פתיחה: נחלת בני יוסף
פרק טז בספר יהושע עוסק בנחלת בני יוסף - מנשה ואפרים. שני השבטים הללו קיבלו מקום סמוך זה לזה, אך כל אחד מהם קיבל חלק בפני עצמו. הרי הארץ התחלקה לשנים עשר חלקים, אף שהשבטים היו שלושה עשר, שכן מצד אחד אנו מנכים את שבט לוי שלא קיבל חלק בארץ, ומצד שני יוסף מקבל שני חלקים. וזה בדיוק מה שנאמר כאן: מנשה ואפרים קיבלו שני חלקים נפרדים. הנחלה שלהם מילאה את כל אורך ארץ ישראל ממזרח למערב, כמו נחלת יהודה שהייתה ממזרח - כלומר מכיוון הירדן - עד למערב, עד לים. קו ישר שנתן להם חבל ארץ לכל רוחב הארץ, מן הירדן ועד הים.
וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ לְמֵי יְרִיחוֹ מִזְרָחָה הַמִּדְבָּר עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָר בֵּית־אֵל׃
הכתוב פותח בתיאור הגורל של בני יוסף בכללותם, ומתחיל בקצה המזרחי: מירדן יריחו ומי יריחו מזרחה, ומשם עולה מן המדבר בהר בית אל.
בית אל שאינה לוז
וְיָצָא מִבֵּית־אֵל לוּזָה וְעָבַר אֶל־גְּבוּל הָאַרְכִּי עֲטָרוֹת׃
לכאורה יש כאן קושי: המקום שיעקב אבינו קרא לו בית אל היה נקרא קודם לכן לוז, וכיצד אפשר לומר שהגבול יוצא מבית אל אל לוז, אם בית אל ולוז הם מקום אחד? מכאן מוכיח הרד"ק שאין זו בית אל שקרא לה יעקב אבינו, אלא בית אל אחרת. הגבול יוצא מבית אל אל לוז, ולוז הייתה מגבול בנימין, כמו שכתוב בנחלת בנימין: "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה הוא בית אל". ומבאר המלבי"ם שלוז לא הייתה מכוונת ממש כנגד המקום הנקרא הר בית אל, אלא נטתה יותר לצד דרום.
נעיר כאן הערה כללית לכל הפרק: למלבי"ם יש בפרק זה אריכות גדולה בפרטי הגבולות, נקודה אחר נקודה. קשה ללמוד את הדברים כאשר אין לפנינו מפה, ואף כאשר יש מפה קשה להבהיר את הדברים כך שהשומע יבין אותם. מי שרוצה להעמיק ולדעת בדיוק מהיכן ולאיזו נקודה עבר כל גבול, ילמד את המלבי"ם ביתר עמקות עם מפה שבה מצוירים כל המקומות, ואז יוכל להבין כיצד היה החוט עובר ומקיף ממקום למקום ומנקודה לנקודה, וידע היכן בדיוק מקומו של כל שבט.
גבול הארכי - גבול האורך
מהו "גבול הארכי"? מסביר המלבי"ם שהכוונה לגבול האורך. זהו הגבול שהיה לבנימין בצפון, והוא הנקרא עטרות אדר. ולמה הוצרך הכתוב לפרש שזה גבול האורך? מפני שהיה עוד מקום בשם עטרות בגבול הרוחב שבמזרח, כמו שכתוב להלן "וירד מינוחה עטרות". לכן כאן מדגיש הכתוב שמדובר בעטרות של גבול האורך, וזו כוונת "הארכי".
וְיָרַד־יָמָּה אֶל־גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי עַד גְּבוּל בֵּית־חוֹרֹן תַּחְתּוֹן וְעַד־גָּזֶר וְהָיוּ תֹצְאֹתָו יָמָּה׃
משם הולך הגבול לכיוון המערב, ש"ימה" פירושו לצד הים, כלומר לצד מערב.
שני גורלות ולא אחד
וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי־יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם׃
אומר המלבי"ם: לבני אפרים הייתה הגרלה מיוחדת, ולחצי שבט מנשה הייתה גם כן הגרלה מיוחדת. לא עשו הגרלה אחת לשניהם, אלא לכל אחד הייתה הגרלה בפני עצמה. ורק מפני שהיו סמוכים זה לזה, קורא להם הכתוב גורל אחד.
גבול אפרים ושילה שבחלק בנימין
וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי־אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם מִזְרָחָה עַטְרוֹת אַדָּר עַד־בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן׃
וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה וְעָבַר אוֹתוֹ מִמִּזְרַח יָנוֹחָה׃
גם כאן מפרט המלבי"ם בדיוק מאיזו נקודה לאיזו נקודה עבר הגבול, ואנו לא נתעכב על כך. אך עצם כוונתו של המלבי"ם באריכות זו חשובה מאוד: הוא רוצה לבאר שכאשר אנו מבינים את צורת החלוקה, באיזה אופן בדיוק נחלקה הארץ, נבין על ידי זה את מה שאמרו חז"ל בזבחים קי"ח: בשלושה מקומות שרתה שכינה, וכולם בחלקו של בנימין. לפי צורת מעבר הגבול כפי שהמלבי"ם מסביר אותה, יוצא ששילה אכן נמצאת בחלקו של בנימין. שכן על פי פשוטם של דברים אין זה ברור כלל כיצד שילה בחלק בנימין, אבל כשהמלבי"ם מצייר לנו כיצד עבר הגבול, מתברר שהייתה שם מעין מובלעת, ושילה הייתה בחלק בנימין.
ועל פי זה מובן גם מה שאמרו חז"ל על הכתוב "הנה חג ה' בשילה מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל מזרחה שמש למסילה העולה מבית אל שכמה" - את החג הזה היו עושים במזרח שילה, במסילה שהייתה שייכת לבנימין. ומכאן תבין מדוע הותר לבני בנימין לחטוף מן המחוללות: המחוללות נכנסו לגבול נחלתם, וכביכול מה שבא בגבולם הותר להם. באופן זה הותר להם לקחת נשים, אף על פי שישראל נשבעו שלא יתנו את בנותיהם לבנימין לאישה.
וְיָרַד מִיָּנוֹחָה עֲטָרוֹת וְנַעֲרָתָה וּפָגַע בִּירִיחוֹ וְיָצָא הַיַּרְדֵּן׃
כאן ממשיך הכתוב ומתאר את המשכיות הגבול, עד שהוא פוגע ביריחו ויוצא אל הירדן.
מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה נַחַל קָנָה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
מתפוח הולך הגבול לכיוון מערב, אל נחל קנה - שם של מקום, שם של נחל - "והיו תוצאותיו הימה", אל מקום הים, כלומר לצד מערב. שכן את כל הגבולות מונה הכתוב תמיד מן הצד המזרחי אל הצד המערבי, כביכול חותך מן הירדן לכיוון הים.
הערים המובדלות
וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי־מְנַשֶּׁה כׇּל־הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן׃
אומר רש"י: גם אלו מנחלת אפרים היו. היו להם ערים שהיו מובדלות מן התחום הרצוף שלהם, והיו מובלעות בתוך נחלת מנשה. לכן קורא להן הכתוב "הערים המבדלות" - הערים הנבדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה.
הכנעני שבגזר ומס עובד
וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד־הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד׃
הכנעני ישב במקום הנקרא גזר, ואותו לא הורישו. הכתוב חוזר כאן לבני אפרים: גזר הייתה חלק מנחלתם והייתה בגבולם, ואת יושביה לא הורישו. אבל מה כן עשו? עד היום הזה היה הכנעני להם למס עובד.
מהו "מס עובד"? מסביר המצודת דוד שיש מס ממון ויש מס עובד. מס ממון הוא גבייה כספית, שהיו גובים מהם מיסים והיו צריכים לשלם מדי תקופה. מס עובד, לעומת זאת, אינו גביית ממון אלא התחייבות לעבודה: לשלוח כך וכך אנשים שיעבדו לצורכם. כמו שאנו רואים אצל שלמה, שלקח כך וכך אנשים בכל חודש שהיו באים ומשרתים את המלך ועושים את מלאכת המלך. זו כוונת "מס עובד" - שהמס היה נפרע על ידי עבודה.
לסיכום:
בפרק טז ראינו את גורל בני יוסף - מנשה ואפרים - שקיבלו שני חלקים נפרדים בשתי הגרלות, וסמיכותם היא שגרמה לכתוב לקרוא להם גורל אחד. עמדנו על בית אל שאינה לוז שקרא לה יעקב, על "גבול הארכי" שהוא גבול האורך, ועל דקדוקי הגבולות שבהם מאריך המלבי"ם, ומתוכם עולה הבנה גדולה: שילה הייתה מובלעת בחלקו של בנימין, וכדברי חז"ל בזבחים שבשלושה מקומות שרתה שכינה וכולם בחלקו של בנימין, ומכאן גם ההיתר לחטוף מן המחוללות. לבסוף ראינו את הערים המובדלות של אפרים בתוך נחלת מנשה, ואת הכנעני שבגזר שלא הורש אלא היה למס עובד - מס שנפרע בעבודה ולא בממון.