פרק י"ד בספר יהושע פותח את החלק השני של הספר: מן הכיבוש אל החלוקה. שבע שנות מלחמה הסתיימו, האמוריים נכנעו ואינם נאספים עוד למלחמה, ועתה מתחילות שבע שנות החלוקה. הפרק פותח בהצהרה כללית על אופן חלוקת הארץ בגורל ועל ידי מי היא נעשתה, וממשיך בבקשתו של כלב בן יפונה לקבל את חברון. המלבי"ם מאריך מאוד בהקדמתו לפרק בביאור דרך החלוקה, ואנו נסתפק בקווים הכלליים; מי שירצה, יעיין שם בהרחבה.
הקדמה: גורל או אורים ותומים?
מקרא מלא הוא שארץ ישראל התחלקה בגורל: "אך בגורל יחלק את הארץ". ומאידך כתוב "וישלך יהושע גורל בשילה לפני ה'", ו"לפני ה'" משמעו על פי האורים והתומים. לכאורה יש כאן סתירה: אם החלוקה בגורל, מה צורך באורים ותומים? גורל אפשר לעשות גם בלעדיהם. ואם היו שם אורים ותומים, מה צורך בגורל? הרי האורים והתומים אומרים מראש לכל אחד ואחד מהו חלקו.
אלא שחז"ל מלמדים (וכפי שמסודר הדבר באנציקלופדיה התלמודית, ערך גורל) שהשניים נעשו בהשלמה זה לזה. כך היה סדר הדברים: אלעזר הכהן מלובש באורים ותומים, יהושע וכל ישראל עומדים לפניו, ושתי קלפיות (כלים) מונחות לפניו - קלפי אחת שבה שמות השבטים, וקלפי אחרת שבה שמות התחומים. אלעזר מכוון ברוח הקודש ואומר: זבולון עולה ותחום עכו עולה עמו. "טרף" בקלפי של שבטים, כלומר עירבב ושלף אחד, ועלה בידו זבולון בדיוק כפי שאמר; טרף בקלפי של תחומין, ועלה בידו תחום עכו בדיוק כפי שאמר. וחוזר ומכוון ברוח הקודש: נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו, וטרף בשתי הקלפיות ועלה בידו נפתלי ותחום גינוסר. וכן כל שבט ושבט. ושני פרחי כהונה היו עומדים שם לטרוף בקלפיות, זה מעלה מקלפי של שבטים וזה מעלה מקלפי של תחומין, וזכה.
ומדוע היו שואלים תחילה באורים ותומים ורק אחר כך טורפים בקלפי? מפני שחששו מן הנרגנים. תמיד יימצאו בעלי תלונות שיאמרו: וכי אתה חושב שזה בא במקרה? הוא הוציא למקורביו, הוא סימן מראש, הוא ידע מה הוא שולף. וזה סימן שאנחנו העם היהודי המקורי; הוכחות לכך יש לנו למכביר - ראו מה עשו למשה רבנו במדבר. פעם היה מדריך טיולים גוי שהוליך קבוצה מארץ ישראל, ובסוף הטיול, כשמקובל לתת למדריך טיפ, ירדו כולם מן המטוס, לחצו לו יד, "תודה רבה", והלכו. והוא רואה את הטיפ הולך ומתרחק. הגיע האחרון, לחץ לו יד, אמר שלום והלך. נפל לבו של המדריך. אחרי כמה שניות רץ אליו הלה בחזרה: "אה, שכחתי!", והוציא מכיסו מעטפה. אמר לו המדריך: תראה, אומרים עליכם היהודים שהרגתם את ישו; אני לא בטוח שזה נכון, אבל מה שברור הוא שהוצאתם לו את הנשמה.
על כל פנים, כדי למנוע לזות שפתיים - למה זה קיבל וזה לא קיבל - היו שואלים תחילה באורים ותומים, וכשהיו רואים שהגורל עולה בדיוק כפי שהתנבא אלעזר תחילה, ידעו שחלוקה ישרה היא ולא היו מרננים בדבר.
ומדוע היו צריכים שתי קלפיות? לכאורה היה מספיק לשלוף רק מקלפי של תחומין, ולומר "עכשיו אני לוקח את החלק שיעלה לראובן". אלא שהכתוב מחייב שהחלוקה תהיה בגורל, ואם רק התחומין עולים בגורל והשבט נקבע מראש - אין כאן גורל שלם. צריך שגם השבט יעלה בגורל: השבט נשלף מן הקלפי, והתחום נשלף מן הקלפי, ואז החלוקה כולה נעשית בהתאמה על ידי הגורל.
שלוש שיטות באופן החלוקה
שיטה ראשונה: רבנו גרשום מאור הגולה, הרשב"ם, הרמ"ה והרמב"ן מבארים שהגורל היה על חלקים שווים לכל שבט ושבט. לא משנה אם בני השבט מרובים או מועטים, כולם קיבלו חלק כחלק בצורה מדויקת. ומה שכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" נאמר על החלוקה הפנימית שבתוך השבט: שם יש משפחה שמונה חמש מאות נפשות ומשפחה שמונה מאתיים נפשות, ואין זה הגיוני ששתיהן יקבלו חלק שווה, ולכן בתוך השבט לרב תרבה ולמעט תמעיט. אבל כמה מקבל כל שבט מן הארץ - שווה בשווה.
שיטה שנייה: רש"י על התורה נוקט שהחלוקה הייתה בחלקים בלתי שווים. שבט מרובה באוכלוסין קיבל חלק גדול יותר, ושבט שאנשיו מועטים קיבל חלק קטן יותר, כמו שכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו" - מלמד שלא התחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, לפי גודלו.
שיטה שלישית: השיטה מקובצת בבבא בתרא מביא בשם הראב"ד, וכן כתב הרי"א אברבנאל, וכן דעת המלבי"ם (והוא סובר שזו גם דעת רש"י): החלוקה עצמה הייתה אכן לפי ריבוי האנשים שבשבט, אבל הגורל לא היה על גודל החלקים אלא על התחומים והמחוזות. כלומר לא תחמו בגורל מפינה זו עד נקודה זו, אלא אמרו: שבט פלוני באזור הזה, שבט אלמוני בגליל, וכיוצא בזה. חילקו בגורל לפי אזורים, ואת הגדלים המדויקים - האם חלקו של שבט זה יהיה רחב יותר או צר יותר - קבע יהושע לאחר מכן לפי מרבית אנשיו ומצבו של השבט.
ובנוגע לחלוקה למשפחות שבתוך השבט: יש אומרים שלא רק חלוקת השבטים הייתה בגורל, אלא גם חלוקת המשפחות והיחידים בתוך כל שבט, כמו שכתוב "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם"; ההבדל הוא שגורל זה נעשה בלא אורים ותומים (ויש שרצו לומר שאף בו היו אורים ותומים). ולעומת זאת מדעת המלבי"ם משתמע שלמשפחות לא היה גורל כלל, ומה שכתוב "למשפחותיכם" אינו חוזר על הגורל אלא על אופן החלוקה: לפי גודל המשפחה, לרב תרבו ולמעט תמעיטו, גם בלא גורל.
הפותחים בחלוקה (פסוקים א-ב)
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר־נָחֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד־מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה׃
כאן אנו נכנסים אל עניין חלוקת הארץ על פי הגורל. אומר המלבי"ם: מכאן ואילך הכתוב מחשב לנו כיצד היה הגורל, והוא אינו מדבר על החלוקה לגולגלות אלא על החלוקה לשבטים. "כאשר ציווה ה' ביד משה" - כמו שציווה "אך בגורל יחלק את הארץ".
מדוע תשעה וחצי שבטים (פסוקים ג-ד)
כִּי־נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְלַלְוִיִּם לֹא־נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם׃
מיד כשהכתוב בא לפרט את החלוקה, הוא מקדים ומתרץ קושי: הרי שנים עשר שבטים הם, וכיצד אמרת "לתשעת המטות וחצי המטה"? על כך משיב הכתוב: "כי נתן משה נחלת שני המטות וחצי המטה מעבר לירדן" - נחלות בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה כבר ניתנו מראש, ולכן נותר לחלק רק תשעה שבטים וחצי.
ושלא נטעה לחשוב שהלויים היו בכלל השבטים המתחלקים, מוסיף הכתוב "וללויים לא נתן נחלה בתוכם", ומיד מבאר כיצד בכל זאת יש כאן שנים עשר:
כִּי־הָיוּ בְנֵי־יוֹסֵף שְׁנֵי מַטּוֹת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם וְלֹא־נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ כִּי אִם־עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם׃
יוסף מתחלק לשניים, אפרים ומנשה, וממילא יש לנו שנים עשר שבטים לחלוקת הארץ גם בלא לוי; פיצול יוסף הוא שמשלים את חסרונו של שבט לוי. והכתוב מדגיש "ולא נתנו חלק ללויים בארץ" - אל תחשוב שרק מעבר לירדן לא קיבלו, אלא גם בארץ עצמה לא נטלו נחלה, כי אם ערים לשבת ומגרשים למקניהם. "ערים לשבת" - לשון ישיבה, ואין זה מקום שהשבט מקבל כנחלה.
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחְלְקוּ אֶת־הָאָרֶץ׃
כפי שציווה ה' את משה - לחלק על פי הגורל, ולרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט - כך עשו בני ישראל, הכול כפי הציווי האלוקי.
בקשת כלב (פסוק ו)
וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ׃
נשים לב: כל בני יהודה ניגשים אל יהושע, בעניין שלכאורה נוגע לכלב לבדו. מדוע? מפני שברגע שכלב יקבל את המקום הזה, זו הרחבה של נחלת יהודה כולה. אם כלב יֵשב בחברון, הרי זה מפנה ומאפשר להם את שאר המקום, ולכן כל בני יהודה באים עמו.
וכאן שאלה יסודית: היכן בתורה כתוב במפורש שכלב מקבל את חברון? כלב בא לתבוע דבר שהובטח לו - איפה ההבטחה? נדקדק בכתובים: תחילה נאמר "כי כל האנשים הרואים את כבודי אם יראו את הארץ... ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה", ואחר כך נאמר "אם אתם תבואו אל הארץ... כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון". יש כאן כפילות: אם בסוף אתה מזכיר את כלב ויהושע יחד כשניים היחידים שייכנסו לארץ, למה הקדמת ואמרת בנפרד "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה"?
אומר המלבי"ם: בעל כורחך שכוונת האמירה הראשונה היא הבטחה מיוחדת ונפרדת, ש"הארץ אשר בא שמה" היא חברון - המקום שאליו הלך כלב להתפלל על קברי אבות. ההבטחה הראשונה מבדילה את כלב מכולם ונותנת לו נתינה מיוחדת שאינה ליהושע ואינה לאף אחד אחר: "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה" - זו חברון. ורק לאחר מכן נאמר בכללות שיהושע וכלב יגיעו לארץ.
ומכאן מובן גם מדוע כלב אומר "על אודותי ועל אודותיך", והרי יהושע לא קיבל שום חלק מיוחד. אלא דווקא מן ההזכרה המשותפת של כלב ויהושע לומדים שההזכרה הראשונה של כלב לבדו באה לחלק נפרד; אלמלא הפסוק המזכיר את שניהם יחד, לא היה הכרח לכך. לכן כלב כופל וכולל את יהושע בדבריו.
ארבעה טעמים למה מגיע לו החלק (פסוקים ז-י)
בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם־לְבָבִי׃
אומר המלבי"ם: אם נעקוב אחר הפסוקים נראה שכלב מונה ארבעה טעמים מדוע ראוי לו החלק הזה. הטעם הראשון: הייתי ציר נאמן. לא השבתי כפי ראות העין כפי שעשו המרגלים. הם השיבו לפי מה שראו בעיניהם - אנשים ענקים, פירות מוזרים, אנשים קוברים מתים. אני השבתי "כאשר עם לבבי", כפי ראות הלב המשכיל והמבחין, ועל פי הבחירה לבחור בטוב. בראות העין הייתי אמור לדבר כשאר המרגלים, אבל בהתבוננות הלב ראיתי אחרת: מה שקוברים שם מתים - כדי שלא ישימו לב אלינו; מה שיש שם פירות מיוחדים - זה מראה על שפעה של הארץ ולא שהמקום משונה; ומה שהערים גדולות ובצורות - אדרבה, זה מורה על חולשתם, שהם צריכים להתחבא מאחורי בריחים וחומות.
וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת־לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי׃
הטעם השני: היו לי מפריעים ומסיתים, ואף על פי כן עמדתי כנגדם. "המסיו את לב העם" - המיסו והסיתו את לב העם, ואני לא יראתי לא מהם ולא מן העם. לא נבהלתי מן ההפגנות, לא התחשבנתי, אלא עשיתי את רצון ה'. "המסיו", אומר המלבי"ם, הוא על משקל הארמית "אתיו" (אתיו חמרא), וכמו "נטיו רגלי", והוא משורש המסה, מלשון המסת הלב.
וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם־לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי׃
הטעם השלישי: שבועתו של משה. משה רבנו נשבע לי, ואנו רואים שהקדוש ברוך הוא מסכים לשבועה זו. אל תאמר: כיצד ייתן משה חלק שהקדוש ברוך הוא לא נתן? הרי הקדוש ברוך הוא מסכים לכך.
וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְהֹוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־מֹשֶׁה אֲשֶׁר־הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן־חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה׃
הטעם הרביעי: ההשגחה עצמה מסכימה. מאז שהיינו במדבר עברו ארבעים וחמש שנה, ואני היום בן שמונים וחמש - נמצא שאז הייתי בן ארבעים. העובדה שהחייה אותי ה' כל השנים הללו כאשר דיבר, מראה שזהו רצון הבורא יתברך ושהשגחתו מסכימה לכך שזה החלק שאקבל.
"ככוחי אז וככוחי עתה" (פסוק יא)
עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא׃
ראיה נוספת: אני עדיין חזק היום כמו ביום שמשה שלח אותי. ומי יכול לומר דבר כזה - אדם בן שמונים וחמש שאומר אני חזק כבן ארבעים? החוזק כאן, אומר המלבי"ם, הוא גם חוזק הלב, שאינו ירא ואינו חת מפני כל, וגם חוזק הגוף, "למלחמה ולצאת ולבוא". ולשון "ככוחי אז וככוחי עתה" הוא כמו "כי כמוך כפרעה", כלומר שווה ואותו דבר.
אלא שהמלבי"ם תמה על סדר הלשון: כשאדם רוצה לומר שכוחו היום כמו כוחו אז, היה עליו לומר "כוחי עתה ככוחי אז" - שהרי תמיד מדמים את הנידון להמשל, את המציאות של היום אל העבר. וכאן נאמר להיפך, "ככוחי אז וככוחי עתה". ומבאר: באמת אין לנו כל עדות לכוחו הגופני של כלב בזמן המרגלים. ראינו את חוכמתו, את אבירות ליבו, איך עמד כנגד כל שאר המרגלים - אבל כוח מיוחד לא ראינו, שהרי לא נשלח אז למלחמה ולא היה איש צבא. ואילו עתה, שהוא נשלח לצבא, נודעה גבורתו במלחמות. לכן כלב אומר: אני משער שכוחי אז היה כמו כוחי עתה, כלומר לא פחות ממה שנודע עלי כעת.
והמצודת דוד מסביר: היות ובא לשאול את חברון, חשש שיאמר לו יהושע - הרי זקנת ותש כוחך, כיצד תוכל לכבוש עיר גדולה כזו? לכן הקדים ואמר לו: ככוחי אז כן כוחי עתה.
"תנה לי את ההר הזה" (פסוק יב)
וְעַתָּה תְּנָה־לִּי אֶת־הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה־שָׁמַעְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְהֹוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה׃
"ההר הזה" - חברון. לצורך זה החייה אותי ה' ונתן בי כוח, ככוחי עתה כן כוחי אז, כדי שאוריש אותם; והרי נאמר בהבטחה "וזרעו יורישנה", יש לי הבטחה מפורשת שאני אוריש אותם.
ושואל המלבי"ם: מהו "אולי ה' אותי"? היה צריך לומר "אולי ה' איתי". ומבאר על פי הפסוק בירמיה "וה' אותי כגיבור עריץ", שאותי הוא מלשון אות - הסמל שלי. כלומר: ה' הוא האות שלי, הוא הסמל שלי והוא הכוח שלי, ולכן "והורשתים כאשר דיבר ה'". ואפשר עוד לפרש, בדוחק, ש"אותי" הוא מלשון איתן וחזק - ה' בחוזקי, כאז כן עתה.
נתינת חברון (פסוקים יג-יד)
וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת־חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה׃
אומר הרד"ק: מה נתן לו? את שדי העיר ואת חצריה, ולא את העיר עצמה, מפני שחברון הייתה עיר מקלט, וכמו שכתוב בפרשת ערי המקלט שחברון ומגרשיה היו לכוהנים. לכן מדובר כאן בשדי העיר וחצריה.
עַל־כֵּן הָיְתָה־חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
מבאר המצודת דוד: חברון לא באה לכלב בחלקו ובגורלו בתוך בני משפחתו ושבטו, אלא אך ורק מכוח ההבטחה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא - "יען אשר מילא אחרי ה' אלוהי ישראל", מחמת הטעם הזה בלבד.
קרית ארבע והארץ השוקטת (פסוק טו)
וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה׃
הכתוב מודיע שענקים היו שם, ומשם השם קרית ארבע. רש"י מפרש: "ארבע" היה שמו של האדם הגדול בענקים, אביהם של אחימן ששי ותלמי, ועל שמו נקרא המקום. דבר אחר: על שם האב ושלושת בניו, ילידי הענק, קרית ארבעת הענקים.
ומדוע לא הביא רש"י את הפירוש השני תחילה? ראשית, מפני שפשט הפסוק "קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא" מדבר על אדם אחד; ואם תפרש שהמדובר בארבעה בנים, מה מקום ל"האדם הגדול בענקים הוא"? ועוד הכרח: לא כתוב "קרית ארבעה". אם היו שם ארבעה ענקים, היה ראוי לקרוא למקום קרית ארבעה. אמנם תוכל לומר שלא היו הענקים ההם מדקדקים גדולים בעברית, אבל על כל פנים היה ראוי לומר ארבעה ולא ארבע. לכן מביא רש"י כפירוש ראשון שזה היה שמו של אותו ענק; ואפשר להסביר מדוע קראו לו ארבע - שהיה בגודלם של ארבעה אנשים.
"והארץ שקטה ממלחמה" - זה חוזר לעניין הראשון: לאחר שבע שנות כיבוש, שכבשו את הערים מסביב והאמוריים נכנעו ולא נאספו יותר למלחמה, ומכאן ואילך מתחילים לחלק את הארץ. שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חלוקה.
ומדרש אגדה דורש: "האדם הגדול בענקים" הוא אברהם אבינו. הוא שגרם לבני כנען שתשקוט הארץ ממלחמה ארבעים שנה. מדוע התעכב עם ישראל ארבעים שנה במדבר, ובני כנען קיבלו בכך עוד ארבעים שנות מנוחה? בשכר שכיבדו את הזקן בקרית ארבע, שאמרו לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו". במקום הזה כיבדו את האדם הגדול בענקים, ולכן קיבלו אורכה של עוד ארבעים שנה שהארץ שוקטת ממלחמה, ורק אחריהן באנו לכבוש את הארץ.
ואין זה סותר את מה שאנו יודעים, שבעוון המרגלים היינו ארבעים שנה במדבר. שכן כאשר הקדוש ברוך הוא מביא גזירה, כל אחד משלם את המחיר שלו ויש התחשבנות עם כל אחד ואחד. מה שהם לא קיבלו מלחמה מיידית אלא בדחייה של ארבעים שנה - זו הזכות שלהם; ומה שאנחנו נאלצנו לנדוד במדבר ארבעים שנה - זו החובה שלנו. הקדוש ברוך הוא נפרע מכל אחד כעניינו, על חשבונו הפרטי.
והרד"ק מוסיף: "שקטה הארץ ממלחמה" - אל תחשוב שהוא מפני שסיימו את העבודה, אלא מפני שהתעצלו בני ישראל להוריש את הנשארים. הארץ אמנם שקטה, אבל היו צריכים ללכת ולהוריש את כולם, וכפי שנראה בהמשך הספר בצורה מפורשת יותר.
לסיכום:
פרק י"ד פותח את חלוקת הארץ: הגורל נעשה בשילוב אורים ותומים ושתי קלפיות, כדי שהחלוקה תהיה גם אלוקית וגם גלויה לעין כול, בלא מקום לרינון. הכתוב מבאר מדוע נותרו תשעה שבטים וחצי - שני שבטים וחצי כבר נטלו מעבר לירדן, ולוי לא נטל נחלה, ופיצול יוסף לאפרים ומנשה משלים את השנים עשר. ואל תוך התמונה הכללית נכנס כלב בן יפונה, ותובע את חברון מכוח הבטחה מיוחדת שנאמרה לו בתורה - "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". ארבעה טעמים בפיו: שהיה ציר נאמן והשיב כראות הלב ולא כראות העין; שעמד כנגד המסיתים ולא נבהל; ששבועת משה בידו והקדוש ברוך הוא הסכים לה; ושההשגחה עצמה מעידה בו, שהחייתו ה' ארבעים וחמש שנה ועודנו חזק כביום שנשלח. יהושע מברכו ונותן לו את חברון, לא בגורל ולא בחלק שבטו, אלא "יען אשר מילא אחרי ה' אלוהי ישראל". ובסופו של הפרק - "והארץ שקטה ממלחמה", שקט שנתן פתח לחלוקה, אך גם שקט שהתעצלו בו ישראל להשלים את ההורשה.