פרק י"ג בספר יהושע הוא פרק המעבר: מכאן ואילך עוברים מסיפורי הכיבוש אל חלוקת הארץ. הפרק נפתח בדברי ה' ליהושע שהזקין והארץ עדיין לא נכבשה כולה, ממשיך בתיאור מפורט של "הארץ הנשארת" בדרום, במערב ובצפון, ועובר לפירוט נחלות שניים וחצי השבטים שכבר נחלו בעבר הירדן המזרחי מידי משה רבנו. הפרק נחתם בשני פסוקים על שבט לוי שאין לו נחלה, ובהם נעסוק באריכות בעקבות המלבי"ם.
וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ׃
הקדוש ברוך הוא אומר ליהושע: אתה כבר זקן, אבל את המלאכה לא סיימת. הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה. חז"ל כבר לימדונו, וכפי שראינו לעיל, שיהושע התעצל בכיבוש הארץ, מפני שסבר שכל עוד לא יסיים את הכיבוש לא ימות, וכבר הסברנו את החשבון והמהלך שלו בעניין.
וכאן מדוקדק הלשון להפליא. ראינו כבר במלבי"ם שיש הבדל בין "נשאר" לבין "נותר": "נותר" הוא מה שנותר מאליו, בלי כוונה, ואילו "נשאר" הוא מה שאדם משאיר בכוונה תחילה. לכן לא נאמר כאן "והארץ נותרה", כלומר עשיתי כל מה שביכולתי ומה שנותר נותר מעצמו, אלא "והארץ נִשְׁאֲרָה" - כמו הושארה על ידי יהושע, במגמה לכבוש אותה לאט לאט. וכפי שראינו, הדבר עלה לו בקיצור ימים: במקום למות בן מאה ועשרים, מת בן מאה ועשר.
זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כׇּל־גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכׇל־הַגְּשׁוּרִי׃ מִן־הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים׃
הכתוב מתאר את כל מה שנשאר, ומתחיל בצד הדרומי, כשהוא הולך מן המזרח כלפי מערב, מכיוון ים המלח אל הים התיכון. שימו לב שכל השמות הללו מוכרים לנו עד היום: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון. הרבה מהשמות שנקבעו וחודשו בימינו מבוססים על השמות המקובלים של אותם מקומות בעבר.
ואלו הם המקומות הבעייתיים עד היום, אותם שהיו בעייתיים גם אז. הפלשתים, שנראה בהמשך הספרים כיצד שוב ושוב מכים בהם והם חוזרים, ושוב מכים והם שבים וחוזרים. עליהם נאמר "והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" - יציקו לכם כל הזמן. ונמצא שאת הצרה הזאת הבאנו על עצמנו בכך שלא מיהרנו לכבוש אותם. כאן מדובר בכל האגף הדרומי, שכולו נשאר.
מִתֵּימָן כׇּל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד־אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי׃
"מתימן" הכוונה מצד דרום. ובאשר ל"מערה אשר לצידונים" - לא ראיתי בזה ביאור מהי אותה מערה. ייתכן שמדובר במערה מסוימת שהייתה ידועה בזמנם, ולא נראה שהכוונה לשם של מקום שנקרא "מערה". בפסוק זה מתאר הכתוב את התוואי מדרום לצפון באגף המערבי.
וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכׇל־הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת׃
עתה עובר הכתוב לתאר את הצד הצפוני, מן המזרח כלפי מערב. "והארץ הגבלי וכל הלבנון" - הרי אנו בצד הצפוני, ושם נמצאת לבנון. קודם היינו בצד הדרומי, בצד של עזה, וכאן מתואר שגם בצפון לא כבשנו הכל. "עד לבוא חמת", וחמת נמצאת בצד המערב־צפוני, כלומר קרוב יותר לים.
כׇּל־יֹשְׁבֵי הָהָר מִן־הַלְּבָנוֹן עַד־מִשְׂרְפֹת מַיִם כׇּל־צִידֹנִים אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ׃
"משרפות מים" - כבר הסברנו שאלו היו המקומות שאליהם הוציאו את מי הים, נתנו להם להתייבש, ואחר כך גירדו את המלח שנשאר בעקבות ההתייבשות. כך היו מפיקים מלח ים. המקומות נקראו "משרפות מים", לפי שהמים שם כמו נשרפים ומתאדים. "כל צידונים" הכוונה ארץ צידון.
ה' אומר ליהושע: אני אוריש אותם מפני בני ישראל, ואתה רק הפילה לישראל בנחלה. המלבי"ם מדייק בשינוי הלשון: לעיל בפרק י"ב נאמר "ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירושה", וכאן נאמר "נחלה". מה ההבדל? "ירושה" מתארת הורקת רשות, דבר העובר מרשות פלוני לרשות אלמוני. "נחלה" היא מה שאדם מנחיל לבני בנים.
לכן לעיל, כשדיבר במה שכבר כבשו, נקטה התורה לשון ירושה, שהרי אין כאן עניין של בנים - אין אנו בניו של הכנעני, אלא ה' מוריש את הכנעני ונותן לנו, הורקת רשות מרשות לרשות. ושם עדיין לא יכול היה לומר שהפיל אותה בנחלה, שהרי עדיין לא הפילו גורל, ובלי גורלות אי אפשר לקבוע מי הנוחל ומי המנחיל לדורות הבאים.
וכאן להפך: כיוון שעדיין לא כבש, אי אפשר לקרוא לזה ירושה, שהרי הרשות עדיין לא התרוקנה לרשותך, ועל כך אומר ה' "אנוכי אורישם" - את הורקת הרשות אני אעשה, וזה יהיה בעתיד. אלא מה? "רק הפִּלֶהָ בנחלה" - שכל אחד יֵדע את נחלתו, את החלק שאותו יוריש לבניו. וזהו "כאשר ציוויתיך", שנאמר לעיל "אתה תנחיל את העם הזה", ולא נכלל בציווי שהוא יוריש את הכנעני, אלא רק שיחלק לכל אחד את חלקו.
וְעַתָּה חַלֵּק אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת בְּנַחֲלָה לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה׃ עִמּוֹ הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי לָקְחוּ נַחֲלָתָם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה׃
עתה תחלק את הארץ בנחלה לתשעת השבטים, כלומר תקבע כל אחד מה אמור לקבל. הראובני והגדי כבר לקחו את נחלתם שנתן להם משה בעבר הירדן מזרחה, בארץ סיחון ועוג, ואת החלק הזה אין צורך לחלק מחדש. ו"עמו" הכוונה עם חצי שבט מנשה האחר, שגם חלקו נמצא שם בעבר הירדן המזרחי. הם לקחו את נחלתם כפי שחילק להם משה כבר, והדבר לא חולק מחדש בידי יהושע, אלא נשארה החלוקה המקורית.
מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַנַּחַל וְכׇל־הַמִּישֹׁר מֵידְבָא עַד־דִּיבוֹן׃
אומר רש"י שכאן מונה הכתוב את כל ארץ עבר הירדן באופן כללי, ולאחר מכן יפרש את גבולות כל שבט ושבט שנתן משה - למטה פלוני ולמטה אלמוני.
כׇּל־מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן אֲשֶׁר־מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם׃
"הוא נשאר מיתר הרפאים" - מאיזה רפאים? אומר רש"י: מאותם הרפאים שהכה כדרלעומר והמלכים אשר איתו, כמו שכתוב "ויכו את רפאים בעשתרות קרניים". אותם שנשארו מהם הם שהכה משה רבנו והורישם.
וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַגְּשׁוּרִי וְאֶת־הַמַּעֲכָתִי וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה אִשֵּׁי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ׃
השבט היחיד שלא קיבל נחלה הוא שבט לוי, ו"אישי ה' אלוהי ישראל הוא נחלתו" - הכוונה לקודשי המזבח, שאחרי שהקריבו על גבי המזבח את הראוי להקרבה, מה שנותר הוא חלקו. וזאת "כאשר דיבר לו", כפי שאמר ה' למשה שזה יהיה חלקם של הלויים.
ודאי שהלויים קיבלו ערים לשבת, אך אלו אינן נחלות. נחלה פירושה מקום שאדם מעבד בו את שדהו ומורישו לבניו, ואילו כאן מדובר בערים לשבתם בלבד. להתעסק בענייני ארציות לא היה תפקידם, אלא "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". תפקידם היה לעסוק בתורה, כפי שכותב הרמב"ם על שבט לוי, וענייני פרנסתם מוטלים על הציבור - התרומות והמעשרות ומתנות הכהונה והלוויה. ועל זה אומר הרמב"ם בסוף הלכות יובל, שלא רק שבט לוי, אלא כל מי שהבינו רוחו ומדעו ופרק מעליו עול החשבונות הרבים, הרי נתקדש קודש קודשים והוא כשבט לוי, כמפורסם.
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי־רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
אומר המצודת דוד: משה רבנו לא נתן להם את הנחלה בכללות כדי שיחלקו ביניהם, אלא הוא בעצמו חילק חלק כחלק לכל משפחה, וזהו "למשפחותם".
וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכׇל־מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת־נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת־אֱוִי וְאֶת־רֶקֶם וְאֶת־צוּר וְאֶת־חוּר וְאֶת־רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
חמשת המלכים הללו, שהם חמשת מלכי מדין, נקראים כאן "נסיכי סיחון". מבאר הרד"ק שבזמן שסיחון והאמורי ישבו בארץ, לפני שעם ישראל הכניע אותם, היו אלה נשיאי הארץ תחת ממשלת סיחון, שכן מדין הייתה תחת ממשלתו. לכן אל תתמה שהכתוב מגדירם גם כמלכי מדין וגם כנסיכי סיחון.
וְאֶת־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל־חַלְלֵיהֶם׃
מדוע מדגיש הכתוב "הקוסם"? אומר הרד"ק: להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם, ונבואתו הייתה לשעה. כלומר הייתה לו נבואה זמנית שקיבל מאת ה' בשביל עם ישראל, אך אל תחשוב שנביא היה במהותו. קוסם קסמים היה, העושה כל מיני פעולות שמפתיעות ומביאות את האנשים להאמין בכוחותיו, סוג של מכשף. ומוסיף הרד"ק אפשרות נוספת: לכבודם של ישראל בא אליו מלאך ה' לדבר את הנבואות ההן. ושתי האפשרויות בהחלט יכולות להשלים זו את זו.
שואל הרד"ק: כיצד מצאו את בלעם שם? הרי כתוב "וילך וישב למקומו". אומרים חז"ל: חזר לבקש שכרו על העצה שנתן למואב ולמדין להוציא את בנותיהם היפות, שיזנו ישראל עמהן ויהיה קצף ה' בהם. הלך לקבל את המשכורת, וכשבא לקבלה כבר תפסו אותו ונפרעו ממנו. וכשראה שנתקיימה עצתו, הלך למואב ולמדין לבקש שכרו מהם.
ויש להדגיש דבר חשוב: מי שבודק במקראות ימצא שבשום מקום לא נאמר במפורש שבלעם יעץ להחטיא את ישראל בבנות מדין. כתוב שם "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", ואחר כך כתוב שהלכו בנות מדין והחטיאו את עם ישראל, אך לא נאמר שהוא יעץ את העצה הזאת. חז"ל הם שגילו לנו שזו הייתה עצתו - אלוהיהם של אלו שונא זימה. משראה שאינו יכול להכניעם בדרך של קללה, אמר: נכניע אותם בדרך של חטא.
ומהו "אל חלליהם"? מסביר הרד"ק: עם חלליהם, וכמוהו רבים. ובתורה כתיב "על חלליהם", ואף "על" משמעה לעיתים "עם", כמו "ויבואו האנשים על הנשים", כלומר עם הנשים, ועוד דוגמאות כאלה.
ומביא הרד"ק מדרש: שהיו מלכי מדין עושים כשפים עם בלעם ופורחים באוויר מפני חרב ישראל. כיוון שהראה להם פנחס את הציץ, שעליו כתוב "קודש לה'", בטלו כל כוחות הקליפה והטומאה שלהם ונפלו על חלליהם - החללים למטה והם נופלים עליהם. ועוד אומרים חז"ל ב"על חלליהם", שעשו בבלעם ארבע מיתות בית דין: פנחס הרגו בחרב, וברגע שנפל הייתה כאן סקילה וכן הלאה, ובקיצור נעשו בו כל ארבע מיתות בית דין, נוסף על היותו חלל.
וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי־רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן׃
בני ראובן יושבים בעבר הירדן המזרחי, והיכן מסתיימת ארצם? בירדן, שמשם ואילך מתחיל עבר הירדן המערבי שהוא חלקם של שאר השבטים. ואומר המצודת דוד: "וגבול" - גם הערים הסמוכות לירדן נחשבו כחלק מגבולו של ראובן.
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה־גָד לִבְנֵי־גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
אֵלֶּה אֲשֶׁר־נִחַל מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה׃
הכתוב מונה את גבולות גד - יעזר וערי הגלעד, חצי ארץ בני עמון, מחשבון עד רמת המצפה, ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון עד קצה ים כנרת - ואת גבולות חצי שבט מנשה: ממחניים כל הבשן, כל ממלכות עוג, וכל חוות יאיר אשר בבשן שישים עיר, וחצי הגלעד ועשתרות ואדרעי לבני מכיר בן מנשה. וזה מה שראינו לעיל, שמשה רבנו לא רק נתן לשניים וחצי השבטים את עבר הירדן המזרחי, אלא חילק להם ממש למשפחותם, חלוקה מפורטת. וזהו "אלה אשר נחל משה בערבות מואב" - כפי כל הפירוט שראינו.
וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא־נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם׃
כבר הזכיר זאת לעיל בפסוק י"ד: "רק לשבט הלוי לא נתן נחלה אישי ה' אלוהי ישראל הוא נחלתו". מדוע חוזר ומזכיר כאן שוב? ועוד קושי מעלה המלבי"ם: שם נאמר "אישי ה' הוא נחלתו", וכאן נאמר "ה' הוא נחלתם". מה פשר השינוי?
מסביר המלבי"ם שהדבר יובן על פי הכתוב בתורה: "לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון", ואחר כך "ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו". תעקוב ותראה שגם שם המאמר כפול: תחילה "חלק ונחלה" ואישי ה' יאכלון, ואחר כך "נחלה" בלבד וה' הוא נחלתו. מדוע? מפני שמדובר בשתי בחינות.
הבחינה הראשונה: אין להם חלק בארץ. בשעה שמחלקים את ארץ ישראל על פי גורל, שאר השבטים מקבלים חלק כחלק ושבט לוי אינו מקבל חלק כמותם. על זה נאמר "אין לו חלק ונחלה עם אחיו", שאינם משתתפים בחלוקת הארץ. והסיבה: תמורת החלק בארץ ניתנים להם אישי ה', מתנות כהונה ולוויה. שאר השבטים יש להם שדות והם מעבדים אותם ומתפרנסים, ולשבט לוי אין שדות לעבד, וממילא פרנסתם ממתנות כהונה ולוויה.
הבחינה השנייה: אף שנתנו להם ערים לשבת ומגרשיהן, וזו הייתה להם לנחלה שהנחילוה לבניהם, בכל זאת נחלה זו איננה "בקרב אחיו". כלומר לא הפרישו להם ערים בעת החלוקה עצמה. לא היה כך שברגע שגורל שבט פלוני נפל במקומו, מיד הפרישו ממנו את ערי הלויים. אלא רק לאחר שסיימו לחלק לכל השבטים, נתנו להם ישראל מנחלתם - עיר בשבט זה ועיר בשבט זה. כל שבט בשלב הבא הקצה ערים לשבט לוי.
אין ללויים נחלה מרוכזת, ואי אפשר להצביע על מקום אחד ולומר שזהו מקום מושבם, אלא היו מפוזרים. ולפיזור הזה כמה מטרות. האחת: כדי שיקלטו את הרוצחים. כל ערי הלויים היו קולטות רוצחים בשגגה, ארבעים ושתיים עיר, ולכן היה צריך פיזור גדול, שיוכל הרוצח בשגגה להגיע במהרה מכל כיוון אל עיר מקלט לפני שישיגו גואל הדם.
עניין נוסף: עצם היות הלויים שרויים בקרב כל השבטים עושה אותם כמעין מגדלור. כשרוצים לחזק מקום, הדבר הראשון שעושים הוא להקים שם כולל, מקום תורה. יש גרעין, ומכאן המקום הולך ומתחזק, ואחר כך מקימים תלמודי תורה ושיעורי תורה וכן הלאה. הלויים היו נטועים ומפוזרים בכל ערי ישראל.
ודבר נוסף: מתנות כהונה ולוויה. לכל מקום הייתה עיר לויים בסמיכות אליו, ולשם היו מביאים את המתנות. אילו היה הכל מרוכז במקום אחד, מי היה מגיע עד קצה הארץ כדי לתת תרומות ומעשרות? אך משהיו הכהנים והלויים מפוזרים בערי הלויים, הייתה נגישות, וכל אחד יכול היה לתת בעיר הסמוכה אליו לכהנים שנמצאים שם.
דיברנו על כך בעבר בדרשות לפרשיות, ואומר בקצרה: הקדוש ברוך הוא רצה שלכל אחד ואחד מעם ישראל יהיה זכות וחלק בתורה, והחלק הזה נקנה בכך שאתה שותף בהחזקת הלוי, שהוא עובד ה' ולומד התורה, ונמצא שיש זכות לכל העם.
בזמנו אמרו לרב שך שמנחם בגין רוצה לתת מימון מלא לישיבות, להשוות אותן לחלוטין לאוניברסיטאות. אמר הרב שאינו מוכן בשום אופן, ולא יותר מחמישים אחוז. שאלוהו למה, והשיב: מה הזכות שלנו לגרוע מחלקם של כל היהודים שעד היום זכו בחלק בתורה בכך שהוזילו מכיסם ונתנו את מעשרותיהם? מה הזכות שלנו למנוע מהם את זה? אם יהיה לנו מאין, יאבדו האנשים האלה את זכותם. זה דבר אחד.
ודבר שני אמר הרב שך: כעת אנו נמצאים בממשלה שנותנת, אך מחר תקום ממשלה אחרת שתסגור את הברזים. ואם עשר שנים לא ניצור קשר עם תורמים והכל יבוא מכוח הממשלה, פתאום נגלה שאנו בפני שוקת שבורה - אין תורמים, אין קשרים, והמציאות תהיה קשה מאוד לעולם התורה. ובאמת כפי שחזה הרב כך היה: הייתה תקופה טובה, ולאחר מכן קיצצו בכל מה שאפשר והייתה תקופה קשה מאוד. והמזל היה שלא נותקו הקשרים עם התורמים, ועדיין הייתה דלת פתוחה אצלם, כי מעולם לא היה מימון מלא של עולם התורה.
וזהו מה שאומר המלבי"ם: רק לאחר שחילקו לכל השבטים, נתן והעניק כל שבט מחלקו מקום לישיבת הלויים. ומהי הסיבה? כי "ה' הוא נחלתו". זו כמו תרומת ה', שכל שבט מרים ומקדיש מחלקו: קיבל השבט כך וכך נחלה, ומחלקו הוא נותן חלק לצורך הלויים, וזה נחשב כהפרשה שהשבט מפריש. ולכן צריך להמתין עד לאחר החלוקה, שהרי רק אחרי שמחלקים יכול השבט להרים מחלקו ולתת.
ומטעם זה גם משה רבנו לא הפריש את ערי הלויים בחייו מנחלת בני גד ובני ראובן, ורק יהושע הפריש אותן לאחר סיום החלוקה, שכן קודם צריכים הם לקבל, ורק אחר כך מפרישים את התרומה מן החלק שלהם.
ובזה מתיישבים שני הפסוקים. לעיל בפסוק י"ד, לאחר שהזכיר באופן כללי את הכיבוש של משה ועוד לפני החלוקה הפרטית של בני גד ובני ראובן, בא הכתוב לומר שמשה לא חילק לשבט לוי כשבט בפני עצמו. שהרי הייתה סברה לומר: ארץ ישראל אמנם לא נתחלקה לשבט לוי, אבל עבר הירדן אינו מארץ ישראל, ואולי שם אין מניעה לתת להם. על כך אומר הכתוב: "אישי ה' הוא נחלתו" - אין להם חלק בפני עצמם בארץ כלל, לא במזרחי ולא במערבי, ופרנסתם מאישי ה'.
אדרבה, את חלקם הם צריכים לקבל מעם ישראל. העניין היה שישראל יפרישו מחלקם, כדי לזכות ולהיות שותפים בזכות הלויים, בהקרבת הקורבנות ובלימוד התורה. לכן היה צריך שיעשו זאת בהפרשה עצמאית לאחר שיקבלו את חלקם, ואז יפרישו ויתנו לכהנים וללויים ערים בארצם ובמחוזם. וכאן, בפסוק האחרון, לאחר שהזכיר את החלוקה הפרטית של כל שבט ושבט, בא הכתוב לומר שגם לאחר מכן לא נתן משה נחלה לשבט לוי, כלומר לא הפריש את ערי הלויים בחייו, לפי ש"ה' הוא נחלתם" וצריך שהדבר יינתן כתרומת ה' - ואין מפרישים תרומה אלא לאחר שקיבלת. לכן המתינו עד סוף החלוקה, ורק אז הפרישו את ערי הלויים.
פרק י"ג פותח בתוכחה עדינה ליהושע: הארץ "נשארה" בכוונה ולא "נותרה" מאליה, והשהיית הכיבוש עלתה בקיצור ימיו. הכתוב מונה את הארץ הנשארת בדרום אצל הפלשתים, במערב ובצפון, ומלמדנו את ההבדל בין ירושה, שהיא הורקת רשות ותהיה בידי ה', לבין נחלה, שהיא חלוקה לדורות המוטלת על יהושע. משם עובר הפרק לפירוט נחלות ראובן, גד וחצי מנשה שנחלו מידי משה, ובתוך כך נזכרים מלכי מדין נסיכי סיחון ובלעם הקוסם שבא ליטול שכר עצתו ונפרעו ממנו. הפרק נחתם בשני פסוקים על שבט לוי: אין לו חלק בארץ כשאר השבטים משום שאישי ה' הם נחלתו, וערי הלויים ניתנות רק לאחר החלוקה, כתרומת ה' שכל שבט מרים מחלקו - כדי שכל אחד מישראל יהיה שותף בזכות התורה והעבודה.