פרק י"ב בספר יהושע הוא פרק של סיכום. בסוף הפרק הקודם נאמרו שלושה דברים: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה", "וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם", ו"וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה". מבאר המלבי"ם, ששלושת העניינים הללו הם למעשה כותרות לשלושת הפרקים הבאים: "ויקח יהושע את כל הארץ" - זהו פרקנו, פרק י"ב, שמפרט את כל הכיבושים (ואגב זה מונה גם את כיבושיו של משה רבנו); "ויתנה יהושע לנחלה" - זה עניינם של פרקים י"ג-י"ד, ואגב זה מתפרשת גם חלוקתו של משה בעבר הירדן; ובסוף פרק י"ד מסיים ב"והארץ שקטה ממלחמה". ובואו נראה עתה את הפרק שלנו, העוסק בחלק הראשון.
וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת אַרְצָם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ מִנַּחַל אַרְנוֹן עַד הַר חֶרְמוֹן וְכָל הָעֲרָבָה מִזְרָחָה׃
כאן מפרט הכתוב את כל מה שנכבש עד עתה, ולכן הוא פותח דווקא מן ההתחלה. ומה היא ההתחלה של כיבוש הארץ? אין זו התחלתו של יהושע אלא של משה רבנו. לפיכך הכתוב פותח בעבר הירדן המזרחי, בארצות סיחון ועוג.
סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן מֹשֵׁל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְתוֹךְ הַנַּחַל וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃ וְהָעֲרָבָה עַד יָם כִּנְרוֹת מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח מִזְרָחָה דֶּרֶךְ בֵּית הַיְשִׁמוֹת וּמִתֵּימָן תַּחַת אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה׃
כל התחומים הללו הם מקומה של ארץ סיחון, מנחל ארנון בדרום ועד יבוק הנחל שהוא גבול בני עמון, וכולל את הערבה עד ים כנרת ועד ים המלח.
וּגְבוּל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הַיּוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי׃ וּמֹשֵׁל בְּהַר חֶרְמוֹן וּבְסַלְכָה וּבְכָל הַבָּשָׁן עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַחֲצִי הַגִּלְעָד גְּבוּל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן׃
כאן עובר הכתוב לתאר את ארצו של עוג מלך הבשן, ובכך משלים את פירוט הכיבושים הראשונים - אלה שנעשו כבר בימי משה רבנו.
מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִכּוּם וַיִּתְּנָהּ מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה יְרֻשָּׁה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה׃
מדוע מדגיש הכתוב פעמיים "משה עבד ה'", ולא היה מסתפק ב"משה" או ב"משה ובני ישראל"? אומר המלבי"ם: ללמדך שעשה זאת על פי ה'. שהרי לכאורה סיחון ועוג אינם שייכים לארץ ישראל, ועם ישראל מוזהרים שלא לכבוש את חוץ לארץ קודם שישלימו את כיבושה המלא של ארץ ישראל, כמובא בספרי. וכן גם מה שנתן את הארץ הזאת לראובני ולגדי - עשה זאת מצד היותו עבד ה' ובפקודת ה', אף שלכאורה על פי ההיגיון לא היה נכון לעשות כן. הכתוב בא ואומר לך: כך נעשה על פי ה'.
וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן וְעַד הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם׃
עתה מתאר הכתוב את כיבושיו של יהושע. שים לב: אין הוא מזכיר כאן את כל הארץ כולה, אלא רק את החלק שיהושע כבש בחייו, שכן בפרק הבא נראה שנשארו עוד חלקים נכבדים שכיבושם לא הושלם.
בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבָעֲרָבָה וּבָאֲשֵׁדוֹת וּבַמִּדְבָּר וּבַנֶּגֶב הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃
מבאר המלבי"ם: ברשימת המלכים שלפנינו יש מלכים רבים שאת ארצם לא כבש יהושע בחייו. המלכים עצמם נהרגו במלחמה בידי יהושע, אך הארץ לא נכבשה. כך מלך ירושלים, מלך גזר, מלך בית אל, אפק, תענך, מגידו ודור - כל אלה רק המלכים הוכו, אבל תחומיהם וארצותיהם עדיין לא נכבשו.
חלק מן המלכים המוזכרים כאן כבר התבארו לנו בספר: מלך יריחו, ירושלים, חברון, ירמות, לכיש, דביר, עגלון, גזר, לבנה ומקדה - את כולם ראינו בפרק י', שהוכו בפעם אחת. מלך חצור, מדון, שמרון ואכשף - ראינו בפרק י"א. ומלך בית אל, אף שלא נזכרה שם מיתתו במפורש, בוודאי מת כאשר בא לעזור לעי, כפי שראינו בכיבוש העי. נמצא שיש לפנינו שבעה עשר מלכים המוזכרים בפירוש. וארבעה עשר המלכים הנותרים (מתוך שלושים ואחד) נכללים במה שנאמר בפרק י"א: "וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם" - "את כל מלכיהם" כולל את כל השאר שלא נזכרו במפורש. ואלה שנתפרשו כאן במקרא הם הגדולים והמוכרים יותר.
נדגיש כאן את מה שכותב הרמב"ן בפרשת מסעי (ל"ה, י"ד). לכאורה יש כאן מעין "אינפלציה" של מלכים - שלושים ואחד מלכים בשטח כה קטן? אומר הרמב"ן: לכל מושל עיר יקראו מלך, וייתכן שכך היה המנהג בדורות ההם, שכל אדון עיר נקרא מלך. כלומר כל אחד מאלה שנמנים כאן הוא מושל עיר, ובתור מושל עיר הוא נקרא מלך, שהוא המולך על אותה עיר. וכך היה בזמנים הקדומים. וחז"ל אומרים שיש בזה ביטוי למעלתה של ארץ ישראל, שכל מי שהיה כאן אך מושל עיר - כבר נקרא מלך. על כל פנים, ריבוי המלכים כאן מלמד על ריבוי הערים: לפעמים היה מרחק של מילין בודדים בין עיר לעיר, וכאן מלך וכאן מלך, בכל עיר מושל בפני עצמו.
מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד׃ מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַיִם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד׃ מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶחָד מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶחָד׃ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן אֶחָד מֶלֶךְ גֶּזֶר אֶחָד׃ מֶלֶךְ דְּבִר אֶחָד מֶלֶךְ גֶּדֶר אֶחָד׃ מֶלֶךְ חָרְמָה אֶחָד מֶלֶךְ עֲרָד אֶחָד׃ מֶלֶךְ לִבְנָה אֶחָד מֶלֶךְ עֲדֻלָּם אֶחָד׃ מֶלֶךְ מַקֵּדָה אֶחָד מֶלֶךְ בֵּית אֵל אֶחָד׃ מֶלֶךְ תַּפּוּחַ אֶחָד מֶלֶךְ חֵפֶר אֶחָד׃ מֶלֶךְ אֲפֵק אֶחָד מֶלֶךְ לַשָּׁרוֹן אֶחָד׃ מֶלֶךְ מָדוֹן אֶחָד מֶלֶךְ חָצוֹר אֶחָד׃ מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן מְרֹאון אֶחָד מֶלֶךְ אַכְשָׁף אֶחָד׃ מֶלֶךְ תַּעְנַךְ אֶחָד מֶלֶךְ מְגִדּוֹ אֶחָד׃ מֶלֶךְ קֶדֶשׁ אֶחָד מֶלֶךְ יָקְנְעָם לַכַּרְמֶל אֶחָד׃ מֶלֶךְ דּוֹר לְנָפַת דּוֹר אֶחָד מֶלֶךְ גּוֹיִם לְגִלְגָּל אֶחָד׃ מֶלֶךְ תִּרְצָה אֶחָד כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד׃
בספר "חומת אנך" מבאר החיד"א מדוע נכתב אצל כל מלך ומלך "אחד", מה שנראה לכאורה מיותר. הדבר בא לומר, כפי שחז"ל מלמדים אותנו, שכל מלך - גם אם הייתה לו מלכות גדולה בסוף העולם - לא היה נחשב למלך חשוב אם לא הייתה לו ממלכה גם בארץ ישראל, כמו שנאמר "אֶרֶץ צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם". לכן כתוב "מלך יריחו אחד", "מלך ירושלים אחד": שלא תחשוב שהמושל ביריחו היה דוכס או שר, בדרגה נחותה. הכתוב אומר לך שהוא נקרא מלך; מלך יריחו היה נחשב מלך גדול, שמדינות רבות היו תחתיו, ועם כל זה הוא נקרא על שם העיר שבארץ כנען ולא על שם אותן מדינות. ולכן נכתב "אחד" - להורות שהיה מלך אדיר, אחד המיוחד שבכולם. וכך ביחס לכל המלכים.
בספר "לב אהרן" מבאר באופן אחר: "אחד" בא לומר שכל אחד מהם היה אחד לעצמו. היה מקום לחשוב שכולם היו תלויים זה בזה, ואם אחד נופל - ממילא נופלים גם האחרים, שכל אחד נסמך על חברו. בא הכתוב ואומר לא כן: "מלך יריחו אחד", "מלך ירושלים אחד" - כל אחד מהם היה בלתי נתלה בזולתו, כל אחד עצמאי בפני עצמו, והיה בזה פלא גדול שיהושע כבש את כולם.
במדרש רבה בפרשת וירא מובא: רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי פרנך משום רבי יוחנן: "מלך יריחו אחד" - מה תלמוד לומר "אחד"? אלא הוא ואנטיקסר שלו. כלומר, מלבד המלך עצמו היה עמו גם שר חשוב, משנה למלך. "מלך יריחו" - זה המלך, ו"אחד" - כלומר ועוד אחד. וכך בכל המלכים: המלך ועוד אחד שהוא המשנה למלך והשר החשוב שלו. ונמצא שבסך הכול היו שישים ושניים מלכים, שכן עם כל מלך עיקרי היה עוד מלך אחד נוסף.
ומוסיף החיד"א, שמה שהיו כאן שלושים ואחד מלכים בא לרמוז על מניין "א-ל" - אל"ף ולמ"ד, שלושים ואחד. כי א-ל זועם עליהם, על הגויים, ומאידך גיסא חסד א-ל חופף על עם ישראל.
הגמרא אומרת: אמר רבי חנינא בר פפא, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח, חוץ משירה זו - הכוונה עשרת בני המן - ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה.
ונבאר: "אריח על גבי לבנה" הוא האופן שאנחנו רואים בספר תורה בשירת הים ובפרשת "ויסע" - השורה מחולקת, יש מקום אוויר פנוי בין שני קטעי כתב, ובשורה שמתחתיה, תחת מקום האוויר הפנוי יש כתב, ותחת מקום הכתב יש אוויר פנוי. "אריח" הוא הכתב, ו"לבנה" הוא מקום הליבון, המקום הלבן. כל השירות בנויות כך, חוץ משתיים: עשרת בני המן ומלכי כנען, שהם כתב על גבי כתב ולבן על גבי לבן. בעשרת בני המן, למשל, כל החלק האמצעי של העמוד פנוי - לבנה על גבי לבנה על גבי לבנה; ומצד ימין כל ה"ואת" - אריח על גבי אריח, ומצד שמאל השמות - גם כן אריח על גבי אריח. וכך גם נכתב עניינם של המלכים בספר יהושע.
ומה הטעם? אומרת הגמרא: מאי טעמא - שלא תהא תקומה למפלתן. כלומר, זה על גבי זה, אין תקומה למפלתם, כמו אחד קובר את השני.
ויש להוסיף: הר"ן מציין שגם שירת האזינו כתובה אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, והסיבה מפני שגם בה יש מפלתם של רשעים, כמו שנאמר "מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב", "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו". וכך גם המהרש"א בחידושי אגדות כיוון לדעתו של הר"ן. ויש הסבר נוסף לחלק: שכל השיטין של פרשת האזינו ארוכות, ואין הדבר דומה ממש לעשרת בני המן, ששם יש רווח גדול באמצע והוא מקום מפלתם של רשעים; בהאזינו מקום ה"לבנה על גבי לבנה" צר יותר, ולכן היא שונה במקצת ממלכי כנען ומעשרת בני המן.
"אחיה אדם" מביא ששאלו פעם את הגר"א: מדוע נאמר "שלא תהא תקומה למפלתן"? היה צריך לומר "שאין תקומה למפלתן". מהו "שלא תהא", כביכול דבר עתידי, והרי כל אלה כבר מתו? הגר"א ענה שם תשובה ארוכה, והביא ראיה לכך מעניינו של פרעה, ותורף התשובה: כל המלכים האלה, וכל בניו של המן, וכל שרי מצרים ושרי האומות - הם בעצם שרים בשמיים. ואף שהפלנו את האומה כאן למטה, פעמים רבות השר עדיין קיים. על זה אנו אומרים "שלא תהא תקומה למפלתן" - שאף שהאומה כאן נכחדה, אנו מקווים שגם השר שבשמיים ייכחד. ולכן נאמר הדבר בלשון עתיד.
פרק י"ב הוא פרק הסיכום של הכיבוש. הוא פותח בכיבושי משה רבנו בעבר הירדן - ארצות סיחון ועוג - ומדגיש "משה עבד ה'", ללמדנו שהכיבוש והנתינה לראובן, גד וחצי מנשה נעשו על פי ה' ולא על פי חשבון אנושי. אחר כך מונה את כיבושי יהושע בעבר הירדן המערבי, ומפרט שלושים ואחד מלכים, שבעה עשר מהם שנתפרשו בפרקים הקודמים והשאר בכלל "ואת כל מלכיהם לכד יהושע". חלק מן המלכים הוכו אף שארצם לא נכבשה בימי יהושע. הרמב"ן מלמד שכל מושל עיר נקרא מלך, וריבוי המלכים מלמד על ריבוי הערים ועל מעלת הארץ; החיד"א ו"לב אהרן" מבארים את המילה "אחד" החוזרת - גדולתו של כל מלך ועצמאותו; והמדרש דורש "הוא ואנטיקסר שלו". ולבסוף, צורת כתיבתם אריח על גבי אריח - שלא תהא תקומה למפלתן, לא לאומות למטה ולא לשריהן למעלה.