פתיחה: פרק של גבולות ושמות
פרק ט"ו בספר יהושע פותח את חלוקת הנחלות בארץ ישראל המערבית, ומתאר את גורלו של שבט יהודה. אקדים ואומר: המקומות המוזכרים כאן רבים מאוד, ושמותיהם רבים, והמפרשים מתחשבנים באריכות גדולה כדי להשוות ביניהם. יש מקומות שנזכרו בשני שבטים, וצריך לברר אם היו שני מקומות בעלי אותו שם; יש מספרי ערים שצריך לחשבן אם אכן מגיעים למניין הכתוב. לא ניכנס לכל זה, מסיבה פשוטה: אין לנו מפה. אילו הייתה לפנינו מפה, יכולנו לעקוב אחר הגבול מנקודה לנקודה; בלעדיה, קשה מאוד לדמיין את התמונה. לכן נתמקד בעיקר בתזכורות ובהבנת שינויי הלשון שבכתובים, ומי שירצה יעיין באריכות המפרשים. עם זאת, בגדול כן נוכל לקבל תמונה: איזה שבט ישב בדרום ואיזה בצפון, וכן על זה הדרך.
גבול הדרום: מאדום ועד נחל מצרים
וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר־צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן׃
המלבי"ם מבאר: אדום נמצא בדרומה של ארץ ישראל לצד מזרח, הוא הסלע האדום המפורסם. מדבר צין אף הוא בצד הדרומי, אך אינו כנגד המיצר עצמו, אלא במקום שבו כלה מדבר צין שם מתחיל המיצר הדרומי. לכן נאמר "מקצה תימן" - אין זה הסוף ממש, אלא רק מקצהו של הדרום.
וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן־הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה׃
הגבול הדרומי מתואר ממזרח למערב. הכתוב מתחיל מן הנקודה הדרומית־מזרחית ביותר, היינו ים המלח, שהוא גם דרומי וגם מזרחי לארץ ישראל, ומשם מתחיל המניין כשהוא עובר את הארץ מדרום לצפון וממזרח למערב. שימו לב עד כמה הפסוק מדייק מאיזה מקום ועד איזה מקום הייתה כל נחלה, כדי שבתקופה מאוחרת יותר לא יתעוררו מחלוקות.
לשונות הגבול: ויצא, ונסב, ותאר, תוצאות
וְיָצָא אֶל־מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה׃
כאן מלמדנו המלבי"ם יסוד חשוב בהבנת כל הפרק. לאורך תיאור הגבולות אנו פוגשים לשונות שונות: "ויצא", "ונסב", "ותאר", ועוד. הרעיון הוא שהיו מותחים חוט מדידה מנקודה לנקודה. כל מקום שנאמר בו "ויצא הגבול" - יצא חוט המודד ונלוז מן הקו הישר אל הצד, לפנים או לחוץ; כלומר יש שם בליטה הנכנסת כחלק מנחלת השבט, והחוט אינו ישר. כל מקום שנאמר "ונסב" - הסב שתי רוחות כמין דל"ת, כלומר מדובר בפינה, במקום זוויתי. וכל מקום שנאמר "ותאר" - הגבול סובב שלוש רוחות, כגון בליטה מרובעת שהחוט מקיף אותה משלושה צדדים וחוזר למקומו.
לאור זה מקשה המלבי"ם: כאן נאמר "ויצא אל מנגב למעלה עקרבים", ואילו בפרשת מסעי נאמר "ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים". "ונסב" הוא שתי רוחות, ו"ויצא" הוא בליטה בלבד. ומיישב, שמעלה עקרבים לא היה כנגד לשון הים אלא משוך יותר לצד דרום, ואז שני הביטויים נכונים: החוט יצא ממזרח למערב והלך באלכסון לצד דרום - וזהו "ויצא" שאצלנו; אך כיוון שמדובר במקום זוויתי, נאמר שם "ונסב". וכך מיישב המלבי"ם עוד מקומות בהמשך, שלא נפרט כאן.
עוד ביטוי שנפגוש הוא "תוצאות". בפרשת מסעי נאמר "והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע", ופירושו: המקום שבו כלה אותו מיצר, או שבו כלה אותה בליטה. למשל, חוט ההולך ישר ועושה מין חצי עיגול המכניס עוד חלק אל תוך נחלת השבט - הנקודה שבה מסתיים הסיבוב וחוזר החוט להיות ישר נקראת "תוצאותיו".
וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב׃
גם כאן מתחשבן המלבי"ם עם ההבדל בין לשוננו "ויצא" ללשון פרשת מסעי "ונסב": הנחל הקיף עד הים, ולכן כאן נאמר "יצא" שהיא נקודת הפגישה, ושם נאמר "ונסב" משום שהוא חוזר בעיגול לאותו מקום, שהיה קרן זווית.
הגבול המזרחי והצפוני
וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד־קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן׃
"גבול קדמה" - החוט היה מתוח לצדה המזרחי של יהודה, לכיוון ים המלח שהוא בדרום־מזרח. "עד קצה הירדן" - רוחב גבול יהודה במזרח היה רק כנגד ים המלח, עד המקום שהירדן נופל לים המלח; משם וצפונה כבר אין זה גבול יהודה. "וגבול לפאת צפונה" - לאחר שתיאר את כל האגף הדרומי, צריך הכתוב לציין עד היכן נמשך הצד הצפוני, שהרי משם מתחיל השבט הבא. לכן הוא מודיע היכן חותך החוט את נחלת יהודה מצפון, ממזרח למערב: מלשון הים, היינו סוף ים המלח במקום חיבורו לירדן, ועד הים התיכון. חוט זה חוצה את כל גבול יהודה ומהווה את גבולו הצפוני.
וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חׇגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן־רְאוּבֵן׃
מהו "אבן בהן בן ראובן"? אומר הרד"ק שאדוני המקום היה שמו בהן בן ראובן, וכן תרגם התרגום "בר ראובן", כלומר שם אדם שהיה בנו של ראובן. ומהו "אבן"? או ששם המקום היה אבן, או שהייתה שם אבן גדולה לסימון הגבול. כך היו נוהגים פעמים רבות בזמנם, להציב אבנים גדולות לציון הגבול, שכן אבן גדולה קשה להזיזה ממקומה, ואין אדם יכול לגנוב את הגבול על ידי הזזתה.
המלבי"ם מסביר שבית חגלה עצמה כבר הייתה מחוץ לחוט הצפוני, ושייכת לגבול בנימין; ואילו "כתף בית חגלה" הייתה ליהודה, כמו שכתוב בהמשך "ועבר אל כתף בית חגלה". נמצא שבית חגלה מקום אחד וכתף בית חגלה מקום שני: בית חגלה לבנימין, וכתף בית חגלה ליהודה.
וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל־הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר־נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל־מֵי־עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל־עֵין רֹגֵל׃
אומר הרד"ק: הגלגל שכאן נקרא גם גלילות, ו"אדומים" אף הוא שם מקום שהיה ידוע בזמנם. "עין רוגל" מתרגם יונתן "עין קצרא", ו"קצרא" בלשון חז"ל הוא הכובס. ומדוע נקרא הכובס "קצרא"? מביא רש"י בגמרא: מפני שהוא מקצר את הבגדים. מביאים לו סוודר ברוחב חצי מטר ומקבלים אותו בארבעים סנטימטר, הוא מתכווץ בכביסה. וכן תרגם יונתן "משתקא צריא", שדה כבוס. ולמה נקרא הכובס "רוגל"? מפני שהיו רגילים לשפשף את הבגדים ברגליהם בשעת הכביסה, כשם שהיו דורכים את היין ברגליהם. על שם כך נקרא המקום עין רוגל.
ירושלים, מי נפתוח והרצועה של יהודה
וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן־הִנֹּם אֶל־כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָ͏ִם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל־רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי גֵי־הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק־רְפָאִים צָפוֹנָה׃
אומר המלבי"ם: העלייה הזאת נמשכת עד מעיין מי נפתוח, ומשם מתחיל הגבול לרדת. וכעניין שאמרו חז"ל, שרצו לבנות את בית המקדש בעין עיטם מפני שהיה מקום גבוה יותר, אלא שלבסוף אמרו: כיוון שנאמר "ובין כתפיו שכן", והמקום הנאה שבשור הוא בין הכתפיים - שהוא מקום מעט נמוך יותר - לכן שם בנו את בית המקדש. ואילו מעיין מי נפתוח היה יורד מלמעלה מעין עיטם שהוא גבוה יותר. ומה שנאמר "כתף היבוסי מנגב היא ירושלים" - היבוסי הוא מקומה של ירושלים, שיבוס היה שמה המקורי.
וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל־מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל־עָרֵי הַר־עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים׃
כבר אמרנו שכל מקום שנאמר בו "ותאר הגבול" פירושו שהגבול סובב משלוש רוחות. כאן הוא מקיף בצורה מעוגלת ולוקח רצועה עגולה מחלקו של בנימין אל חלקו של יהודה, ולכן נאמר "ותאר הגבול". וזהו שאמרו חז"ל: רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ועליה מזבח בנוי, ועל כך היה בנימין הצדיק מצטער וחופף עליו כל היום. הגבול "תאר" ויצא כמין חצי עיגול וסיפח את מקום המזבח לחלקו של יהודה, כביכול על חשבון חלקו של בנימין. ומוסיף המלבי"ם: אצל בנימין לא נאמר "ותאר הגבול", לפי שמצדו היה החוט בצורת בליטת העיגול ולא בקערוריתו, ולכן שם לא הזכיר לשון "ותאר".
וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל־הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל־כֶּתֶף הַר־יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית־שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה׃
כאן חוזר הכתוב למניין הראשון, ממזרח למערב. הגבול הלך אל כתף הר יערים מצפונה, כלומר החוט עבר בצפונו של הר יערים, ונמצא שהר יערים עצמו היה בתוך גבול יהודה, לפנים מן החוט.
וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל־כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר־הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה׃
וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵי־יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
נחלת כלב: "אל פי ה'"
וּלְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל־פִּי יְהֹוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת־קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן׃
שואל המלבי"ם: בכל מקום נאמר "על פי ה'", ומדוע כאן "אל פי ה'"? ומשיב שיש עוד שני מקומות שבהם נאמר "אל פי ה'": בחלקן של בנות צלפחד (לקמן פרק י"ז), ובערי הלוויים (פרק כ"א). והצד השווה שבשלושתם, שכאן היה כבר ציווי מוקדם על ידי משה רבנו, ואין זה ציווי חדש. כשהציווי חדש נאמר "על פי ה'", על פי מה שאמר ה' עתה; אך "אל פי ה'" מורה על דבר שכבר נאמר מקדם.
ועוד למדנו כאן נס נוסף: מכיוון שחברון ניתנה לכלב, דאגו מן השמיים שלא יגור במקום המרוחק משבטו, אלא שיהיה שבטו סמוך אליו. שהרי היה יכול לקבל מקום, למשל, בצפון הארץ; ומן השמיים דאגו שהמקום שיקבל יהיה בסמיכות לשבטו ולא יצטרך להיות מנותק ממנו.
וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת־שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק׃
רש"י מסביר שהדבר היה לאחר מיתת יהושע, שהרי בזמן יהושע לא נלכדה חברון, כמבואר בספר שופטים; ומדוע נזכר הדבר כאן? מפני שכאן מונה הכתוב את כל המקומות שכבשו, ולכן מזכיר גם את שיכבשו לעתיד. אך המלבי"ם, כדרכו, מבאר אחרת: הדבר היה בחיי יהושע. ומה שנראה בספר שופטים שהיה לאחר מותו, כבר הסברנו שיש הבדל בין כיבוש העיר עצמה לבין כיבוש מגרשי העיר, ושם המלבי"ם מפרט את הדברים ביתר הרחבה.
דביר היא קרית ספר
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל־יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם־דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר׃
כלב לא רצה להשאיר גויים בסביבתו, שלא יציקו להם לאחר מכן, ולכן עלה משם אל יושבי דביר. ואומרים חז"ל שבלשון פרסי קוראים לספר "דביר". משמע מן הכתוב שקרית ספר היה שמה העתיק ודביר שמה העכשווי. ויש מסבירים למה נקראה קרית ספר: שהאוויר שלה היה רוחני וכל יושביה יודעי ספר. ועוד אמרו: שהיו מתכנסים שם המלכים להתייעצויות, ואת דבריהם היו מעלים על ספר, ולכן נקראה קרית ספר.
וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה׃
חז"ל אומרים שעכסה הייתה יפה ביותר, ולמה נקראה עכסה? שכל הרואה אותה היה כועס על אשתו, למה אינה יפה כמותה. ומי שיכול להבין מה הסיבה לכעוס, יבין; אבל כשאדם כועס אל תשאל אותו טעמים, הוא פשוט כועס.
ועוד אמרו חז"ל, שבאותו הדור נשתכחו שלושת אלפים הלכות בימי אבלו של משה, ויש אומרים שלוש מאות. בתחילה באו לתקוף את יהושע ואמרו לו: בזמנו של משה לא נשתכח כלום, ובזמנך נשתכחו הלכות. שאל יהושע את הקדוש ברוך הוא שיגלה לו את אותן הלכות, ונענה: לא בשמיים היא, אין מקבלים הלכות בנבואה. אמר לפניו: מה אעשה? אמר לו: לך וטורדם במלחמה. וכיוון שהטרידם במלחמה, שוב לא היה להם ראש פנוי לתבוע את יהושע על ששכח. אך ההלכות עצמן נשתכחו והיה צריך להחזירן. ואמרו חז"ל שאמר כלב: מי שישיב את אותן הלכות יזכה בבתי. והמשיבן, כפי שנראה מיד, היה עתניאל בן קנז.
ולמה לא יהושע הוא שהשיבן בפלפולו? מפני שכנגד יהושע הייתה תביעה שהיה בו שמץ של גאווה. אמר לו משה: הריני נפרד ממך, אם יש לך שאלות שאל. אמר לו: כלום חיסרתי יום אחד מבית המדרש? כל מה שלימדת הכל אני יודע. והיה בזה שמץ כלשהו של גאווה, ולכן נענש שנשתכחו אותן הלכות, וממילא גם חידושן לא היה על ידו אלא על ידי אחר. הסבר נוסף: יהושע היה טרוד במלחמות, ולא היה פנוי לעסוק בתורה כעתניאל בן קנז. הסבר שלישי: יהושע היה נביא, ואין הלכות מתחדשות על פי נבואה; ואילו היה אומר להם הלכות, היו אומרים לו בוודאי קיבלת זאת בנבואה, ולא היו מקבלים ממנו, שהרי לא בשמיים היא. לכן היה צורך שיבוא עתניאל בן קנז ויחזירן בפלפולו. ופלפול פירושו: יש לנו דרכים לשחזר את התורה כשהיא משתכחת - שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ול"ב מידות של רבי יוסי הגלילי, שעל ידיהן, אם נשכח דבר מן התורה, הולכים ולומדים אותו מן המקורות בדרכי הפלפול, וכך אפשר לשחזר את כל ההלכות שנשתכחו.
ביאור הערבי נחל: פנימיות המקום היא חלקו בתורה
בעל ה"ערבי נחל" שואל כאן כמה שאלות, ומתוכן בונה מהלך נפלא. ראשית: מה קרה שבכל מקום שאליו הלכו לא היה קשה לכבוש, ודווקא כאן, בדביר, היה קשה להם, עד שכלב נצרך להבטיח את בתו למי שיצליח? ובפרט שכל כיבושיהם היו על טבעיים. שנית: "ושם דביר לפנים קרית ספר" - מה נפקא מינה איך קראו לה לפנים? למה זה חשוב לי? שלישית: "אשר יכה את קרית ספר" - הרי היה צריך לומר "אשר יכה את דביר", שכן היום שמה דביר. רביעית: "יכה" ו"לכדה" - מה הכפילות, ולמה לא די באחד מהם? וחמישית: מה ראו חז"ל להוציא מקרא מידי פשוטו ולדרוש שקרית ספר הן שלוש מאות או שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירם עתניאל מפלפולו? הרי לפי פשוטו יש כאן מלחמה, ומי שיכבוש יקבל את בת כלב. מהיכן באו חז"ל למצוא עניין זה רמוז בפסוק?
ומבאר: כל כיבוש הארץ בידי ישראל היה כיבוש על טבעי, לפי שהתורה היא התבנית של העולם, הדפוס שלו. ארץ ישראל מחוברת בחיבור ישיר לתורה, וכל חלק בארץ ישראל שואב את חיותו מחלק שכנגדו בתורה. כשעם ישראל מקבלים את התורה ומקיימים אותה, כל חיותה של ארץ ישראל בידיהם; וכיוון שכל התורה בידינו, ממילא גם כל חלק בארץ בידינו. לכן לא הייתה להם שום בעיה לכבוש - כי יש לנו את התורה, וממילא יש לנו את הארץ, זה דוק בזה.
ומוסיף: ידוע שהחיות הפנימית של כל דבר היא שמו, כמו שכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". בספרים הקדושים יש חשיבות עצומה לעניין השם, כי השם מבטא מהות, ובפרט כשמדברים בשמותיו יתברך, שכל שם מלמד על צורת ההשפעה ועל הדרך שבה משיגים על ידו את השפע. וזהו שאומר הפסוק: "ושם דביר לפנים קרית ספר" - אין "לפנים" מלשון עבר בלבד, אלא בפנימיות. שמה של דביר בפנימיותה הוא קרית ספר; החיצוניות היא דביר, אך החיות הפנימית שלה היא קרית ספר, היינו חלקה שבתורה, החלק שמקיים אותה.
לפי זה: כשנשתכחו באותה שעה שלושת אלפים הלכות, נגרם שאותו מקום בארץ ישראל שכנגד אותו חלק בתורה שנשתכח לא היה ניתן לכיבוש. שהרי אין אנו יכולים לכבוש אלא את מה שהשגנו כנגדו בתורה. וכיוון שאת קרית ספר, את החלק שבספר, עדיין לא השגנו, ממילא אין בכוחנו להשיג את החלק הזה גם בארציות, ולא יכולנו לכבוש את המקום הנקרא דביר. לכן כשהגיעו לשם תשש כוחם, ולא הייתה להם חיות באותו מקום.
ולכן אומר כלב "אשר יכה את קרית ספר", ולא "את דביר": שאין הכוונה לשמה בעבר אלא לפנימיותה. מה שצריך עתה הוא להשיג את הפנימיות, את החלק שבתורה שכנגד המקום הזה - כלומר להחזיר את ההלכות בפלפול. ומיושבת הכפילות: "אשר יכה את קרית ספר" - שיחזיר את ההלכות; "ולכדה" - ואז ממילא ילכוד את העיר בקלות וברגע אחד, שכן משהושג חלקו של המקום בתורה, קל כבר ללכוד אותו בארציות. וזהו שנאמר "וילכדה עתניאל": חז"ל אומרים שהחזיר את ההלכות בפלפולו, ואז לכד את המחוז ההוא, ושפתיים יישק.
עתניאל בן קנז אחי כלב
וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה׃
יש כאן לכאורה פרדוקס: כלב הוא בן יפונה, ואיך יש לו אח ששמו עתניאל בן קנז? היה צריך להיות עתניאל בן יפונה, או כלב בן קנז. התשובה הפשוטה, כדרך שחז"ל עונים על שאלות מסוג זה: אחיו מאמו היה. לא אח מן האב אלא מן האם, כלומר משני אבות. אותה אישה הייתה נשואה לקנז וילדה את עתניאל, ואחר כך נישאה ליפונה וילדה את כלב.
אך הרד"ק מביא אפשרות נוספת: אחיו מאביו ומאמו היה, ושם אביו היה גם כלב בן יפונה וגם קנז, שהרבה פעמים נמצא לאדם אחד שני שמות. לאותו אדם קראו גם קנז וגם יפונה, ולכן עתניאל נקרא בן קנז וכלב נקרא בן יפונה, ולמעשה קנז ויפונה אדם אחד הם. ומביא הרד"ק הסבר נוסף שהוא הנכון בעיניו: קנז היה שם ראש המשפחה, ובני המשפחה התייחסו אליו, וכשנאמר "הקניזי" או "בן קנז" הכל אחד. כלומר שמו הפרטי של האב היה יפונה, אך שם המשפחה היה קנז או הקניזי. וההכרח להסבר זה, שדוחק לומר שמייחסים אדם לבעלה של אמו, שכן לא הייתה זו דרכם, אלא תמיד ייחסו את האחים דרך האב.
עכסה מבקשת שדה
וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת־אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ׃
עכסה מבקשת שאביה ייתן לה שדה, והדבר מתאים מאוד לכל מה שאמרנו. היא אומרת לו: נתת לי תלמיד חכם שהוא בבחינת "ארץ הנגב נתתני", מנוגב, שאין לו במה להתפרנס. אם הוא פלפלן גדול כזה, וכל עסקו ועניינו רק בתורה הקדושה ואין לו עניין בארציות, ממילא אני זקוקה למקור פרנסה. לכן היא צונחת מעל החמור, כנראה כדי לקבל בכך את תשומת לב אביה, שעל ידי כן ייתן לה את השדה ויהיה להם מקור פרנסה.
ואומר האלשיך הקדוש: לפי זה תבין למה נקרא כאן עתניאל "אחי כלב". לכאורה כלב הוא אחיו, ועתניאל הוא בעל המעלה והעוסק בתורה, ולמה נקרא הוא על שם אחיו? אלא כמו שאמרו חז"ל "שמעון אחי עזריה": עזריה היה סומך את ידיו של שמעון שיעסוק בתורה, הוא היה העוזר והמסייע, ולכן נקרא שמעון על שמו, שהמחזיק בתורה נקרא כעיקר, "בצל החכמה בצל הכסף". וכיוון שכאן נתן כלב לעתניאל שדה שיהיה לו מקור פרנסה, הרי כלב הוא בבחינת עזריה, וממילא נקרא עתניאל "אחי כלב" - אחיו של המפרנס, שנתנו לו את הכבוד כמי שזן ומפרנס את התלמיד חכם.
וַתֹּאמֶר תְּנָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת׃
היא מבקשת: נתת לי שדה, אך השדה נגובה ממים. זהו "ארץ הנגב נתתני" - מקום יבש, מנוגב. וכמו שמביא הרד"ק, תרגומו "חרבו מיא, נגיבו מיא", התייבשו המים; מקום יבש נקרא מנוגב. לכן היא מבקשת "גולות מים", מקום שיש בו מעיינות שעל ידיהם תוכל להשקות את השדה. ו"תנה לי ברכה" - אפשר לפרשו ברכה ממש, תוספת טובה, והיא אותן גולות מים; ואפשר לפרשו מלשון בריכה, בריכות מים וריכוזי מים שמהם יהיה אפשר להשקות את השדה. ורש"י פירש "ברכה" - פרנסה.
וחז"ל דורשים: כשאמרה "ארץ הנגב נתתני" - נתת לי בית שמנוגב מכל טובה. ולמה? "ונתת לי גולות מים" - הבאת לי אדם שכל עיסוקו במים, ואין מים אלא תורה; כולו רק תורה, וממילא אין לי קיום מבחינה כלכלית. אין זה כבימינו, שלאברך יש עדיין אי אלו הכנסות, אשתו עובדת וכדומה; בזמנם לא הייתה האישה עובדת ולא היה האברך מקבל שום מלגה, וממילא אין אפשרות קיום. נמצא שנתת לי אדם שמנוגב מכל טובה גשמית. ועל כך "ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות" - אומרים חז"ל, כאומר לה: מי שדרים עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות? מובטח שהקדוש ברוך הוא יסייע בידו, "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", ואין לך לדאוג, שהקדוש ברוך הוא יזמן לו את פרנסתו כהוגן. ועל פי פשוטו של מקרא: באותו מקום היו מעיינות עליונים ומעיינות תחתונים - כמו שאנו רואים שבעין עיטם המעיין נובע ממקום גבוה, ויש מקומות שהמעיינות נובעים ממקום נמוך - והוא נתן לה את שניהם.
ערי הנגב וחשבון עשרים ותשע
זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי־יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר׃
"מקצה למטה בני יהודה" - בגבולו של מטה בני יהודה. ואומרים חז"ל: לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולים, כלומר שסימן את הגבולות של כל אותם השבטים. ומכאן ממשיך הכתוב ומונה: קינה ודימונה ועדעדה, קדש וחצור ויתנן, זיף וטלם ובעלות, חצור חדתה וקריות חצרון היא חצור, אמם ושמע ומולדה, וחצר גדה וחשמון ובית פלט, וחצר שועל ובאר שבע ובזיותיה, בעלה ועיים ועצם, ואלתולד וכסיל וחרמה, וצקלג ומדמנה וסנסנה, ולבאות ושלחים ועין ורימון.
וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן כׇּל־עָרִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְחַצְרֵיהֶן׃
כאן שואלים חז"ל: אתה אומר עשרים ותשע, ובפרטן אתה מוצא שלושים ושמונה! יש כאן תשע ערים עודפות. המפרשים כותבים שאותן תשע נטלו בני שמעון מחלקו של יהודה, כלומר לא היו באמת שייכות ליהודה אלא לשמעון; ומה שמנאן כאן אינו מחלקו, שחלקו עשרים ותשע בלבד. וראיה לדבר, שערים אלו מוזכרות בנחלת בני שמעון: באר שבע, מולדה, חצר שועל, עצם, אלתולד, חורמה, צקלג, עין ורימון.
המלבי"ם מתקשה בביאור זה, ולכן מסביר שכמה ערים המופיעות כאן הן למעשה אחת. קינה ודימונה ועדעדה הן עיר אחת: העיר הראשית נקראת קינה, ומגרשיה הם דימונה ועדעדה. וכן צקלג ומדמנה וסנסנה הן עיר אחת: הראשית צקלג, והמגרשים מדמנה וסנסנה. וכן "וחצור חדתה וקריות חצרון היא חצור" אינו בא בחשבון המניין, שכן כל אלה פירוש הם על חצור: חצור חדתה היא חצור החדשה, וקריות חצרון חלק מחצור. וכן לבאות ושלחים, שהמפרשים מנו אותן כשתיים, הן למעשה אחת, כמו שהוא מוכיח בהמשך מנחלת בני שמעון, שנזכרו שם לבאות ושרוחן והן אחת. נמצא שכאשר אתה מזהה כמה שמות שהם מאפייני עיר אחת ומגרשיה, או עיר אחת ותאריה, אתה מגיע בסופו של חשבון בדיוק לעשרים ותשע ולא יותר.
קינה ודימונה ועדעדה: דרשת הגמרא בגיטין
לפי זה, אומר המלבי"ם, תבין את דברי הגמרא בגיטין דף ז'. אמר לו רב הונא לרב אשי: מאי דכתיב "קינה ודימונה ועדעדה"? אמר ליה: מטוותא דארץ ישראל קא חשיב. אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמטוותא דארץ ישראל קא חשיב? אלא רב גביהא מבי ארגזא אמר בה טעמא: כל מי שיש לו קנאה על חברו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר לו: אלא "צקלג ומדמנה וסנסנה" הכא נמי? אמר ליה: אי הוה רב גביהא מבי ארגזא הכא, הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה: כל מי שיש לו צעקת לגימה על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין.
"ואם תחרוש בעגלתי תמצא חידתם", אומר המלבי"ם. לכאורה דברים פלאיים: יש כאן עשרים ותשע ערים, או אם תרצו שלושים ושמונה, ומדוע דרשה הגמרא דווקא את השמות הללו ולא את השאר? אלא שהם ידעו שקינה ודימונה ועדעדה עיר אחת היא ומגרשיה, הפרברים והרובעים שלה, ולכן התפלאו: למה נמנו הפרברים דווקא כאן, בעוד שבשאר הערים לא מנה את הפרברים? על כך השיב "מטוותא דארץ ישראל קא חשיב", שהוא מחשיב גם את הערים הקטנות. ענה לו: וכי איני יודע זאת? אלא עדיין טעון הסבר למה דווקא כאן. ועל זה אמר רב גביהא את הטעם: מפני שבאותו דור היה שגור בפיהם שם העיר קינה יחד עם מחוזותיה כסימן, שכן דרכם הייתה לתת סימן לדברי מוסר. ולכן הזכיר הנביא את קינה כדרך שהיו רגילים להזכירה עם מחוזותיה, כדי לזכור בכך את המוסר: קינה - מי שיש לו קנאה על חברו, ודימונה - ודומם, ועדעדה - שוכן עדי עד עושה לו דין. וכשהקשה לו "אלא צקלג ומדמנה וסנסנה", גם שם מונה עיר ופרבריה, השיב שגם שם היה בידם מוסר: צקלג - צעקת לגימה, מדמנה - ודומם, סנסנה - שוכן בסנה עושה לו דין. נמצא שדווקא בשתי אלה ראה צורך לדרוש, מפני שכאן אין מדובר בשמות ערים אלא במגרשים ובפרברים שסביבותיה.
ערי השפלה
וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם עָרִים אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃
קדמו לו: בשפלה אשתאול וצרעה ואשנה, וזנוח ועין גנים תפוח והעינם, ירמות ועדולם שוכה ועזקה. וגם כאן אומר רש"י: תמנה ותמצא חמש עשרה. ומיישב רש"י שתפוח והעינם אחד הם - תפוח והעין שלו, כלומר המעיין שלו, שהרי "עין" פירושו מעיין, וזהו "עין תפוח" הנזכר במקום אחר. וכן "ראש העין" הוא ראש המעיין, ו"ואבוא היום אל העין" - אל המעיין. ולפי זה גם "עין גנים" הוא המעיין שבעיר גנים. הרד"ק לעומתו מיישב באופן אחר: הגדרה וגדרותיים עיר אחת הן, ולא כדעת רש"י בתפוח והעינם, וממילא הגענו לחשבון ארבע עשרה וחצריהן.
וּגְדֵרוֹת בֵּית־דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה עָרִים שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן׃
לפני כן מנה: צנן וחדשה ומגדל גד, ודלען והמצפה ויקתאל, לכיש ובצקת ועגלון, וכבון ולחמס וכתליש. ועל "וגדרות בית דגון" אומר מצודת דוד שהן שתי עיירות: האחת נקראת גדרות והשנייה בית דגון.
ערי הפלשתים והים הגדול
אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד־נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל׃
קדמו לכך: לבנה ועתר ועשן, ויפתח ואשנה ונציב, וקעילה ואכזיב ומראשה, ערים תשע וחצריהן; עקרון ובנותיה וחצריה, מעקרון וימה כל אשר על יד אשדוד וחצריהן. וכל מקום שנזכר "חצריה" הכוונה לחצרות ולמגרשים שמסביבה, ו"בנותיה" הם הכפרים הקטנים שסביב. וכבר הסברנו פעם שמה שכתוב "תגלנה בנות יהודה" אין הכוונה לבנותיו של יהודה, אלא לערי הלוויים שבערי יהודה, שהן נקראות בנות יהודה. ונחל מצרים היה בדרומה של יהודה, והים הגדול הוא מערבה של ארץ ישראל; ו"וגבול" - מפרש מצודת דוד שאף גבול הים, האיים שבים, אף הם היו חלק מנחלת יהודה.
ערי ההר
וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן׃
קדמו: ובהר שמיר ויתיר ושוכה, ודנה וקרית סנה היא דביר, וענב ואשתמוה וענים, וגושן וחולון וגילה - ערים אחת עשרה וחצריהן; ארב ורומה ואשען, וינום ובית תפוח ואפקה.
מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה׃
שמעו: יש יוטה גם בארץ ישראל, לא רק בארצות הברית. וזה לא באשמתנו, כך קיבלנו את השמות מן הכנענים. אגב, הרבה משמות היישובים בימינו נקבעו מתוך רצון להתאימם להיסטוריה ולארכיאולוגיה. קרית יערים, למשל, מקימיה קראו לה טלזסטון, אך כיוון שעל פי הארכיאולוגיה טוענים ששם היה מקומה של קרית יערים, נקבע השם קרית יערים. וכן גדרה וכיוצא בזה. באר שבע לא יעשו לך בצפון, שהרי ידוע שהייתה בדרום, ויש להם סימנים ארכיאולוגיים שאינם בהכרח מדויקים, אך מבחינת האזור הכללי הדבר נכון. כך משתדלים לקרוא לערים בשמותיהן המקוריים, והרבה מקומות אכן תואמים.
הַקַּיִן גִּבְעָה וְתִמְנָה עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן׃
ועוד: ויזרעאל ויקדעם וזנוח; חלחול בית צור וגדור, ומערת ובית ענות ואלתקון - ערים שש וחצריהן; קרית בעל היא קרית יערים והרבה - ערים שתיים וחצריהן; במדבר בית הערבה מדין וסככה, והנבשן ועיר המלח ועין גדי - ערים שש וחצריהן.
היבוסי בירושלים: שבועת אברהם
וְאֶת־הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא־יָכְלוּ בְנֵי־יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
מעיר הרד"ק: כתיב "יוכלו" וקרי "יכלו". הקרי בלשון עבר - לא יכלו להורישם; והכתיב בלשון עתיד - לא יוכלו, שהרי למעשה לא יכלו להורישם עד ימי דוד, ורק דוד הוא שהורישם לבסוף.
וחז"ל אומרים: יכולים היו, אלא שלא היו רשאים מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך. ומדגיש הרד"ק שהיבוסי הזה לא היה היבוסי שמשבעת הגויים, ואין להתבלבל. לחם היו ארבעה בנים: כוש ומצרים ופוט וכנען, וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי. היבוסי מופיע אפוא כבנו של כנען בן חם, ואין מדובר כאן עליו. אלא, אומר הרד"ק, אדם אחד היה ששמו יבוס, והיה מן הפלשתים. ואף הפלשתים מזרע חם, אך לא דרך כנען אלא דרך מצרים, כמו שכתוב: ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים.
ולמה סבלנו כל כך מן הפלשתים לאורך ההיסטוריה, ואף מן ה"פלסטינים" המודרניים? מפני שהיו ממזרים. רש"י כותב על "ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים": אי אפשר לדעת ממי, מפתרוסים או מכסלוחים, שהייתה שם ערבוביה והיו מחליפים נשותיהם, ומהם יצאו הפלשתים - ממזרים. ולא בכדי אומרים על אדם חריף "ממזר". מובא בספרים הקדושים שהממזר בא מתוך תאווה גדולה, שהרי "מים גנובים ימתקו", וממילא זה מוליד בנים חריפים. לכן כשרוצים לומר על מישהו שהוא חריף ביותר, אומרים "זה ממזר".
נמצא אפוא שעניין הפלשתים אינו קשור ליבוסי בן כנען. היבוסי שכאן היה מזרע אבימלך ומכלל הפלשתים, והמקום נקרא על שמו יבוס, ואנשי המשפחה יושבי ירושלים נקראו יבוסי על שם ייחוסם ליבוס. וכן ארוונה היבוסי, שהיה מלך המקום, מתייחס לפלשתים ולא ליבוסי בן כנען. והמבצר של אותו מקום היה ציון, שהיא העיר המרכזית בירושלים.
ולמה לא כבשו אותו? כבר שאלנו כן לגבי דביר, שהרי את כל שאר המקומות כבשו. גם כאן הייתה סיבה מיוחדת: השבועה. אברהם נשבע לאבימלך "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", והייתה כאן שבועה לנין ולנכד, ואומרים חז"ל שעד זמנו של דוד עדיין לא הותר לכבוש את המקום. המגבלה לא הייתה טכנית אלא מצד השבועה.
וכיצד נעלו עליהם את הדבר? על ידי צלמי נחושת שעשו שם הפלשתים - העיוורים והפסחים - שעליהם היה כתוב עניין השבועה. ומדוע דווקא עיוורים ופסחים? מפני שרצו להלעיג בהם על אבותינו: אחד בדמותו של יצחק העיוור, ואחד בדמותו של יעקב שהיה פיסח, שהרי "והוא צולע על ירכו".
וכבר דיברנו על העניין הזה, לראות מה ההבדל בין אדם גדול לאדם קטן. אנחנו מדברים על יצחק - קודש קודשים; והם רואים עיוור. אנחנו מדברים על יעקב אבינו - רגל שלישית במרכבה, בחיר האבות, קודש קודשים; והם רואים צולע. האדם המגושם מסתכל במבט מגושם. פעם אמרו לרב שך שאומרים ששמעון פרס פגש בילדותו את החפץ חיים וראה אותו. אמר הרב שך: לא נכון, הוא לא ראה שום חפץ חיים. אמרו לו: הרי מעידים שראה. אמר להם: הוא ראה סתם אדם זקן. מה השגותיו בחפץ חיים, מה הוא מבין? זה כמו שהפלשתים מבינים ביצחק וביעקב. וכי אילו היה רואה את החפץ חיים, היה יוצא ממנו שמעון פרס?
על כל פנים, מגושמים היו, אך הדבר מנע מאיתנו את הכיבוש, וזהו שנאמר "לא תבוא הנה כי אם הסירך העיוורים והפסחים". בהמשך יפרט המלבי"ם את כל עניין הכיבוש ואיך נעשה, ומה היה מיוחד באותם עיוורים ופסחים, שנעשו בטכניקה מיוחדת שמנעה את הכיבוש מעבר לעניין השבועה. ולבסוף הסיר דוד המלך את העיוורים והפסחים, כבש את אותו מגדל, וקנה את עיר היבוסי בממכר זהב בכתב לאחוזת עולם, כמו שכתוב שדוד שקל לארוונה שקלי זהב בעבור המקום.
ולפי הפשט אומר הרד"ק: המבצר היה חזק ולא היה בכוחם לכובשו, ומה שאמרנו עד עתה הוא דרשת חז"ל. אלא שגם לפי הפשט היה זה סיבה מאת השם, שדוד המלך הוא שיכבוש והמקום ייקרא על שמו, כיוון שהיה ראש ממלכת ישראל. ולכן אנו קוראים לו "עיר דוד", שדוד כבש והוריש. וידוע שבזמנם כל מקום שנכבש נקרא על שם כובשו, וכמו שמצינו ביואב שקרא לדוד ואמר לו: בוא וכבוש אתה, כדי שהעיר תיקרא על שמך. אף כאן מן השמיים לא נתנו להם לכבוש באותה שעה, כדי שהכובש יהיה דוד והמקום ייקרא על שמו.
ומה שנאמר "עד היום הזה", אומר הרד"ק שיהושע כתבו בספרו, והכוונה עד זמנו של יהושע לא כבשוה; ואין הכי נמי, לאחר מכן כשבא דוד ומלך נכבש המקום. והמלבי"ם בספר שופטים פרק א' (פסוק ח', וטעות היא מה שנדפס שם פסוק ט') מבאר את הסתירה שבין הכתוב כאן לכתוב שם ומיישב את הדברים על נכון, ואת זה נלמד בעזרת השם בספר שופטים.
לסיכום:
פרק ט"ו מתאר את גורלו של שבט יהודה: גבולותיו מדרום, ממזרח, מצפון וממערב, ואת רשימת עריו לפי מחוזות - הנגב, השפלה, ההר והמדבר. למדנו מן המלבי"ם את דקדוקי לשונות הגבול (ויצא, ונסב, ותאר, תוצאות), את סוד "אל פי ה'" המורה על ציווי קדום ממשה, ואת הרצועה שיצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ועליה מזבח בנוי. במרכז הפרק עומדים כלב ועתניאל: מהלך ה"ערבי נחל" מלמד שדביר לא נכבשה משום שפנימיותה - "קרית ספר", חלקה שבתורה - נשתכחה, ורק לאחר שהחזיר עתניאל את ההלכות בפלפולו ניתן היה ללוכדה; ובקשת עכסה מלמדת על מעלת המחזיק בתלמידי חכמים. הפרק נחתם ביבוסי שבירושלים, שלא נכבש מפני שבועת אברהם לאבימלך, עד שבא דוד המלך, הסיר את העיוורים והפסחים, קנה את המקום בכסף מלא, וירושלים נקראה עיר דוד.