פרק כ"ג בספר יהושע הוא נאום ההיפרדות של יהושע. הכיבוש נעצר באמצע, יהושע מרגיש שימיו קצרים, והוא מכנס את הנהגת העם כדי להעמיד אותם בפני הכרעה: או להשלים את הורשת הגויים שנשארו, או לכרות איתם ברית ולהתערב בהם. כל הפרק בנוי סביב ההכרעה הזאת, ויהושע מסביר בו את התועלת שתצמח מן הדרך האחת ואת הנזק הכפול (הטבעי וההשגחתי) שיצמח מן הדרך השנייה.
וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר־הֵנִיחַ יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל מִכׇּל־אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים׃ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכׇל־יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים׃
המלבי"ם מדגיש: ימים רבים הניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב, אבל את הכיבוש עצמו הם לא סיימו. "לזקניו" - הכוונה לסנהדרין; "ולראשיו" - ראשי המטות; "ולשופטיו ולשוטריו" - אלה שהיו ממונים בכל עיר ועיר. לפני כל ההנהגה הזאת יהושע פורש את המצב לאשורו: יש עוד עמים רבים שלא הורשתם אותם, העבודה לא נגמרה.
יהושע מעמיד לפניהם שתי דרכים ולא יותר. האחת: לכרות איתם ברית, להתחתן איתם, להיות עמם כעם אחד, ובכך לנסות להסיר את השנאה והאיבה. השנייה: להילחם בהם עד שיורישו אותם. שכן בלי אחת משתי האפשרויות האלה לא ייתכן שישראל יֵשבו בארץ במנוחה. או שלום גמור, או מלחמה; מצב ביניים אינו קיים.
וכאן חששו הגדול של יהושע: שמא אחרי מותו יפחדו ישראל להתגרות במלחמה, ויבחרו באופציה הקלה והנוחה - בואו נעשה איתם שלום, בואו נתחתן בהם. לכן הוא פותח ואומר להם: אני זקנתי, איני יכול עוד לצאת ולבוא במלחמה. ואם תשאלו מאין יהיה לנו כוח להילחם מעתה - הרי התשובה לפניכם.
וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְכׇל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם׃
ראיתם את האותות והמופתים שעשה ה' לכל הגויים, ובזה ראיתם שלא ידי עשו לכם את החיל הזה. לא ממני באה ההצלחה, אלא "ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם". ואם כן, גם אם אני, יהושע, מת - הקדוש ברוך הוא נצחי, ואצלו לא שייכת מיתה. מי שסייע בידכם עד עתה, ימשיך ויסייע בידכם לכבוש את שאר הארץ.
רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת־הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם מִן־הַיַּרְדֵּן וְכׇל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ׃
המלבי"ם מעיר שיש בפרשה כמה עניינים כפולים ודברים שנראים לא מסודרים, ותוך כדי הביאור הם יתבררו ויתפרשו. יהושע אומר: מה שהיה תלוי בי - הפלת הנחלה - עשיתי. וכבר הסברנו לעיל שהקדוש ברוך הוא אמר ליהושע שתפקידו לדאוג שכל אחד יידע את חלקו, ואחר שיידע כל אחד את חלקו יעשו מלחמה והוא יסייע בידם לנצח, כמו שנאמר "ואתה תנחיל אותם", "אנוכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפילה בנחלה" - תפקידך לקבוע לכל אחד היכן נחלתו.
"מן הירדן וכל הגויים אשר הכרתי" - אלה היושבים בדרומית מזרחית אצל הירדן, שאותם כבר כבש בחייו; "והים הגדול" - אלה שעדיין יש לכבוש. אבל להפיל בנחלה, כפי הציווי האלוקי, כבר עשיתי; נשאר רק לבוא ולכבוש את המקומות בפועל. "מבוא השמש" פירושו כמו "ובא השמש", היינו שקעה השמש, והכוונה לצד הים הגדול שהוא צד השקיעה, שהשמש שוקעת במערב.
וַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָכֶם׃
אחרי שהפלתי בנחלה וחילקתי לכל אחד את חלקו, מה שנשאר הוא רק הכיבוש. וגם אחרי מותי - ה' אלוהיכם חי הוא, הקדוש ברוך הוא נשאר כאן, והוא יהדפם ויסייע בידכם לכבוש את כל מי שנשאר.
מהו "יהדפם"? מצודת ציון מסביר: לשון דחיפה והכאה, כמו "תדפנו רוח". ומה ההבדל בין "יהדפם מפניכם" לבין "והוריש אותם מלפניכם"? מסביר המלבי"ם: "יהדפם" הוא כנגד הגויים שכבר נכבשו, אותם שפנו והלכו, כפי שראינו לעיל בגרגשי שפנה והלך לאפריקי. הם ירצו לחזור, והקדוש ברוך הוא יהדוף אותם בחזרה וימנע את שיבתם - כמי שבא לקפוץ ואתה הודף אותו. "והוריש אותם" הוא כנגד אלה שעדיין לא נכבשו, שאותם יוריש מעתה מלפניכם.
וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר־מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול׃
הסיוע האלוקי מותנה בתנאים. "וחזקתם לשמור" - כנגד מצוות לא תעשה, שכל לשון "הישמר", "פן" ו"אל" הם לאווין, וצריך להיזהר מהם. "ולעשות" - כנגד מצוות עשה. וזהו בדיוק הציווי שבו פתחנו את הספר, שהקדוש ברוך הוא אמר ליהושע: אם תשמרו את כל הכתוב בספר תורת משה ולא תסורו ממנו ימין ושמאל - אני אכבוש לכם את הארץ. כעת יהושע מעביר את הציווי הזה לעם ואומר: דעו לכם שהתנאי הזה עדיין תקף וקיים.
לְבִלְתִּי־בֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא־תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם׃
חלק מהציווי הוא "לבלתי בוא בגויים האלה". כפי שפתחנו, ישנה אופציה להתקרב אל הגויים כדי לעשות איתם שלום ולהתחבר איתם, ובזה כביכול להיות מוגנים מפניהם. אומר יהושע: אם אתם נדרשים לשמור את התורה, בוודאי שאתם אמורים להישמר מן הדרך הזאת ולא להתחתן עם הגויים הנשארים.
שימו לב לכפילות: "בגויים האלה הנשארים האלה" - מדוע פעמיים "האלה"? מסביר המלבי"ם: "האלה" הראשון הוא אלו שנכבשו, ו"הנשארים" הם אלו שלא נכבשו, ועל שני הסוגים הוא מדבר, ולכן בשניהם אמר "האלה". וכן בפסוק י"ב: "ביתר הגויים האלה הנשארים האלה".
מה ההבדל בין "יתר" לבין "נשאר"? עניין שהמלבי"ם הסביר כבר כמה פעמים: "יתר" הוא מה שנותר במקרה, מיותר - לקחתי כל מה שאני צריך ומה שנשאר נותר ממילא. "נשאר" הוא מה שהשארנו בכוונה - כשאני אומר לאדם "השארתי לך שם כמה חבילות", הכוונה שהשארתי בכוונה. לפיכך "יתר" מכוון לגויים שכבשנו, שגם בהם לא כבשנו הכול, ומה שנותר בהם נותר על דרך המקרה. ו"הנשארים" הם אלה שלא נכבשו, ובהם הייתה כוונת מכוון - שהקדוש ברוך הוא השאיר אותם בכוונה כדי לנסות בהם את ישראל, כמו שנאמר בספר שופטים פרק ג': "אלה הגויים אשר הניח ה'... לנסות בם את ישראל".
וזה יסוד גדול לכל הדורות: כשעם ישראל סוטה מן הדרך, בכל דור ודור יש את "הפלסטינים" שלו שמוציאים לנו את הנשמה. הקדוש ברוך הוא השאיר אותם שם כדי לנסות אותנו וכדי להחזיר אותנו בתשובה. משום כך הם נקראים "נשארים" - כי בהשארתם הייתה כוונה.
"ובשם אלוהיהם לא תזכירו" - על ידי שלא תתחתנו בהם, לא תבואו לאיסורים החמורים יותר: להזכיר בשם אלוהיהם; חמור מזה - להישבע בשמם; חמור מזה - "ולא תעבדום"; וחמור מזה - "ולא תשתחוו להם", שהיא אחת מארבע העבודות שחייבים עליהן מיתה. ועיקר דבריו, אומר המלבי"ם, שמכלל לאו אתה שומע הן: אם תתחתנו איתם, תזכירו בשם אלוהיהם, אחר כך תישבעו, אחר כך תעבדו, ואחר כך תשתחוו.
לכן הוא מזהיר אותם מראש דווקא מן הקצה הראשון, "לבלתי בוא בגויים", מפני שמצד הלאו זה האיסור הקל באופן יחסי. אף שחז"ל אומרים שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז ואלו דברים חמורים מאוד, ו"קשורה בו ככלב", מכל מקום אין בזה חיוב מיתה - הבא על הגויה אינו חייב מיתה. אבל סופו של המדרון הוא עבודה זרה שחייבים עליה סקילה, החמור שבחמורים. זהו מדרון חלקלק שבקלות אפשר להגיע בו עד הקצה, ואז תבוא הגלות ואחריה צרות רבות.
כִּי אִם־בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ וַיּוֹרֶשׁ יְהֹוָה מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא־עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ אִישׁ־אֶחָד מִכֶּם יִרְדׇּף־אָלֶף כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם׃
המלבי"ם מקשה: לפי שאר המפרשים ש"כי אם" פירושו "רק", אין ההמשך מובן. "רק בה' אלוהיכם תדבקו" - ומה ההמשך "ויורש ה' מפניכם גויים גדולים ועצומים", שהוא לשון עבר? מילא אם היה כתוב שאם תדבקו הוא יוריש בעתיד - ניחא; אבל לומר "תדבקו" ואחר כך לשון עבר, אין כאן חיבור. וגם "איש אחד מכם ירדוף אלף" אינו מתקשר לעצם המאמר.
לכן מסביר המלבי"ם ש"אם" כאן היא מילת תנאי, ומכאן ואילך יהושע מתחיל לבאר את התועלת ואת הנזק שיצמחו משתי האפשרויות. שהרי אדם עלול לומר: למה לי מלחמות תמידיות, למה לי לחיות במצב של סכנת נפשות וקרבות? הבה נכרות איתם ברית ונעשה שלום, יש די מקום בארץ גם לנו וגם להם, ולמה אתאמץ? אומר להם יהושע: דעו לכם, אם בה' אלוהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, כבר ראיתם בעיניכם את התועלת - "ויורש ה' מפניכם גויים גדולים ועצומים ואתם לא עמד איש בפניכם עד היום הזה". וכשם שכך עשה בעבר בזמן שדבקתם בו, כך יעשה גם להבא: "איש אחד מכם ירדוף אלף כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם". זו התועלת בצד שלא תתחתנו בהם אלא תדבקו בה'. הרד"ק מסביר אחרת, ש"ירדוף אלף" הוא עתיד במקום עבר, וכוונתו: איש אחד מכם רדף אלף.
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
"לנפשותיכם" - בעבור קיום נפשותיכם, כדי שנפשותיכם תתקיימנה. מכאן, אומר המלבי"ם, עובר יהושע לבאר את הנזק: עליכם להישמר מאוד מן הסכנה שתבוא עליכם אם תבחרו באופציה השנייה, להתחבר אל הגויים ולעשות איתם שלום. וגדר האהבה השלמה הוא לשנוא את שונאי אוהבו. כשאתה אוהב מישהו, אתה שונא את מי ששונא אותו, וכמו שאמר דוד המלך: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".
אדם שיש לו תמיד הכלה וקרבה כלפי הרחוקים, שתמיד מבין אותם ומזדהה עם קשייהם - מראה בזה עד כמה ה' רחוק מלבו. מדוע אתה כל כך מכיל כשמכעיסים כל כך את הקדוש ברוך הוא? אם מישהו היה עושה את אותו דבר לאביך, האם גם אז הייתה לך הכלה כזאת? אם אדם היה נותן סטירה לאביך, היית מלמד עליו זכות ואומר שבטח היו לו מועקות? לא, היית מתקוטט איתו. אלא שצריך להבחין בין אלה שעושים להכעיס לבין ההמון: ההמון אינם בגדר משנאי ה', אלא תינוקות שנשבו, כדברי החזון איש, ואותם אדרבה יש עניין לקרב. אבל את הראשים שהם באמת משנאי ה' - "תכלית שנאה שנאתים".
עד אותה שעה הלך לישראל טוב, ובאמת כל ימי יהושע והזקנים לא הייתה בעיה. אבל יהושע חושש: אני תכף הולך, מה יקרה כאן אחר כך? כך גם משה רבנו אמר: "ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" - כל עוד אני כאן זה בסדר, אבל ברגע שאלך, מה יהיה? ולמה להגיע רחוק: ארבעים יום נעדר משה, ולא צריך אפילו ארבעים יום - שש שעות של "בושש משה לבוא", והעם מתפרק בתוך שעות. לכן החשש הוא חשש אמיתי וגדול, ואין עניין להסתיר אותו. יהושע יודע מה עובר להם בראש, יודע שהאופציה הקלה מפתה, וצריך להתמודד עם זה ולהסביר להם למה לא לבחור בקלה - שכן היא בעצם הקשה בהרבה.
וגם כאן, למה להגיע רחוק: כשכבשנו את עזה, האופציה הקלה הייתה להשאיר אותם, לעשות איתם שלום, או להעמיד מושל ולנסות להתנהל. מדוע? כי כל העולם היה גועש. ואילו היו מפנים את הכול ומעבירים את כולם לירדן או למצרים - העולם היה גועש, צועק ועושה רעש, אבל זה היה נגמר. והיום אנחנו רואים עצם שתקועה בגרון, לא להקיא ולא להוציא, וממשיכים ומדשדשים; בשלב מסוים חשבנו שהכינו, ואז התברר שאתה חושב שהכית והם עדיין רוצים לבלוע אותך, והערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים. מתברר שהדרך ה"נוחה" של "תן שקט" היא הדרך שבסופו של דבר מתהפכת עליך בצורה קשה מאוד.
כִּי אִם־שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם׃
"שוב תשובו" - תשובו מאחרי ה', תשובו מאהבתו, ותדבקו ביתר הגויים. וכבר אמרנו שהדבר בלתי אפשרי כל עוד אתם אוהבים את ה', כי אם אתה אוהב את ה' אינך יכול לאהוב בת אל נכר; אתה חייב להמשיך באותה אהבה, ואדרבה לשנוא את משנאי ה'. ואם תעשו כן, אומר המלבי"ם, תבוא עליכם רעה כפולה: רעה מצד הטבע, ורעה בהשגחה ממנו יתברך. ותחילה מציין את הרעה הטבעית.
יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד־אֲבׇדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
"ידוע תדעו", מסביר המלבי"ם: אתם תדעו זאת בעצמכם, תראו זאת לבד, שה' לא יוסיף להוריש את הגויים, ומתוך כך תדעו שהם יהיו לכם לפח ולמוקש. "לפח ולמוקש" - בעניינים הרוחניים, שיכשילו אתכם ויחטיאו אתכם. "ולשוטט בצידיכם" - כאשר יבוא אויב מן הצד, העמים האלה יתהפכו נגדכם. "ולצנינים בעיניכם" - שגם בזמן שקט ינקרו את עיניכם בקנאה, בשנאה ובמשטמה.
וזה ממש כדברי נבואה. "ולשוטט בצידיכם" - זה בדיוק מה שקורה עם הפלסטינים: היה לנו חבר כנסת מהמפלגות הערביות שפשוט מטווח את הטילים מלבנון, אומר להם בדיוק לאן לפגוע ולאן לזרוק. היום הוא כבר לא כאן, הספיק בינתיים לברוח, אבל הוא מאלה שהבג"ץ הכשיר ואמר שצריכים להיות בפרלמנט. וגם מנהיג אחר מפורסם, וכל האחרים - אנחנו יודעים מה קורה בעת פקודה ובאיזה צד הם תופסים. זהו "ולשוטט בצידיכם": כשיבוא עליכם אויב מן הצד, אלה שהשארת בפנים ולא פינית יהיו נגדכם. ו"לצנינים בעיניכם" - גם כשיש שקט תראה את הערבי מקנא בך, שונא אותך ועומד נגדך גם אם לא יעשה כלום, ועל אחת כמה וכמה בימינו שאנו רואים אותם קמים ופועלים.
"עד אבודכם" - בדרך הטבע, אומר המלבי"ם, כי מן הנמנע שתהיה ביניכם אהבה שלמה וברית אמת. הקדוש ברוך הוא חקק זאת במציאות: "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" - זה כהלכה למשה מסיני, דבר שנחקק בטבע, וכן "הן עם לבדד ישכון". לחשוב שנסתדר עם הגויים - יהודי אירופה חשבו כך לפני השואה הנוראה והאיומה, ואנחנו רואים מה היו התוצאות; וגם אנו בימינו חשבנו שנוכל להסתדר עם העמים אשר סביבותינו, וראינו את התוצאות. הפסוק בא ללמד שמצד הטבע מן הנמנע שתהיה ביניכם אהבה שלמה וברית אמת, ולכן מסוכן מאוד לקשור איתם קשרים ולחשוב שאפשר לחיות איתם בשלום. גם מבחינה טבעית זו אינה הדרך.
רש"י מסביר "ולשוטט בצידיכם" - ישוטטו לבוז ולשלול סביבותיכם. הם עצמם יבואו וישוטטו בצידיכם, וזה בדיוק מה שקורה כיום: "חוק דרומי" וכל הנלווה לו, הבדואים והפלסטינים, הגנבות מהמשקים, הנזקים, הפרוטקשן - כל אלה הם "ישוטטו לבוז ולשלול סביבותיכם".
ו"לצנינים" מסביר רש"י שהוא לשון מחנות. והיכן מצאנו שצנינים הם מחנות? בספר יחזקאל: "ובאו עליך הוצן רכב וגלגל ובקהל עמים צינה ומגן וכובע" - יבואו עליך מחנות. ולשון "צינה" הוא כשם המגן, שהיה מקיף את האדם משלוש רוחות, כמו "כצינה רצון תעטרנו" שפירושו תסובבנו, וכמו "ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד" - עוטרים היינו סובבים. שהמחנה מסובב את אלה שהוא בא לתקוף כמו שהצינה והמגן סובבים את האדם. ולפי זה "ולצנינים בעיניכם" - יהיו מחנות שיבואו להכות בכם בעיניכם.
וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כׇּל־הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכׇל־לְבַבְכֶם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא־נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא־נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד׃
עד כאן דיבר על הרעה הטבעית, ומכאן על הרעה שתבוא בהשגחה. הקדוש ברוך הוא יעניש אתכם על הקרבה לגויים, ויהושע מביא ראיה מן הייעודים הטובים שייעד להם ה' ושהתקיימו: כשם שהתקיימו הטובים, כך יתקיימו גם הדברים הרעים שנאמרו לכם. "הנה אנוכי הולך בדרך כל הארץ", ובכל זאת תהיה לכם השגחה מאת הקדוש ברוך הוא.
ושימו לב: השגחה אינה רק לטובה, אלא גם לרעה. כאשר עם ישראל מושגח, מיד כשיש סטייה מן הדרך יש סטירה, וזה עצמו מראה על גודל ההשגחה. היכן חטפו את הסטירות הכי מהר? במדבר, כי במדבר הייתה ההשגחה הצמודה ביותר - יום יום יורד מן, יום יום הבאר איתם, יום יום עמוד הענן. וממילא כל תלונה קטנה גורמת שנופלים כאן אלף איש, כאן כמה אלפים, כאן עשרים וארבעה אלף. כשההשגחה צמודה, התגובות מיידיות. ואומר להם יהושע: אתם תהיו מושגחים מה' בין לטובה בין לרעה, שכן הייעודים שייעד הקדוש ברוך הוא לא נאמרו לי באופן פרטי אלא לעם, ולכן מותי אינו מבטל אותם. קחו דוגמה מן ההבטחות הטובות, ולמדו ממנה אל הייעודים הרעים.
"הכל באו לכם" - לא חסר אפילו דבר אחד. ומדוע מוסיף "לא נפל ממנו דבר אחד"? אלא שיש כאן תוספת: לא רק שכל ההבטחות באו, כלומר אם נאמר שהכול הוא מאה - כל המאה באו, אלא שגם כל יחידה ויחידה מהמאה באה בשלמותה ולא נחסר ממנה אף מקצתו. הכול בא במספרו והכול בא גם באיכותו.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר־בָּא עֲלֵיכֶם כׇּל־הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲלֵיכֶם כֵּן יָבִיא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם אֵת כׇּל־הַדָּבָר הָרָע עַד־הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
אומר המלבי"ם: למדו מזה והשכילו, שכשם שבא עליכם הדבר הטוב, כך באותה השגחה עצמה יבוא עליכם הדבר הרע כשתסטו מן הדרך. כשם שהתקיים בכם "אם בחוקותיי תלכו", כך יתקיים "ואם בחוקותיי תמאסו". ואף שלפי הטבע היה ראוי שתישארו קיימים, לא יועיל הדבר, כי בהשגחת ה' יחרה אפו בכם ולא יהיה לכם קיום, "ואבדתם מהרה" על ידי יד ה'. ועונש הקדוש ברוך הוא, אומר המלבי"ם, אינו נקשר עם הזמן והטבע ומסובביהם: ייתכן שמצד הטבע הכול אמור להיות מצוין, ואף על פי כן, אם מגיע לך עונש מאת ה', הקדוש ברוך הוא יביאו אף שהוא כביכול מנוגד לטבע, שהרי הוא בא בהשגחה.
ולכן כנגד מה שאמר קודם "עד אבודכם", שהוא מצד הטבע - שבמשך הזמן תאבדו מפני שהגויים האלה יקומו נגדכם - מוסיף כאן "עד השמידו אותכם", שכאן מדובר בשמד ובכיליון השגחתי, מיד ה' ולא על פי הטבע. ואגב, "אותכם" אינו המופע ההגיוני של המילה, שהיה צריך לומר "אתכם", ומביא הרד"ק שהאל"ף בחולם, וכן "וברא אותהן", "ישפטו אותהם" - הרי שיש ביטוי כזה, אף שבאופן הרגיל אומרים "אתכם".
ועוד הבדל בין הבאת הטוב להבאת הרע: כאשר הקדוש ברוך הוא מבטיח דבר טוב, עצם הדיבור הוא גמר הדבר - הוא אמר ויהי, וביאת הטוב באה מעצמה בעקבות הדיבור האלוקי. אבל כאשר הוא אומר שיהיה רע, אין זו החלטה אלא תמיד בדרך תנאי: אם תעשו את הרע יהיה רע. מהבטחה לטובה מעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא, חוץ מפעם אחת - "והתווית תיו על מצחות האנשים". ועל היסוד הזה כותב הרמב"ם שכשבוחנים נביא, אין בוחנים אותו בדבר רע: אם אמר שתבוא צרה ובזה בא להוכיח שהוא נביא אמת, ובסוף לא באה הצרה - אין מכאן הוכחה שהוא נביא שקר, שכן ה' ניחם על הרעה. אבל אם אמר שיהיה טוב, לא נאמר שה' ניחם על הטובה, שכל הבטחה לטובה שהבטיח הקדוש ברוך הוא הוא מקיים.
לפיכך בטוב נאמר "כאשר בא עליכם כל הדבר הטוב" - שהוא בא מעצמו, ובדבר הרע נאמר "כן יביא ה'" - שאינו בא מעצמו אלא צריך הבאה, כי עצם האמירה עדיין אינה אומרת שהרע יהיה. האמירה אינה החלה של הרעה, אלא יצירת אופציה: שאם לא תלכו בדרך הנכונה, הרעה תיאלץ לבוא בפועל.
בְּעׇבְרְכֶם אֶת־בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף־יְהֹוָה בָּכֶם וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם׃
כאן, שימו לב, כתוב "אשר ציווה אתכם" - וזהו הביטוי הנכון, ולא "אותכם" שבפסוק הקודם. ובפסוק זה מבאר יהושע מתי ובאיזה אופן יבוא כל זה: כאשר תעברו את ברית ה' שציווה אתכם, כאשר תעבדו אלוהים אחרים ותשתחוו להם - אז יחרה בכם אף ה' ותאבדו מעל הארץ הטובה.
יהושע, בסוף ימיו, מעמיד את העם לפני שתי דרכים בלבד: להידבק בה' ולהשלים את הורשת הגויים, או לכרות איתם ברית ולהתערב בהם. הדרך הראשונה מובטחת בסיוע אלוקי נצחי - "ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם", ואיש אחד ירדוף אלף. הדרך השנייה, הנוחה לכאורה, נושאת בחובה רעה כפולה: רעה טבעית, שמן הנמנע שתהיה ברית אמת ואהבה שלמה עם מי שחקוקה בו השנאה, והם יהיו לפח ולמוקש, לשוטט בצידיכם ולצנינים בעיניכם; ורעה השגחתית, שכשם שהתקיימו כל הייעודים הטובים בשלמותם, כך יבוא הדבר הרע, אף בניגוד לטבע. לכן חתם יהושע בדבריו: כדאי לכם מאוד ללכת בדרך הטובה ולהידבק בו, ואז יבואו עליכם כל הייעודים הטובים.