פתיחה: פרק ערי הלויים
פרק כ"א בספר יהושע חותם את פרשת חלוקת הארץ. אחרי שכל השבטים קיבלו את נחלתם, מגיע תורו של שבט לוי, שאין לו חלק ונחלה בקרב אחיו, אך יש לו ערים לשבת בהן. בפרק אנחנו למדים כיצד נחלקו ארבעים ושמונה ערי הלויים בין ארבע משפחות שבט לוי, מדוע דווקא כך, וכיצד סדר החלוקה משקף את סדר מעלתם בקודש. הפרק נחתם בסיכום מרומם: שבעה דברים שהתקיימו בעם ישראל עם כיבוש הארץ וישיבתם בה.
"ועליהם תתנו" - ערי המקלט תחילה
וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְאֶל־רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם מדייק בלשון הציווי שבתורה: "הערים אשר תתנו ללויים - את שש ערי המקלט, ועליהם תתנו ארבעים ושתיים עיר". כפי שהזכרנו כבר בפרק הקודם, מלבד שש ערי המקלט היו עוד ארבעים ושתיים ערי לויים, שאף הן קלטו את הרוצח בשגגה. אלא שהמילה "עליהם" באה ללמד: כל מקום שנאמר בו "עליהם", כוונתו או לדבר טפל שנוסף על העיקר, או לדבר הבא אחרי העיקר בזמן. כמו "על עולת התמיד יעשה", שפירושו אחרי עולת התמיד. לכן גם כאן: תחילה המתינו עד שהופרשו ערי המקלט, ורק לאחר מכן הפרישו את שאר הערים.
וַיְדַבְּרוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׁלֹה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֵאמֹר יְהֹוָה צִוָּה בְיַד־מֹשֶׁה לָתֶת־לָנוּ עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן לִבְהֶמְתֵּנוּ׃
וַיִּתְּנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל־פִּי יְהֹוָה אֶת־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶן׃
עם ישראל מקיימים את דבר ה' ונותנים ללויים את חלקם. שימו לב לאופי הנחלה: בעיקר "ערים לשבת". הלויים לא עסקו בחרישה ובזריעה ולא בעבודת האדמה, אבל מקום מגורים למשפחותיהם הם בהחלט צריכים. חלק בקרקע הקדושה אין להם, אך בית לשבת בו יש להם. לצורך זה ניתנו ארבעים ושתיים העיר, כאשר כל השבטים הפרישו מחלקם עבור הלויים.
"מאת הרב תרבו" - כל שבט לפי גודלו
וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן מִן־הַלְוִיִּם מִמַּטֵּה יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה הַשִּׁמְעֹנִי וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה׃
הציווי היה "מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו". לכן יהודה ושמעון יחד נתנו תשע ערים, מפני שחלקם היה גדול, ובפרט חלקו של יהודה. המלבי"ם מציין שמנחלת שמעון הייתה רק העיר עַיִן, המוזכרת בהמשך: "וְאֶת־עַיִן וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ", ואילו שמונה הערים הנותרות היו מנחלת יהודה. מכאן למדנו: ככל שהיה לשבט שטח גדול יותר, כך הייתה תרומתו לערי הלויים גדולה יותר. לעומת זאת מנפתלי ניתנו רק שלוש ערים. אמנם בחשבון ממוצע יוצא ארבע ערים לשבט, אבל לא כל שבט נתן בדיוק ארבע: היו שנתנו יותר והיו שנתנו פחות.
המלבי"ם מזכיר את היסוד שלמדנו בחלוקת נחלות השבטים: הגורל קבע רק את התחום הכללי, ואילו יהושע הוא שקבע את גודל השטח לפי הרב והמעט. הגורל אמר "אתה באזור יהודה, אתה בחבל בנימין, אתה בגליל", וכמה שטח בדיוק, זאת חילק יהושע. ראינו בזה כמה שיטות, ואנו הולכים כדרכו של המלבי"ם, ההולך בזה בעקבות הראשונים. כך גם כאן: בתחילה קובע הכתוב את תחום הגורל של כל משפחה, ובני אהרון תחומם משלושת השבטים יהודה, שמעון ובנימין. שלושת השבטים האלה האירו באורים ותומים עם יציאת גורל בני אהרון, וכך נודע מקומם. "בני אהרון" היינו הכהנים, שהרי שבט לוי כולל כהנים ולויים, ותחילה מדובר בחלק הכהנים ואחר כך בשאר הלויים.
ארבע חלוקות כנגד אברי הגוף
המגרילים חילקו את בני לוי לארבעה חלקים: בני אהרון בנפרד, שאר בני קהת, בני גרשון ובני מררי. לכל אחד הגרילו מאיזה שבטים יקבל את חלקו. והגורל, אומר המלבי"ם, יצא לפי סדר מעלתם בקודש. וכמשל: ראה באברי הגוויה, כל איבר הקרוב יותר אל הלב מעולה יותר ומזגו זך ביתר שאת, וככל שהאיבר רחוק יותר כך מזגו פחות זך והוא גם פחות הכרחי. האיברים החשובים נמצאים במרכז החזה: הריאות הכרחיות לנשימה, הלב הוא המשאבה של הדם, הכבד הוא המסנן. מן הקיבה אפשר לחתוך חלקים, מן הלב אי אפשר. לעומת זאת אצבע, ואפילו יד או רגל, אדם יכול לחיות בלעדיהן, שכן ככל שהאיבר רחוק מן המרכז כך ההכרח שבו פחות.
בני אהרון - קרובים אל הלב
הכהנים, בני אהרון, מדרגתם גבוהה משל הלויים והם קרובים יותר אל המשכן ואל המקדש. לכן נפל גורלם בחלקי יהודה, שמעון ובנימין, שהם השבטים שסביב המקדש: שמעון קיבל בתוך נחלת יהודה, ויהודה ובנימין שניהם חופפים על מקום המזבח. נמצא שהכהנים הם הקרובים ביותר למקום המקדש, המרוממים יותר והקדושים יותר. וכך אנו רואים בהמשך ההיסטוריה: הכהנים תמיד נדבקו במלכות בית דוד, לא היו חלק מן המרידות, ולא נטו אחרי ירבעם ושותפיו, אלא היו תמיד עם מלכי יהודה.
וְלִבְנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחֹת מַטֵּה־אֶפְרַיִם וּמִמַּטֵּה־דָן וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַּגּוֹרָל עָרִים עָשֶׂר׃
בדרגה שאחריהם בני קהת, שגם הם שכנים אל הלב. מעלתם גדולה: "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" - הם נשאו את הארון, את השולחן ואת כלי הקודש, וכידוע נשיאה זו דורשת זיכוך גדול, שאם לא כן פוגעת בהם מידת הדין, כפי שראינו בפרץ עוזה ובכיוצא בזה. לפיכך גם מקומם קרוב אל הקודש: נפל חבלם באפרים, בדן ובחצי מנשה, ואלה היו אצל נחלת בנימין, שהרי נחלת דן הייתה אחרי נחלת בנימין. נמצא שהם סוככים בכנפיהם על המקדש: אף שאינם צמודים ממש, הם כמו פורסים כנפיים לכיוון המקדש, וקרובים אליו יותר מן השאר.
וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת מַטֵּה־יִשָּׂשכָר וּמִמַּטֵּה־אָשֵׁר וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַבָּשָׁן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה׃
בני גרשון היו נושאי אוהל מועד, היריעות והמכסה. הם במדרגת הבשר החופף על האיברים הפנימיים הסוככים על הלב: יש הלב, יש האיברים הפנימיים, ויש הבשר החופה עליהם, ועדיין זה קרוב אל הלב. לכן נטלו ממטה יששכר וממטה אשר, ששניהם היו אחרי יוסף (יששכר במזרח ואשר במערב), וממטה נפתלי שהיה שכן להם ומקביל לנחלת בנימין ויוסף בחלק המזרחי. גם הם עדיין קרובים יחסית: לא כמו הקהתי, ובוודאי לא כמו בני אהרון, אך קרובים יותר מאלה שאחריהם.
בני מררי - הנותרים, בלי גורל ובלי וא"ו
לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וּמִמַּטֵּה־גָד וּמִמַּטֵּה זְבוּלֻן עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה׃
בני מררי הם הקצה האחרון. הם נשאו את קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו, והם כדוגמת העור והעצמות שבגוויה, החלקים הפחותים יותר: אדם יכול להתקיים גם אם, השם ישמור, נשרף עורו או נשברו עצמות מעצמותיו הרחוקות, של ידיים ורגליים וכדומה. לכן נטלו ממטה ראובן וגד שבעבר הירדן המזרחי, ומטה זבולון שבצד הצפון מערבי, בקצה האחרון של ארץ ישראל.
שימו לב לדיוק נוסף: אצל כולם נאמר "בגורל ערים", ואילו אצל בני מררי לא נאמר "בגורל". וגם לא נאמר "ולבני מררי" בוא"ו, אלא "לבני מררי". והטעם פשוט: כאשר יש ארבעה מקומות וארבעה מקבלים, די בשלושה גורלות, והרביעי ממילא מקבל את הנותר ואין צורך להטיל עליו גורל. לכן אצל מררי לא נאמר גורל, שהרי נשאר להם הנותר, והוא החלק הרחוק ביותר כפי שאמרנו. ומשום כך גם נאמר בלי וא"ו, שכן לא נטלו על פי גורל המיוחד להם, והכתוב כמו מפריד אותם משלושת הקודמים.
ואחרי שהכתוב הגביל את תחום הגורל של כל משפחה ומשפחה, בא יהושע ומפריש ערים כדרך שחילק לשבטים: לפי ריבוי השבט ומיעוטו. ככל שמקומו של השבט גדול יותר הוא נותן ערים רבות יותר, וככל שהוא קטן יותר הוא נותן פחות. לכן בתחילה נאמר "ויצא הגורל למשפחות הקהתי", היינו סדר יציאת הגורל וקביעת התחומים, ורק לאחר מכן פורט מספר הערים בפועל.
וַיִּתְּנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה בַּגּוֹרָל׃
"ומגרשיהן" הם המגרשים שסביב הערים, המקומות הפנויים.
הפירוט: ערי בני אהרון הכהנים
וַיִּתְּנוּ מִמַּטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְהֶן בְּשֵׁם׃
מכאן ואילך הנתינה הפרטית: מאיזה שבט ניתנו אילו ערים בדיוק ומה גודלן, לפי ריבוי השבט ולפי מיעוטו, ערים גדולות או קטנות. וחלוקה פרטנית זו כבר לא נעשתה בגורל.
וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִאישֹׁנָה׃
מעניין שכתוב כאן "ראישונה" באל"ף ויו"ד, כתיב שאינו מצוי כך בדרך כלל במקרא.
וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת־קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ סְבִיבֹתֶיהָ׃
גם המילה "הָעֲנוֹק" אינה השגרתית, שכן בדרך כלל נאמר "הענק". אולי מכאן ראיה למבטא התימנים והאשכנזים האומרים "ענוג" ולא "ענק", ועל כל פנים זו צורה שונה מן המקובל. "וְאֶת־שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת־חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ".
וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־חֶבְרוֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת־לִבְנָה וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ׃
ומשם והלאה נמנים בזריזות שמות המקומות: יתיר, אשתמוע, חולון, דביר, עין, יוטה ובית שמש - "עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה". וממטה בנימין: גבעון, גבע, ענתות ועלמון - "עָרִים אַרְבַּע". ובסך הכל: "כׇּל־עָרֵי בְנֵי־אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה עָרִים וּמִגְרְשֵׁיהֶן".
ערי בני קהת הנותרים ובני גרשון
למשפחות בני קהת, שהם השניים במעלה, נפלו ערי גורלם ממטה אפרים: "וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־שְׁכֶם וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ בְּהַר אֶפְרָיִם", וכן גזר, קבציים ובית חורון - ארבע ערים. וממטה דן: אלתקא, גבתון, איילון וגת רימון - ארבע ערים. וממחצית מטה מנשה: תענך וגת רימון - שתיים. "כׇּל־עָרִים עֶשֶׂר וּמִגְרְשֵׁיהֶן לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי־קְהָת הַנּוֹתָרִים".
ולבני גרשון מחצי מטה מנשה: "אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־גּוֹלָן בַּבָּשָׁן" ובעשתרה - שתי ערים. וממטה יששכר: קשיון, דברת, ירמות ועין גנים - ארבע. וממטה אשר: משאל, עבדון, חלקת ורחוב - ארבע. וממטה נפתלי: "אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל", חמות דאר וקרתן - שלוש. "כׇּל־עָרֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה עִיר וּמִגְרְשֵׁיהֶן".
מדוע נקראו בני מררי "הנותרים"
וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי־מְרָרִי הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן אֶת־יׇקְנְעָם וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ אֶת־קַרְתָּה וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ׃
כאן אנו עוברים אל המשפחה הרביעית והאחרונה, ושוב נאמר בהם "הנותרים". על פי מה שהסברנו הדבר מובן: בני מררי הם כמו טפלים ביחס לשאר שבט לוי, כעור והעצמות שהם הקליפה הסוככת על הפרי, על הלב. וכשם שיתר משפחות קהת נקראו "הנותרים" כנגד בני אהרון הכהנים, שאף הם היו קהתים - כלומר אתם לויים לעומת כהנים, והכהנים הם המעלה והלויים מדרגה פחותה - כך גם כאן נקראים בני מררי "נותרים" ביחס לבעלי המעלה שקדמו להם בשבט לוי.
ועוד טעם מוסיף המלבי"ם: הם קרויים "נותרים" משום שנותרו מן הגורל שנפל תחילה על בני קהת ובני גרשון. הם נותרו כי לא היה צריך להטיל עליהם גורל כלל, שהרי כשיש ארבעה מטילים גורל על שלושה בלבד. ומשום ששני הטעמים אמת, כפל הכתוב כאן את לשון "הנותרים": אחת מפני שהם הטפלים, ושנית מפני שלא היו בעלי גורל כשלושה שלפניהם.
ומן הפירוט: דמנה ונהלל - ארבע ערים. וממטה גד: "אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־רָמֹת בַּגִּלְעָד", מחניים, חשבון ויעזר - ארבע ערים. "כׇּל־הֶעָרִים לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם הַנּוֹתָרִים מִמִּשְׁפְּחוֹת הַלְוִיִּם וַיְהִי גּוֹרָלָם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה".
כֹּל עָרֵי הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ אֲחֻזַּת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה וּמִגְרְשֵׁיהֶן׃
תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ כֵּן לְכׇל־הֶעָרִים הָאֵלֶּה׃
מכאן אנו רואים שכל הערים הללו, ובכללן ערי המקלט עצמן, היו ערי לויים, והלויים שכנו גם בערי המקלט. שהרי הכתוב מונה את ערי המקלט כחלק ממניין ערי הלויים, כגון "וּמִמַּטֵּה־גָד אֶת־עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת־רָמֹת בַּגִּלְעָד". נמצא ששש ערי המקלט המקוריות לא היו ערי מקלט בלבד, אלא שימשו תמיד גם למגורי הלויים.
שבעה דברים שהתקיימו בעם ישראל
וַיִּתֵּן יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֶת־כׇּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ׃
לאחר שסיפר לנו הכתוב על הכיבוש ועל החלוקה, בא הסיכום. אומר המלבי"ם: בוא וראה שכאן התקיימו בישראל שבעה דברים. הראשון - "ויתן", לשון מתנה, כפי שהבטיח ה' לאבות. השני - "ויירשוה", שהורישו את האויבים וכבשו אותם בשבע שנות הכיבוש, וגדר ירושה הוא הורקת הנחלה מרשות המוריש לרשות היורש, כלומר שהמקום נעשה נחלתנו. השלישי - "וישבו בה", שבאותן שבע שנות החלוקה החזיק כל אחד בחלקו.
וַיָּנַח יְהֹוָה לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא־עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכׇּל־אֹיְבֵיהֶם אֵת כׇּל־אֹיְבֵיהֶם נָתַן יְהֹוָה בְּיָדָם׃
הרביעי - "וינח ה' להם מסביב", שפסקה המלחמה עם האויבים. החמישי - "ולא עמד איש בפניהם": גם כאשר נלחמו בהם, נפלו לפניהם. ומדייק המלבי"ם שיש הבדל בין "לא התייצב איש בפניהם" לבין "לא עמד איש בפניהם". "לא התייצב" פירושו שלא התגרה כלל לעשות עמו מלחמה, וזה לא היה נכון לומר כאן, שהרי באמת באו מלכים ונלחמו והתייצבו כנגדנו. "לא עמד" משמעו שאמנם התייצב, אך לא נשאר על עומדו אלא נפל. השישי - שהנפילה לא הייתה טבעית, אלא "את כל אויביהם נתן ה' בידם", בדרך נס והשגחה.
לֹא־נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא׃
והדבר השביעי: גם יתר הטובות וההצלחות שהבטיח ה' בתורה על ידי משה, אותן הבטחות שנכתבו כהצלחות שיזכו להן כשינחלו את הארץ - כולן באו עליהם. "הכל בא".
לסיכום:
פרק כ"א משלים את חלוקת הארץ בנתינת ארבעים ושמונה ערי הלויים, שש מהן ערי מקלט וארבעים ושתיים נוספות שאף הן קולטות, וכולן שימשו למגורי הלויים. סדר הגורל של ארבע משפחות לוי משקף את סדר מעלתן בקודש, כאברי הגוף הקרובים אל הלב: בני אהרון סמוכים ממש למקדש בנחלות יהודה, שמעון ובנימין; בני קהת נושאי כלי הקודש סוככים עליו מאפרים, דן וחצי מנשה; בני גרשון נושאי היריעות כבשר החופה; ובני מררי נושאי הקרשים והאדנים, כעור והעצמות, בקצוות, ולכן נקראו "הנותרים" ולא הוזכר בהם גורל. הפרק נחתם בשבעה דברים שהתקיימו בישראל, ובהצהרה הגדולה שאין למעלה ממנה: "לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דיבר ה' אל בית ישראל, הכל בא".