זה אומר הרד"ק: לא הזכיר את ישמעאל לפי שבן אמה היה. מה שאין כן עשיו, שנולד מרבקה, בקדושה, ובבטן אחת עם יעקב. ועוד, שבישמעאל נאמר "גרש האמה הזאת ואת בנה", הרי שהיה כאן גירוש והרחקה גמורה, מה שלא היה אצל עשיו. ולכן ישמעאל מנושל לחלוטין ואינו נזכר כלל.
וָאֶשְׁלַח אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת־מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם׃
"כאשר עשיתי בקרבו" - מפרש הרד"ק שהנגף שנגפתי אותם לא היה בפעם אחת, אלא במכות רבות, כמו כל המכות שעשיתי בקרבו.
והמלבי"ם מבאר שכאן מספר הכתוב את עניין היציאה, שהגיעה העת שיחול העניין האלוקי על כלל ישראל. ולצורך זה נדרשו שליחים ראויים - משה ואהרן, ונדרשו אמצעים גדולים מאוד, שהרי מדובר לקחת עם שלם ולהפכו לעם אלוקי. כדי שהעם יקבלו עליהם את אלוקותו היה צריך לנגוף את מצרים בנפלאות באותות ובמופתים, "כאשר עשיתי בקרבו", ורק אחרי כל הנפלאות הללו, כשהכירו את כוח ה' - "ואחר הוצאתי אתכם".
ושימו לב: אף שקראנו פסוקים המופיעים בהגדה של פסח, את הפסוק הזה השמיט בעל ההגדה. "ואשלח את משה ואת אהרן ואגוף את מצרים" איננו נקרא בהגדה. ומדוע? אומר הגר"א: בעל ההגדה משתדל מאוד שלא להזכיר את משה רבנו בהגדה, לפי שליל הסדר הוא לילה שכולו שבח לבורא עולם בלבד - "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח". וכיוון שכך, אינו מזכיר את משה כלל, כדי שלא תיווצר תחושה שגם משה הוסיף כאן משהו מצד עצמו, אלא הכל מאת השם יתברך. ולכן השמיט פסוק זה, שלא להזכיר ישועה שבאה מכוח משה ואהרן, אלא אך ורק ממנו יתברך.
וָאוֹצִיא אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם־סוּף׃
הכתוב פונה אליהם בלשון נוכח, "ותבואו הימה", לפי שהוא מדבר אל אותם זקנים שעברו את ים סוף, אנשים שעודם חיים ביניהם.
אומר המלבי"ם: כאן רצה הקדוש ברוך הוא להוסיף ניסים נוספים, שלא יישאר שום ספק ביכולתו של הבורא. ולכן גם אחרי שהוציא אתכם ממצרים, "ותבואו הימה" - והמטרה הייתה שהמצרים ירדפו אחריכם, והכל כדי שיאמינו בה', כמו שנאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" בעקבות מה שהיה בים סוף. הניסים הנוספים הללו באו לחזק בהם עוד את האמונה.
וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת־הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים׃
"וישם מאפל" - כדברי מצודת דוד, זהו "ויהי הענן והחושך". ומה הקשר בין המאפל לבין "ויבא עליו את הים ויכסהו"? מבאר המצודת דוד ביאור נפלא: דווקא משום שהיה מאפל, לכן בא עליהם הים וכיסה אותם. שאילו היו המצרים רואים לאן הם הולכים, היו רואים שישראל הולכים ביבשה בתוך הים, ולא היו רצים לתוך הים כדי להתאבד. אלא ששם ה' עליהם אפלה, ולא ראה קדימה אפילו מטר אחד, והמשיך לרוץ אחריהם - ובעקבות זה טבע בים. ולפי זה יש כאן מעט הפחתה מן השבח הגדול שכתב הרמב"ן, שגדול בעיניו מכל הניסים מה שנתבלעה דעתו של פרעה להיכנס הוא וחילו לתוך ים סוף שנקרע לעיניהם, שברור להם שזה בדרך נס והם נכנסים פנימה. אך למעשה, לפי מצודת דוד, המאפל הוא שגרם לו להיכנס.
והמלבי"ם מסביר שהשם שם מאפל עד שירדו אל הים, ונמצאו כאן שני הפכים: מצד אחד אתם ניצלתם והם נטבעו, ומצד שני אותם כיסה מאפל ואילו אתכם - "ותראינה עיניכם". אתם ראיתם והם חשכו עיניהם. ולשון "מאפל", מדייק המלבי"ם, עניינו דבר המאפיל ומכסה את האור, ושונה הוא מ"אופל", שכן "מאפל" הוא לשון פעולה: הענן והחושך שהאפילו בפני המצרים, בעוד שהשם האיר את הלילה לישראל.
"ותראינה עיניכם את אשר עשיתי במצרים ותשבו במדבר ימים רבים" - אומר המלבי"ם: הגם שעיניכם ראו את כל אשר עשיתי במצרים, עדיין לא הייתה אמונתכם אמונה שלמה, ולכן "ותשבו במדבר ימים רבים". הייתי צריך להניע אתכם ארבעים שנה במדבר כדי לזכך אתכם ולנקות אתכם מטומאת מצרים, וגם שם "לא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה".
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם׃
אומר המלבי"ם: משהגעתם אל ארץ האמורי התעוררו עליכם שני מיני מלחמות. מלחמה אחת פיזית אנושית, ומלחמה שנייה רוחנית, שהיא מעל הטבע. המלחמה הפיזית היא מה שנלחמו אתכם בפועל, ומסרתי אותם בידכם. אבל הייתה גם מלחמה שהיא למעלה מן הטבע:
וַיָּקׇם בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן־בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם׃
הרד"ק מקשה: לא מצאנו בתורה שבלק נלחם בישראל. ויתרה מזו, יפתח אומר במפורש "הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם", ומשמע שלא נלחם בנו. ואיך נאמר כאן "וילחם בישראל"? מיישב הרד"ק שהמלחמה האמורה כאן היא מה ששלח לקרוא לבלעם לקלל אתכם, ומתוך מעשיו הראה שאילו היה יכול להילחם - היה נלחם, שהרי אמר "אולי אוכל נכה בו". ואצל גוי הקדוש ברוך הוא הופך את המחשבה למעשה, וכיוון שהיה במחשבתו להילחם אילו יכול, נכתב עליו "וילחם".
והמלבי"ם מבאר שמדובר כאן במלחמה רוחנית ממש: ה"וילחם" אינו מלחמה פיזית בחרב ובחנית, אלא במה ששלח וקרא לבלעם לקלל אתכם.
וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ׃
"ולא אביתי לשמוע לבלעם" - גם מן המלחמה הרוחנית הצלתי אתכם.
וַתַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל־יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי־יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם׃
הקושי שהכל עומדים עליו: וכי כל שבעת העממים הם "בעלי יריחו"? מנין לנו דבר כזה? מבאר רש"י: כל שבעת העממים נזכרים כאן, לפי שיריחו עמדה על הספר, על הגבול, והייתה נגרה ומנעולה של ארץ ישראל - "נגר" מלשון מנעול. ולכן נקבצו לשם גיבורי החיל מכל שבעת העממים. במילים פשוטות: כיוון שיריחו הייתה הפתח והמנעול של הארץ, ידעו הכל שצריך להילחם על המנעול, ולכן באו כולם לשם.
הרד"ק מתקשה אף הוא, ומציע דרך אחרת. הכתוב אומר "ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל", וייתכן מאוד שיצאו מיריחו מגדולי העיר אל מלכי כנען כדי להזהירם שישראל כבר בפתח, ואז התאספו המלכים כולם להילחם ביהושע. ועל דרכו של רש"י מקשה הרד"ק, שלא מצאנו במקרא סיפור כזה שנתקבצו כולם לתוך יריחו כדי להילחם, ודבר תימה הוא. אלא הנכון כמו שפירש: שיצאו מיריחו וארגנו את כל המלכים, וזה כן מפורש בכתובים, שלאחר כיבוש יריחו נתאספו המלכים להילחם עם ישראל. בינתיים נכבשה יריחו, ואז מתקבצים כולם, ובתוכם אנשי יריחו, להילחם בישראל.
המלבי"ם מוסיף: "ותעברו את הירדן" - בנס, שהרי נקרע להם הירדן. "ותבואו אל יריחו" - בנס, שבזמן קצר מאוד הגיעו ליריחו. "וילחמו בכם בעלי יריחו" - כך קורא למלכים שנתאספו אחר כך לנקום את נקמת יריחו, בכיוון דבריו של הרד"ק. אלא שהמלבי"ם עומד על קושי: שם לא הוזכר הגרגשי, וכאן הוא כן נזכר. ומיישב שהגרגשי אמנם הגיע בתחילה יחד עם כולם, אך אחר כך נתיירא ופנה והלך לאפריקי, ולכן אינו נזכר בהמשך. ומשתמע מכאן שפנה והלך רק לאחר שכבר החל הכיבוש, אף שבמקומות אחרים משתמע שכבר בשלב שליחת האיגרות של יהושע פנה הגרגשי והלך לו לאפריקי.
"ואתן אותם בידכם" - הכוונה למקצתם, כלומר לכל אלה שנמנו, חוץ מן הגרגשי. ועל אותו מיעוט, הגרגשי, מדבר הכתוב הבא.
וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת־הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ׃
לכאורה פסוק זה אינו לפי הסדר: כבר עברנו לדבר על הכניסה לארץ, ואילו מלחמת סיחון והאמורי כבר נזכרה בפסוק ח'. מדוע חוזר לזה עתה? מבאר המלבי"ם: כאן מסביר הכתוב מהי אותה צרעה שגירשה את הגרגשי לאפריקי - "שני מלכי האמורי, לא בחרבך ולא בקשתך". מה ששמע הגרגשי כיצד נכבשו שני מלכי האמורי, סיחון ועוג, ושלא היה זה בחרב ובקשת אלא בישועת ה' ממש, הדבר הזה הפיל עליו פחד גדול, ובעקבותיו פנה והלך לו.
חז"ל אומרים ששתי צרעות היו: חדא דמשה וחדא דיהושע. הייתה צרעה בימי משה והייתה צרעה בימי יהושע, ובשני המקרים שלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה כנגדם. ומהי אותה צרעה? אומר הרד"ק: מין זבוב רע המטיל ארס. וחז"ל אומרים שהצרעה הייתה מכה בעיניהם ומסמאה את עיניהם, ולא היו יכולים להילחם, ובאים ישראל והורגים אותם. נמצא שהצרעה השביתה אותם, וישראל היו צריכים רק ללכת ולהכות. וזהו "לא בחרבך ולא בקשתך", שמכוח הצרעה הושבתו.
ותרגום "צרעה" הוא "ערעיתא", ומבאר הרד"ק ששמה כן לפי שהיא באה לקראת האדם ומכה בפניו, כמו שמתרגמינן "אשר קרך" - "דארעך", לשון פגישה. היא פוגשת בהם ומכה בהם.
ומהו "לא בחרבך ולא בקשתך", והלוא נלחמו בחרבות ובקשתות? הכוונה שאלמלא העזר האלוקי לא היית יכול לכובשם בחרבך ובקשתך, ורק בעקבות העזר האלוקי יכולת בחרבך ובקשתך. כלומר: בחרבך ובקשתך לבדן לא יכולת. וכמו שנאמר "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני" - אדם הולך להילחם בחרב ובקשת, אבל לא בהם הישועה, אלא הישועה מאת השם ולא מכוח החרב והקשת.
וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא־בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים׃
אומר האלשיך: יש כאן מענה לטענה. שמא תבואו ותשאלו, ריבונו של עולם, למה נתת לנו ארצות גויים ועמל לאומים? למה לא חששת שיבואו הגויים ויטענו "ליסטים אתם, כבשתם נחלת גויים ולקחתם לעצמכם"? למה לא נתת לנו ארץ שלא נחלו ולא עמלו בה לאומים?
וכמה בעיות יש לנו היום בגלל הפלסטינים, שמרגישים כאן בעלי בית רק משום שהיו כאן לפני מאה או מאתיים שנה. שאנחנו היינו כאן לפני אלף ואלפיים שנה - זה כבר לא מעניין. ואם מישהו מתעניין, הולכים והורסים את כל העתיקות שיכולות להוכיח משהו. במציאות ובעתיקות שנחפרו מלפני אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנה אין שום אזכור לפלסטינים, אין דבר כזה, וגם ירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן. אבל שקרים וסיפורים תמיד אפשר להמציא הרבה. ובכל אופן לענייננו: עצם קיומו של עם אחר כאן יצר לנו בעיה שצריך להתמודד עמה. וכך היה גם ליהושע. ומה גרם בסוף לגלות? דווקא זה שהיו כאן עממים, שהחטיאו אותנו ובאו בטענת "ליסטים אתם", וזה יצר את כל הבעיות. ואם כן, ריבונו של עולם, למה נתת לנו ארצות גויים ועמל לאומים?
על כך אומר הכתוב "ואתן לכם ארץ". מדייק האלשיך שהוי"ו כאן היא כמו מתנה שנייה, תוספת נתינה. כמו שדרשו חז"ל ב"ויתן לך האלוקים" - למה נאמר "ויתן" ולא "ייתן"? שהוי"ו מוסיפה נתינה נוספת, ייתן ויחזור וייתן. אף כאן "ואתן" - נתתי אותה תחילה לגויים, ואחר כך נתתי אותה לכם. ולמה יכול הקדוש ברוך הוא לעשות כן? מפני שהארץ שלו היא. וזהו מה שאמר רבי יצחק המובא ברש"י בתחילת חומש בראשית: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - הקדוש ברוך הוא בעל הבית על העולם, ונותן למי שירצה.
אך עדיין הקושי במקומו: הלוא היה טוב יותר שנהיה כאן ראשונים, ולא יהיו כאן טוענים "לקחו לי, שתו לי". למה לא עשה זאת הקדוש ברוך הוא בדרך שתסיר מאתנו טרדות? על כך ממשיך הכתוב: "אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם". אומר הקדוש ברוך הוא: אילו הייתם נכנסים לארץ ראשונים, בלי שיהיה כאן שום עם, הייתם צריכים להתחיל לבנות את כל התשתיות מאפס. אבל כך נכנסתם ומצאתם ערים בנויות, בארות, שדות, הכל מוכן. את זה רציתי לדאוג לכם - מתנה שלא על ידי יגיעה, שתירשו את עמלם.
ואם תאמרו: ניחא לעניין הבתים, אבל מה שייך זה לאוכל, הרי בין כה וכה עלינו לזרוע את התבואות? על כך אומר: אמת, בתבואה אין מה לעשות, שכן כל שנה צריך לזרוע מחדש. אבל "כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים" - כרמים וזיתים הם נטיעות של שנים, וכשבאתם כבר היו נטועים. נמצא שגם אם אין הדבר נוהג בתבואות, הוא נוהג באילנות.
וְעַתָּה יְראוּ אֶת־יְהֹוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת־אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת־יְהֹוָה׃
שואל המלבי"ם: מדוע כפל "ועבדו אותו" בתחילת הפסוק ו"ועבדו את ה'" בסופו? אלא כך אמר להם: עתה, אחרי כל החסדים הללו, "יראו את ה'" - יראת הרוממות, לירא מהדר גאונו. אין זו יראת העונש, הפחד שמא ייענש. ומתוך יראת הרוממות "ועבדו אותו בתמים ובאמת": "באמת" - שלא תהיה עבודה מזויפת, שהיא היפך האמת. "בתמים" - בשלמות, לשם עבודתו מתוך רוממותו, ולא עבודה שאתה מצפה בה לגמול, כמו ששנינו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", שזה היפך התמימות. לא לשם תועלת ולא לשם רווח.
וכדי להגיע לכך, חייבים "והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם", שאי אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשיתוף, אלא את ה' לבדו. וזהו הכפל שבסוף: "ועבדו את ה'" - לבדו, בלי שיתוף, שהרי מי שמשתף עמו כוח אחר אינו עובד את ה' כלל.
וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת־מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת־אֱלֹהִים אֲשֶׁר־עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה׃
ולמה יעלה על הדעת שיהיה רע בעיניהם לעבוד את ה'? אומר המלבי"ם: שמא יש בכם שורש פורה ראש ולענה, שתרצו לעשות עבודות אחרות שיסייעו לכם, כפי אמונת ההבל שהייתה מקובלת בזמנם - שאם עובד אדם את כוחות המערכה, המערכה תשפיע עליו טוב; יעבוד לכוכבים, והכוכבים ישפיעו עליו טוב. אם כך תרצו, לעבוד את העבודה הטבעית כפי המערכה, "בחרו לכם היום", אבל דעו שאז עליכם לעזוב את ה' מכל וכל, שהרי אי אפשר לעבוד את ה' בשיתוף. אם אתה רוצה לעבוד את הכוכבים - אתה עובד רק את הכוכבים.
ומעמיד לפניהם שתי אפשרויות: או שתסברו שהמערכה תתנהג עמכם לפי מצבכם כפי שהיה בעבר הנהר, ואז "עבדו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם אשר מעבר הנהר" - כלומר תוותרו על מעלת ישראל ותחזרו אחורה, כפי מחצב תולדתכם, המקום שממנו חוצבתם. או שתרצו שתתנהג המערכה כפי המקום שאתם יושבים בו עתה, ואז "עבדו את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם", שהרי הם האמינו שיש מערכה נפרדת לכל אומה ולכל מקום.
ובין כך ובין כך - "ואנוכי וביתי נעבוד את ה'". אנחנו מאמינים אך ורק בקדוש ברוך הוא, איננו מושפעים משום שר, משום מזל ומשום כוכב, אלא ממנו יתברך בלבד, "בלתי לה' לבדו". וגם אם כולם ילכו בדרך הקלקול, אנחנו נישאר עובדים את ה'.
יש כאן מוסר גדול. יהושע מלמד אותנו לא להתפעל מרעשים סביבתיים ולא להתפעל מן הרוב. גם אם כל העולם יעבוד עבודה זרה - אני וביתי נעבוד את ה'. גם אם נישאר היחידים בעולם, לא נתפעל ממה שיאמרו האומות וממה שיעשו אחרים. אנחנו מעולם לא היינו רוב, שהרי "אתם המעט מכל העמים", והקדוש ברוך הוא בחר בנו דווקא מפני שאנחנו מועטים. ואין זה אומר שאם יש רוב - הרוב צודק. המשפט "מיליארד סינים לא טועים" בטעות יסודו: מיליארד סינים ושבעה מיליארד בני אדם יכולים לטעות, ויכול להיות עם קטן של כמה מיליונים בודדים שנושא את לפיד האמת בידו. והלפיד הזה, כבר שלושת אלפים ושלוש מאות שנה מאז מתן תורה, ואם תרצו עוד חמש מאות שנה קודם לכן מזמנו של אברהם אבינו, לא כבה, והוא חי וקיים ויגיע לימות המשיח ולתחיית המתים ולכל ההבטחות הטובות. הרוב אינו קובע עובדות: גם אם כל הרוב יאמרו שעכשיו לילה, וכי איני רואה שעכשיו יום? כשמדובר בעובדות אין לרוב שום משמעות - וכאן מדובר בעובדות.
וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת־יְהֹוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת־אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת־הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכׇל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם׃
העם משיבים ליהושע שלא יעזבו את ה', ומביאים לכך ארבעה טעמים. הראשון - מצד החיוב המוטל עלינו: הוא אלוקינו, הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים, ובזה קנה אותנו קניין הגוף. עד אז היינו עבדים, ומי שפודה עבד מבית רבו קנה אותו לעצמו. וזהו הטעם, אומר המלבי"ם, שיציאת מצרים נזכרת בטעמי רוב המצוות - "זכר ליציאת מצרים" חוזר ונשנה - לפי שזו הסיבה העיקרית לחיובנו לעבוד את השם: יצאנו ממצרים כדי להשתעבד לפני האדון ברוך הוא.
הטעם השני - מצד יראת הרוממות: "ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות האלה". ראינו את האותות ואת עוצמתו של השם יתברך, והכרנו את כוחו ואת יכולתו לשדד את המערכת.
הטעם השלישי - מצד התועלת: "וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה". הקדוש ברוך הוא שמר עלינו וסיפק את צרכינו במדבר, ומי ששמר עלינו אז בכוחו לשמור עלינו גם עתה. וכן בעניין המלחמה בעמים, ראינו שהקדוש ברוך הוא שמר אותנו בכל הדרך כאדם השומר את בנו. ואם כן למה נעזוב מקור מים חיים?
וַיְגָרֶשׁ יְהֹוָה אֶת־כׇּל־הָעַמִּים וְאֶת־הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם־אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה כִּי־הוּא אֱלֹהֵינוּ׃
הטעם הרביעי - מצד יראת הנזק: הנה ראינו שהקדוש ברוך הוא גירש את כל העמים ואת יושבי הארץ מפנינו, ואם נעשה כמעשיהם, כשם שהקיאה אותם הארץ כך תקיא גם אותנו. אף החשש מן הנזק הוא סיבה לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
ובזה, מוסיף המלבי"ם, הם משיבים גם על מה שהציע להם יהושע לבחור בין אלוהי אבותיהם שמעבר הנהר לבין אלוהי האמורי. הרי הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, ואילו אלוהיהם לא הושיע אותם. ומה טעם שנלך לעבוד את אלוהי האמורי, והלוא אתה רואה שהאמורי גורש, וסימן שאין באלוהיהם כוח? איזה היגיון יש ללכת לעבוד אלוה שכבר הוכח כי חלש הוא?
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת־ה' כִּי־אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל־קַנּוֹא הוּא לֹא־יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם׃
המלבי"ם עומד כאן על תמיהה גדולה: מה כוונת יהושע באמרו לעם שאינם יכולים לעבוד את ה'? כלפי חוץ נראה הוויכוח כאילו אין בו טעם ודעת. העם כבר הכריזו "חלילה לנו מעזוב את ה'", ויהושע מתריס כנגדם. ואחר כך הם עונים "לא כי את ה' נעבוד" - ולכאורה מה הוסיפו על דבריהם הראשונים? ובכל זאת דווקא בפעם השנייה יהושע מתרצה, ואומר להם "עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה'". וכי בפעם הראשונה לא בחרו בה'?
מבאר המלבי"ם: יהושע ראה שהעם בוחרים בעבודת ה' מצד הטוב והתועלת, מצד יראת הנזק. עבודה כזאת אינה עבודה שלמה. אדם שעובד את הקדוש ברוך הוא רק כדי לקבל תועלת או כדי להסיר מעצמו נזק - אם ימצא כוח אחר שיספק לו את אותם תנאים, יעזוב וילך אליו; ואם יציעו לו תנאים טובים יותר, על אחת כמה וכמה. כך אנו רואים בנביאים שהוכיחו את ישראל על עבודה זרה, והם השיבו: "ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים לא ראינו טובה והיה לנו רק רע". כלומר: אם תאמין שיש כוח חיצוני שיכול לתת לך יותר - אתה פורש. אם אני כאן רק בשביל המשכורת, וְשָׁם משלמים יותר, זו כבר סיבה לעזוב וללכת.
על כך אומר להם יהושע: לא תוכלו לעבוד את ה'. אם זו המגמה ואם זו התכלית - תקוות הגמול ויראת העונש - אין זו דרך שבה תוכלו לעבוד את ה' עבודה שתתקיים. ולמה? מפני שעבודה כזו קשה משני פנים.
הפן הראשון הוא מצד המעשה אשר יעשון: "כי אלוהים קדושים הוא". הקדוש ברוך הוא מצווה שנתקדש בקדושתו, "והייתם קדושים כי קדוש אני". וגדר הקדושה, אומר המלבי"ם, הוא שיתנשא האדם מעל כל ענייני החומר והבשר אל עניינים אלוקיים רוחניים. ואילו אתם - כל שאיפתכם היא בעניינים הגשמיים. למה אתה עובד את ה'? שיהיה אוכל טוב יותר, שתהיה פרנסה מוצלחת יותר. זה בדיוק ההפך מ"אלוהים קדושים הוא": הוא רוצה שתתרומם מעל זה, שתהיה רוחני יותר, ולא אדם שכל שאיפותיו גשמיות ושנשאר במקום רק מפני שהמשכורת גבוהה יותר. לילד קטן מדברים עם ממתקים; מושכים אותו לתהילים בממתקים או בתמונות של רבנים ששוות יותר. אבל אדם מבוגר אינו מגיע לשיעור בגלל ממתקים - הוא מגיע כי הוא צריך ללמוד, כי הוא יודע שזה טוב. "טעמו וראו כי טוב ה'".
הפן השני הוא מצד הלא תעשה: "אל קנוא הוא, לא ישא לפשעכם". כשתעברו על מצוות ה', הקדוש ברוך הוא לא ימחל לכם. ואז, במקום לקבל את הגמול שהוא כל התכלית שלכם, יתחילו החריקות והסתירות.
כִּי תַעַזְבוּ אֶת־ה' וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר־הֵיטִיב לָכֶם׃
כשלא תהיו דבוקים בעבודתו, בקלות תעזבו את הקדוש ברוך הוא - שהרי כל העניין אצלכם הוא תועלתי בלבד, וברגע שתראו תועלת גדולה יותר באלוה אחר, מיד תפרשו. ואז, במקום התועלת והרווח שציפיתם להם, יבואו חולי ומכה.
המלבי"ם מדגיש: עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא היטיב לכם בהשגחה הדבוקה בכם, היא עצמה מחייבת שכאשר תעזבו אותו ישוב וירע לכם על ידי אותה השגחה. וכבר דיברנו על שני מיני הנהגות בעם ישראל. יש מצב שישראל חוטאים והקדוש ברוך הוא עוזב אותם, ואז הם נתונים תחת המערכה: אם על פי המערכה צריך להיות רע - יקרה להם רע, ואם לא - לא יקרה להם דבר, ואפילו יעשו מעשים חמורים מאוד ולא יינזקו. ולעומת זאת יש מצב שאנו נתונים בהשגחה.
דוגמה: ארבעים שנה במדבר היינו בהשגחה צמודה. מה קרה כשעשינו רע? לא חיכו לנו רגע. בשנייה אחת מתו עשרים וארבעה אלף איש; ברגע אחד "ותבער בם אש ה'"; ברגע אחד פתחה הארץ את פיה. כל מחלוקת קורח הסתיימה בפחות מעשרים וארבע שעות. היכן אנו רואים היום שהקדוש ברוך הוא נפרע כך ממי שעושה רשעה, ממחלל שבת, מעושה מעשים נוראיים? מפני שאיננו בהשגחה גלויה אלא בהסתר פנים, ובהסתר פנים אין העונש בא מיד. אבל כשאתה בהשגחה - אתה מקבל את העונש מיד. וזה מה שאומר להם יהושע: אתם בהשגחה, ולכן אם תעזבו את ה' - "ושב והרע לכם". לו הייתם תחת המערכה, המערכה הייתה פועלת; אבל כיוון שאתם בהשגחה, ההשגחה תפעל עליכם. וזהו "אחרי אשר היטיב לכם": משום שהיטיב לכם, משום שאתם בהשגחה, לכן תקבלו את העונש.
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת־ה' נַעֲבֹד׃ וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי־אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת־ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים׃
מבאר המלבי"ם: העם משיבים ליהושע - לא כמו שחשבת. איננו עובדים את ה' בשביל תועלת ולא בשביל רווח, אלא "את ה' נעבוד" - אותו מצד עצמו, ולא בגלל שום דבר אחר.
ועל כך אומר להם יהושע: "עדים אתם בכם". הרד"ק מפרש: אתם בעצמכם תהיו עדים בכם שבחרתם בקדוש ברוך הוא - שאם מחר יכפור מישהו, מתוככם יקומו אנשים ויעידו שהיו שם וקיבלו על עצמם את ה' לאלוה. ויש מסבירים בשם הרד"ק: מי הם העדים שנמצאים בתוככם? הנשמה והגוף, כעין "האזינו השמים ותשמע הארץ" - הנשמה מן השמים והגוף מן הארץ, והם העדים שבכם עצמכם.
והמלבי"ם מוסיף: "אתם בחרתם" - מצד הבחירה השכלית, לא מצד החפץ. וכבר הסברנו את ההבדל בין חפץ לרצון: הרצון הוא הרצון השכלי, ואילו החפץ הוא עניין תאוותני, עניין של רווח והנאה. הבחירה השכלית היא פעמים רבות אפילו היפך ההנאה. אדם רוצה לאכול מאכלי בריאות, אבל חפץ בגלידה. אני מעדיף גלידה, אבל השכל אומר לי שזה לא בריא ולא טוב. נמצא שאני רוצה מאכל בריא וחפץ בג'אנק. "בחרתם" - בחירה שכלית, לא בחירה מצד הרווח והשכר והתועלת.
ומכאן יסוד גדול של המלבי"ם: מי שעובד בשביל שכר ועונש אינו עובד את ה' - הוא עובד את עצמו. שהרי מדוע הוא עובד? כי הקדוש ברוך הוא מספק לו את צרכיו, כי טוב לו איתו, כי הוא משפיע לו את מה שהוא צריך. את מי עבדת? את עצמך. לעבוד אותו פירושו לפעול פעולה שהיא היפך התועלת שלי: לכאורה אני מפסיד מזה, אבל אני עושה זאת לכבוד הבורא יתברך - ושם נבחנת העבודה. וכשאדם עובד רק כשזה משתלם לו, כבר אמר השטן: "החינם ירא איוב אלוקים?" - הרי השפעת לו והענקת לו, אין זה מבחן. המבחן האמיתי: קח לו את הכל, ונראה "אם לא על פניך יברכך". צריך לבדוק איך אתה עובד גם כשזה אינו משתלם.
וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אֶל־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
האלשיך מסביר שזו הייתה כל המטרה מלכתחילה - שירחיקו מהם את העבודה הזרה. ודקדק בלשון "לבבכם" ולא "לבכם": כבר הסברנו מה שדרשו חז"ל ששני הבתי"ן מסמלים את שני הלבבות שיש באדם - לב לטובה ולב לרעה, יצר טוב ויצר רע השוכנים בלבו. על ידי שתסירו את טומאת אלוהי הנכר מביניכם, שני היצרים יהיו נוטים אל ה': לא יהיה יצר טוב הנוטה אל ה' ויצר רע הנמשך אחרי עבודה זרה, אלא אדרבה - גם היצר הרע יעבוד את ה'. כמו שמצאנו אצל אברהם אבינו שהכניע לחלוטין את יצרו, והיצר הרע היה אף הוא משועבד לעבודת השם יתברך. ופעם דיברנו על כך במכתב מאליהו, כיצד משעבדים גם את היצר הרע לעבודת ה', ואין כאן מקום להאריך.
ועוד: "אל ה' אלוהי ישראל" - לא רק אל שם הוי"ה, כאשר הוא משפיע עליך טובה וחסדים, אלא גם אל שם אלוקים, שהוא מידת הדין. גם כשמשפיע עליך דינים - הטו את לבבכם לעובדו.
גם המצודת דוד מתקשה בקושיית המלבי"ם: מה רוצה יהושע מהם, ומדוע הוא כביכול מסופק בקבלה שקיבלו עליהם? הוא נוקט שיהושע כלל לא סיים את דבריו. כאשר אמר להם "בחרו לכם היום את מי תעבודון... ואנכי וביתי נעבוד את ה'" - עדיין לא סיים, והעם התפרצו לתוך דבריו והכריזו "חלילה לנו מעזוב את ה'". על כן חזר יהושע וסיים את מה שרצה לומר מלכתחילה: "לא תוכלו לעבוד את ה'". ואז השיבו לו שוב "לא כי את ה' נעבוד", ורק אז אמר "עדים אתם בכם". כלומר, הייתה כאן הפסקה באמצע דבריו, והוא ביקש לסיים את כל התוכחה שרצה לומר.
המלבי"ם מבאר את "ועתה": אחרי שקיבלתם על עצמכם לעבוד את ה' מצד הרוממות ולא מצד השכר והעונש - "הסירו את אלוהי הנכר אשר בקרבכם", והכוונה למחשבת עבודה זרה שבלבבכם. ואז "והטו את לבבכם אל ה'" - מצד שהוא "אלוהי ישראל", מצד שהוא משגיח עלינו. עם ישראל הם חבל נחלתו, ואיננו נתונים תחת שום כוכב ושום מערכה אלא "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". וכלל נקוט בידי המלבי"ם: כל מקום שמוזכר שם אלוקים בכינוי לישראל, הוא מורה על החיבור שיש לו עמנו.
וזו גם הסיבה שנאסר עלינו לעבוד בשיתוף. לגוי הותרה עבודה זרה בשיתוף; הנצרות, למשל, היא עבודה זרה בשיתוף - הם עובדים את הקדוש ברוך הוא יחד עם כוחות נוספים, כביכול בן האלוקים וכל מיני הבלים. האסלאם אינו עבודה זרה: הם מאמינים רק בה', ואף שקוראים למוחמד נביאו (והרמב"ם מכנה אותו "המשוגע", ומעולם לא אמר נבואה) - אין בזה שיתוף. אבל לישראל לא הותרה עבודה זרה בשיתוף כלל. משום שה' הוא אלוקינו, משגיח עלינו באופן פרטי, ואילו לגויים הוא אלוה באופן כללי ולא בהשגחה פרטית.
וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶת־ה' אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע׃
העם חוזרים ומכריזים: "את ה' אלוקינו נעבוד" - בלי שום שיתוף. "ובקולו נשמע" - גם זאת בלי לקוות לשכר ובלי לחשוש מעונש, כעין "נעשה ונשמע", מבלי שום תקווה אחרת אלא אך ורק לשם עבודתו.
וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם׃
הרד"ק מפרש "וישם לו" - לעם, חוק ומשפט, כלשון הכתוב "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", וסידר להם דרך כלל את חוקי התורה והמשפטים וקיבלום עליהם. ופירוש נוסף: יהושע שם לעצמו חוק ומשפט בשכם על הברית שכרת עמם, והם האבן והאלה (האלה היא אילן) שהעמיד כעדים, ואת דברי הברית כתב בספר תורת האלוקים.
והמלבי"ם מבאר: כרת להם ברית על מה שקיבלו עליהם ברצון לעבוד עבודה שלמה בלי שום פניות - וכריתת ברית מורה על הסכמה וקבלה מוחלטת של הדבר. "וישם לו חוק ומשפט" - סידר להם תקנות וחוקים לפי ענייני הארץ, כמו שמביאה הגמרא כמה וכמה תקנות שתיקן יהושע בארץ ישראל, בעניין הוצאת זבלים וכיוצא בזה, ואותן קבע שם בשכם.
וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'׃
"ספר תורת האלוקים" משמעו תורת משה, ולכאורה מה ליהושע ולתורת האלוקים? תרגום יונתן מתרגם: "ויהושע כתב ית פתגמיא האילין בספרא, ואצנע בספר אורייתא דה'" - כתב את הדברים בספר והצניע אותו בתוך ספר תורת ה'. חז"ל מביאים מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה מה חלקו של יהושע בתורה: חד אמר שמונה פסוקים שבתורה, וחד אמר פרשת ערי מקלט. שמונה הפסוקים הם הפסוקים העוסקים במיתת משה, שלא ייתכן שמשה עצמו כתב "וימת משה עבד ה'" - שהרי כבר מת; וערי מקלט ניתנו רק לאחר מכן. אך הרד"ק כותב: "ולא נראה לפי הפשט לא זה ולא זה, והאמת הוא שתרגם יונתן" - שכתב את הדברים בספר והניחו אצל תורת משה, אך לא כחלק ממנה.
ושם יש דעה החולקת: אם יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים, נמצא שספר התורה שמסר משה היה חסר! אלא "משה היה כותב בדמע". והכל שואלים: מה הרווחנו בתירוץ הזה? וכי משה כתב דבר שאינו אמת - כתב "וימת משה" בעודו חי - וכשבוכים מותר לשקר?! ביאור נפלא יש לגר"א, שהוא באמת לאמיתה של תורה ואינו צריך לציונים שלנו, אך מתוך הביאור שומעים עד כמה הוא אמיתי: "בדמע" אין פירושו בדמעה, אלא מלשון מדומע - תערובת, כלשון "מעלים את המדומע באחד ומאה". משה רבנו מסר לנו ספר תורה שלם, אלא שהאותיות של הסוף היו מעורבות, ומי שסידר אותן לכדי "וימת משה עבד ה'" היה יהושע. נמצא ששני הדברים אמת: משה לא מסר לנו דבר שקר, שהרי מסר את האותיות מעורבות, ומצד שני מסר לנו תורה שלמה.
ומהי אותה אבן? מבאר המלבי"ם: כיוון שספר התורה היה מונח בארון - ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם מבפנים או מבחוץ - רצה יהושע לייחד במקדש מקום מיוחד גם לספרו, ספר יהושע. מה עשה? לקח אבן חלולה ועשה ממנה כמין ארגז, שבתוכו יונח ספרו, והקים אותה תחת האלה אשר במקדש בשילה, באותו מקום שהסברנו, ליד מזוזת הפתח.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה־בָּנוּ לְעֵדָה כִּי־הִיא שָׁמְעָה אֵת כׇּל־אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן־תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם׃
תרגום יונתן, שמביאו הרד"ק, מתרגם: "הא אבנא הדא תהא לנא לסהדו" - האבן הזאת תהיה לנו לעדות כשתי לוחות האבן; "ארי פתגמיא דכתיבין עלה מעין כל פתגמיא דמליל עימנא" - שהמשפטים הכתובים בה הם כמשפטים הכתובים בלוחות העדות; "ותהא בכון לדוכרן ולסהדו דילמא דתכדבון קדם אלוהכון" - ותהיה בכם לזיכרון ולעדות, שמא תכחשו בה' אלוקיכם. והרד"ק לפי הפשט מפרש "אשר דיבר עמנו": כל מה שדיברתי עמכם והברית שכרתי אתכם אינם מלבי, אלא הם אמרי ה' - מה שכרת עמנו בסיני. נמצא שאין זו ברית חדשה, אלא חידוש וחיזוק של אותה ברית ישנה שכבר נמסרה בסיני.
רש"י אומר שיש לפתור כמשמעו: כי היא שמעה את הדברים שדיברתי לכם בשליחותו של מקום, ובבחינת "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" תהווה האבן עדות לאמיתות הדברים.
והמלבי"ם מבאר: "האבן לעדה" אין הכוונה לאבן הדוממת, אלא לספר הטמון בתוכה. כמו שאמר משה רבנו "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה בך לעד" - שספר התורה יעיד בך, כך גם ספר יהושע יעיד בכם. ועל מה הוא מעיד? "כי היא שמעה את כל אמרי ה'" - שם נמצא כל מה שדיבר ה' עמנו, וגם העדות שיהושע מעיד בהם עתה, "כה אמר ה'", חקוקה שם בספר. ולשון "והייתה בכם לעדה פן תכחשון" - כאדם המזמין עד שאין אפשרות להכחישו ואי אפשר לשקר בפניו, כך היא תהיה בכם לעדה שלא תכחשו כנגד דבריה. ואף שהמעמד היה בשכם, שם עשה את האבן החלולה והניח בה את ספרו, ומשם לקחוהו אל המקדש בשילה והציבוהו לעד.
ומדוע לא הניחו יחד עם ספר התורה? מוסיף המלבי"ם: האלה הייתה בוודאי מחוץ למקדש, שהרי אסור ליטוע כל עץ במקדש; ובזה הראה יהושע שמדרגת ספרו אינה כמדרגת ספר התורה - שאילו היה מניחו יחד עמו, היה זה כאומר שמדרגת ספרי כמדרגת תורת משה. ופירוש נוסף: "האלה" לא הייתה עץ ממש, אלא כמין אלון עשוי אבן, כמו "אליו" המובא ביחזקאל, שכל האילים האמורים שם הם כמין אילנות עגולים עשויים מאבני גזית ועומדים בפתח - כמזוזות, אחד מימין ואחד משמאל, במקום סיפים. וזה כבר היה במקדש ממש, ולכן מוזכרת כאן האלה במקום מזוזות.
וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ׃ וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן עֶבֶד ה' בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים׃
האלשיך הקדוש מדייק: בתחילת הספר, כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם יהושע, הוא נקרא "יהושע בן נון" בלבד, ואילו משה רבנו מוזכר בספר יהושע שבע פעמים בתואר "עבד ה'". וכאן, לראשונה, נקרא יהושע "עבד ה'". מדוע? מפני שכל אותו זמן היה עוד לפני שקיים יהושע את כל דברי ה'; אבל לאחר כל הניסים והפורקן, מלחמות ה' וחילוק הארץ, ולאחר שהדריך והוכיח את ישראל וכרת ברית מחודשת בינם לבין ה' - קנה תואר חדש, להיקרא "עבד ה'". וזהו "ויהי אחרי הדברים האלה" - הוויה חדשה הייתה לו אחרי הדברים האלה, תואר שלא היה לו קודם לכן.
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ׃
רש"י אומר: כך שמה, ובמקום אחר היא נקראת תמנת חרס. הרד"ק מיישב שאין להקשות, שכן מצינו כבש וכשב, שלמה ושמלה - כך גם סרח וחרס, אותו מקום בחילוף אותיות. אבל רש"י מביא את דברי חז"ל: על שם שיהושע העמיד את תמונת החמה. "חרס" הוא שמש, כמו "האומר לחרס ולא יזרח", וכן "אם תדעו את חידתי בטרם יבוא החרסה" - בטרם תשקע השמש. ולפי זה "תמנת חרס" היינו המקום שבו הניחו תמונת חמה על קברו: כל הרואה היה אומר, זהו האדם שהעמיד את השמש, "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", וחבל על מי שעשה דבר גדול כזה ומת - והיו מצטערים על פטירת הצדיק, שאבד לעולם כוח עצום כזה. וצריך לומר שהתמונה לא הייתה שלמה, שהרי לצייר צורת שמש שלמה יש בו בעיה של "לא תעשון אתי" - אחד משמשיי. ולכן גם בציורים מקפידים שלא לצייר שמש שלמה, אלא בפינת הדף וכדומה.
ורש"י מביא גם ביאור הפוך: תמנת חרס שמה, ולמה נקראת תמנת סרח? על שם דבר - שפירותיה מסריחים מרוב שומנן. ואין הכוונה חלילה לסירחון, אלא מלשון "סרח העודף", יתרון וריבוי. כמו "חכמת סופרים תסרח", שאחד הביאורים שם הוא שהחכם כשעומד לדבר והמיקרופון בידו - מי יעצור אותו, מאריך ומאריך, מאריך טרחה; היינו שחכמת הסופרים מתארכת. וכן ביריעות המשכן שהיו "סורחות" אחרי המשכן, מלשון עודף. וכך פירותיה "מסריחין" - גדולים ושמנים מרוב שומנם, מעבר לגודלם הטבעי, ועל שם כך תמנת סרח.
"מצפון להר געש" - רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש. אלא מהו הר געש? על ידי שנתרשלו ישראל ולא הספידוהו כראוי, ביקש הקדוש ברוך הוא להגעיש עליהם את ההר - כביכול לקבור אותם - מפני שנתעצלו בהספדו.
וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת־ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כׇּל־מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל׃
אם אתם זוכרים, ראינו שיהושע נשתהה בכיבוש הארץ, ולכאורה היה בכך גנאי, ולכן מת בקיצור ימים - בן מאה ועשר במקום מאה ועשרים כמשה רבו - לפי שלא הזדרז. שלא כמשה רבנו, שרץ למלחמת מדין אף שידע שחייו תלויים בה, שכל עוד לא יילחם במדין לא ימות, ובכל זאת מיהר לקיים את ציווי ה'. אבל כבר הסברנו אז, על סמך הפסוק שקראנו כאן, שחלילה לחשוד ביהושע עבד ה' שעשה חשבונות פרטיים - איזה עבד ה' אתה אם אתה עובד את עצמך?! אלא יהושע ידע ש"ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע", ואמר: אם אמות בקיצור ימים, יש חשש ש"ידעתי כי תשחיתון אחרי מותי" כדברי משה - וכך אכן היה, שאחרי מות יהושע והזקנים השחיתו ישראל. לכן חשב שכדאי לכבוש לאט לאט, ובכך יאריך ימים ויהיה עוד דור שימשיך בעבודת ה'. אלא שכיוון שהיה זה חשבון כנגד רצון ה', שציווה למהר ולכבוש את הארץ, נענש על כך - אבל חלילה לחשוב שהיה כאן עניין פרטי ואישי, שהרי כל מעשהו היה לשם שמים.
רש"י מביא דרשת חז"ל על "האריכו ימים": ימים האריכו, שנים לא האריכו. שאף הזקנים נענשו, וכמו שמסביר רש"י בשופטים - על שהתעצלו בהספדו של יהושע. והביטוי תמוה: אם לא האריכו שנים, מה כן האריכו - היו להם ימים בני עשרים ושש שעות? אלא המלבי"ם ב"ביאור המילות" על ספר משלי מסביר ש"אריכות ימים" פירושה ימים טובים, מלשון "אריך למעבד הכי" - טוב לעשות כן; "אריך או לא אריך", טוב או לא טוב. וכך כאן: "ימים האריכו" - שהיו ימיהם טובים, ימי שלווה; "שנים לא האריכו" - אבל לא לאורך שנים.
ומדוע כל אותה תקופה עדיין עבדו את ה'? אומר המצודת דוד: "ואשר ידעו את כל מעשה ה'" - הזקנים ראו בעיניהם, ובכך היו מיישרים את לבות ישראל לאביהם שבשמים. אבל כשבטל דור הזקנים, שוב לא היה מי שיחזק את הצעירים לאביהם שבשמים.
וְאֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה׃
לכאורה קשה: הרי כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ואילו כאן נאמר שבני ישראל העלו. מיישב הרד"ק: משה הזהיר את בני ישראל להעלותם, ולכן נקרא הדבר על שמו - כמו "ויבן שלמה", וכי שלמה בעצמו בנה? אלא שהזהיר על בניין המקדש והיה מנהל העבודה, ולכן נקרא על שמו. כך גם משה רבנו נטל על עצמו את האחריות ולכן נאמר שהוא העלה, אף שבפועל בני ישראל העלו.
ומביא הרד"ק מדרש: כל המתחיל במצווה ואחר גומרה - נקראת על שם האחרון. ממי אתה למד? ממשה, דכתיב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ, והכניסו ישראל את עצמותיו לארץ וקברום, והם סיימו את המצווה - ונתלית המצווה בהם, דכתיב "אשר העלו בני ישראל ממצרים". "אשר העלה משה" אין כתוב כאן אלא "אשר העלו". מה למדת? שהמצווה נקראת על שם גומרה.
"קברו בשכם" - דורשים חז"ל: משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו, שהרי משכם נגנב יוסף, ולכן החזירוהו לשכם. ולפי הפשט אומר הרד"ק: כיוון ששכם הייתה בחלק נחלת אפרים, קברוהו לכבודו בנחלה הראשונה שהייתה ליעקב אבינו בארץ ישראל. וכך גם המלבי"ם: "ויהיו לבני יוסף לנחלה" - בני יוסף החזיקו בעצמות הצדיק והיו אצלם כנחלה יקרה, שזכו שהצדיק ייקבר בחלקם. והם השתדלו שגם אלעזר ייקבר בחלקם, וכשמת אלעזר החרימו את גבעת פנחס לשדה חרם.
וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן־לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם׃
כאן יש דיון שלם: מהיכן הייתה לפנחס גבעה משלו? הרי הכהנים לא נטלו חלק בארץ. ביאור אחד בחז"ל: מלמד שנשא פנחס אישה ומתה וירשה - נשא אישה בעלת ממון, ומשמתה השאירה קרקעות, וירשן בעלה פנחס, ושם קבר את אלעזר אביו. ומכאן סמכו חז"ל לירושת הבעל. ויש אומרים שנפלה לו בשדה חרמים, שהרי שדה שאדם מחרים נופל לכהן. ואפשרות נוספת מביא הרד"ק: שישראל נתנו לו, כמו שנתנו ליהושע ולכלב - אלא שאצל יהושע וכלב היה הדבר על פי ה', ואילו לאלעזר בהתנדבות, וזהו "אשר ניתן לו". שהרי אם מדובר בירושת אשתו או בשדה חרמים, מהו הלשון "ניתן לו"? מי נתן לו? אין זו נתינה אלא ירושה או זכות המגיעה לכהן.
ומדוע לא נאמר שפנחס פשוט קנה את הגבעה בכסף? מפני שקרקע נמכרת חוזרת ביובל, וכי יפנו אותו מקברו לאחר חמישים שנה? ודאי שלא יעלה על הדעת. כשאנו רואים שקוברים אותו שם, פירושו מנוחת עולמים, שהמקום יישאר שלו לעד. ועצם הלשון "ניתן לו" לא הקשתה עליהם, שהרי מצינו לשון מתנה במכר: "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו" - ייתן לי, כלומר ימכור לי. אלא מה שקשה, אומר הרד"ק, הוא שגם מתנת יחיד חוזרת ביובל. והתשובה: מדובר שכלל השבט נתן לו - שבט אפרים בכללותו נתן את המקום במתנה לפנחס - ומתנת רבים אינה חוזרת ביובל. ולדעה שמדובר בירושת אשתו הדבר מובן גם כן, שכן ירושת הבעל אינה חוזרת ביובל: אין אומרים שמה שירש הבעל מאשתו יחזור למשפחתה, אלא מה שהבעל יורש - שלו הוא.
והאלשיך מבאר בדרך ההשוואה: כשם שיוסף נקבר במקום שניתן לו מזולתו, כך גם אלעזר בן אהרן נקבר במקום שנתן לו פנחס בנו. וזהו שדרשו חז"ל בבבא בתרא קי"ג: מניין היה לו לפנחס מה שלא היה לאלעזר אביו? שנשא אישה ומתה וירשה.
פרק כ"ד חותם את ספר יהושע במעמד הברית בשכם. יהושע אוסף את העם, סוקר את חסדי ה' מתרח ואברהם ועד כיבוש הארץ, וקורא להם לעבוד את ה' בתמים ובאמת. עיקר הפרק, לפי המלבי"ם, הוא הבירור העמוק בין שני סוגי עבודה: עבודה מתוך תקוות גמול ויראת עונש - שהיא בעצם עבודת האדם את עצמו ואינה מתקיימת, שהרי ברגע שימצא כדאיות גדולה יותר במקום אחר יעזוב; לבין עבודה מצד עצמותו יתברך, מתוך בחירה שכלית ורוממות. משום כך אמר יהושע "לא תוכלו לעבוד את ה'", ורק כשהשיבו "לא כי את ה' נעבוד" - את ה' מצד עצמו - קיבל את דבריהם ואמר "עדים אתם בכם". לאחר מכן הסירו את אלוהי הנכר והטו את שני לבבותיהם אל ה', כרת יהושע ברית, שם חוק ומשפט, כתב את הדברים והציב את האבן לעדה. הפרק מסתיים במות יהושע - שרק כאן זכה לתואר "עבד ה'" - בקבורת עצמות יוסף שהמצווה נקראת על שם גומרה, ובקבורת אלעזר. ולמדנו מכאן שמבחן העבודה האמיתי הוא דווקא כשאינה משתלמת, וכי עם ישראל נתון בהשגחה פרטית, שאין לו שיתוף עם שום כוח אחר. תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם. כשם שזכינו לסיים ספר זה, כן נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, וללמוד עוד ספרים אחרים, אמן ואמן.