פרק כ' בספר יהושע הוא פרק ההלכה של הספר: אחרי שהסתיימו הכיבוש והנחלה, מצווה הקדוש ברוך הוא את יהושע להפריש את ערי המקלט. הפרק פותח בלשון נדירה בנביאים, מוסר את דיני הרוצח בשגגה, ומונה את שש הערים - שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש במזרחי. נלך על סדר הפסוקים.
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר׃
יש כאן פסוק יחידני. אומר המלבי"ם: לא נמצא בדברי הנביאים שאחרי משה רבנו עליו השלום לשון "וידבר ה' אל פלוני לאמור". רק יהושע זוכה ללשון כמו "וידבר ה' אל משה לאמור", וגם אצלו זהו המקום היחיד. וכבר עמדו חז"ל על כך ואמרו: מפני שהן של תורה. כלומר לשון דיבור ואמירה בנבואה נאמרת כשנמסרות הלכות, ותורה - שבכתב ושבעל פה - לא ניתנה עוד לשום נביא אחרי משה רבנו. "וידבר ה' אל משה לאמור" פירושו: תמסור את ההלכות הבאות. אי אפשר לאמר "וידבר ה' אל ירמיהו לאמור" - אילו הלכות ירמיהו צריך למסור?
אלא שכאן, אומר המלבי"ם, באו הלכות שאינן מבוארות בתורה, כגון "ודיבר באוזני זקני העיר ההיא את דבריו" - ולא שישוו דבריהם לדבריו, שמכאן למדו חז"ל שעיר שכולה רוצחים אינה קולטת, ועוד. וכיוון שנאמרו כאן הלכות, נאמר "וידבר ה' אל יהושע לאמור", בדומה למה שנמסר למשה רבנו.
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת־עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד־מֹשֶׁה׃
אומר הרד"ק: אחרי שנחלו וחילקו את הארץ, מצווה אותם על ערי המקלט. שכן הערים הללו לא נצטוו על ידן בימי משה אלא רק לאחר ירושה וישיבה, "כי יכרית ה' אלוקיך". ואמנם משה הועיד שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי, אבל הן לא היו קולטות עד שיהיו גם הערים שבארץ, לאחר כיבוש וחלוקה. ולכן דווקא כאן: "תנו לכם את ערי המקלט". וכך גם המלבי"ם: אין ישראל מתחייבים בהפרשת ערי המקלט אלא אחרי ירושה וישיבה, ולכן המתין הקדוש ברוך הוא עד גמר חילוק הארץ. ונקראות "ערי מקלט" מפני שהן קולטות את הרוצחים, ואין שום מקום אחר שהרוצח יכול להישגב בו אלא רק זה.
לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי־דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם׃
הערים הן מקלט מגואל הדם, שהיה רודף אחרי הרוצח בשגגה כדי להורגו. יש בזה מחלוקת בחז"ל: האם רק מותר לו להורגו, או שמצווה עליו לרדוף אחריו כדי לגאול את הדם. להלכה נוקטים שמותר לו, ולא שזו מצווה עליו, אך יש דעה שאף מצווה עליו, "כי יחם לבבו". ואם כן, כל זמן שהרוצח מחוץ לעיר מקלט - יכול גואל הדם, או מצווה, להרוג אותו. אבל מן הרגע שהוא בעיר מקלט, אם יהרגנו יתחייב בנפשו וידונו אותו כדין רוצח.
לכאורה הדבר נשמע לנו מופקע: מה פתאום מותר לרדוף אחריו ולהרוג אותו, הרי הוא רוצח בשגגה? אלא שהשאלה הזאת נובעת מזילות חיי אדם שיש אצלנו. אילו היינו יודעים מה הם חיי אדם ומה יקרתם, היינו מבינים שהיחס לרוצח צריך להיות גרוע בהרבה, גם כשמדובר בשגגה. ושימו לב: אין מדובר באונס, שהאנוס אינו בגדר רוצח בשגגה, ואינו צריך לברוח לערי מקלט ואין בו כל ההלכות הללו. מדובר בשוגג.
והראיה הגדולה עד כמה היחס אמור להיות שלילי כלפי מי שרצח בלי כוונה: התורה קוראת לו בלי סוף "הרוצח" - "ינוס הרוצח", "הרוצח אשר ירצח". בסך הכול אדם שנשל הגרזן מידו בלי כוונה, ואתה קורא לו רוצח, שם עליו תג? אצלנו זה לא מובן. אבל התורה, שמוקירה ומעריכה מה הם באמת חיי אדם, קובעת שמי שעשה כזה דבר בשגגה נקרא רוצח.
וראיה נוספת: לרוצח היו מסמנים את הדרך בשלטים כדי שירוץ. לעומת זאת לעולי רגל לא היו עושים שלטים כיצד עולים לירושלים. מדוע? כי כשעולים לרגל רצו שתשאל: איך מגיעים לירושלים? וכשכולם שואלים, נשאל השני: מה יש בירושלים? אתה כבר השלישי ששואל אותי היום. יש עלייה לרגל. וכך היה עושה אלקנה אביו של שמואל הרמתי, וכך אנשים התחילו לעלות לרגל. אל תשים שילוט, ואל תתן לו ווייז שיעלה בלי לשאול אף אחד. אבל אצל הרוצח שמו שלטים, כי לא רצו שידבר עם אף אחד: אתה רוצח, אפילו הדיבור שלך יכול להזיק, אל תיצור מפגעים סביבתיים - רוץ לעיר המקלט ושב שם.
וראו כמה עונשו נורא: יכול להיות בחור בן שמונה עשרה שנסע ברכב אביו בחוסר זהירות והרג אדם, ובאותו זמן משחו כהן גדול צעיר בן עשרים - הוא יבלה בעיר המקלט את כל חייו. אנחנו לא מבינים מה עושה רוצח, ולכן יש לנו קושי ונדמה לנו שאין הדבר מידתי. אבל אילו הבינו מה זה רצח, היינו מבינים עד כמה זה מידתי - עד כדי כך שהתורה מצווה את גואל הדם לדעה אחת, או מתירה לו לדעה אחרת, ללכת ולהרוג אותו. דנים אותו כרוצח שדינו מיתה, שהרי הדבר לא קרה בחלל ריק.
ומדוע נקרא "גואל הדם"? אומר המצודת ציון: לשון גאולה, כי בהינקם נקמת הנרצח לגאולה תיחשב לו - כאילו גאל את דמו של הנפטר.
ועל "בשגגה בבלי דעת" אומר המלבי"ם: בפרשת מסעי כתוב "בשגגה", ובפרשת שופטים כתוב "בבלי דעת", וחז"ל דרשו - "בשגגה" פרט למזיד, "בבלי דעת" פרט למתכוון. ולכן כאן נאמרו שני הדברים יחד.
וְנָס אֶל־אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאׇזְנֵי זִקְנֵי־הָעִיר הַהִיא אֶת־דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ־לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם׃
מן הלשון "ונתנו לו מקום" למדו חז"ל שלא יהיה שוכר בית כל ימי שבתו שם - צריכים לתת לו מקום משלהם, ולא בשכירות. ומהו "ודיבר באוזני זקני העיר את דבריו"? מבאר המצודת דוד: שיאמר להם שהרצח שלו היה בשגגה. "ואספו אותו" - אף שאין הם יודעים אם האמת איתו, שאין זה תפקידם לברר; הבירור נעשה בבית דין. שהרי אם יתברר שהיה במזיד יוציאוהו להורג מיד, וצריכים בית דין לקבוע שאכן מדובר בשגגה ולא באונס ולא במזיד, ואז זהו מקומו.
וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא־יַסְגִּרוּ אֶת־הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי־דַעַת הִכָּה אֶת־רֵעֵהוּ וְלֹא־שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
כאשר ירדוף גואל הדם - הוא קרובו של הנרצח הרוצה לנקום את נקמתו - אל עיר המקלט, אסור לאנשי העיר לעזור לו ולמסור בידו את הרוצח בשגגה. והטעם: "כי בבלי דעת הכה את רעהו" ולא היה שונא לו. שאם היה שונא, יש לחוש שמא עשה זאת בדעת אלא שהערים והראה כאילו היה בלי כוונה.
וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד־עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד־מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל־עִירוֹ וְאֶל־בֵּיתוֹ אֶל־הָעִיר אֲשֶׁר־נָס מִשָּׁם׃
סדר הדברים: דבר ראשון הרוצח בורח לעיר מקלט, ומשם בית דין שולחים שליחים להביאו ולהעמידו למשפט, ואסור לפגוע בו עד שיתברר שהוא אכן רוצח בשגגה שדינו לשבת בעיר מקלט. אם מבררים בית דין שהיה במזיד, בעדים ובהתראה, מתחייב מיתה והורגים אותו. ואם התחייב גלות - יושב שם עד מות הכהן הגדול. נמצא שהפסוק כאן הוא בקיצור, שהכניס את הכול בחדא מחתא: "עד עומדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול". אבל הכוונה: תחילה עומד לפני העדה למשפט, ואחר כך חוזר ויושב בעיר עד מות הכהן הגדול.
ומדוע תלה הכתוב את יציאתו במיתת הכהן הגדול? רבי מאיר אומר: רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך, ואינו דין שיהיה המקצר לפני המאריך. הכהן הגדול מאריך ימיו של אדם, שהוא עומד בתפילה על עם ישראל וזכויותיו הן המגינות בעדנו; ומאידך גיסא הרוצח מקצר ימיו של אדם. "לפני" פירושו מסתובב לפניו - כאן נמצא המאריך, ולכן אתה תברח לעיר מקלט. כל זמן שמאריך ימיו של אדם קיים, אתה בעיר מקלט; משמת המאריך, יכול המקצר לצאת, שכבר לא יהיו בעיות.
ורבי אומר טעם נוסף: הרוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה - שהרצח ממעט את הדמות ומסלק את השכינה - והכהן הגדול מטהר וגורם לשכינה שתשרה על האדם בארץ, ואינו דין שיהיה זה אצל זה. הכהן הגדול מביא את השכינה והרוצח מסלקה, לכן תברח לעיר מקלט ותהיה ספון שם, ולא יהיה הכהן הגדול כביכול בפניו.
וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת־קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת־שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת־קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה׃
כאן שאלה שהכול שואלים: כיצד ייתכן ששני המטות וחצי המטה קיבלו שלוש ערים בשווה עם תשעת המטות וחצי? אין היגיון לחלק שלוש ערים בתוך ארץ ישראל לתשעה וחצי שבטים, ושלוש ערים בעבר הירדן המזרחי לשניים וחצי שבטים.
חז"ל אומרים שבעבר הירדן המזרחי נפישי רוצחים - היו רבים הרוצחים. אבל הדבר תמוה, שהרי רוצח במזיד אינו גולה; ומה פירוש שיש שם הרבה שגגות? אלא ההסבר הוא כפי שהסברנו כמה פעמים: שגגה לא תבוא לעולם לאדם שזהיר מאוד בדבר. מי שזהיר מאוד בעניין מסוים, ניצל בו גם מן השגגות. למי קורות שגגות? למי שאותו דבר מזולזל בעיניו. כשהדבר לא חשוב אצלנו, איננו משקיעים בו ואיננו שמים לב - אופס, טעינו, קרתה שגגה. אבל כשהדבר יקר וחשוב לנו ותמיד למול עינינו, אנו נזהרים בו מאוד ולא קורות בו שגגות.
אמרתי לכם פעם: רוב האנשים שחוטפים זרם אינם חשמלאים, אף שהחשמלאים עובדים עם חשמל כל היום. מדוע? כי החשמלאי יודע מה זה חשמל. לפני שהוא נוגע הוא מכבה, מכבה את הראשי, מכבה מכאן, בודק בטסטר אם נשאר מתח, אולי יש הזנה ממקום אחר - הוא מגבה את עצמו, כי הוא יודע שמחשמל מתים. אבל אדם מן השוק מגהץ ברגליים יחפות על הרצפה, ופתאום - אופס, חטף זרם. אין לו מודעות. כשיש לאדם מודעות לדבר, גם שגגות לא יקרו לו.
וזה מה שאומרים לנו כאן: בעבר הירדן המזרחי היו אנשים שהממון היה יקר להם יותר מילדיהם - "גדרות לצאננו" קודם, ואחר כך "וערים לטפנו". מכאן אתם מבינים שחיי אדם לא היו מן היקרים בעיניהם, והיות שכן, גרר הדבר בסופו של דבר גם שגגות.
זהו טעם אחד, אבל המלבי"ם מביא כאן את דברי הרמב"ן. הרמב"ן אומר שגם ערי הלויים היו קולטות. ערי הלויים היו ארבעים ושתיים, ויחד עם שש ערי המקלט הייחודיות - ארבעים ושמונה ערים. אם נחלק ארבעים ושמונה ערים לשנים עשר שבטים, יוצא שכל שבט מקבל ארבע ערים (ארבע כפול שתים עשרה - ארבעים ושמונה). ולפי זה, שניים וחצי שבטים אמורים לקבל בדיוק עשר ערים. וזה היה בדיוק חלקם: שלוש ערי מקלט ועוד שש ערי לויים - עשר ערים. נמצא שהחלוקה הייתה הוגנת לחלוטין: מתוך ארבעים ושמונה ערים, עשר בעבר הירדן המזרחי לשניים וחצי שבטים, ושלושים ושמונה בעבר הירדן המערבי.
אלא שעדיין הדבר טעון הבנה, שהרי יש מעלה לעיר מקלט על פני ערי הלויים, אף ששתיהן קולטות. ומה ההבדל? ערי הלויים קולטות רק לדעת, ואילו עיר מקלט קולטת לדעת ושלא לדעת. כלומר: אדם שהוא רוצח בשגגה ועבר דרך עיר מקלט, אף שלא בא לשם כדי להינצל ואולי אף לא ידע שזו עיר מקלט - אסור לגואל הדם לפגוע בו. אבל אם עבר דרך עיר לויים בלא כוונה להינצל שם, יכול גואל הדם להרוג אותו.
ולפי זה עדיין נשארת קושיה: בעבר הירדן המזרחי שלוש ערים קולטות בין לדעת בין שלא לדעת ושש קולטות רק לדעת, ואילו בעבר הירדן המערבי שלוש קולטות בין לדעת בין שלא לדעת ועוד שלושים וחמש ערי לויים קולטות רק לדעת. נמצא שאין יחס בין שני המקומות; היה צריך לחלק גם את ערי המקלט עצמן לפי היגיון. אתה אומר שיש שם עשר, אבל ממה מורכבות אותן עשר? שלוש מהן ערי מקלט, שהן חצי מכלל ערי המקלט.
על זה משיב הרמב"ן: רוב מושב הלויים היה בארץ, שכן שם יאה יותר מושבם מפני עבודת בית האלוקים. כלומר הסיבה שהיו שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי אינה מפני שצריך שם יותר ערי מקלט, אלא מפני שערי הלויים היו יותר כאן בארץ. באופן יחסי היה צריך לשים כאן יותר ערי לויים ושם פחות, וממילא גרם הדבר שבמקומן יהיו שם יותר ערי מקלט. שהרי הגיוני שהלויים ישכנו בארץ הקדושה מפני עבודת בית האלוקים, ונראה עוד מעט שהיו קרובים אף למקום המקדש; והיות שכן, דאג הקדוש ברוך הוא שהערים שיהיו ערי מקלט תהיינה במקומן בעבר הירדן המזרחי, כדי שערי הלויים יהיו יותר כאן בעבר הירדן המערבי, קרובות למקום המקדש.
וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת־רָאמֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה־גָד וְאֶת־גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה׃
כאן מדבר הכתוב על שלוש הערים שבעבר הירדן המזרחי. "נתנו" - מפרש רש"י: בימי משה. אלה הערים שמשה רבנו הכין מראש, ואף שלא היו קולטות עד שיוכנו גם הערים שבארץ, בכל זאת משה רבנו מן הזריזין המקדימין למצוות, והלך והכין את הערים הללו.
אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כׇּל־מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְלֹא יָמוּת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם עַד־עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה׃
מהו "המועדה"? רש"י מסביר: לשון הזמנה - הערים היעודות לכך, שהועידו והזמינו אותן לזה. והרד"ק, וכן מבאר המלבי"ם, מסבירים ש"ערי המועדה" הן הערים שלשם היו מתוועדים כל מכי נפש בשגגה. כמו שאנו אומרים על בית העלמין שהוא "בית מועד לכל חי" - וכי איזה מועד ויום טוב יש בבית העלמין? אלא מועד לשון התוועדות. וזהו במשקל "מוסדה", כמו "ממוסדות הצלעות": מוסדה - מועדה, על אותו משקל.
"עד עומדו לפני העדה" - אומר המצודת דוד: דהיינו למשפט, שידונו אותו אם הוא חייב או לא. ואם יתברר שאינו חייב מיתה אלא צריך לגלות לעיר מקלט, היה חוזר אל עיר המקלט, וגואל הדם כבר לא היה יכול להמיתו.
פרק כ' פותח בלשון "וידבר ה' אל יהושע לאמור" - לשון של מסירת תורה, מפני שנאמרו בו הלכות שאינן מבוארות בתורה. אחרי ירושה וישיבה נצטוו ישראל להפריש שש ערי מקלט, שיקלטו את מכה הנפש בשגגה מפני גואל הדם: הוא עומד בשער, מדבר את דבריו לזקני העיר, ומקבל בה מקום משלהם ולא בשכירות. מתחילה הוא עומד לפני העדה למשפט, ואם נתברר שגלות בידו - יושב עד מות הכהן הגדול, שאין דין שיהיה המקצר ימיו של אדם לפני המאריך, ואין דין שיהיה מסלק השכינה אצל מביא השכינה. שלוש ערים הוקדשו בארץ - קדש, שכם וחברון, ושלוש בעבר הירדן - בצר, ראמות וגולן. ולפי הרמב"ן החלוקה הייתה הוגנת בחשבון ארבעים ושמונה הערים, וריבוי ערי המקלט בעבר הירדן נבע מכך שמושב הלויים יאה יותר בארץ הקדושה. ומעל הכול לימדנו הפרק את יקרת חיי אדם: מי שאין הדבר יקר בעיניו, סופו שגם שגגות באות לידו.