פרק י"א בספר יהושע פותח שלב חדש במלחמות הכיבוש. עד כה עסקנו באגף הדרומי של ארץ ישראל: חמשת המלכים והערים שסביבם, שעליהם נאמר "ואת כל המלכים האלה ואת ארצם לכד יהושע פעם אחת". אין לחשוב שבזה הסתיימה המלאכה, כפי שהדגיש המלבי"ם לעיל, אלא כל אותם כיבושים היו בדרום הארץ. כעת מתקבצים כל מלכי הצפון לברית מלחמה אחת גדולה, עם רב וסוס ורכב, ומכאן הפרק הולך ומתאר את הניצחון, את כיבוש חצור, ואת סיום שבע שנות הכיבוש ב"והארץ שקטה ממלחמה".
כינוס מלכי הצפון
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל־יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ אַכְשָׁף׃
אומר המלבי"ם: אחרי שנכבשו חמשת המלכים ועוד ערים שהיו בצד הדרומי, מתקבצים כעת המלכים שבצד צפון. הרלב"ג מוסיף שכאן ניסו האומות להקדים תרופה למכה: הם עשו חשבון שאם יהושע ימשיך ויתקדם, הוא יכבוש אותם אחד אחד ויוכל להם. אבל אם יתקבצו כולם לגדוד אחד גדול, יוכלו להשיב מלחמה שערה ולהתגונן כנגדו. ולכן הם באים עם רב כחול אשר על שפת הים כדי להילחם עם ישראל.
וְאֶל־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנְרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם׃
מלך חצור קורא לכל אותם מלכים שהזכרנו - יובב, מדון, אכשף - וגם לכל המלכים אשר מצפון, כדי שיבואו יחד להילחם כנגד יהושע. "נגב כנרות" מסביר הרד"ק: דרום כנרת. וכנרת היא גינוסר, מקום שחז"ל מתארים אותו כמקום שמן ביותר. הגמרא מספרת שהיו יושבים ואוכלים מפירות גינוסר, וזבוב שהיה עולה על האף היה מחליק מרוב השומן שעל פניהם, מחמת הפירות המיוחדים שבארץ גינוסר. ו"נפות דור" - נפות הן מחוזות, הגלילות של אותו מקום. וזה גם פירוש הביטוי "יפה נוף": לא במובן שהמראה שם נאה, אלא שהמחוז נאה. נוף הוא כמו נפה, ונפת דור היא מחוז דור.
הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה׃
את כל המלכים הללו, שהם באגף הצפוני, מגייס מלך חצור למלחמה.
ארץ המצפה - מקום המסוגל לישועה
מהי "ארץ המצפה"? הרד"ק מבאר שכל המלכים נועדו בארץ המצפה להילחם עם יהושע, ומעיר שאת המצפה אנו פוגשים פעמים רבות כמקום של ריכוז, שאליו היו מתקבצים ישראל תמיד. כשהיו צריכים להתאסף, היו מתאספים אל המצפה. הסיבה היא שבמקום הזה הייתה ישועה גדולה. ייתכן מאוד גם שהיה זה מקום פתוח שיכול להכיל קהל רב, ולכן היו מתקבצים דווקא לשם.
מוסיף הרד"ק: במלחמת יהושע עם חמשת המלכים אף שהייתה שם תשועה גדולה, היו שם רק חמישה מלכים ולא יותר. וכאן אתה רואה כמות אדירה של מלכים שבאים ומתכנסים, וכאן באמת זקוקים לישועה גדולה. וייתכן מאוד שדווקא כאן בנה יהושע מזבח במצפה, בגלל התשועה הגדולה שהייתה שיכלו לכל המלכים הללו. ומאותה שעה, בכל זמן שעם ישראל היו זקוקים לישועה או למלחמה ולהצלה מיד אויביהם, התקבצו אל המצפה - שכן שם היה מזבח, שם הייתה ישועה, והמקום כבר היה בבחינת מקום המסוגל.
וכך אנו מוצאים ביפתח "לפני ה' במצפה"; בדבר פילגש בגבעה נאמר "אל ה' המצפה"; שמואל אומר במלחמת פלשתים "קבצו אליי כל ישראל המצפתה"; וכשהוא ממליך את שאול - "ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה". אומר הרד"ק: אתה רואה מכאן ששם היה מזבח, ושהיה זה מקום מקודש לתפילה ולקיבוצם של ישראל בכל עת שהיו זקוקים לישועה.
עם רב וסוס ורכב - שינוי מאזן הכוחות
וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל־מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם־רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב־מְאֹד׃
אומר המלבי"ם: לא ערב ליבם ללכת יחידים כמו הקודמים, ולכן התקבצו יחד. ויש כאן עוד שינוי איזון: הם מביאים סוס ורכב, מה שלא היה קודם.
וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל־מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׂרָאֵל׃
"ויוועדו" - מצודת ציון מפרש שזה לשון ועד ואסיפה, כלומר נאספו, לשון התוועדות. המלבי"ם לעומת זאת מפרש שזה לשון קביעת מועד: קבעו זמן שבו יתכנסו כולם, זמן לקיבוץ המלכים. והם באים וחונים יחדיו אל מי מרום להילחם עם ישראל.
"אל תירא מפניהם" - ציווי לא לחשוש
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
כאן החשש גדול מאוד: אין זו מלחמה בחמישה מלכים אלא בכמות עצומה של מלכים, ולכן יהושע זקוק לעידוד וחיזוק מאת ה'. "מחר כעת הזאת" - בעוד עשרים וארבע שעות, בנקודת הזמן הזאת בדיוק, אנוכי נותן את כולם חללים לפני ישראל.
המלבי"ם מסביר שהאזהרה "אל תירא מהם" היא כלשון התורה "וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם". זה ציווי מן התורה, שהתורה מזהירה את העם היוצא לקרב לא לחשוש מפני המלכים או מפני האויב. מדוע? כיוון שברגע שמתחילים חששות, יש כאן התחלה של מורך לב, והסיכוי שיפלו בקרב גדול מאוד. לכן הכהן המשוח, לפני שהיו יוצאים לקרב, היה מוסר שיחת מוטיבציה לחיילים: תדעו לכם שכל מי שבוטח בה' ויודע שהוא נלחם מלחמת ה', מובטח לו שיחזור בשלום. והיה מדבר איתם דברי חיזוק ועידוד, כדי שהעם ילכו מתוך אמונה וביטחון בה'. ויש בזה איסור - "אל תירא מהם". ולכן כאן מזהיר הקדוש ברוך הוא את יהושע לא לחשוש.
"את סוסיהם תעקר" - שלא יבטחו בסוסים
מדוע נצטווה יהושע לעקר את הסוסים? אומר המלבי"ם: הרי יש לנו אזהרה שהמלך מוזהר שלא ירבה לו סוסים, וכאן, כשהאויב בא עם עם רב וסוסים רבים, יש פיתוי גדול לקחת את הסוסים ולהשתמש בהם לצורך המלחמות. לכן נצטוו לעקר אותם. ומהו "תעקר"? להסיר את פרסותיהם, את החלק התחתון של רגליהם - העיקר שלהם - בצורה כזו שמצד אחד הסוסים לא ימותו והם יכולים להמשיך לרעות באחו, ומצד שני הם אינם כשירים עוד לקרב. הסוס עדיין יכול להלך, אבל לא לרוץ ולא לעשות מלחמה. ובזה לא ישתמשו בהם להרבות סוסים לעם ישראל או למלך, שהתורה מזהירה שלא לבטוח על סוסים רבים אלא לדעת שהישועה לה' ולבטוח בו במלחמה.
ההפתעה והרדיפה
וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל־מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם׃
הם מתכנסים ומתאספים למלחמה ואינם מצפים שאנחנו נפתיע אותם - וזה מה שקרה. הפתענו אותם עוד לפני שהם חשבו להפתיע אותנו.
וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד־צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד־בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לָהֶם שָׂרִיד׃
ה' מוסר אותם ביד ישראל, והם מכים אותם ורודפים עד צידון רבה. אומר הרד"ק: מכך שנאמר "צידון רבה", כנראה הייתה גם צידון זוטא, צידון זעירא, וכשכתוב צידון הגדולה בא הכתוב להבדילה מן הקטנה. ומהו "משרפות מים"? תרגום יונתן מתרגם "חריצי ימא": היו עושים חריצים באדמה, מי הים היו נקווים לתוכם, השמש הייתה מייבשת את המקום, המלחים היו מתגבשים למטה, והיו מפוררים אותם ומוכרים כמלח. בדרך הזו היו מפיקים מלח ממי הים.
וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ יְהוָה אֶת־סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
יהושע עושה בדיוק כאשר ציווה ה'. אומר הרד"ק: הכתוב בא ללמדנו שלא תחשוב שהדבר נאמר בדרך המלצה או רשות בלבד, אלא בדרך ציווי גמור. ולכן מיד כשהוא מסיים את המלחמה, זה מה שהוא עושה - את הסוסים הוא מעקר.
למה דווקא כאן נצטוו על הסוסים
שואל הרד"ק: מדוע האזהרה הזאת נאמרה דווקא כאן? בכל המלחמות הקודמות לא ראינו ציווי כזה. ומשיב תשובה פשוטה: כיוון שבמלחמות הקודמות לא היו סוסים ומרכבות. ולא מפני שזה נשק חדיש שרק עתה חשבו עליו, אלא שבמלחמות הקודמות נכנסנו אנחנו אל הערים כדי להילחם, וכשנכנסים לעיר אין סוסים ומרכבות. סוס ורכב יש כאשר יש התקפה של צבא מול צבא בשדה. גם חמשת המלכים באו כדי ללכוד את גבעון, ולא היו זקוקים לסוס ורכב. אבל כאן יוצאים למלחמה פנים אל פנים, ולכן הם באים עם סוס ורכב, וכאן זקוקים ישראל לאזהרה. וכלשון הרד"ק: לפיכך לא רצה האל יתברך שיבוזו ישראל להם הסוסים והמרכבות, כדי שלא יבטחו בהם ויחשבו בליבם כי עם הסוסים יעשו המלחמות. שלא יאמרו: יש לנו עכשיו נשק חדיש, איתו ננצח את הקרבות. אלא "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", ואם כן איננו זקוקים לא לרכב ולא לסוסים שלהם.
כיבוש חצור - ראש כל הממלכות
וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת־חָצוֹר וְאֶת־מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב כִּי־חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה׃
מדוע הוא פותח בחצור? מפני שחצור הייתה אז ראש כל הממלכות, ולכן כנגדה נלחם תחילה. כידוע, כאשר נלחמים כנגד העיר המרכזית ואתה מפיל אותה, הרבה יותר קל להפיל אחר כך את שאר הערים, שכן האנשים אומרים: אם את העיר המרכזית הפיל, אם היא לא יכלה לו, מה יעשו אזובי הקיר? והדבר מטיל מורך בליבם. זו הייתה גם הסיבה שראינו בעבר שיריחו נלכדה תחילה: יריחו הייתה עיר מרכזית מאוד, עם חומות רבות וגדולות, וממילא הדבר היה אמור לתת לה את ההבטחה הגדולה ביותר שלא תיפול ביד יהושע. ודווקא אותה כובש יהושע תחילה, להוכיח שגם העיר הגדולה נופלת בידינו, ואם כן אין לכם אפילו מה לחשוב להילחם כנגדנו.
ואגב, מלך חצור הוא זה שאסף את כולם למלחמה, ודווקא משום שהוא היה מלך העיר המרכזית. מלך קטן אינו יכול לאסוף את הגדולים למלחמה, שיאמרו לו: איני מקבל ממך הוראות. אבל מלך חצור, שנחשב לעיר הגדולה שם, יכול היה לאסוף את כולם. ולכן יש כאן שני דברים: א' הוא אסף את כולם למלחמה, ב' הוא ראש כל הממלכות האלה - ולכן אותו הכה תחילה.
"לא נותר" ו"לא השאירו" - דקדוק נפלא במלבי"ם
וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לְפִי־חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל־נְשָׁמָה וְאֶת־חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
כאן כתוב "לא נותר כל נשמה", ולהלן בפסוק י"ד כתוב "עד השמידם אותם לא השאירו כל נשמה". שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין "השאיר" לבין "הותיר"? והוא משיב הבדל נפלא, שאם נדקדק בו נראה שגם בלשוננו אנו מבינים אותו כך. "השאיר" הוא בכוונת תחילה, ואילו "נותר" הוא מעצמו. אדם אומר: השארתי לך שם כמה ארגזים, קח אותם - ולא יאמר "הותרתי לך". לעומת זאת, כשיש משהו מיותר הוא אומר: קח, זה נותר פה. לשון מיותר, נשאר מעצמו.
לפי זה, בפסוק ח' ובפסוק י"ד הניסוח הוא "לא השאירו", כלומר לא השאירו בכוונה - ואמת שהיו חלק שנמלטו, אומר המלבי"ם, מבלי דעת, שלא בכוונה. אבל כאן, בחצור, הכתוב מדגיש "לא נותר": לא רק שלא השאירו בכוונה, אלא אפילו לא נותר מאומה מעצמו. את כולם הרגו.
שבע שנות כיבוש והערים העומדות על תילן
וְאֶת־כָּל־עָרֵי הַמְּלָכִים־הָאֵלֶּה וְאֶת־כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי־חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה׃
אומר המלבי"ם: "לכד יהושע" - לא היה זה בבת אחת, אלא בשבע שנים של כיבוש, כמו שמבואר להלן בפסוק י"ח.
רַק כָּל־הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל־תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֶת־חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ׃
מהו "העומדות על תילם"? הרד"ק מסביר: עומדות בחזקתם, בחזקם, כלומר שלא הפילו את חומותיהן כאשר לכדו אותן. ומצודת דוד מסביר "על תילם" - בגובהם, ואותו רעיון: שלא נפלו החומות בזמן שכבשו אותן. וזה במובן "עיר על תילה", תל הוא ביטוי למקום גבוה, ולכן חומות העומדות על תילן הן חומות העומדות בגובהן. את כולן לא שרף, אלא רק את חצור, וכפי שאמרנו: כיוון שחצור הייתה ראש הממלכות, בשריפתה יפחדו שאר העמים והמלכים הנשארים.
מדוע דינה של חצור בשריפה - דברי המדרש
על שנאמר כאן "כאשר ציווה משה עבד ה'", אומר המדרש: משה מסר לו שישרוף את חצור, ועל פיו עשה יהושע ושרף את חצור. וכן אמרו: רבי אליעזר אומר, במסורה שרפה - כלומר כך נמסר לו ליהושע ממשה רבנו, שיקבל את המסר לשרוף את העיר חצור. הקדוש ברוך הוא אמר למשה, ומשה אמר ליהושע.
ועוד אומרים חז"ל: ביקשו לרדוף ולא הניחם הקדוש ברוך הוא. כלומר האומות רצו לרדוף אחרי עם ישראל, וה' לא נתן להם. והיכן התכנסו? בחצור. וכיוון שכך, שרפה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים: כאשר אנחנו עושים את המלחמה בדרך הטבע, אנו הלוקחים את השלל. אבל כאשר ה' עושה לכם את המלחמה, השלל הוא קודש, כמו שהיה ביריחו - ה' נלחם להם ביריחו ולכן יריחו הייתה קודש. ולפי המדרש זה נפלא מאוד: היה כאן נס והצלה, הם התכנסו בחצור כדי לרדוף אחרינו, ומי שנלחם כנגדם היה הקדוש ברוך הוא, ולכן הדין הוא שממונם בשריפה. ומוסיף הרד"ק שזה אחד משלושה מקומות שנתכנסו אומות העולם לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניחם הקדוש ברוך הוא.
וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק אֶת־כָּל־הָאָדָם הִכּוּ לְפִי־חֶרֶב עַד־הִשְׁמִדָם אוֹתָם לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל־נְשָׁמָה׃
וזה כציווי ה' שלא להותיר כל נשמה. את שלל כל הערים לקחו, ולכאורה משתמע שאף בחצור, שאותה שרפו, השלל לא נאסר. שדין העיר בשריפה פירושו שאין נכנסים לדור בבתיהם אלא שורפים את העיר, אבל את שללם ייתכן מאוד שגם הוא בכלל "כל שלל הערים בזזו להם".
"לא הסיר דבר" - מסורת מדויקת ממשה ליהושע
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן־צִוָּה מֹשֶׁה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
כל מה שה' ציווה את משה, לא החסיר משה מאומה מלמסור בידי יהושע. כמו שכתוב "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" - כמו שקיבלה כך מסרה. והגם שאם היה הכיבוש על ידי משה היו בו ניסים יותר מאשר על ידי יהושע, בעצם המצווה - איך לכבוש - לא שינה במאומה. הכיבוש, החלוקה, הכול היה כדבר ה' אל משה וכדבר משה אל יהושע. ואומר המדרש: אף מה שלא ציווה אותו בפירוש, כיוון מדעתו למה שציווה ה' את משה - וזו כוונת "לא הסיר דבר".
גבולות הכיבוש: ארץ הגושן וההר החלק
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת־כָּל־הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל־אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת־הַשְּׁפֵלָה וְאֶת־הָעֲרָבָה וְאֶת־הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה׃
מהי "ארץ הגושן"? אומר הרד"ק: אין זו גושן של מצרים, אלא שני מקומות נבדלים הם. אך מאידך מביא הרד"ק גם מדרש, שהיה זה גושן של ארץ מצרים והיא נבלעה בתוך הרי ישראל, כמו שנאמר "ויעל לקראת אביו גושנה" - מלמד שהיו בעלייה כלפי ארץ ישראל. ובזכות שיהודה הלך בשליחות אביו להורות לפניו גושנה, זכה שהחלק שלו יהיה ארץ גושן, שנחשבה מקום משובח. ולפי זה מדובר במקום שנמשך ממצרים, מקצה מצרים ועד קצה ארץ ישראל. ו"הר ישראל" - מבאר מצודת דוד שזה המקום שבו ישב ישראל אבינו, ונקרא על שמו.
מִן־הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד־בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן וְאֵת כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם׃
לכאורה יש כאן תרתי דסתרי: או חלק או שעיר. אבל אין זו קושיה, שההר הוא חלק והוא עולה ומגיע אל מקום שנקרא שעיר. ומהו "ההר החלק"? רש"י מביא "טורא שעיעא", מחליק: ההר עצמו היה חלק, ומי שהיה עולה עליו היה קשה לו הטיפוס והיה מחליק. "שעיעא" פירושו חלק, וכן "ועשו איש שעיר" ולעומתו "ויעקב איש חלק" מתרגם "גבר שעיעא". וזה הביטוי שמשתמשים בו היום "מגולח למשעי", כלומר באופן חלק. וההר הזה הוא "עד בעל גד" במיצר המזרחי, אומר רש"י, ולא הספיק יהושע לכבוש בחייו את כל המיצר עד הצפון, כמובא בתוספתא. והרד"ק מביא בשם תרגום יונתן "טורא פליגא", ומפרש שאין "חלק" מלשון מחליק, אלא מלשון נחלק: ההר שחלקו נחצה לפה וחלקו נחצה לשם, ההר הנחלק.
"ימים רבים" - מלחמות שאין בהן אסטרטגיה
יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה׃
שואל הרד"ק: והרי קודם נאמר שאת כולם לכד יהושע פעם אחת? ומשיב שאין זה קשה: שם מדובר בחמשת המלכים ובמלכים שנלכדו בדרום, ובאותם לכד יהושע פעם אחת. אבל כאן מדובר במלחמת הצפון, ועליה נאמר "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה".
ובדרך אגב: פעם למד יהודי אחד במכללה צבאית בארצות הברית, ששם לומדים אסטרטגיות קרב, כיצד נלחמים ובאיזו צורה, ומנתחים מלחמות היסטוריות - איך התנהלה המלחמה, מה הביא לניצחון ומהן הטעויות האסטרטגיות של הצד המפסיד. אחרי אחת ההרצאות שאל את המרצה: מדוע בכל ההרצאות שלך אינך מביא אף סיפור אחד מן המלחמות של עם ישראל? היו שם ניצחונות מזהירים, יש הרבה מה ללמוד מהם. אמר לו המרצה: אתה יהודי? בוא אליי לחדר, אני רוצה לדבר איתך. אותו יהודי נבהל מעט, שמא יש כאן אנטישמיות. וכשהגיע, אמר לו המרצה: תראה, אנחנו מנתחים מלחמות שנעשו בכוח החרב, מלחמות שהאסטרטגיה הכריעה אותן. אבל המלחמות שהיו בארץ ישראל - כולן ניסים, ואין לנו מה לנתח בהן. אין שום היגיון טבעי שעם ישראל יצליח בשישה ימים במה שעשה, ואין היגיון טבעי שכל צבאות ערב שבאים לתקוף מדרום מחליטים יום אחד לעצור את התקיפה, כמו במלחמת יום הכיפורים. בהיגיון פשוט הם היו אמורים להגיע לכאן ולכבוש הכול, והם מעצמם החליטו לעצור, וגם אלמנט ההפתעה היה מאוד לרעתנו. יש כל מיני הסברים על ניסים ועל חששות שחששו שמא מאגפים אותם, ולכן נעצרו - אבל אלה ניסים, ומניסים אין לנו מה ללמוד. צריך ללמוד דברים שיש בהם אסטרטגיה.
מדרש: מדוע חי יהושע רק מאה ועשר שנים
אומר הרד"ק: ויש בו דרש, שנענש יהושע על שנתעצל במלחמת המלכים, כמו שנאמר "ימים רבים". והקושיה היא: הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", ומשה חי מאה ועשרים שנה, ואם כן גם יהושע היה אמור לחיות מאה ועשרים - ומדוע חי מאה ועשר? אלא אמר יהושע: אם אנחיל את הארץ במהרה לישראל, הרי אני מת מיד, כמו שהיה אצל משה רבנו, שברגע שסיים את מלאכתו נפטר מן העולם. אמר יהושע: אם אסיים את המלאכה מהר, אמות מהר, ולכן אמתח את המלחמות ובזה אאריך ימים.
ואין לחשוב שכוונתו הייתה לעצמו. מה ייתן לאדם בן מאה ושלושים או מאה וארבעים אם תוסיף לו עוד עשר שנים? עוד הנאות? מה יש לו בזה? אלא כל הרווח היה שעל ידי כן יישאר העם צדיקים ועובדי ה' עוד שנים - זה היה החשבון שלו. אבל הטעות הייתה: אין עצה ואין תבונה נגד ה'. כיוון שה' אמר לכבוש ולמהר ולקיים את המצווה, אין לעשות חשבונות נגד זה. וכל מי שעשה חשבונות בהיסטוריה, כפי שלמדנו כמה וכמה פעמים בשיחות לפרשיות השבוע, בסופו של דבר נכשל. גם לאדם הראשון היה חשבון למה כדאי לעבוד את ה' בהתנסות גדולה יותר עם תאוות. גם לשאול היה חשבון למה בסופו של דבר לא להרוג את עמלק. וכל החשבונות האלה בסוף קרסו. מכאן שאדם צריך לקיים את ציווי ה' בתמימות.
מדוע לא השלימה שום עיר עם ישראל
לֹא־הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה׃
אומר המלבי"ם שכאן הכתוב מלמדנו שהדבר היה מאת ה', והוא מחובר לפסוק הקודם. שאם מיד אחרי הניצחון הראשון היה יהושע הולך ונלחם כנגד כל הערים, היו הערים מבקשות שלום. ולפי דרכו של המלבי"ם, שהסברנו לעיל על פי דעת הרמב"ם, אם היו העמים פונים לשלום היו ישראל נאלצים להשלים איתם ולא היו יכולים להרוג אותם, אלא לגבות מהם מס ולעשותם עבדים. אבל הקדוש ברוך הוא לא רצה כן, אלא רצה שלא יישארו כאן כל עיקר. ולכן על ידי שהמלחמה נמשכה ימים רבים, אמרו האויבים: הנה, זה לא הולך כמו שחשבנו; אל תיבהלו, ראו שהוא מדשדש ואינו מצליח, בואו נתעקש ובסופו של דבר נצליח להתגבר עליו. ואילו כובש היה את כולם בבת אחת, היו נבהלים ומיד באים לעשות שלום, וליהושע לא הייתה ברירה אלא להשלים איתם. וזה מה שהרווחנו: "את הכל לקחו במלחמה", ולא נוצר מצב שבו נאלצנו להשלים ולהשאיר אותם כאן.
ומדקדק המלבי"ם בלשון: לכאורה היה צריך לומר "אשר השלימה את בני ישראל", ומה שכתוב "אל בני ישראל" בא ללמד שלא לחמו איתם כלל, כמו שנאמר "וחית השדה השלמה לך". "השלים את" פירושו שהייתה לו מלחמה בהתחלה ואחר כך השלים; אבל "השלימה אל" פירושו שמעיקרא לא לחמו כנגדם, אלא כבשנו אותם מיד.
כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת־לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת־יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת־לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
מדוע סובב ה' שלא ישלימו? מפני שתי סיבות. האחת, שנתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וזה "למען החרימם, לבלתי היות להם תחינה" - שלא תהיה להם חנינה. וכמו שנאמר "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", וכאשר ישלם עוון האמורי אז יושמדו, וזה מה שקורה כעת. והשנייה, כדי שיקיימו ישראל את המצווה של "לא תחיה כל נשמה".
וכל אלה שנותרו כאן היו בסופו של דבר לסיכים בעינינו ולצנינים בצידנו: הם הצרו לנו וגם החטיאו אותנו. ראו כמה סבלנו מן הפלשתים לכל אורך ימי היותנו כאן עד תקופת דוד, ואנו רואים כיצד עניין הפלשתים חוזר ונשנה פעמים רבות - מפני שלא מיגרנו אותם. ועוד, הם החטיאו אותנו והביאו עלינו את העבודה זרה, בעקבות שלמדנו ממעשי הגויים שנותרו כאן בארץ. אם כן, מאת ה' היה שנגרש את כולם, ובסופו של דבר האשם היה בנו שלא השלמנו את המלאכה.
הכרתת הענקים
וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת־הָעֲנָקִים מִן־הָהָר מִן־חֶבְרוֹן מִן־דְּבִר מִן־עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם־עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ׃
שואל הרד"ק: והרי כתוב להלן שכלב הוריש אותם? ועוד, הרי משתמע בספר שופטים שאחרי מות יהושע בני יהודה הם המורישים את הענקים? ומשיב הרד"ק: באמת בחיי יהושע הורישו ישראל את העיר חברון, והורישו גם את הענקים שבהר חברון, את כולם הכריתו. ומה שכתוב שכלב הורישם - מפני שיהושע נתן לו את חברון על פי ה', כפי שראינו, ולכן נקראת המלחמה על שמו ועל שם שבטו, שבט יהודה, שהם השתדלו במלחמה זו יותר מכולם, כיוון שהדבר נוגע לאיש משבטם.
והמלבי"ם מסביר: "ויבוא יהושע בעת ההיא" - באותן שבע שנים שבהן כבשו ישראל את הארץ. והגם שמחברון לא הוריש יהושע אלא כלב, כפי שתירץ המלבי"ם לעיל, יהושע הוריש אותם מן העיר עצמה, וכלב ויהודה מן המגרשים, כלומר מסביבות העיר. אם כן יהושע כבש את העיר גופה, ואת המגרשים כבשו לאחר מכן כלב ויהודה.
לֹא־נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ׃
שוב מדקדק המלבי"ם על פי הכלל שהזכרנו: "נשאר" פירושו הושאר בכוונה, ו"נותר" פירושו נותר מעצמו. ואומר המלבי"ם: בארץ ישראל "לא נותר" - אף לא בלי כוונה. ורק בעזה, בגת ובאשדוד "נשארו" - כלומר הושארו בכוונה תחילה מאת ה', כדי לנסות בהם את ישראל, כמו שמופיע בספר שופטים בפרק ג' שהעמים שנותרו כאן הם לניסיון לנו.
"והארץ שקטה ממלחמה"
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה׃
יהושע לוקח את כל הארץ ככל אשר דיבר ה', והכוונה בשבע שנות הכיבוש, ונותנה לנחלה לישראל כמחלקותם לשבטיהם, כלומר חילקה לפי השבטים. ומהו "והארץ שקטה ממלחמה"? אומר הרד"ק: שלא התעוררו עוד הכנענים לבוא ולהיאסף להילחם כנגד ישראל, כיוון שראו שבכל המלחמות כל מי שנלחם כנגדנו נחל מפלה. בלשון היום היינו אומרים: הם היו מורתעים, הם לוקחים בחשבון שמסוכן להתעסק עם יהושע ועם עמו.
אבל מוסיף הרד"ק צד נוסף: גם ישראל היו באותו זמן בארץ שכבשו ולא התעוררו לכבוש עוד, וזה כבר ציון לגנאי לעם ישראל שלא המשיכו לכבוש. הרי היינו צריכים לכבוש את כל הארץ כולה, ואם כובשים את כל הארץ, אחר כך כל מקום שתדרוך בו כף רגלכם - אף מחוץ לארץ - הופך להיות כחלק מארץ ישראל. ואילו כאן אפילו את של ארץ ישראל עדיין לא סיימו. ולכן כאשר זקן יהושע, אומר לו ה' יתברך שיזרז את ישראל לכבוש את הנשאר מן הארץ, ושיחלק את הארץ עוד בחייו.
הוא מתחיל בשני השבטים יהודה ויוסף, שכך נאמר לו ברוח הקודש, שהם ינחלו בהתחלה כיוון שהם ראשי ישראל, והם יעמדו על גבול ישראל: יהודה מדרום ויוסף מצפון, ושבעת השבטים, אומר הרד"ק, יהיו ביניהם. וכיוון שעלה הגורל לשבטים אלה והם כבשו את הגבול, היו כולם בטוחים: הרי הגבולות בידינו, ואם כן הארץ שלנו. במערב אין לנו גבול חוץ מן הים ואין מה לכבוש משם, במזרח הירדן וים כנרת, ובדרום ובצפון יהודה ויוסף - יוצא שכל הגבולות בידינו, ואם הגבולות בידינו הרי כל הארץ נכבשה. הדבר הזה נתן להם רגיעה: למה להמשיך להילחם? מלחמה איננה דבר נעים, ואפשר סוף כל סוף לנוח לאחר שנים של מלחמה.
ולכן אומר הרד"ק: נתעצלו לכבוש שבעה שבטים עד שבאו לשילה. מכיוון שלא היו חוששים - הגבולות בידינו - לא מיהרו שאר השבטים שהיו אמורים לנחול בפנים לכבוש את הארץ, והכנענים נותרו שם בתוך הארץ. ולכל ישראל, אומר הרד"ק, היו הרבה ערים לשבת בהן בארץ הנכבשת, ולכן לא טרחו לחלק את הארץ לשבטים, אלא יש לנו היכן לשבת - וכל אחד ישב באשר מצא. וכאשר הגיעו לאחר מכן לשילה, ארבע עשרה שנה משבאו לגלגל, אמר להם יהושע שיכתבו את הערים שבין יהודה ויוסף, שהם שתי קצות הארץ, ויחלקו אותן לשבעה חלקים, ויטילו גורל על פי הקלפי לחלק את הארץ לשבעת השבטים שנותרו בלא ערים משלהם - כלומר יש להם היכן לשבת, אך אין להם נחלה משלהם, והם יושבים במפוזר. וכמו שכלל ישראל יושבים היום במפוזר ואיננו מחולקים לפי שבטים, ואנו רואים שהתורה רוצה שתהיה חלוקה לפי שבטים. ואז חילק יהושע על פי ה' את הארץ לאותם שבעה שבטים.
לסיכום:
בפרק י"א מלכי הצפון מתקבצים לברית מלחמה אחת גדולה, עם רב כחול הים וסוס ורכב, בתקווה שריבוי הכוח יעמוד להם. הקדוש ברוך הוא מצווה את יהושע "אל תירא מפניהם", ומוסיף ציווי גמור לעקר את הסוסים ולשרוף את המרכבות - שלא יבטחו ישראל בנשק אלא בה' לבדו. יהושע מפתיע אותם על מי מרום, מכה ורודף עד בלתי השאיר שריד, כובש את חצור ראש הממלכות ושורף אותה על פי מסורת משה, ומכרית את הענקים. המלחמות ארכו ימים רבים, ובזה עצמו הייתה יד ה' לבל תשלים עיר עם ישראל, כדי שתתקיים מצוות ההחרמה ותשלם סאת עוונם. ובסוף הפרק, בשבע שנות כיבוש, נלקחת כל הארץ ומתחלקת לנחלה - אך לצד "והארץ שקטה ממלחמה" מהדהד גם ציון לגנאי: התעצלות בהשלמת הכיבוש, שמחירה היה סיכים בעינינו וצנינים בצידנו לדורות. ומכאן הלימוד הגדול של הפרק, כפי שראינו במדרש על עשר השנים שנחסרו מיהושע: אין עצה ואין תבונה נגד ה', ואדם צריך לקיים את ציווי ה' בתמימות ובזריזות, בלא חשבונות.