פרק י"ז ממשיך את חלוקת הארץ, והפעם נחלת מטה מנשה: חלקו של מכיר בעבר הירדן, נחלת בנות צלפחד, גבולות הנחלה בתוך הארץ, והערים שלא הצליחו להוריש. הפרק נחתם בפרשה מרתקת: טענת בני יוסף לפני יהושע שהנחלה שקיבלו קטנה מדי, ותשובתו של יהושע להם.
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי־הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי־לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן׃
כעת מגיע תורו של מטה מנשה בחלוקה. "כי הוא בכור יוסף" - מנשה הוא הבכור, ואפרים הצעיר; ומכיר היה בכורו של מנשה. "כי הוא היה איש מלחמה" - גבורתו של מכיר היא שגרמה שהנחלה בגלעד תהיה שלו. שכן בני גד ובני ראובן ביקשו את הנחלה ההיא משום שהיה להם מקנה רב והמקום היה מקום מרעה, אבל לחצי שבט מנשה לא היה צאן רב. אם כן מדוע הלכו לשם? בגלל גבורתו של מכיר שלכד את הארץ ההיא. וזכות זו מנין באה לו? מפני שאביו היה בכור יוסף והוא עצמו בכור מנשה, ולכן קיבל תחילה את החלק הזה. לזה רמז משה בברכתו: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ" - הבכור של יוסף הוא מנשה, והבכור ממנו הוא מכיר, הגיבור המנגח בקרניו אפסי ארץ.
מצודת דוד מבאר להיפך: "כי הוא בכור" - הגם שהוא בכור. עצם היותו בכור היה אמור להבטיח לו לקבל את חלקו ראשון, ובכל זאת תראה שהוא התעכב עד שאפרים נטל את חלקו תחילה, ורק אחר כך היה הגורל למטה מנשה. ומדוע? מפני שיעקב אבינו הקדים את אפרים למנשה, "וגם הוא יגדל", ושיכל את ידיו. לעומת זאת "למכיר בכור מנשה" - בבני מנשה עצמם לא הייתה סיבה להקדים את הצעיר לבכור, וכאן אכן הבכור, מכיר, קיבל תחילה.
ומהו "אבי הגלעד"? מצודת דוד מביא שני ביאורים: האחד, שלבנו קראו גלעד ולכן הוא אבי הגלעד. והשני, שהכוונה על שם סופו - שר הגלעד, שהרי בסופו של דבר ירש את הגלעד.
המלבי"ם מסביר שהפסוק בא לבאר מדוע חלקו של מנשה התחלק לשני חצאים. מפני שהוא בכור יוסף היה חשוב, היה לו שם בגיבורים, והיה מרובה באוכלוסין; ולכן מכיר בכורו שהיה איש מלחמה קיבל את הגלעד ואת הבשן. וחז"ל דורשים על עצם הדבר שמטה מנשה נחלק לשניים: לא מצאנו שבט אחר שחציו בגלעד וחציו בתוך הארץ הקדושה. ומדוע דווקא שבט מנשה? מפני שיוסף גרם לשבטים לקרוע את בגדיהם, ולכן נגזר שאחד מבניו תיקרע נחלתו. ומדוע לא אפרים, שגם הוא בנו של יוסף? על כך משיב הכתוב: "כי הוא בכור יוסף" - די היה בעונש בבכור, ולא היה צריך שייענש גם באפרים.
וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי־חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי־שֶׁכֶם וְלִבְנֵי־חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף הַזְּכָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
הנחלה שבתוך הארץ ניתנה לנותרים - שישה בתי אבות של זכרים, וזהו "הזכרים למשפחותם". אך מלבדם היו גם נקבות שירשו, ואותן הכתוב מונה מיד, כפי שכבר מוזכר בתורה.
וְלִצְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לֹא־הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה׃
וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר יְהֹוָה צִוָּה אֶת־מֹשֶׁה לָתֶת־לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל־פִּי יְהֹוָה נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן׃
בנות צלפחד באות לפני אלעזר הכהן, יהושע בן נון והנשיאים, ומזכירות את מה שעמדו עליו כבר לפני משה. שם אמר משה שישמע מה יצווה ה', והקדוש ברוך הוא השיב: "כן בנות צלפחד דוברות" - דבריהן אמת, ותעשה כדבריהן. עתה הן באות ותובעות שיקיימו את הציווי האלוקי ויתנו להן נחלה בתוך אחי אביהן.
חז"ל אומרים שמלבד נחלת צלפחד עצמו, שהיה מיוצאי מצרים - וממילא מגיעה להן כיורשותיו היחידות, שהרי הארץ התחלקה ליוצאי מצרים - נטלו גם חלק בנחלת חפר יחד עם אחי צלפחד, שהרי החלוקה הייתה לפי האבות, ולחפר, אבי צלפחד, הגיע חלק. בסך הכול נחלק המקום לעשרה חלקים, והן קיבלו מהם ארבעה.
וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי־מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן׃
חבלי מנשה שבתוך הארץ היו עשרה: שישה לשישה בתי אבות, וארבעה לבנות צלפחד. המלבי"ם מונה את עשרת המחוזות: מהמכמתת עד עין תפוח; ארץ תפוח עד נחל קנה; מנחל קנה צפונה לנחל עד הים; בית שאן ובנותיה; יבלעם ובנותיה; דור ובנותיה; עין דור ובנותיה; תענך ובנותיה; מגידו ובנותיה; שלושת הנפת. הרי לך עשרה מחוזות, שלכל אחד היה חבל ומידה מיוחדת - ציון מקום וגודל מסוים - ואת אלה חילקו ביניהם.
כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי־מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים׃
הכתוב מסביר מדוע נצרכה חלוקה מרובה כל כך לעשרה חלקים: כדי שגם בנות צלפחד יקבלו את ארבעת חלקיהן. ואילו ארץ הגלעד הייתה לבני מנשה הנותרים, היינו חצי שבט המנשה שנחל בעבר הירדן המזרחי.
המלבי"ם כדרכו מדייק בהבדל שבין "נותרים" ל"נשארים": "נשאר" הוא דבר שהשארתי בכוונה, ואילו "נותר" הוא העודף, הטפל. לפי זה תבין מדוע למעלה קרא לשאר בני מנשה "הנותרים" - מפני שמכיר בגבורתו הקדים ליטול את חלקו, ושאר האחים נחשבים לעומתו טפלים. ואילו כאן קורא לבני מכיר "הנותרים", מפני שהיו מועטים כנגד שישה בתי האבות שנחלו בתוך הארץ, ולכן הם הטפלים. נמצא: מבחינת הגבורה - אלו שבתוך הארץ הם הנותרים; ומבחינת הכמות - בני מכיר שמעבר לירדן הם הנותרים, שהם המועטים.
וַיְהִי גְבוּל־מְנַשֶּׁה מֵאָשֵׁר הַמִּכְמְתָת אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי שְׁכֶם וְהָלַךְ הַגְּבוּל אֶל־הַיָּמִין אֶל־יֹשְׁבֵי עֵין תַּפּוּחַ׃
לִמְנַשֶּׁה הָיְתָה אֶרֶץ תַּפּוּחַ וְתַפּוּחַ אֶל־גְּבוּל מְנַשֶּׁה לִבְנֵי אֶפְרָיִם׃
וְיָרַד הַגְּבוּל נַחַל קָנָה נֶגְבָּה לַנַּחַל עָרִים הָאֵלֶּה לְאֶפְרַיִם בְּתוֹךְ עָרֵי מְנַשֶּׁה וּגְבוּל מְנַשֶּׁה מִצְּפוֹן לַנַּחַל וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה׃
נֶגְבָּה לְאֶפְרַיִם וְצָפוֹנָה לִמְנַשֶּׁה וַיְהִי הַיָּם גְּבוּלוֹ וּבְאָשֵׁר יִפְגְּעוּן מִצָּפוֹן וּבְיִשָּׂשכָר מִמִּזְרָח׃
כאן מאפיין הכתוב את שכניו של מנשה מצדדיו: אשר הוא השכן מצד צפון, ויששכר השכן מצד מזרח.
וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית־שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין־דֹּר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת׃
מהו "למנשה ביששכר ובאשר"? נראה בהמשך הפרק שמנשה קיבל חלק מנחלתם של יששכר ואשר, ושם יתבאר מדוע. כאן הכתוב מקדים ומונה את הערים הללו.
וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃
הכתוב מקדים ומודיע: אף שיהושע נתן להם בהמשך את החלקים הללו, בסופו של דבר לא הצליחו בני מנשה להוריש אותם. "ויואל" - מפרש רש"י: ויובה, מלשון רצה; הכנעני רצה וישב בארץ הזאת.
וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ׃
אף כשהתחזקו לא הלכו להוריש אותו, אלא הסתפקו בגביית מסים והותירוהו במקומו.
וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם־רָב עַד אֲשֶׁר־עַד־כֹּה בֵּרְכַנִי יְהֹוָה׃
כאן נכנסים אנו לעניין בקשתם של בני יוסף להגדיל את נחלתם. לכאורה תמוה: הרי קיבלו שני חלקים, אפרים קיבל מקום ומנשה קיבל מקום, ומהו "גורל אחד וחבל אחד"? הסיבה לבקשתם היא היותם עם רב.
אומר רש"י על "עד אשר עד כה ברכני ה'": עד אשר ראית שנתרבה מניינו מן המניין הראשון למניין השני ב-20,500, כמניין "כה". והחשבון: במניין הראשון בספר במדבר מנשה מונה 32,200, ובפרשת פנחס 52,700, וההפרש הוא 20,500. נמצא שהם באים בטענה: ראה כמה גדלנו מאז, והרי הארץ מתחלקת לפי יוצאי מצרים כפי שנקבע בימי משה, ואילו כעת אנו עם רב וזקוקים למקום נוסף.
ורש"י מביא דבר אחר: "עד אשר עד כה" - ברכה שנאמרה לאברהם "כה יהיה זרעך" נתקיימה בי; הגעתי עד אותה ברכה, שכן כמעט הכפילו את עצמם. ולפי פשוטו "עד אשר עד כה" - עד אשר כך, כלומר עד כמו שאתה רואה לפניך.
הרד"ק מסביר שהמדברים לפני יהושע הם בני מנשה. שהרי לבני אפרים לא היה במה לצעוק, כי בצאתם ממצרים היו מרובים יותר משהיו בבואם לארץ. במנשה ראית התרבות, ובאפרים התמעטות; ולכן לאפרים אין זכות טענה שהחלוקה לפי הפרמטרים של אז אינה רלוונטית להיום. רק בני מנשה, שמספרם בכניסתם לארץ היה גדול משהיה ביציאת מצרים, יכולים לטעון כן. שהרי הם נוטלים כנגד חלק האבות, כי הארץ התחלקה לפי האבות בעת יציאת מצרים, כמו שנאמר "לשמות מטות אבותם ינחלו", וטענתם שחלוקה זו אינה מספקת לפי הכמות העכשווית.
המלבי"ם שואל: הרי כבר נתבאר לעיל שהפילו לאפרים ולמנשה שני גורלות, ואיך אומרים "גורל אחד"? אלא הכוונה שקיבלו חבל אחד בתחום אחד המחולק לשניים. מבחינה כמותית זה גורל אחד: אמנם חילקת אותו לשניים, אבל זהו חלק שווה ערך למה שקיבל כל שבט אחר, ואצלנו חלק אחד זה מספיק לשני שבטים. וכבר ביאר המלבי"ם בפרק י"ד שהגורל רק הראה היכן יהיה תחום השבט - זה נוחל בגליל, זה בדרום, זה בצפון - ואילו הגבולות המדויקים נקבעו בידי יהושע לפי כמות השבט. ובני יוסף היו מרובים כמספר אנשים של שני שבטים, כדי לקיים "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ובכל זאת לא נתן לשניהם אלא חבל אחד וגורל אחד. "ואני עם רב" - לפי מספר הגולגולת היה צריך לכפול את החלק שקיבלתי.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם־עַם־רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי־אָץ לְךָ הַר־אֶפְרָיִם׃
מסביר המלבי"ם את תשובת יהושע: להוסיף לך מחוץ לתחומך איני יכול, שהרי הכול מחולק על פי ה', ואין יהושע רשאי ליטול תחום של שבט אחר. אלא מה? "אם עם רב אתה" - היות שאתה עם רב, כוח אדם אינו חסר לך; קח קרדומות, עלה ליער וכרות את עציו, ובמקום עצי היער יהיו שדות תבואה ומקום מושב לשבטך.
"וביראת לך שם" - מן המלבי"ם משתמע שהמילה נדרשת בשתי משמעויות: כריתה ועקירה מן השורש, וגם מלשון בריאה, תברא לך שם ארץ חדשה. "כי אץ לך הר אפרים" - "אץ" לשון ממהר, כמו "ולא אץ לבוא כיום תמים": ההר ממהר ומצפה לך שתבוא ותשרש משם את היער כדי להתיישב בו. ויש מפרשים "אץ לך" כמו צר לך: הואיל והר אפרים צר לך, לך אל היער וכבוש את המקום כדי שיהיה מקום לשבטך.
הרד"ק מפרש "וביראת" עניינו כריתה, כמו שנאמר ביחזקאל "ורגמו עליהן אבן קהל וברא אותהן בחרבותם", היינו הכריתו אותן בחרבות. והתרגום מתרגם "ותתקן לך תמן אתר", כלומר מלשון בריאה: תברא ותתקן לך שם מקום לשימושך. ומביא ביאור שלישי, שהוא מלשון בחירה, כמו "ברו לכם איש", תבררו: "וביראת לך" - תברור לך שם מקום לישיבתך.
וחז"ל דורשים "עלה לך היערה" - החביאו עצמכם ביערות שלא תשלוט בכם עין הרע. כלומר, אמר להם: התרביתם מעל דרך הטבע, לכו והצפינו עצמכם ביער כדי שלא תשלוט בכם עין הרע. והם השיבו לו: איננו חוששים מעין הרע, שהרי "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" - בנים אנו ליוסף, ואנו למעלה מן העין, ואין העין שולטת בנו.
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא־יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל־הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ־הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית־שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃
שתי טענות בפיהם. האחת: "לא ימצא לנו ההר" - מה שאתה אומר שנברא את ההר, היינו שנכרות את יערו כדי לעשות ממנו מקום יישוב, לא יועיל לנו; אין די בכך לכמות שיש לנו, גם אם נעקור את כל ההר.
והשנייה: "ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק" - מעבר להר יושב הכנעני עם רכב ברזל. ומבאר המלבי"ם את כוונתם: ההר והיער מהווים מחסום והגנה כנגד הכנעני ורכבו, שהרי לרכב הברזל קשה לעבור ביערות. אם כן מוטב שתישאר גדר מפרידה בינינו לבינם, שתבטיח שהכנעני עם רכבו לא ייכנס לגבולנו. אדרבה, עדיף להשאיר את היער על מכונו, שאם נברא אותו נתקרב אל הכנעני ונסתכן.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־בֵּית יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר עַם־רַב אַתָּה וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ לֹא־יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד׃
יהושע רואה שאין ברירה, וחייב להוסיף להם על חלקם. וכיצד? מוסיף להם ערים מאשר ומיששכר, וזהו שנאמר למעלה בפסוק י"א: "ויהי למנשה ביששכר ובאשר בית שאן ובנותיה ויבלעם ובנותיה". שם רמזנו שנראה בהמשך כיצד נותן יהושע לבני מנשה חלק ששייך ליששכר וחלק ששייך לאשר.
אומר להם יהושע: שתי מעלות יש בכם. האחת, "עם רב אתה" - מבחינת הכמות. והשנייה, "וכוח גדול לך" - מבחינת האיכות והחוזק. ומה עניין הכוח לתוספת הנחלה? זאת מבאר הפסוק הבא.
כִּי הַר יִהְיֶה־לָּךְ כִּי־יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו כִּי־תוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא׃
כנגד היותך עם רב - ההר יהיה לך, ההר לצורכך, ויער הוא, וביראתו: לאחר שתכרות את עציו תעשה שם מקום מושב. וכנגד היותך בעל כוח גדול - "והיה לך תוצאותיו": אני מוותר לך גם על מה שמעבר לגבול ההר, היינו העמק, שהן הערים שבחלק אשר ויששכר.
ואם תשאל: כיצד נוטל יהושע חלק משבט אחד ונותנו לשבט אחר? על כך משיב: אשר ויששכר אינם מקפידים על שאני גורע מנחלתם. ומדוע? מפני שהכנעני רכב ברזל לו, והם אינם יכולים להורישו; אין להם שום הפסד בנחלה שממילא אין ביכולתם לרשת. אבל אתה, שאתה עם רב וכוח גדול לך, גיבורים אתם - אתה יכול לקבל את החלק הזה וגם לכובשו. נמצא שזה נהנה וזה אינו חסר: אשר ויששכר אינם מפסידים דבר, ואדרבה, הם ישמחו בכך שאתה תוריש משם את הכנעני. שהרי אף אחד אינו רוצה שכן כנעני; אף אחד אינו רוצה שכן עם רכב ברזל שמהווה איום תמידי עליו. אף אחד אינו רוצה לגור במערב ירושלים כשמן הצד השני נמצא המזרח ומפגעים מגיעים באופן תדיר. המציאות היא שישמחו שתבוא ותפנה משם את הכנענים, ומוטב להם שכן כמו מנשה, ואפילו יקבל חלק מארצם, מאשר שכן כנעני המאיים על עצם קיומם. וזהו ההסבר למה שראינו למעלה "ויהי למנשה ביששכר ובאשר": מכיוון שהם עצמם לא יכלו להוריש את הכנעני, לפחות מנשה הוא זה שיוריש את המקום.
פרק י"ז פותח בנחלת מכיר בכור מנשה, שבזכות גבורתו ובזכות בכורתו זכה בגלעד ובבשן, ובביאור מדוע דווקא שבט מנשה נחלק לשניים - עונש על שיוסף גרם לשבטים לקרוע. אחר כך מונה הכתוב את שישה בתי האבות ואת ארבעת החלקים של בנות צלפחד, עשרה חבלים בסך הכול, ומדייק בלשון "נותרים" - הטפלים, פעם מצד הגבורה ופעם מצד הכמות. בהמשך מתוארים גבולות מנשה והערים שלא הוריש. הפרק נחתם בבקשת בני יוסף להרחיב את נחלתם: יהושע משיב שאין בכוחו ליטול מתחום שבט אחר, אלא יעלו ליערה ויבראו לעצמם מקום, ובדרשת חז"ל - יסתתרו מעין הרע, והם השיבו שאין העין שולטת בזרעו של יוסף. ולבסוף, כשטענו שאין די בהר ושהוא מגן עליהם מרכב הברזל, מוסיף להם יהושע את ערי אשר ויששכר, שכן רק הם, ברוב עמם ובכוחם הגדול, מסוגלים להוריש משם את הכנעני, וממילא לשכניהם אין בכך הפסד אלא רווח.