פרק כ"ב בספר יהושע הוא פרק הפרידה מן השבטים שנחלתם בעבר הירדן המזרחי. יהושע קורא לבני ראובן, בני גד וחצי שבט המנשה, משבח אותם על נאמנותם, מברך אותם ומשלח אותם לביתם. אלא שבדרכם הם בונים מזבח גדול, וממנו מתפתחת פרשה ארוכה של חשד, שליחות פיוס וברור, המסתיימת בהשבת השלום בין השבטים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ונוסיף את דברי הרד"ק, האברבנאל, רש"י ודברי חז"ל שנאמרו בשיעור.
שבח יהושע: קיימתם את דברי משה וגם את דבריי
אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כׇּל־אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃
ראינו שמשה רבנו עשה תנאי עם בני ראובן ובני גד: אתם תעברו חלוצים לפני אחיכם עד שיכבשו ישראל את הארץ. לאחר מכן הוסיף משה וציווה אותם לעמוד שם לא רק עד סוף הכיבוש אלא עד סוף החלוקה, שהרי שבע שנים כבשו ושבע שנים חילקו. וזהו שאומר להם יהושע: "אתם שמרתם את כל אשר ציווה אתכם משה" - את הכל, כולל התוספת האחרונה של שבע שנות החלוקה.
ועוד הוא מוסיף: "ותשמעו בקולי לכל אשר ציוויתי אתכם". לא רק את ציוויי משה קיימתם, אלא גם את כל ההוראות שאני נתתי לכם, וקיימתם אותן על הצד הטוב ביותר. לפעמים אדם עושה דברים ככפוי וכמאולץ, ואז הוא מחפש כיצד להתחמק וכיצד למעט במלאכתו. כאן אומר יהושע: כל מה שציוויתי אתכם - את הכל עשיתם בשלמות.
"ושמרתם את משמרת" - מה יכול יהושע לצוות
לֹא־עֲזַבְתֶּם אֶת־אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
הפסוק מפרט את שני השבחים שקדמו לו. כנגד "שמרתם את כל אשר ציווה אתכם משה" - "לא עזבתם את אחיכם זה ימים רבים", שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, ובזה קיימתם את דבר משה. וכנגד "ותשמעו בקולי" - "ושמרתם את משמרת מצוות ה' אלוהיכם".
מדוע דווקא לשון "משמרת"? משום שיהושע אינו יכול לצוות ציוויים חדשים; הוא אינו מקבל התורה, ואינו מוסיף מצוות. מה שהוא יכול לעשות הוא לעשות משמרת לתורה, כלומר גדרים וסייגים. כמו איסור טלטול מוקצה: מי שיטלטל עט יבוא לכתוב בו, או שיהיה נראה אצלו כיום חול. כל אלה נקראים "משמרת", שהם תוספת גדרים וסייגים. אומר יהושע: על משמרת אני יכול לצוות, על מצוות התורה איני מצווה, וגם את המשמרת הזאת שמרתם.
"ועתה הניח ה'" - עת לשוב הביתה
וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃
יהושע נוקט בדיוק את הלשון שכתובה בתורה בספר דברים: "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם". עתה הניח ה' לאחיכם כאשר דיבר, ולפיכך הגיע הזמן שכל אחד ילך וישוב אל מקומו, לאחר שמילאתם את התחייבותכם.
מדוע דווקא הם צריכים אזהרה יתרה
רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה לְאַהֲבָה אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּלְדׇבְקָה־בוֹ וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶם׃
מדוע נדרשת כאן אזהרה מיוחדת של "רק שמרו מאוד"? מבאר המלבי"ם: מפני שאתם הולכים אל עבר הירדן המזרחי, שהוא מובדל מארץ ישראל, ושם צריך שמירה יתרה. ואכן אנו רואים שאלו שקלקלו ראשונה היו יושבי עבר הירדן המזרחי, והם גם גלו ראשונה. אין להם את ההגנה של קדושת הארץ, ולכן דווקא הם צריכים לשמור מאוד לעשות את המצווה ואת התורה.
הברכה הכפולה ופרידה נוספת
וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל־אׇהֳלֵיהֶם׃ וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם־אֲחֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי־שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל־אׇהֳלֵיהֶם וַיְבָרְכֵם׃
יהושע מברך אותם ומשלח אותם לאוהליהם. אחר כך מספר הכתוב שחצי שבט המנשה נחלק: חלקו קיבל מן הבשן ממשה, וחציו קיבל מיהושע עם אחיהם "בעבר הירדן ימה", כלומר בעבר הירדן המערבי, לצד הים. אלא שקשה: מהו "וגם כי שילחם יהושע"? הרי כבר נאמר "ויברכם יהושע וישלחם", ומה נוסף כאן?
הרד"ק מביא ביאור אחד, שיש מפרשים "וגם כי שילחם" על חצי שבט מנשה, שאף שהיו בכלל "וישלחם", מספר לך הכתוב שאת החצי הזה שילח כביכול בפני עצמו. אך הרד"ק אומר שקשה להעמיד זאת דווקא על מנשה, ויותר הגיוני ש"וגם כי שילחם יהושע" חוזר על שלושת השבטים: גד, ראובן וחצי המנשה. ומדוע לחזור? מפני שהכתוב בא להשלים את העניין, וזוהי בעצם פתיחה לפסוק הבא: "וגם כי שילחם יהושע אל אוהליהם ויברכם, ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אוהליכם". עיקר הנקודה כאן היא הברכה שהוא מברך אותם שישובו בנכסים רבים ובמקנה רב.
מדרש: הנפרד מרבו ולן בעיר
יש כאן מדרש מפורסם. הכלל הוא שאדם הנפרד מרבו בערב צריך ללכת לעירו, ואם נשאר ללון בעיר, אומרת הגמרא שכשהוא הולך בבוקר לעירו ייפרד מרבו שוב. ואת זה לומדים מכאן: מדוע כתוב עוד פעם "וגם כי שילחם יהושע אל אוהליהם ויברכם"? אומרים חז"ל, מפני שנשתהו שם שני ימים, וחזרו ונטלו רשות פעם שנייה, ולכן יש כאן ברכה נוספת.
ביאור המלבי"ם: ברכה מיוחדת לשבט שנחצה
המלבי"ם בא ליישב גם את הכפילות וגם את השאלה מדוע צריך הכתוב לספר לנו כאן מחדש שלחצי המנשה נתן משה בבשן - הרי דבר זה כבר ידוע לנו. מבאר המלבי"ם: כיוון ששבט מנשה נחלק לשניים, הוצרך לברכה יתרה. בדבר השלם שורה ברכה יותר, אבל כאשר הדבר נחצה, צריך ברכה מיוחדת. לכן באה כאן ברכה נוספת בעקבות חצייתו של שבט מנשה לשניים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל־אׇהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב־מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶם עִם־אֲחֵיכֶם׃
מסביר המלבי"ם: מקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן, אך לא נאמר על חצי שבט המנשה שהיה להם מקנה רב. ולכן דווקא הם זקוקים לברכה: השבט שנחצה, החציה זו כמו ממעטת מכוחו, ואין לו את העושר של בני גד ובני ראובן.
"חלקו שלל אויביכם עם אחיכם"
ולכאורה, מה צריך לומר להם לחלוק את הנכסים? הרי דבר זה מובן מאליו. אלא שיש כאן הוראה: עתה, כשאתם חוזרים לעבר הירדן המזרחי, זכרו שחלק מכם נשארו שם לשמור על הנשים, על הטף ועל הצאן. לא כולם עברו. ארבעים אלף בלבד עברו את הירדן, שהם פחות משליש, ושני שלישים נשארו שם. לכן אומר להם: תחלקו את השלל עם אחיכם, גם אלה שנשארו על הכלים צריכים לקבל חלק, ואל תאמרו אנחנו נלחמנו ורק אנחנו נקבל.
האברבנאל מסביר שהשלל שבני ישראל שללו ודאי התחלק לשבטים, ולכן גם בני ראובן ובני גד יכלו לקחת איתם את חלקם כפי המגיע להם, חלק כחלק עם כל הנלחמים. אבל חצי שבט המנשה היו מעורבים, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי, ולהם צריך לומר "חלקו שלל אויביכם עם אחיכם": שבט מנשה יחלק את השלל, חציו לחצי זה וחציו לחצי זה. וזהו שהקדים הכתוב "כי לחצי שבט המנשה נתן משה בבשן" - שאלנו מדוע צריך לספר לנו שמנשה נחצה, והתשובה שזו הקדמה לעניין חלוקת השלל. וכיוון שמדובר בשליחה חדשה, שליחת חצי מנשה אל החצי השני לחלוק עמו בשלל, לכן צריך שוב "וגם כי שילחם יהושע".
"וישובו וילכו" - למה קודם שילה
וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ־בָהּ עַל־פִּי יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
מהו "וישובו וילכו"? היה די לכתוב "וילכו בני ראובן ובני גד אל ארצם". אלא שחצי שבט המנשה היה צריך להתעכב כדי לחלק את השלל עם החצי השני. בני גד ובני ראובן לוקחים כל אחד את שללו, אבל המנשה צריכים לחלוק, ולכן הם הולכים לשילה כדי לחלוק שם עם החצי השני, ובני גד ובני ראובן מלווים אותם ורק אחר כך חוזרים לארצם. לכן כתוב "וישובו וילכו": הייתה כאן שיבה אל שילה, ורק אחריה הליכה לארצם.
המלבי"ם מוסיף: יהושע קרא להם אל תמנת סרח שבהר אפרים ומשם שילחם, והם לא הלכו משם מזרחה אל עבר הירדן, אלא קודם עלו לשילה שהייתה בקצה הצפוני של נחלת יוסף. ומעבר לחלוקת הרכוש בין שני חצאי השבט, באו שם גם להתפלל במקדש ה' וליטול רשות מישראל שנאספו שם. הם הולכים להיפרד, ולכן הם רוצים להיפרד מכלל ישראל. וזו הערה חשובה של המלבי"ם: הדבר בא להראות כי לא נסוג ליבם מקדושת משכן ה' ומאחדות אבן ישראל. שהרי בדיוק בנקודה זו יחשדו בהם, שכביכול אינם חפצים במקדש ועשו להם מזבח, והנה אדרבה, הם באים אל מקום המקדש להראות ששילה היא המקום החשוב והיקר לכולנו.
בניית המזבח
וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל־הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה׃
כאן אנו נכנסים לפרשיית בניית המזבח, פרשה ארוכה שתלווה אותנו עד סוף הפרק. המזבח שבנו בני גד, בני ראובן וחצי המנשה גרם לחשדות גדולים אצל שאר השבטים, שמא יש כאן כוונה להתפלג ולעשות מקדש נפרד, ובעקבות זה יוצאים ישראל כנגדם למלחמה, עד שהאחרונים מסבירים את עצמם והכעס שוכך.
מבאר המלבי"ם שני דגשים. ראשית, הם לא בנו את המזבח בעבר הירדן המזרחי אלא בעבר הירדן המערבי, ממול לחלקם. וזה עצמו מעיד עליהם שלא הייתה בליבם דעה להיפרד מעם ישראל, שהרי אילו רצו להיפרד היו בונים את המזבח אצלם. שנית, המזבח היה "למראה" ולא לעולה ולזבח: מזבח שמקריבים עליו צריך כבש לעלות בו, וכאן לא היה כבש, ועוד שהיה גבוה מאוד. כל זה מוכיח שלא נעשה לצורך עבודה אלא למראה בלבד. ומה הצורך במזבח למראה, מעין אנדרטה? זאת נראה בהמשך.
איך הבינו זאת ישראל
וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֶל־מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל־עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
הם שמעו וראו שבני גד ובני ראובן בונים את המזבח כתבניתו של מזבח, ושבנו אותו למול ארץ כנען. מכאן הבינו, בדרך שלילית יותר משהיה באמת, שכיוון שעשו זאת דווקא בתוך ארץ כנען, כנראה רצונם למשוך אחריו גם את ליבם של בני ישראל שבארץ. כלומר: אילו הייתם בונים אצלכם, הייתי אומר שאתם רוצים עבודה בפני עצמכם; אך משאתם שמים אותו בעבר הירדן המערבי, בתוך ארץ ישראל ממש, סימן שאינכם מסתפקים בעצמכם אלא רוצים למשוך אחריכם חלקים מתשעה וחצי השבטים. ועל זה עלה הקצף עוד יותר.
וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא׃
הם שומעים ובאים להילחם כנגדם, מפני שמשעה שנקבע המשכן בשילה נאסרו הבמות, ומכאן ואילך אסור להקריב בבמה. הרד"ק מסביר "לעלות עליהם לצבא" - לעלות עליהם בצבא, לפי שחשבו שרוצים לעשות להם מקום מקדש בפני עצמם. המלבי"ם לעומת זאת מסביר: "ויקהלו לצבא" פירושו להקהיל צבא אם יצטרכו ללחום, למ"ד של לקראת. אילו נאמר "ויקהלו בצבא" משמעו שכבר החליטו להילחם; אך "לצבא" פירושו שנאספו כדי שיהיה להם צבא מוכן אם יידרש כנגד הממרים. ומעיר המלבי"ם: כאן רואים שלא דנו אותם לכף זכות, אלא שמעו לכל אלה שדנו אותם לכף חובה, וראו בעניין מקום למרוד בה'.
שליחת פינחס והנשיאים
וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן׃ וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית־אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃
תחילה שולחים התראה, לנסות ולראות אם ישובו. את פינחס שולחים מפני שיש כאן מעילה כלפי ה', ופינחס הוא כהן ה', והוא זה שאמור להוכיח בעניינים הרוחניים. ומאחר שיש כאן גם בגידה כלפי ישראל, נשלחים עמו עשרה נשיאים, ראש לכל מטה, והם באו בעיקר על העניין האחרון: ההתנתקות והריחוק משאר העם.
וַיָּבֹאוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר׃
"וידברו איתם לאמור" - בכוונה לשמוע את תשובתם. וזו הערה חשובה למעשה: פעמים רבות אדם בא לדבר ולהשמיע, ואינו בא לשמוע. הוא בא לומר את שלו וללכת. כאן לימדנו הכתוב דרך אחרת: "וידברו איתם לאמור", אני רוצה גם לשמוע מה יש לך לומר לי.
טענות השליחים
כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת יְהֹוָה מָה־הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרׇדְכֶם הַיּוֹם בַּיהֹוָה׃
שואל המלבי"ם: מה היה החטא שנראה להם כה גדול עד שבאו להילחם? ועוד, הדברים נראים לכאורה בלתי מסודרים וכפולים: תחילה ראיה מעוון פעור ואחר כך מעכן, ומרבים דברים עד אין קץ, ואפשר היה לתמצת הכל בשני משפטים. מבאר המלבי"ם: היה להם ספק מה הייתה מטרת בניית המזבח, ושני צדדים לדבר: אולי בנו מזבח לעבודה זרה, ואולי בנו מזבח להקריב עליו לה'. כנגד שני הצדדים הם טוענים.
כנגד הצד שהמזבח לעבודה זרה: "מה המעל הזה אשר מעלתם באלוהי ישראל לשוב היום מאחרי ה'". אם אתה בונה מזבח לעבודה זרה, אתה שב מאחרי ה', וזה מעל גדול, ובפרט שעדיין זכורים לכם האותות והמופתים שעשה לכם ה'. ולא זו בלבד שאתם שבים מאחריו בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה אתם בונים מזבח, כלומר עושים מקום לעבודה זרה. וזהו "למרודכם היום בה'" - מרידה גלויה, לפשוע ולכחש בה'.
הראיה מעוון פעור: חטא היחיד פוגע בכלל
הַמְעַט־לָנוּ אֶת־עֲוֺן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא־הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהֹוָה׃
אם תטענו: מה לכם לריב ריב ה', הרי ה' יריב את ריבו, וכי אתם נציגיו? על כך משיבים להם: אכן, מפני שהדבר יזיק לכולנו. ראו את עוון פעור, שהיו בו שני נזקים: נזק לדורות - "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", ונזק בשעת מעשה - "ויהי הנגף בעדת ה'", שמתו אז עשרים וארבעה אלף איש. הרי שחטא של אנשים בודדים מפיל את העונש על הכלל. אל תאמר "מה זה נוגע אליך" - אתה קודח חור בספינה שכולנו יושבים בה.
וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהֹוָה וּמָחָר אֶל־כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף׃
ואם תשובו היום מאחרי ה' ותחזרו על אותה איוולת, ייגרמו שני נזקים: האחד, "אתם תמרדו היום בה'", חטא גדול ומיידי. והשני, "ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף" - הקצף לא יהיה רק עליכם אלא על הכלל, ולא רק היום אלא ימים רבים.
הצד השני: מזבח לה' - וגם בו יש מרד כפול
וְאַךְ אִם־טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׁכַן־שָׁם מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַיהֹוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל־תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
במילה "ואך" הם עוברים לטעון כנגד הצד השני: אולי תאמרו שאין זו עבודה זרה כלל, אלא מזבח לעבוד בו את הקדוש ברוך הוא, שהרי ארץ אחוזתכם טמאה ואינה ראויה להקרבה, ולכן בניתם מזבח קרוב, בתוך ארץ ישראל ממש. על כך הם משיבים ששני מרדים יש בדבר. האחד, ה' אסר להקריב בבמות, והמקריב בבמה מתחייב כרת. והשני, זהו מרד כנגד כלל ישראל, כנגד הקיבוץ והאחדות, שראוי שכולנו נעבוד אלוה אחד שכם אחד ובמקום אחד, ואילו אתם מתחילים ליצור התפלגות: מקדש כאן ומקדש שם. ולכן הם מציעים: "עברו לכם אל ארץ אחוזת ה'", בואו והיאחזו בתוכנו, ותתאחדו איתנו בין באחיזה בארץ הקדושה ובין בעבודת ה' באותו מקדש. אם רחוק לכם - בואו שבו איתנו, אבל אין זו סיבה לבנות מזבח קרוב ולפלג בכך את העם.
"ואותנו אל תמרודו" - דקדוק הלשון
נשים לב ללשון: "ובה' אל תמרודו, ואותנו אל תמרודו". המלבי"ם מתקשה, שהרי לא מצאנו לעולם פועל "מרד" עם המילה "את", אלא תמיד בבי"ת: אל תמרדו בה'. והטעם, שהמורד הוא תמיד השפל כנגד הרם: העבד מורד באדונו, הנתין מורד במלכו. תמיד המרידה היא בישות שמעליי, ולא שייך שחצי ימרדו בחצי; אינך עבדי, ומה שייך לומר שאני מורד בך.
אלא, מבאר המלבי"ם, המרידה כאן היא במשמעות של פירוד בין הצדדים, שהדבר יביא לידי כך שנמרוד זה בזה. אין הכוונה שאתם מורדים בנו כמי שמורד באדונו, אלא שאם תמרדו בנו נמרוד בכם, וייווצר מרד הדדי, שכל צד מואס בצד השני. שהרי אנו יודעים שכאשר צד אחד פותח בפירוד, גם הצד השני מפסיק לרצות באחדות ומתנגד. מרד הדדי כזה יפגום באחדות ישראל ויביא לידי פירוד, ואל מצב זה בוודאי איננו מעוניינים להגיע.
הראיה מעכן
הֲלוֹא עָכָן בֶּן־זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל־כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֺנוֹ׃
ואם תשאלו למה אנו רבים את ריב ה', הנה גם כאן נגרם נזק כולל לכל האומה. עכן מעל בחרם, וכל מה שהיה ביריחו היה חרם לה', קודשי מקדש, והוא לקח מן הכסף והזהב. גם החטא שלכם דומה לזה, שהוא כנגד המקדש. וראו מה קרה שם: היה קצף על כל העדה, ולא הוא לבדו גווע בעוונו, אלא באנו למלחמת העי וכולנו נפלנו, ועם ישראל נכשל במלחמה. הרי שחטא של אחד גורם שיסיר ה' את השגחתו מן הכלל. ואם איש אחד פעל הסתר פנים על הכלל, שניים וחצי שבטים על אחת כמה וכמה - איזה הסתר פנים וכמה נזק יביא הדבר, עד שהשם יסיר לחלוטין את השגחתו.
תשובת השבטים: מדוע ענו רק לראשי אלפי ישראל
וַיַּעֲנוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת־רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃
נשים לב: הם מדברים אל ראשי אלפי ישראל, ואילו פינחס אינו נזכר. מדוע? מסביר המלבי"ם: פינחס בא להוכיחם בעיקר על המעל בה', שהוא כהן ה' ושליח ההשגחה העליונה; הנשיאים באו להוכיחם על המרד כנגד הכלל. המרד בה' הוא המרד הגדול, והמרד כנגד הכלל הוא הקטן שבהם. ואם נצליח לנקות את עצמנו מן המרד הקטן, כל שכן שלא מרדנו את הגדול. אם אוכיח שאפילו כנגדכם לא מרדתי, ואני עמכם שכם אחד בעבודתכם, הרי מוכח שלא מרדתי בה'. לכן אין להם צורך להשיב במיוחד על המרד בה'.
"אל אלוהים ה'" - שבועה כפולה
אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם־בְּמֶרֶד וְאִם־בְּמַעַל בַּיהֹוָה אַל־תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה׃
מהי הכפילות? הרד"ק אומר ש"אל אלוהים" פירושו כמו "מלך מלכים". שהרי מה שייך לומר "אלוהי האלוהים", וכי יש עוד אלוהים? אלא "אל" פירושו כוח, וכשאנו אומרים אלוהי האלוהים כוונתנו שהוא מעל כל הכוחות: המלאכים וכל הכוחות שברא ה' בטבע, הוא מעליהם, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים. והם כופלים את הדבר כדי לחזקו ולהעמידו, כדרך שאנו צועקים "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים", ואומרים "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" - כופלים כדי לחזק.
"הוא יודע" - הוא יודע את כוונתנו, שמגמתנו אך ורק לחזק את האמונה בה'. "וישראל הוא ידע" - ישראל יידעו מכאן ולהבא, לפי ההסברים שניתן עתה ולפי המעשים שנעשה. מה שעד עתה הוא בגדר נסתר, שאנו בטוחים שה' יודע נסתרות, ואילו ישראל אינם יודעים נסתרות - יתברר להם.
גם כאן עומד המלבי"ם על אריכות הלשון ומבאר שהכפילות אינה לחינם. "אל אלוהים ה'" הראשון הוא כנגד החשד שהמזבח לעבודה זרה: ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו, אל תעלו על דעתכם שעבדנו עבודה זרה או שיש לנו אמונה בכוח אחר. "אל אלוהים ה'" השני הוא כנגד החשד שבאנו להקריב קורבנות לה' במזבח שאינו בשילה, שהוא שחוטי חוץ ובמה שנאסרה: על זה הם אומרים שה' יודע את האמת המכוסה, וישראל יידעו את האמת כשיראו שאיננו מקריבים עליו קורבנות. והמזבח, כפי שנראה, אינו אלא כאנדרטה ולדוגמה.
ועל זה הם נשבעים: "אם במרד ואם במעל בה' אל תושיענו היום הזה". ריבונו של עולם, אתה יודע מה שבליבנו, ואם יש כאן מרד ומעל - השלך אותנו מעל פניך ואל תושיע אותנו. בשבועה זו הם מוכיחים שהאמת איתם.
לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְאִם־לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם־לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים יְהֹוָה הוּא יְבַקֵּשׁ׃
כנגד "אם במעל" - שבנינו מזבח לשוב מאחרי ה' ולעבוד עבודה זרה; וכנגד "אם במרד" - להעלות עליו עולה ומנחה, כלומר למרוד בכם ולהקים לנו מקדש בפני עצמנו ומקום עבודה שאינו קשור אליכם. על שני הצדדים: "ה' הוא יבקש" - הוא ידרוש ויעניש אותנו אם אמנם כוונתנו שלילית כפי שחשדתם.
הסיבה האמיתית: "מדאגה מדבר"
וְאִם־לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת־זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה־לָּכֶם וְלַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
רש"י אומר שכל "דאגה" לשון יראה, ומביא לכך דוגמאות. ומבאר המלבי"ם: עיקר מטרת בניית המזבח היה "מדאגה מדבר" - שאנו יראים ודואגים מדבר שעלול למצוא אותנו בעתיד, מצרה שעלולה להתרגש עלינו. וממה אנו חוששים? שמא יאמרו לנו: אתם יושבים בעבר הירדן המזרחי, כנראה זרקו אתכם, הניחו אתכם בחוץ. יש שקוברים אותם מחוץ לגדר, ויש שהניחו אותם מחוץ למדינה. אנו חוששים שמחר יגידו בניכם לבנינו שאינכם חלק מן העם היהודי, כיוון שהירדן מפסיק ביניכם וכיוון ששם הרבה מצוות אינן נוהגות כבארץ ישראל, ויאמרו שאין לכם חלק ונחלה בה'.
וּגְבוּל נָתַן־יְהֹוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד אֶת־הַיַּרְדֵּן אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת־בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת־יְהֹוָה׃
ואין הדאגה מעצם החירוף. הדאגה היא שאם ירחיקו את בנינו, יאמרו בנינו: מה אנו צריכים אותם, אין לנו קשר איתם, ויקימו להם דת חדשה וכת חדשה. הרחקה זו תשבית אותם מיראת אלוקים, ומזה אנו מוטרדים.
המזבח כעד
וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה־נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת־הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח׃ כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהֹוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא־יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה׃
כדי לתקן חשש זה רצינו לעשות דבר שיהיה אות ומופת וסימן שכמונו כמותכם. בנינו מזבח לא לעולה ולזבח, אלא מזבח שתכליתו למראה, והוא יהיה עד בינינו וביניכם. וכיצד? המזבח הזה בנוי כדוגמת המזבח העומד לפני משכן ה', אך ודאי אינו ראוי להקרבה, שהרי הוא מזבח של שחוטי חוץ ושל במות. וממילא לא תוכלו לטעון שאין לנו חלק בתורת ה' ובעבודת ה', שהרי לנגד עיניכם תעתיק זהה למזבח שאתם עובדים בו - אמנם גדול, אמנם בלי כבש, אבל תעתיק. סימן שעבודתכם היא גם עבודתנו, ולא תוכלו לומר שבנינו עובדים אל אחר.
וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת־תַּבְנִית מִזְבַּח יְהֹוָה אֲשֶׁר־עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי־עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם׃
יש מפרשים ש"ואמרנו" מוסב על הבנים העתידים לומר, שהרי מדובר בדורותינו מחר, ואף שנאמר "ואמרנו" הכוונה שיאמרו בנינו, לפי שהאבות במקום הבנים והבנים במקום האבות, כמו שאתה אומר "ואותנו הוציא משם" - וכי אותנו? את אבותינו הוציא, אלא שהבנים במקום האבות.
אבל המלבי"ם מסביר ש"ואמרנו" אינו על טענות הבנים בעתיד, אלא על מה שאנו אומרים כבר עתה, בשעת הבניין: "ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו". כלומר, הבנים יטענו בעתיד שאבותיהם כבר הכריזו בשעת הבניין שעניין המזבח נועד להראות שאנו עובדים אלוה אחד. ומדוע נאמר "אשר עשו אבותינו", לשון כלל ישראל, והלוא רק אבותיהם של אלה עשו? מפני ששאר עם ישראל לא מיחו, וזה עצמו מוכיח שהסכימו. ואף שכעת אנו רואים שמיחו, מיד נראה שבסופו של דבר הסכימו עמם. נמצא שיש כאן אות ומופת שבנינו יוכלו לטעון בו: הנה, בני איש אחד אנחנו, אל אחד אנו עובדים, ועבודתנו כעבודתכם, ואל תרחיקונו ותאמרו שנזרקנו מעבר לירדן המזרחי ושאנחנו בנים חורגים.
"חלילה לנו ממנו"
חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהֹוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ׃
הפשט הוא: "חלילה לנו ממנו" - גם מצד עצמנו איננו מעוניינים בדבר. כאדם שאומרים לו: אם תעשה כך, נאיים עליך ונעשה לך כך וכך, והוא משיב: אינך צריך לאיים, גם מצדי איני רוצה לעשות זאת.
אך למלבי"ם יש כאן פירוש חדשני. אחרי שהסבירו שכוונתם הייתה לעד לדורות הבאים, הם אומרים: ודאי שאין לחשוד בנו, כי "חלילה לנו ממנו" - "ממנו" מן המזבח עצמו. צורתו מוכיחה שהוא למראה ולא לזבח. אילו רצינו מזבח לזבח, היינו עושים לו כבש ולא היינו בונים אותו כה גבוה, אלא מזבח שאפשר להשתמש בו. מן המזבח עצמו תיקח הוכחה וראיה שחלילה לנו למרוד בה', והוא יעיד על פנינו שאין להקריב בשום מקום מלבד מזבח ה' אלוהינו אשר לפני המשכן.
תשובת פינחס
וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי־בְתוֹכֵנוּ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא־מְעַלְתֶּם בַּיהֹוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד יְהֹוָה׃
לכאורה קשה: וכי עד עתה היה להם ספק אם ה' בקרבם? מבאר המלבי"ם: פינחס מתחיל לפייסם ואומר שוודאי לא היה בזה שום ספק. ראינו שה' שוכן בתוך ישראל ולא הסתיר פניו מאיתנו, ואף שבעבר מעלנו מעל, הקדוש ברוך הוא לא הסתיר פניו. ולפיכך "כי בתוכנו ה'" הוא כמאמר מוסגר: היום ידענו, מפני שה' בתוכנו, כי לא מעלתם את המעל הזה. כלומר, כיוון שה' בתוכנו היינו בטוחים שלא ייתן שמעל כזה יתרחש, ואין הכוונה שהיום נודע לנו שה' בתוכנו.
ומהו "אז הצלתם את בני ישראל מיד ה'"? "הצלה" כאן אינה במובן של הצלה ממוות, אלא במובן של הפרשה, כלשון "ויצל אלוהים את מקנה אביכם ויתן לי" - הפריש. כלומר: אילו הייתם מועלים מעל גדול כזה, הייתם מפרישים את עם ישראל מיד ה', מן ההשגחה האלוקית. ומזה שאנו רואים שיד ה' עדיין בתוכנו ושהקדוש ברוך הוא עושה לנו נפלאות, ברור לנו שלא מעלתם. וזה עצמו מוכיח שה' בתוכנו, שהרי לא הביא אתכם לידי מעל בעניין הזה, ואף הסיר את המכשול מן הדורות הבאים.
שיבת השליחים ושמחת העם
וַיָּשׇׁב פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי־רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי־גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר׃
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד יֹשְׁבִים בָּהּ׃
השליחים חוזרים ומוסרים את כל דברי בני גד ובני ראובן, והדברים טובים בעיני ישראל, כלומר הם מקבלים אותם ורואים אותם כהגיוניים, ואינם מנסים להתווכח או לטעון טענות כנגד. "ויברכו אלוהים" - הם מברכים את ה' ומודים לו על שנתן בליבם לשלוח שליחים לפני שפתחו במלחמה, שכן בזה התאפשר לברר את העניין. אילו היו פותחים במלחמה בלי בירור מוקדם, מי יודע איזו צרה גדולה הייתה נגרמת.
הראיה שהמלחמה לא הייתה מתוך שנאה
ולכאורה מה מחדש סוף הפסוק, "ולא אמרו לעלות עליהם לצבא"? אחרי שהוטב בעיניהם, פשוט וברור שהצבא מתקפל, שהרי כל התוכנית להילחם הייתה בגלל העוולה שראו, ומשהתברר שאין עוולה - אין מלחמה.
אלא שלמלבי"ם יש כאן הסבר נפלא: הכתוב בא להראות שכל התעוררותם לצאת למלחמה לא נבעה מאיבה קדומה או משנאה אישית, אלא אדרבה, מרוב אהבתם אותם יצאו להוכיחם ולהחזירם בתשובה, ואם לא יועיל - גם להילחם. ומה הראיה? הדרך שבה מקפלים את הנשק וחוזרים הביתה. אדם ששונא את חברו ומצא סוף סוף סיבה לעלות עליו, וכבר יש לו עילה רשמית להכרזת מלחמה, ופתאום אומרים לו שאין צורך - הוא חוזר מדוכא ומצטער. אבל מי שאין לו כוונת מלחמה כלל, ואדרבה הוא רוצה שלום, ורק מאהבתו נאלץ להילחם כדי שלא יסיר ה' השגחתו מאיתנו, כשמודיעים לו שאין צורך - הוא שמח. וזהו שאומר הכתוב: גם בתחילת יציאתם למלחמה לא התכוונו "לשחת את הארץ", אלא לעלות כדי להשיבם מעוון. "לשחת את הארץ" הוא כשאדם הולך מתוך שנאה. כאן כל מגמתם הייתה לשם שמיים, ולכן כשהודיעו להם שאינם צריכים לעלות - שמחו.
שם המזבח
וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהֹוָה הָאֱלֹהִים׃
הפסוק כאן חסר לכאורה: קראו למזבח - ומה קראו לו? "כי עד הוא בינותינו" אינו נשמע כשם. לכן אומר רש"י שהרי זה מן המקראות הקצרים, וצריך להוסיף בו תיבה אחת: "ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח עֵד, כי עד הוא בינותינו". והרבה מקומות בכתוב שמילה אחת נכתבת פעם אחת ועולה לכאן ולכאן.
והמלבי"ם מסביר שקראו למזבח בשם המוכיח על התכלית שלשמה נבנה: שיהיה עד כי ה' הוא האלוהים, אל אחד ולא זולתו, ושלא נחליף את עבודת מזבחו במקום אחר ובאל אחר. ומי יעיד על כך? המזבח עצמו, שהוא כתבנית המזבח שעובדים בו את האלוקים בשילה. הוא יוכיח שגם אנו מאמינים באל אחד ולא נחליף את עבודתו באלוהים אחרים.
לסיכום:
הפרק פותח בשבחם של בני ראובן, גד וחצי המנשה שקיימו את דבר משה עד תום הכיבוש והחלוקה, ואת משמרת יהושע, וממשיך בברכת יהושע ובאזהרה המיוחדת "רק שמרו מאוד" הנצרכת דווקא ליושבי עבר הירדן שאין להם את הגנת קדושת הארץ. בברכה הכפולה ובחלוקת השלל מלמד המלבי"ם על שבט מנשה שנחצה וזקוק לברכה יתרה. עיקר הפרק הוא פרשת המזבח: מתוך דאגה לדורות הבאים, שלא יאמרו בני ישראל לבניהם "אין לכם חלק בה'", בנו השבטים מזבח למראה, בלי כבש וגבוה מאוד, ודווקא בעבר הירדן המערבי, כעד שעבודתם כעבודת אחיהם. ישראל חשדו בהם במרד בה' ובמרד בכלל, שלחו את פינחס ועשרה נשיאים, ומתוך שיחה שנעשתה "לאמור" - כדי גם לשמוע - התברר הדבר לטובה. ולמדנו מן הסיום שכל היציאה למלחמה לא הייתה מתוך שנאה אלא מאהבה ולשם שמיים, ולכן שמחו כשהתבטלה, וברכו את ה' שנתן בליבם לברר לפני שפתחו במלחמה.