פרק י"ח בספר יהושע הוא נקודת מפנה בסיפור ההתנחלות: המשכן עובר מגלגל לשילה, ומאותו רגע מתחילה החלוקה המסודרת של הארץ לשבעת השבטים שטרם נחלו. יהושע מוכיח את העם על ההתרפות, שולח שלוחים למפות את הארץ, ומפיל גורל לפני ה' בשילה. הפרק נחתם בתיאור נחלת בנימין. נלמד את הפרק על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורי המלבי"ם.
המשכן בשילה - והארץ נכבשה לפניהם
וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם׃
העם נקהל בשילה ומשכין שם את אוהל מועד. אומר רש"י: את אוהל מועד שעשו במדבר, ושם לא היה תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, כך שנינו במסכת זבחים. כלומר: הקירות מלמטה היו אבנים, אבל התקרה לא הייתה תקרה קשיחה אלא יריעות.
וכאן רש"י מגלה לנו את הקשר שבין תחילת הפסוק לסופו: מה הקשר בין השכנת אוהל מועד לבין "והארץ נכבשה לפניהם"? אלא שברגע שנקבע המשכן, מכוחו של המשכן הארץ הייתה נוחה להיכבש לפניהם. וזה מחזק את מה שהסברנו לעיל בעניין "ושם דביר לפנים" - קרית ספר, שעל ידי שכבשו את החלק בתורה זכו לכבוש עוד חלק בארץ. רואים אנו שהכיבוש הפיזי, הגשמי, תלוי תמיד בכיבוש הרוחני. ככל שנהיה יותר "גיבור הכובש את יצרו", כך נזכה להיות יותר כובשים בארץ, וככל שיהיה הפוך - הפוך. כאן, ברגע שנקבע המשכן ויש מדור לשכינה ולרוחניות, נגרם שגם לנו יהיה מדור בארץ והארץ נוחה להיכבש לפנינו.
הרד"ק מברר מתי היה הדבר: לאחר ארבע עשרה שנה - שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חלוקה. בכל אותן ארבע עשרה שנה היה אוהל מועד בגלגל, ורק לאחר מכן לקחו אותו והעמידוהו בשילה. וכל זמן שהיה אוהל מועד בשילה נאסרו הבמות, ואסור היה להקריב בהן.
ומניין למדו חז"ל שהיה בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה? מכפילות של פסוקים שלכאורה סותרים זה את זה. כתוב "וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית ה' שִׁלוֹ" - בית ה', משמע שהיה שם בית. ועל זה נאמר "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" - משמע אוהל. תחליט: בית או אוהל? הא כיצד? מלמד שלא היה שם תקרה, אלא בית אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה. שני הדברים נכונים: בית בחלקו התחתון, אוהל בחלקו העליון. וכמה זמן עמד שם? זו הייתה התקופה הארוכה ביותר - שלוש מאות שמונים ותשע שנה, עד שהפלשתים הגלו את הארון, ועל זה נאמר "ויטוש משכן שילה, אוהל שיכן באדם".
המלבי"ם מוסיף כאן עומק: עד עכשיו היה המשכן תחת האוהל, ועכשיו עשו משכן הכולל גם אבנים, והמשכן הזה היה ממוצע בין בית ובין אוהל. כלומר: יש את המשכן, יש את בית המקדש, ויש את שלב הביניים שביניהם. מקום השראת השכינה במשכן הוא מקום נודד, מקום לא קבוע. לאחר מכן "בית זבול לך בניתי" - בית קבוע לשכינה הקדושה. ובין המקום הלא קבוע, ההולך ממקום למקום, הנייד והמתקפל, ובין המקום הקבוע, היה שלב שבו השכינה שרתה במקום חצי קבוע: קירות של אבנים ותקרה של יריעות. מצב ביניים, שכנראה בא לסמל שהשכינה שרתה בינינו במצב ביניים, לא כמקום קבוע לשכינה בקרבנו.
ועל "והארץ נכבשה לפניהם" אומר המלבי"ם שהכוונה לחלקה הדרומי של הארץ, שם היה משכן שילה - החלק הזה כבר נכבש.
שבעה שבטים שלא נחלו
וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־חָלְקוּ אֶת־נַחֲלָתָם שִׁבְעָה שְׁבָטִים׃
רש"י עושה את החשבון: נחלה קיבלו ראובן, גד וחצי שבט מנשה - אלה קיבלו כבר בזמן משה בעבר הירדן המזרחי. ובארץ כנען קיבלו יהודה, אפרים וחצי שבט מנשה. יוצא שבסך הכול חמישה שבטים קיבלו נחלה, ונותרו עוד שבעה. וזה שנאמר: "ויוותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים".
ומדוע דווקא יהודה ויוסף הקדימו? מסביר המלבי"ם: לפי שמהם עתיד לצמוח חוטר המלוכה - משיח בן דוד מיהודה ומשיח בן יוסף מיוסף, שני משיחים - לכן הקדימו לקחת חלקם, והם הראשונים שנחלו בארץ. יתר השבטים עדיין לא נפל חלקם בגורל.
עד אנה אתם מתרפים
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד־אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם׃
יהושע מוכיח אותם: עד מתי אתם מתרשלים, כלשון רש"י. הרי הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "אתה זקנת... אנוכי אורישם", אלא שציווה אותו "הפילה בנחלה" - את הארץ אתה צריך להפיל בנחלה, לחלק אותה. ואחרי שתחלק את הארץ, אומר ה', כבר אני אוריש אותם, ואף אם יהיה זה לאחר מותו של יהושע. אבל יהושע צריך לעשות את החלק שלו, והחלק שלו הוא להפיל אותה בנחלה: שכל שבט ידע את מיקומו ואת חלקו. וכיוון שעדיין לא חילקתם את הגורל, בזה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ - שהרי אם תהיה חלוקה בגורל וכל אחד יקבל חלקו וידע את מיקומו, כבר המקום מוכן לירושה. אומר הקדוש ברוך הוא: קודם כול תחלקו, זה הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות.
ולמה באמת לא חילקו? מה הפריע להם, הרי לכאורה היו צריכים למהר לחלק כדי שיקבלו את הארץ? מבאר האברבנאל: לא רצו לחלק עד הנה מיראתם, שאז לא יעזור כל אחד לחברו להוריש חלקו. ורצו שכולם יכבשו יחד ואחר כך יחלקו. ויש בזה היגיון רב: ברגע שכל אחד יידע מהו חלקו, ייאלץ כל אחד להילחם על חלקו לבדו. אותי פחות מעניין החלק שלך ואותך פחות מעניין החלק שלי, ואם החלק שלך כבר נכבש, קשה יהיה להוציא אותך מן הבית להילחם בשביל החלק שלי. לכן אמרו: בואו ולא נחלק, וכל הארץ שעדיין לא חולקה תישאר בינתיים של כולנו, ואז כתף אל כתף נילחם כולנו, שהרי השטחים של כולנו כאן. אבל ברגע שתהיה חלוקה, כל אחד ייאלץ להילחם על שלו, ואין בנו די עם רב כדי שכל שבט יוכל לבדו לעשות מלחמה ולנחול חלקו. ורק יהודה ויוסף לקחו את חלקם ראשונה, כי אמיץ ליבם בגיבורים - הם היו חזקים וגיבורים, שבט יהודה ובני יוסף, הלכו ופעלו. ועל זה יהושע אומר לשאר השבטים: עד אנה אתם מתרפים - אתם מתרשלים וחלשים.
הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבֹאוּ אֵלָי׃
מכל אחד משבעת השבטים יביאו שלושה אנשים, ואז תחולק הארץ "לפי נחלתם" - לא חלוקה שווה, אלא לפי השבטים, שכל שבט ראוי לקבל את חלקו, לרב לפי רובו ולמעט כפי מיעוטו, כלשון רש"י, כמו שנאמר "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו".
משליך, מפיל ויורה - דיוק נפלא של המלבי"ם
המלבי"ם מבחין הבחנה נפלאה בין הלשונות השונים של גורל. "היריה" או "ההשלכה" באים בבחינת מה שממנו: כשאני מרחיק דבר מעצמי אני משליך אותו מידי, לא בהכרח כדי שיגיע לנקודה מסוימת. אם יש לי גחל לוהט ביד אני משליך אותו - התפטרתי ממנו, ואיני מדקדק לאן יגיע ואיני משקיף אל המקבל. לעומת זאת לשון "מפיל" משמעה להפיל על דבר מסוים, לקלוע אל דבר מסוים, שמפילו על אחד מן הנגרלים - "הפלתי את זה עליך".
ובכל גורל, אומר המלבי"ם, שני הלשונות אפשריים. שהרי תחילה אני משליך את הגורל מידי - נניח קוביות שיש עליהן מספרים - וזה לשון השלכה, שאני זורק את הדבר ממני. ולאחר מכן הוא נופל בהכרח על אחד מן הנגרלים: על ראובן, על שמעון, על לוי, ואחד מהם הוא הזוכה - וזה לשון "הפיל". "להשליך" מלמד מאיזה מקור הדבר יוצא, "להפיל" מלמד לאיזה יעד הוא מגיע. ובזה תבין מה שנאמר "הפיל פור הוא הגורל", או "הפילו גורלות".
אבל זה בגורל שנופל במקרה. בגורל השגחתי, שמן השמיים הוא נופל דווקא על פלוני ולא על אלמוני - "בַּחֵיק יוּטַל הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ" - שם האדם הוא המשליך והשם הוא המפיל את הגורל. אין זה נפילה מקרית, אלא מתוכנן שפלוני יקבל ולא אלמוני. ולכן שים לב, אומר המלבי"ם, שבגורלות של נחלת הארץ נאמר "זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה", "ויפלו חבלי מנשה" - הכתוב מייחס את הנפילה לגורל עצמו ולא לאדם. לא האדם מפיל, אלא הגורל עצמו כביכול נופל, שהרי כל מה שעשית הוא שהשלכת, והגורל הלך מעצמו ונפל על מי שנכתב לו ומי שיועד לו.
ויש עוד הבדל, בין המשליך ובין המורה. גם "לירות" הוא ביטוי של השלכה, כמו "ירה בים", אלא שהמשליך אינו מכוון לנקודה מסוימת - כל מקום שייפול ייפול, כאותו אדם שנפל לידו גחל לוהט ומשליכו ואינו מדקדק לאן יגיע. לעומתו המורה מכוון לנקודה מסוימת, כמו המורים בחיצים הקולעים אל המטרה. ואם כן, בכל הגורלות אין מתאים לשון ירייה, שאם כן המשחק מכור - מה אתה יורה את הגורל כדי שייפול על פלוני? הרי הנפילה צריכה להיות מקרית ובלתי ידועה!
חוץ ממקום אחד, והוא המקום שלפנינו: "וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל". וכיצד? אומר המלבי"ם: לפי שבאמת נודע ליהושע בקבלה חלקו של כל שבט בתחומו, איך ואן ייפול הגורל. הרי יעקב אבינו בברכתו אפיין כל שבט לפי מקומו - "זבולון לחוף ימים ישכון", "שפע ימים יינקו", ויוסף "מבורכת ה' ארצו". אנו רואים שמראש היה ידוע להם מיקומיהם של השבטים. ואם כן יהושע היה מורה את הגורל ולא משליכו, שהרי הוא יודע לאן ייפול. ואין הכוונה, חלילה, שהלך והניח את הגורל בכוונה תחילה על ראשו של מישהו ועשה פעולה לא ישרה - עדיין מדובר כאן בגורל ממש. אלא שהיות ונודע לו בקבלה היכן חלקו של כל שבט, הגם שלפי ראות העין נראה כמגריל וכמסתפק אן ייפול הגורל, באמת היה מכוון ברוח קודשו שייפול הגורל אל התחום שהיה ידוע אצלו בקבלה - שברוח קודשו כיוון ששבט זבולון ייפול לחוף ימים, שכך בא לו בקבלה. וזו כוונת הכתובים כאן: יהושע מגלה לישראל שיכינו שלושה אנשים מכל שבט שיקומו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם, ורוח הקודש תופיע במעשיהם של השלוחים, עד שיכוונו בדיוק למקום שנכתב לכל שבט בנחלתו.
והתחלקו אותה לשבעה חלקים
וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל־גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל־גְּבוּלָם מִצָּפוֹן׃
אומר הרד"ק: אתם תתחלקו - שבעה חלקים שעדיין נשארו לחלוקה, תחלקו אותם לשבעת השבטים. וכיצד? יהודה יעמוד על גבולו, שכבר נפל גורלו בדרום ארץ ישראל, ובית יוסף יעמדו על גבולם בצפון ארץ ישראל, ושבעת השבטים יהיו באמצע - בית יוסף מצפון, יהודה מדרום, ושבעת השבטים שנשאר להם לחלוק במרכז ארץ ישראל, שעתידה עדיין להיכבש.
המלבי"ם עומד על הלשון "והתחלקו" ולא "וחלקו". יש למלבי"ם כלל שהוא מזכירו במקומות רבים, וכן כתבו עוד מפרשים: ביטוי שבא בבניין התפעל מלמד שהפעולה היא פעולה מדומה ולא פעולה שקורית באמת. "יש מתעשר ואין כל" - מתעשר, אינו נעשה עשיר באמת. לא נאמר "מעשיר", שפירושו נהיה עשיר, אלא "מתעשר", כאילו מתעשר. וכן "מתרושש", כאילו נהיה רש ואינו רש באמת. אף כאן "והתחלקו" - לשון התפעל, פעולה מדומה. ולמה? על פי מה שהסברנו, נפלא הדבר: למראית העין נראה כאילו הם המחלקים אותה לשבעה חלקים, אבל באמת החלוקה עצמה נעשית ברצון השם. ולכן נאמר בלשון התפעל, כאילו הם המחלקים, ובפועל החלוקה על פי השם.
ומדוע רק שבעה חלקים? מבאר המלבי"ם: יהודה עומד על גבולו בנגב וגבולו אינו משתנה, ובית יוסף שלקח בצפון גם כן אינו משתנה, ואם כן נשארו רק שבעה שבטים שיקחו חלקם בגורל.
וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת־הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
הוא אומר לשלוחים: אתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים, תחלקו ותכתבו כל חלק איה מקומו. ובזה, מסביר המלבי"ם, הוא בא לומר להם שלא יסמכו על הנס. שהרי לכאורה יאמרו: ממילא הכול על פי השם, ו"והתחלקו" הוא פועל מדומה ואיננו מחלקים באמת, אם כן נסמוך על מה שהשם יחלק. אומר להם: לא ולא, אתם תכתבו בפועל, עד שייראה כביכול שאתם המחלקים ואתם הכותבים. "ויריתי לכם גורל פה" - וגם אני יורה בגורל כאן. וכזכור, היורה שונה מן המשליך: המשליך משליך דבר ממנו בלי כוונה להיכן ייפול, והיורה מכוון לנקודה מסוימת. אומר להם: על פי מה שנודע לי בקבלה אני יורה בגורל, כל אחד איזה חלק יקבל, וזה יתאים למה שאתם תחלקו - שהרי מן השמיים מגלים לי את מה שאתם תחלקו. החלוקה מן השמיים היא ה"יריה", והפעולה המוגשמת נעשית על ידם בארציות.
חשבון השבטים
כִּי אֵין־חֵלֶק לַלְוִיִּם בְּקִרְבְּכֶם כִּי־כְהֻנַּת יְהֹוָה נַחֲלָתוֹ וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה׃
כאן, אומר המלבי"ם, בא הכתוב לתת לנו את ההסבר המפורט מדוע רק שבעה חלקים, בעוד שיש שנים עשר שבטים. ראשית, הלויים לא קיבלו חלק, כי כהונת ה' נחלתו. שנית, גד וראובן וחצי שבט מנשה כבר קיבלו נחלתם מעבר לירדן מזרחה - הרי שלושה שבטים ירדו מן החשבון. ונקרא לו "מנשה" סתם, שהרי את חצי השני קיבל בארץ ישראל, ואם כן שלושה שבטים קיבלו באופן מלא. ועוד יש לנו את יהודה שכבר קיבל, ואת אפרים שהוזכר בפסוק ה' - "ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון", והכוונה לאפרים וחצי מנשה. הרי בסך הכול חמישה שבטים, ונשארו שבעה, וביחד שנים עשר. ומנשה קיבל חצי כאן וחצי בעבר הירדן, ואפרים קיבל את חלקו כולו בארץ.
ופה אשליך לכם גורל - ההשתדלות והביטחון
וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת־הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי יְהֹוָה בְּשִׁלֹה׃
מסביר המלבי"ם: לכלל בני ישראל אמר יהושע את כל פרטי הפעולות, שהכול מזומן מאת השם ומה' כל משפט הגורל והנחלה - וזה נועד למנוע ויכוחים ומחלוקות, שכיוון שהכול נעשה על פי השם, לא יוכל אדם לבוא ולטעון למה אני קיבלתי כך ואתה קיבלת כך; כל אחד קיבל על פי השם. אבל אל השלוחים הוא מצווה שילכו ויעשו את הדברים כבבחירתם החופשית, ולא כמי שפועל על פי התניה מראש ועל פי מה שהודיע השם ליהושע. לך באופן חופשי ובחר את המקום הנראה לך מתאים לישיבתם.
ושים לב כמה נפלא: כאן אינו אומר "ופה אורה לכם גורל" אלא "ופה אשליך לכם גורל". ולמה? מפני שלמראית העין הוא כמשליך גורל - זורק מעצמו, מרחיק מעצמו, ואינו יודע היכן ייפול. כך אתם צריכים להתייחס לדברים: אתם הולכים ובוחרים את המקומות בבחירתכם, והגורל שאני עושה הוא מבחינתכם כהשלכה, כאילו אין כאן ידיעה מוקדמת מהם המיקומים. אבל לכלל ישראל אמר "ויריתי" - אני יודע לאן כל חלק יהיה, וזה באמת על פי השם. ובכל זאת אתם צריכים לפעול בהנהגה טבעית, כביכול אין כאן הנהגה שמיימית ואין ידיעה מוקדמת איך ומה ולאן ייפול הגורל.
וזו גם הצורה שבה אנו חיים תמיד, אלא שאיננו מרגישים בכך. כל פעולה שאדם עושה בגשמיות היא פעולה שכבר נכתבה מראש: כמה ארוויח וכמה יהיה לי, הכול נכתב מראש. ואם יאמר אדם: אבל הרעיון לפתוח דווקא את העסק הזה, בזמן שכולם חשבו אחרת, הוא שלי - הרי "אנוכי ה' הנותן לך כוח לעשות חיל", ותרגם התרגום: עצה לקנות נכסים. גם העצה היא מאת השם.
ומה נאמר, אשכב במיטה לישון ואומר הכול מאת השם, השם יורה את הגורל אל הנקודה שצריכה להגיע? לא ולא. "וּבֵרַכְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" - בעשייה שלך אתה צריך להתנהג כביכול אין שום גזירת מרום, להתנהג בהשתדלות. ומה זו השתדלות? אם אני צריך לפתוח חנות, ויש מקום מסוים שיש בו יותר סיכויים - שם אפתח. לא אומר: הכול משמיים, ואפתח חנות במקום קרח באנטארקטיקה.
והאמת היא, שאם אתה בעל ביטחון גדול - שב בבית. כאותו חמר שהיה אצל האלשיך הקדוש, שהגיע לדרגה גבוהה של ביטחון, יושב בבית וקורא תהילים ושולחים לו עגלה מלאה זהובים הביתה. אבל אלו דרגות שאיננו מדברים עליהן. ואגב, כל שאר תלמידי האלשיך הקדוש לא הגיעו לזה, ורק הוא הגיע, ואף הם באו אחר כך בטרוניה. וגם הוא הגיע לזה רק לאחר שהלך ומכר את החמור והעגלה. כל עוד השאירם אצלו באסם, הרי זה אומר "לך תדע מתי אצטרך את זה", זה נשאר לו כשבר לשעת הדחק, ובעת צרה יש לו על מה ליפול. רק כשמכרם - זהו, עכשיו אני מושלך לגמרי על השם. וזו דרגה גבוהה מאוד.
אבל באופן הטבעי אנו צריכים להתנהג בדיוק כמו שכתוב כאן: בפעולות שלי אני העושה ואני המרוויח, לסחור בהיגיון ולעשות את כל מה שאדם צריך לעשות על פי כללי המסחר, "וברכתיך בכל אשר תעשה", אבל להאמין ולדעת שבסופו של דבר השם יורה את הגורל, ובכל מה שאעשה לא ארוויח פרוטה אחת יותר ממה שנגזר עליי מן השמיים, וכל מעשיי הם השתדלות בלבד. וזה הניסיון והמאבק הקשה ביותר שיש לאדם ביום־יום: אין מאבק קשה מניסיון הביטחון והאמונה, לדעת בכל יום שכל מה שאני עושה אינו אלא כביכול, ובאמת הכול כבר נקבע מן השמיים.
המיפוי והגורל בשילה
וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל־סֵפֶר וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה׃
האנשים הולכים ועוברים בארץ וממפים אותה: כותבים את הערים, מחלקים לשבעה חלקים, ורושמים הכול "על ספר" - כלומר על גיליון, ומביאים אל יהושע אל המחנה שילה.
וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְחַלֶּק־שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם׃
מסביר המלבי"ם: הגורל מראה את מקום התחומים. בגדול החלוקה הייתה ידועה - "זבולון לחוף ימים ישכון" וכן הלאה, וכל שבט היה ידוע פחות או יותר היכן מקומו. אבל מי שתחם את המקומות בדיוק, כמה יקבל כל שבט ומהיכן ועד היכן יהיה גבולו - זאת עשה יהושע. הגורל מראה את מקום התחומים, ויהושע מחלק אחר כך לפי מספר הגולגולות, כל אחד לפי גולגלתו, כמה יהיה מקומו ואיזה חלק בדיוק יקבל בתוך התחום שנקבע לו מראש.
גבולות נחלת בנימין
וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי־בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף׃
וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִן־הַיַּרְדֵּן וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן וְעָלָה בָהָר יָמָּה וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו מִדְבַּרָה בֵּית אָוֶן׃
וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל־כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית־אֵל וְיָרַד הַגְּבוּל עַטְרוֹת אַדָּר עַל־הָהָר אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לְבֵית־חוֹרוֹן תַּחְתּוֹן׃
מסביר המלבי"ם: "היא בית אל" הנאמר כאן, זו בית אל שקרא יעקב, ואינה בית אל הנמצאת ליד העי - שהיו שתי "בית אל". בית אל שליד העי היא שבחלקו של בנימין, ומה שכתוב שבית אל הייתה שייכת לשבט אפרים - מדובר בבית אל לוזה, שהיא חלק נפרד מחלקו של בנימין. שתי בית אל היו.
וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת־יָם נֶגְבָּה מִן־הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי בֵית־חוֹרוֹן נֶגְבָּה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל־קִרְיַת־בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה זֹאת פְּאַת־יָם׃
"זאת פאת ים" - זהו החלק המערבי.
וּפְאַת־נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל־מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ׃
וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל־קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי גֵּי בֶן־הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל־כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל׃
וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל־גְּלִילוֹת אֲשֶׁר־נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים וְיָרַד אֶבֶן בֹּהַן בֶּן־רְאוּבֵן׃
וְעָבַר אֶל־כֶּתֶף מוּל־הָעֲרָבָה צָפוֹנָה וְיָרַד הָעֲרָבָתָה׃
וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף בֵּית־חָגְלָה צָפוֹנָה וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל אֶל־לְשׁוֹן יָם־הַמֶּלַח צָפוֹנָה אֶל־קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה זֶה גְּבוּל נֶגֶב׃
וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל־אֹתוֹ לִפְאַת־קֵדְמָה זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לִגְבוּלֹתֶיהָ סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
למה בבנימין נאמר גם נחלה וגם גבולות
המלבי"ם עומד על הביטוי "זאת נחלת בני בנימין לגבולותיה". בנחלת שאר השבטים אינו מזכיר "לגבולותיה": אצל שמעון אומר "זאת נחלת בני שמעון למשפחותם", וכן בזבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן. לעומת זאת אצל יהודה אומר "זה גבול בני יהודה סביב" וגם "זאת נחלת מטה בני יהודה" - גם גבול וגם נחלה. מה ההבדל?
אומר המלבי"ם: אצל יהודה, בתחילה מציין הכתוב רק את הגבול ולא את הנחלות. ולמה? כי נראה בהמשך שכאשר בא יהושע לחלק את חלק יהודה לגולגלותם, ראה שקיבלו חלק גדול מאוד, ולכן נתן חלק לשמעון - ושמעון מקבלים חלק ממה שהיה אמור להיות ליהודה. לפיכך בתחילה, כשהוא מציין את מה שהיה ליהודה, הוא מציין רק את הגבול ולא את הנחלה: "זה גבול יהודה" - אני מראה לך מהם הקצוות, שהרי בפועל התחלקה הנחלה גם לשמעון. ורק מכאן והלאה, כשהוא מתחיל לפרט את הערים באופן פרטני, הוא אומר "זאת נחלת".
ואצל בנימין הוא מזכיר גם את הגבולות וגם את הנחלה - "זאת נחלת בני בנימין לגבולותיה" - כי לא עבר זר בתוכם: לא הצטרף עמו אף אחד ולא נכנס אחר עמו בנחלה, שלא כיהודה. לכן אומר "זאת נחלת" - הערים שנחלו, "לגבולותיה" - אלה גבולותיה, היה להם גם נחלה וגם גבולות והכול שלהם. ובשאר השבטים, שאינו מציין את הגבולות אלא רק את הערים, אומר רק "זאת נחלת... למשפחותיהם". בכל מקום הכתוב מדויק בהתאמה למה שהוא מפרט.
ערי בנימין - שתים עשרה או ארבע עשרה?
וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית־חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ׃ וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית־אֵל׃ וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה׃ וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע עָרִים שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃
גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת׃ וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה׃ וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה׃ וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלַיִם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי־בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
הרד"ק מסביר: "וצלע האלף" - שתי ערים הן, וכן הוא אומר "בארץ בנימין בצלע", וכתיב "וצלע אלף". וכן "גבעת קרית" - שתי ערים. ומה הקושי שהצריך את הרד"ק לחלק את "צלע האלף" לשתיים ואת "גבעת קרית" לשתיים? הקושי שעומד עליו גם המלבי"ם: הכתוב אומר ארבע עשרה עיר, ובפירוט אינך מונה אלא שתים עשרה. לכן לוקח הרד"ק שני מקומות ומחלקם לשניים - צלע האלף שניים, גבעת קרית שניים.
היבוסי היא ירושלים - בין יהודה לבנימין
ממשיך הרד"ק: "והיבוסי היא ירושלים" - כאן מופיע שירושלים בחבל בנימין, ואנו יודעים שהיבוסי היא ירושלים בחלק יהודה. איך יתיישב? אלא שחז"ל מיישבים שירושלים הייתה גם של יהודה וגם של בנימין. ורצועה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין, ובה היה המזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה, שנאמר "חופף עליו כל היום" - על אותה רצועה שהייתה יוצאת מחלקו היה מצטער כל הזמן. ויש אומרים שהמזבח היה בחלקו של בנימין, שנאמר "ובין כתפיו שכן" - ובין כתפיו שם הייתה השכינה, בחלקו של בנימין. ויש אומרים שהמזבח היה של שניהם, כלומר בין שניהם ושייך לשניהם.
יישוב אחר: ענתות ועלמון
המלבי"ם עומד גם הוא על הקושי של ארבע עשרה ערים שאינך מונה אלא שתים עשרה, ומביא דעה אחרת בעניין: לדעתי השמיט מן הפרטים את ענתות ועלמון. שני מקומות אלה הם בכלל הארבע עשרה, אלא שאינם מנויים כאן לפי שהם נמנים בין ערי הלויים שבחלק בנימין. ואף על פי כן ערים של בנימין הן - ערים של בנימין שהיו בהן לויים, שהרי הלויים התחלקו בערי ישראל בארבעים ושתיים עיר. ואם כן יש כאן שתי ערים שאינן מוזכרות והן ערי הלויים, וביחד ארבע עשרה.
ומוסיף המלבי"ם הוכחה דקדוקית שאין "צלע האלף" שני מקומות אלא ביטוי אחד - "צלע האלף" ולא "צלע והאלף". יש לנו כלל: מילה שיש בה תנועה גדולה, כשהיא באה בסמיכות התנועה הגדולה הופכת לתנועה קטנה. לדוגמה, "בָּיִת" נכתב בקמץ, שהוא תנועה גדולה, וכשאני אומר "בֵּית ספר" בסמיכות - הקמץ הפך לצירה, שהוא תנועה קטנה. וכאן התבונן: כתוב "וְצֵלַע הָאֶלֶף" בלמ"ד פתוחה. אם היה זה מקום בפני עצמו היה צריך להיות בלמ"ד קמוצה - "וצלָע", והאלף מקום בפני עצמו. אבל כיוון שכתוב "צֵלַע" בפתח, הרי זו תנועה קטנה, לומר לך שהוא בסמיכות: "צלע האלף", ביטוי אחד כמו "בית ספר". זו ההוכחה שמדובר בביטוי סמוך ולא בשני מקומות נפרדים.
לסיכום:
פרק י"ח פותח בהשכנת אוהל מועד בשילה, ומלמדנו שהכיבוש הגשמי תלוי בכיבוש הרוחני - "והארץ נכבשה לפניהם" מכוח המשכן. המשכן בשילה היה ממוצע בין בית לאוהל, אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, שלב ביניים בין המשכן הנודד לבית הקבוע. שבעה שבטים טרם נחלו, ויהושע מוכיחם על ההתרפות, שהרי מצות ה' עליו "הפילה בנחלה", ורק אחר כך "אנוכי אורישם". השבטים חששו לחלק כדי שלא ייחלש שיתוף הפעולה במלחמה, ורק יהודה ויוסף שאמיץ ליבם בגיבורים הקדימו לנחול, ומהם עתידים לצמוח שני המשיחים. מן החלוקה הזאת למדנו את יסוד הביטחון: יהושע "יורה" את הגורל, שהכול כבר ידוע וקבוע מן השמיים, ואף על פי כן השלוחים מצטווים ללכת, למפות ולכתוב כמי שבוחרים בבחירה חופשית - "אשליך" לעיניהם ו"יריתי" באמת. כך גם בחיינו: להשתדל בהיגיון ולעשות כל מה שצריך, "וברכתיך בכל אשר תעשה", ולדעת שלא נרוויח פרוטה יותר ממה שנגזר. הפרק נחתם בגבולות בנימין ובעריו, שבהן ירושלים שהיו יהודה ובנימין שותפים בה, ובנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה - ובין כתפיו שכן.