פרק י' בספר יהושע הוא אחד הפרקים הדרמטיים ביותר בכל התנ"ך: חמישה מלכי אמורי מתאגדים לקואליציה כנגד גבעון, יהושע עולה בלילה אחד להצילה, הקדוש ברוך הוא משליך אבני ברד מן השמיים, ובשיאו של היום גוזר יהושע על השמש ועל הירח שיעמדו. בעקבותיו נכבש כל האגף הדרומי של ארץ ישראל בפעם אחת. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי הרד"ק, הרלב"ג וחז"ל.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי־צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם כִּי־לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן־עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם׃
אדוני צדק שומע שלושה דברים: מה עשה יהושע ליריחו, מה עשה לעי, ומה קרה עתה עם גבעון שבאה והשלימה. מכוח זה הוא מחליט לצאת למלחמה, וקודם לכן הוא מגבש קואליציה: אל הוהם מלך חברון, אל פראם מלך ירמות, אל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון.
המלבי"ם שואל: הרי בפרק הקודם כבר נאמר "ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול... ויתקבצו יחדיו להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". כלומר כל המלכים כבר התקבצו, וחמשת המלכים האלה הם מכלל אותם מלכים. אם כן למה הם מופיעים כאן בנפרד? ולאן נעלמו כל שאר המלכים שהתאספו קודם?
ועוד דקדוק לשון: שם נאמר "ויתקבצו", כאן בפסוק ה' נאמר "ויאספו ויעלו חמשת מלכי האמורי", ובפסוק ו' אומרים אנשי גבעון "כי נקבצו אלינו כל מלכי האמורי". מה ההבדל בין קיבוץ לאסיפה, וממה נובע השוני?
מבאר המלבי"ם: בתחילה אמנם התקבצו כל המלכים יחד להילחם בישראל, אך הקדוש ברוך הוא פיזר אותם והפר את עצתם ועשה ביניהם מהומה, עד שלא יכלו לבוא ולהילחם כאחד. גם יושבי גבעון היו חלק מאותה קואליציה, הם הנזכרים שם בשם "החיווי", אלא שהגבעונים פרשו ואמרו: למה שנלך להסתכן במלחמה, בואו נעשה איתם שלום. פרישה זו העלתה את חמת חמשת המלכים, והם יוצאים להכות בגבעון בטענה: אילולא פרשתם, כל הקואליציה הייתה שומרת על כוחה והיינו מכניעים את ישראל, ואתם קלקלתם את התוכנית.
יש כאן גם שיקול מרתיע: להבטיח שאיש לא יעז לעשות כמעשה הגבעונים. כי אם ילכו בדרכם, יפול מורך בלב כל יושבי הארץ ויהיה הרבה יותר קל לכבוש אותם.
ומה עוד עורר את המלכים? "כי לכד יהושע את העי ויחרימה". הם שמעו שהעי נלכדה בעורמה ובתחבולות מלחמה, וזה דווקא חיזק את ליבם: אם יהושע נזקק לטקטיקות ולהתחכמות, סימן שאין עמו כוח רוחני מיוחד אלא הוא הולך בדרכים טבעיות, ובדרכים טבעיות אפשר להתגבר עליו.
דבר נוסף: "כאשר עשה ליריחו ולמלכה כן עשה לעי ולמלכה". אילו היה מחרים רק את יריחו, אומר המלבי"ם, לא היו מקפידים כל כך, שכן כך היה דרכם של כובשי ארצות: את העיר הראשונה שכובשים עושים חרם, שורפים אותה ואין משאירים בה אבן על אבן. והמגמה להטיל מורך בלב האומה שכנגד, שכן כשרואים לוחמים שאינם עושים חשבון לדבר, שכסף אינו מדבר אליהם ושום שכנוע אינו פונה אליהם, מתמלאים פחד: אלו אנשים מסוכנים, אנשים שאי אפשר לקנות אותם. אבל משהחרים יהושע גם את העי, סימן שדעתו להחרים את כולם, ואז אל תשב בשקט, לך ועמוד על נפשך.
דבר שלישי: "וכי השלימו יושבי גבעון". הדבר הביא מורך בלב כל יושבי הארץ: אם גבעון חוששת להילחם ביהושע, מה נאמר אנחנו? הדבר פגע במורל הכללי. ודבר רביעי: "ויהיו בקרבם". משקיבלו אותם ישראל, חששו המלכים שירבו הבאים להשלים עם ישראל כדי להיות להם למס ולהחיותם, ואז יאבד כל החשק להילחם. לכן צריך להכות בגבעון כדי להרתיע: מי שירצה לעשות שלום עם יהושע, זה יהיה סופו.
ועוד: בכך שהגבעונים יושבים בקרבם, מצאו ישראל ערי מושב מתוקנות. הם יכולים להיכנס לערי הגבעונים ולמצוא שם הכל, מזון וצידה ובעלי חיים וכל צורכיהם, מקום שישמש להם כמחנה מסודר להילחם ממנו בשאר האומות. וממילא זה עוד דלק וכוח למכונת המלחמה של יהושע.
הרד"ק מסביר: כל מלכי ירושלים היו נקראים באותו הזמן "מלכי צדק" או "אדוני צדק", כמו שכתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ושלם היא ירושלם. כשם שכל מלכי מצרים נקראו פרעה, כך השם "צדק" היה שמם של כל מלכי ירושלים, וכמו שכתוב "ויהי בשלם סוכו". ונקראו כך לפי שירושלים היא מקום הצדק.
המנחת שי מביא את המדרש בבראשית רבה: אברהם אבינו קרא למקום "יראה", כמו שנאמר "בהר ה' יראה", ומלכי צדק קרא לה "שלם", והקדוש ברוך הוא צירף את שני השמות וקרא לה ירושלים. שואל היפה תואר: מדוע לא נקראה "יראה שלם"? ומשיב, ש"ירו" ו"יראה" עולים באותה גימטריה, שהרי א' ה' עולים ו'. ולכן גם הכתיב תמיד חסר: בפסוק כתוב "ירושלם" בחיריק בלא האות י', שהקריאה היא ירושלים אבל הכתיב הוא צירוף של יראה ושלם.
וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן־הָעַי וְכׇל־אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים׃
יראו מאוד, אומר המלבי"ם, שכן עתה כולם ילמדו מגבעון. וגדולתה של גבעון בשלושה: א' באיכות, שהייתה בה חשיבות של הנהגה "כאחת ערי הממלכה", לא כפר נידח אלא מן הערים החשובות שבארץ. ב' בכמות, שהייתה גדולה מן העי. ג' בגבורה, "וכל אנשיה גיבורים". אפשר שתהיה מדינה מרובת אוכלוסין ואין לך צבא חזק אלא צבא של מצעדים, ולכן מדגיש הכתוב שגם בגבורה הייתה גדולה.
עוד מבארים מה הפריע להם: הם ראו שהגבעונים השלימו עם ישראל ויהושע אינו מניח אותם במקומם אלא מפנה אותם מעריהם, וזה חרה להם. ויש מבארים שהגבעונים השלימו שלא מדעת מלכם, כלומר מרדו בו, ומלך ירושלים חשש ששאר העמים ילמדו מהם וימרדו במלכיהם, ולכן צריך לעצור זאת מיד. ועוד: גבעון הייתה עיר מבוצרת ואנשיה גיבורים, היה עליהם ללחום ולעמוד על שלהם ולהינקם מישראל על כיבוש יריחו והעי. ואם חששתם, מדוע לא קראתם לנו? למה מיד הנפתם דגל לבן ונכנעתם? בזה שלא קראו להם ראו המלכים פגיעה בכבודם, ויצאו להילחם על כבודם שנפגע.
עֲלוּ־אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת־גִּבְעוֹן כִּי־הִשְׁלִימָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ונכה", אומר המלבי"ם: היות שכל המלכים התקבצו והסכימו יחד להילחם, הרי הגבעונים בפרישתם פרעו את חוק המדינה, הפרו את הסיכומים המוקדמים ומזיקים לכלל. הם כמו בוגדים, שהולכים לתת עזר וסיוע לכובשים במקום להיות עמנו כפי שהיו בתחילה.
וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם מֶלֶךְ־חֶבְרוֹן מֶלֶךְ־יַרְמוּת מֶלֶךְ־לָכִישׁ מֶלֶךְ־עֶגְלוֹן הֵם וְכׇל־מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל־גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ׃
לכאורה למה לחזור ולמנות אותם מחדש? אלא שאדוני צדק ביקש מהם "עלו אלי ועזרוני", כלומר אני העיקר ואתם נספחים, בגדר מסייעים בלבד. אבל הם באו בגאווה גדולה לומר: אנחנו עושים כאן את המלחמה. הם היו בטוחים שהם הולכים לנצח, ולא הסכימו שזר התהילה יינתן לו לבדו בעוד הם רק העוזרים. אנחנו באים כשותפים מלאים, כפריטטים, ולא כנספח. לכן הכתוב מונה כל אחד ואחד, שכל מלך קם ועולה כאיש מלחמה בפני עצמו. "הם וכל מחניהם" בא ללמד שגם המחנות הצטרפו מתוך אחדות, שלא תאמר שנעשה כאן גיוס בזק שבו כפו על האנשים לצאת, אלא כולם באים במגמה להכניע את יהושע.
וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל־תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעׇזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כׇּל־מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר׃
"אל תרף ידיך מעבדיך": אנחנו עבדיך, ואדם שעבדו נשבה או מאוים הולך להצילו. כך אנו מצפים שתבוא ותושיע אותנו.
ומה ההבדל בין "הושיעה" ל"עוזרנו"? מבאר המלבי"ם: המושיע עושה את הכל, ואילו העוזר עושה מעט, אתה עושה את העיקר והוא רק מסייע בידך. וזה שאמרו: הושיעה לנו, ואם אין ברצונך להושיע תשועה שלמה, לפחות "עוזרנו", אנחנו נעשה ואתה תסייע. אבל אל תשב מן הצד ותראה כיצד מכים בנו.
ואם תאמר, הרי אמרנו שהם גיבורים, ומה חששם? על כן הם מדגישים "כי נקבצו אלינו כל מלכי האמורי". כנגד כולם אנחנו כבר זקוקים לסיוע. ועוד הם אומרים לו: העזרה הזאת תועיל גם לך, שהרי לאחר שיכו בנו אתה הכתובת הבאה, וראוי שתסייע כבר עתה ותכה בהם בטרם יגיעו אליך.
וכאן מיישב המלבי"ם את שאלת הלשונות: אסיפה היא לאחר הקיבוץ. תחילה מתקבצים איש איש ממקומו, ואחר כך מתרכזים כולם במקום אחד, וזו האסיפה. המלכים כבר התקבצו בפרק ט', וכשבאו להילחם בגבעון נותר להם רק להיאסף, ולכן נאמר "ויאספו". אבל אנשי גבעון מדברים על עצמם: מבחינתם זו הפעם הראשונה שהמלכים באים כנגדם, שהרי מלכתחילה לא הייתה כוונה להילחם בגבעון, ורק עכשיו נתחדשה הכוונה. אצלם זו עדיין ההתחלה, תחילת ההסכמה לבוא ולהילחם, ולכן הם אומרים "נקבצו אלינו".
ובבקשתם "אל תרף ידיך מעבדיך" יש טענה: אף שנהגנו כלפיך ברמאות, הכבוד שלנו נוגע לכבודך. שהרי מדוע באים כנגדנו? מפני שעשינו שלום איתך. נמצא שהמכה בנו היא מכה שמתכוונים בה אליך. כמו שמדינת ישראל מפגיזה בסוריה ובעצם מתכוונת לזנב של איראן, אין לה עניין עם הסורים כשלעצמם, אלא שהיא יודעת שאם תכה באיראן או בלבנון תיגרר מלחמה, ולכן היא מכה בזנבות של חיזבאללה ואיראן בסוריה. כך גם כאן: המלכים יודעים שאין הם יכולים להכות ביהושע, לכן הם מכים בזנבו, ביושבי גבעון, אבל החץ מיועד כלפי יהושע. ואם כן הדבר נוגע לכבודך, בוא וסייע לנו.
וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן־הַגִּלְגָּל הוּא וְכׇל־עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל׃
יהושע עולה מיד באותו הלילה לסייע להם, אך מובא שעדיין חשש. חשש ראשון: הרי הוא אמר להם "ארורים אתם", וקילל אותם, ואם רובצת עליהם קללה שמא לא תהיה כאן הצלחה. חשש שני: אולי המלכים באים לגבעון כדי להענישם על רמאותם, וזהו עונש הבא להם מן השמיים. חשש שלישי: אולי גם לנו מגיע, שהרי קיבלנו את הגבעונים מבלי לשאול באורים ותומים, ונמצא שיש כאן חטא גם בידינו. וכשם שראינו שכשיש בנו חטא ונהגנו שלא כהוגן נפלנו בעי, כך אולי ניפול כאן בגבעון.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא־יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ׃
הקדוש ברוך הוא רואה את כל החששות הללו ומשיב לו: "כי בידך נתתים", כלומר מכבר, עוד קודם לכן. עיקר בואם הוא סיבה מאיתי כדי למסור אותם בידך, ואין לך מה לחשוש מהם, שכן כל העניין נועד מראש שיפלו בידך.
ומדוע נאמר "לא יעמוד" ולא "לא יתייצב"? מבאר המלבי"ם: "יתייצב" מורה על תחילת עמידתו במצבו כדי להילחם, ואילו "יעמוד" הוא שגם לאחר מכן יישאר על עומדו. כאן כבר קיבלו האויבים צו גיוס והתייצבו, ולכן לא שייך לומר "לא יתייצב", אלא "לא יעמוד איש מהם בפניך": אמנם יתייצב, אבל להישאר לעמוד ולהילחם כנגדך לא יוכל. וכך היה בסופו של דבר, לא נשארו עומדים אלא כרעו ונפלו.
ומדוע באמת הבטיח לו הקדוש ברוך הוא? אף שהגבעונים נקטו ברמאות, סוף כל סוף היה בזה קידוש השם, שהגבעונים באו והתגיירו. ואף על פי כן, אין הרמאות הופכת להם לזכות של הגנה והצלה, ולכן אמר לו "בידך נתתים": הזכות שלך היא שתעמוד להם להגן עליהם. עוד מובא בחז"ל שאמר לו להרים את המטה כמו שעשה במלחמת העי, ועל ידי כן לא יישאר מהם שריד ופליט.
וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כׇּל־הַלַּיְלָה עָלָה מִן־הַגִּלְגָּל׃
הוא בא אליהם פתאום מפני שכל הלילה עלה מן הגלגל, בשעה שאין הם יכולים לראותו. וחז"ל אומרים שנעשה להם נס, שדרך שלושה ימים הלך בלילה אחד והפתיע אותם.
וַיְהֻמֵּם יְהֹוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה־גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית־חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד־עֲזֵקָה וְעַד־מַקֵּדָה׃
ה' המם אותם מהומה גדולה והם נסים מפני ישראל. והניצחון היה שלא בדרך הטבע, שהרי יהושע היה למטה והם היו למעלה, ואף על פי כן הם אלה שנמלטו מפניו.
וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית־חוֹרֹן וַיהֹוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן־הַשָּׁמַיִם עַד־עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר־מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב׃
מהו "עד עזקה"? אומר המלבי"ם: שיפלו אבני אלגביש על מקום אחד ויהרגו אדם ובהמה, זהו עדיין דבר טבעי. אבל כאן היה נס גלוי: האויבים בורחים עד עזקה וישראל רודפים אחריהם, ואבני האלגביש פוגעות באופן ישיר בנמלטים ולא ברודפים. כולם בתנועה, והאבנים אינן פוגעות בישראל אלא דווקא במקום שבו עמד האויב. אם התקדם מטר, האבן פוגעת בו; והישראלי המגיע סנטימטר אחריו אינו נפגע. כמו טיל מונחה בימינו, מין טיל מתביית שרודף אחריו ונופל לו על הראש. לכל אורך הדרך האבנים מושלכות ופוגעות דווקא באויבי ישראל.
חז"ל אומרים שהאבנים הרגו את גיבוריהם, ובאבן אחת מתו רבים, ולאחר מכן המשיכו האבנים והתגלגלו במורד ופגעו גם באלה שהמשיכו וברחו.
ומהו מקורן של אותן אבנים? כאשר התפלל משה רבנו שייפסק הברד נאמר "וברד לא ניתך ארצה". אומרים חז"ל: מהו "לא ניתך ארצה"? שאף הברד שהיה עוד בשמיים והיה צריך לרדת, נעצר בשמיים. ואותו ברד שמר הקדוש ברוך הוא, והורידו עתה על חמשת המלכים. ולא כל הברד והאבנים ירדו כאן, אלא נשאר עוד חלק למלחמת גוג ומגוג, ששם יוריד עליהם הקדוש ברוך הוא אבני אלגביש מן השמיים.
אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהֹוָה בְּיוֹם תֵּת יְהֹוָה אֶת־הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן׃
וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד־יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא־הִיא כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא־אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים׃
וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ יְהֹוָה בְּקוֹל אִישׁ כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל׃
פרשה זו מעוררת קושיות רבות, וכך מונה אותן המלבי"ם. א' מהו "ביום תת ה' את האמורי"? הרי כבר אמרת "אז ידבר יהושע", וזה המשך למה שלמעלה, ומדובר באותו יום שהמלכים נמסרו ביד יהושע, ולשון זו מיותרת. ב' "וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו" ואחר כך "ויעמוד השמש בחצי השמיים ולא אץ לבוא": מדוע "עד יקום גוי אויביו" נתקע באמצע, והרי היה מקומו בסוף הפסוק? ג' מהו ספר הישר ולמה נקרא כך? ד' למה היה צורך שהשמש תעמוד יום תמים, עשרים וארבע שעות? ה' "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו", והרי חז"ל אומרים שלמשה רבנו עמדה חמה, וגם אחריו ראינו אצל חזקיהו שחזרה השמש לאחוריה, ואצל נקדימון בן גוריון שלא שקעה החמה. ו' מהו "כי ה' נלחם לישראל", וכי עד עתה לא נלחם ה' לנו? ביריחו לא נלחם לנו? ז' ובכלל, למה הוצרך הנס הזה? כבר ירדו עליהם אבנים גדולות מן השמיים והקרב הוכרע, ולמה צריך עוד נס של עמידת השמש והירח?
מבאר המלבי"ם: בפרשת כי תשא מתפלל משה רבנו "אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו", מבקש שהשגחתו של הקדוש ברוך הוא תתגלה עליהם ותידבק בהם בלא אמצעי. מלאך נשלח למשה ומשה מחזירו: כתובת לא ידועה, איננו רוצים מלאך. "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", אנו רוצים רק את הקדוש ברוך הוא. שהנהגת המלאך היא הנהגה בתוך הטבע, ואילו הנהגתו של הקדוש ברוך הוא היא הנהגה מעל הטבע. אנו רוצים הנהגה ניסית ולא הנהגה טבעית.
ואז אומר הקדוש ברוך הוא: "הנה אנוכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא". שלושה תנאים יש בנפלאות הללו: א' שיהיו גלויות ונודעות לכל העם, "נגד כל עמך". ב' שיהיו נפלאות חדשות שלא היו כמותן מעולם, "אשר לא נבראו". ג' שיתפרסמו "בכל הארץ ובכל הגויים", וכולם ידעו בהן את מעשה ה'.
ומיד לאחר מכן נאמר "שמור לך את אשר אנוכי מצווך היום הנני גורש מפניך את האמורי... הישמר לך פן תכרות ברית", ומשמע שהקדוש ברוך הוא נותן גם תאריך יעד: מתי יהיו הנפלאות? בעת כיבוש שבע האומות, שהראשונה שבהן היא האמורי. ושם נאמר "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל". הקדוש ברוך הוא מצווהו לכתוב את הפרשה הזאת, שכן על פיה נכרתת הברית: אם לא תשמרו, לא יתקיימו הנפלאות; ואם תשמור, יקיים ה' את הנפלאות בשעת גירוש האמורי, בזמן כיבוש הארץ.
הספר שבו כתב משה רבנו את הדברים, אומר המלבי"ם, הוא "ספר הישר". שם כתובה הברית ושם ההבטחה הברורה על נפלאות שלא נבראו, לעיני כל הארץ ובפרסום רב. ונקרא ספר הישר לפי שהוא מיישר את ישראל ללכת בדרכי ה': יש לך חוזה כתוב עם הקדוש ברוך הוא, שאם תלך בדרכיו, מבטיח לך השם אותות וניסים ומופתים שלא היו בכל הארץ ובכל הגויים.
ועתה, אומר המלבי"ם, שים שכל והבן במקראות. יהושע רואה שה' נלחם להם כנגד האמורי, והוא בא ותובע את קיום החוזה: ריבונו של עולם, יש לנו ברית כתובה, שימלא ה' את מה שכתב עם משה בספר הישר. וזהו "אז ידבר יהושע לה'". "ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל" הוא כנגד האמורי הנזכר שם, הראשון שבעממים. וכנגד התנאי הראשון, "נגד כל עמך אעשה נפלאות", נאמר כאן "ויאמר לעיני ישראל", שיהושע אמר את הדברים בקול רם כדי שכל ישראל ישמעו.
וכנגד שני התנאים האחרים אמר "שמש בגבעון דום". בזה מתקיים "נפלאות אשר לא נבראו", שהרי נס כזה בנמצאים העליונים לא נעשה עדיין. וזו הבחנה מאוד מעניינת: כל הניסים שהיו עד עתה היו ניסים בתחתונים. קריעת ים סוף בתחתונים, קורח שפתחה האדמה את פיה, פי האתון, הכל בתחתונים. וזו הפעם הראשונה שנעשה נס בעליונים על ידי אדם. אמנם מצינו שהקדוש ברוך הוא החשיך במכת חושך וכיוצא בזה, אבל אלו פעולות שעשה הקדוש ברוך הוא בעצמו; שאדם יגזור ויֵעשה, דבר כזה לא ראינו. וכנגד התנאי השלישי, שיהיה "בכל הארץ ובכל הגויים": כשהשמש עומדת, יודעים מזה בכל העולם. אין זה דבר נסתר ואין זה מקומי. אפילו קריעת הירדן, רק אנשי האזור ראוה, וקריעת ים סוף עברה מפה לאוזן; אבל שמש עומדת וירח עומד עשרים וארבע שעות, זה דבר שיודעים אותו בכל העולם.
יהושע ביקש שיעמדו השמש והירח בלבד. יש אפשרות לעצור את כל גלגלי השמיים, ויש אפשרות שכל גלגלי השמיים ימשיכו במתכונתם, ששבעת כוכבי הלכת ימשיכו על מכונם, ורק השמש והירח יעמדו. ואיזה נס גדול יותר? בלי ספק כשכל גרמי השמיים ממשיכים לפעול והשמש והירח עומדים. משל למה הדבר דומה: קל יותר להעמיד רכב על ידי כיבוי המנוע, שאז הגלגלים עומדים מאליהם, מאשר שהמנוע ימשיך לפעול ואני אאחז בגלגל שלא יסתובב. לכך צריך גבורה עצומה. וזה מה שהיה כאן: כל גרמי השמיים המשיכו במהלכם, ורק השמש והירח עמדו על מקומם.
ולמה כך? כי כשכל הגלגלים ממשיכים, מסגרת הימים והשנים ממשיכה ואינה נעצרת, ואין לנו יום בהיסטוריה שנמחק. הכל ממשיך וסובב, ורק השמש והירח עמדו.
כאן היה חידוש שלא היה כמוהו קודם לכן, ואף שראינו ניסים לפניו ואחריו, הכתוב מדבר בבחינות מסוימות. הבחינה הראשונה היא במי שסיבב את הנס. כל הניסים נעשו או מרצון השם, שברגע מסוים יש לפניו רצון לעשות לנו נס, או מכוח תפילת נביא המבקש דבר מה, כמו "ואם בריאה יברא ה'" שהאדמה תפתח את פיה. אבל לא היה מעולם שהנביא עושה נס דרך גזירה, לא בדרך תפילה ובקשה ולא מחמת רצון השם מבלי קשר לנביא, אלא שהנביא גוזר על אחד מגרמי השמיים או על המציאות בטבע שיעשה כרצונו. וזהו "לשמוע ה' בקול איש": לא הייתה כאן תפילה ולא בקשה ולא תחינה, רק קול איש, יהושע נתן בקולו וציווה על השמש לעמוד.
הבחינה השנייה היא התכלית שלשמה נעשה הנס. כל מקום שנעשה נס מכוח הרצון האלוקי, הוא כדי שיתגדל ויתקדש שמו בעולם, "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", או כדי לגדל את מעלתם של ישראל שיראו הכל אילו ניסים עושה להם הקדוש ברוך הוא. וכל מקום שבא הנס על ידי תפילת נביא, הוא או לכבוד השם או כדי להציל את ישראל מן האויב ומן הצרה הבאה עליהם. אבל מעולם לא ראינו שנביא שואל אות ופלא שכל תכליתו רק להודיע שה' נלחם לישראל. כאן כבר ניצלו על פי טבע או קרוב לטבע, והנס לא היה הכרחי לניצחון המלחמה. נס שכל מגמתו רק להודיע שה' נלחם לנו, נס כזה לא היה מעולם וגם לא יהיה. וזהו "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל": שאיש נתן בקולו וגזר גזירה על גרמי השמיים, וכל עניינו לפרסם כי ה' נלחם לישראל, והקדוש ברוך הוא שומע אל גזירתו.
ויש עוד תשובות לשאלה זו. יש אומרים שנאמר ביחס לצירוף הניסים, שעמידת השמש יחד עם אבני האלגביש שירדו מן השמיים, דבר כזה לא היה. ויש אומרים שלא היה כיום ההוא בבחינה זו שיהושע אמר שירה במקום השמש.
המלבי"ם מיישב את סדר הפסוק: "וידום השמש וירח עמד" הוא מאמר מוסגר. עיקר הדברים הוא שיהושע אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" עד מתי? "עד יקום גוי אויביו", ומדוע? "הלא היא כתובה על ספר הישר". כל זה הם דברי יהושע, שביקש מהם להיות דוממים לפי שכבר נכתב הדבר בספר הישר שכתב משה רבנו. ומה שנאמר באמצע "וידום השמש וירח עמד", אלו דברי כותב הספר, ללמדנו שבשעה שאמר יהושע דבריו מיד נעשה כדבריו. הנס לא המתין עד שיסיים את כל דבריו, אלא ברגע שאמר "שמש בגבעון דום" מיד דממה השמש, וברגע שאמר "ירח בעמק איילון" מיד דמם הירח.
ומהי הכפילות של "וידום" ו"ויעמוד"? הדממה היא הפסקת התנועה, כלשון "ידמו כאבן", דום היינו בלא תנועה. תחילה מודיע לך שכהוציאו הדברים מפיו כבר פסקה השמש מתנועתה. ואחר כך בא לומר באיזה מקום עמדה וכמה זמן, ועל זה נאמר "ויעמוד השמש בחצי השמיים", שנשאר על עומדו באותה נקודה שהיה בה באותה שעה, וזה נמשך "כיום תמים", עשרים וארבע שעות.
ולמה נצרכו עשרים וארבע שעות, והרי אפשר היה לסיים קודם לכן? מדייק המלבי"ם: "ולא אץ לבוא" מעצמו. השמש כבר יכלה לשוב ולהמשיך פעולתה, אך מעצמה לא אצה לבוא. וטעם נפלא יש בדבר: כיוון ששאר גרמי השמיים המשיכו בפעולתם, אילו הייתה השמש חוזרת לפעול לאחר שתים עשרה שעות, הייתה נמצאת במקום שאינו מתאים לה ביחס לשאר גרמי השמיים, והירח היה במקום שאינו תואם לה, וכל הסדר השמימי היה משתבש. לכן הוכרחה להישאר עשרים וארבע שעות באותה נקודה, וכשהגיעו שאר גרמי השמיים לאותה נקודה, הם כביכול אוספים אותה והיא ממשיכה עמהם. וכך נשארה השמש במקומה היחסי לשאר גרמי השמיים. וזה מוכרח, שכן אם ישתנה מיקום השמש ביחס לירח, פתאום יהיה לך ירח במילואו בז' בחודש, לפי ששינה מקומו ביחס לשמש, וכך בכל שאר כוכבי הלכת.
ועוד מוסיף המלבי"ם, שיש פעולה שנתית ויש פעולה יומית. בפעולה השנתית הכל המשיך, ורק הפעולה היומית נעצרה. ולכן אי אפשר לומר "יום תמים" בדיוק גמור אלא "כיום תמים", שהרי השמש זזה מעט בכל יום, ואין מקומה בקיץ כמקומה בחורף, והייתה כאן תזוזה מסוימת.
חז"ל דרשו "שמש בגבעון דום", שתהא השמש דוממת מלומר שירה. ו"אז ידבר יהושע לה'" היינו שיהושע ישיר שירה לה' במקום השמש והירח. ומבאר המלבי"ם: השמש והירח בעצם פעולתם על מתכונתם, זו השירה והשבח הגדול שלהם לקדוש ברוך הוא. וכשהם שובתים, הם דוממים מן השירה הזאת, שהרי בפעולתם מתפרסם שמו יתברך. אלא שטען לה יהושע: פעולה זו אינה מקרית, לא נגמרו לה הבטריות ונעצרה, אלא יהושע וישראל מצווים על השמש והירח לשבות, כדי להראות כיצד הקדוש ברוך הוא משדד את המערכות בשביל עם ישראל לנצח את הקרב. ושירה זו נפלאה יותר מן השיר הטבעי, מן ההילוך הקבוע של השמש והירח. עצם היכולת לעצור את השמש ואת הירח כדי שעמו של הבורא ינצח, זהו השיר ששר יהושע, ובעצם הפעולה הזאת יש שבח מיוחד.
לפי פשוטו של מקרא, ובדרך זו הולך המלבי"ם, עמדו השמש והירח עשרים וארבע שעות. אבל יש דרשה בחז"ל שהעמידם שלושים ושש שעות. אומר הרד"ק שהמלחמה הייתה בערב שבת, ויהושע חשש שיבואו לחלל שבת, ולכן פשט ידיו למעלה שתעמוד השמש ביום שישי כשיעור יום השבת, והירח כשיעור ליל שבת ומוצאי שבת, ובסך הכל שלושים ושש שעות.
והמפרשים מביאים כמה טעמים למה הוזקק יהושע לעצור את מהלך השמש. טעם ראשון, כדי שלא יבואו לחלל שבת, וזה רמוז בתיבת שמ"ש: שמא מחללים שבת. שאם הייתה השמש שוקעת הייתה נכנסת שבת, ולכן דאג שלא תשקע, ונשאר יום שישי ארוך, קפיצה של כל ערב שבת. טעם שני, שהגויים היו באים להילחם מכוח המזלות, ידעו את השעה המוצלחת להם ולפיה עשו את הקרב, ולכן עצר את השמש ואת הירח וכל המזלות עמם, ונשתבשו כל כוונותיהם (וזה בשונה מביאור המלבי"ם ששאר גרמי השמיים המשיכו בפעולתם). טעם שלישי, להראות שהקדוש ברוך הוא משדד את המערכות בשביל ישראל, ושאין אנו נעזרים מכוח המזלות, שלא יאמרו הנה ידעו איזו שעה ואיזה מזל מוצלח ומכוחם פעלו. טעם רביעי, שהגויים היו עובדי חמנים ועובדים לשמש, ובא להראות להם שאף השמש כפופה לה' יתברך, וזו שאתם משתחווים לה עושה את רצונו לטובתנו ועוצרת בשבילנו. טעם חמישי, כדי לקרב את הגרים, שכשיראו כיצד נהגנו עם הגבעונים ויראו כמה אוהב אותנו הקדוש ברוך הוא עד שהוא מפסיק בשבילנו את מהלך השמש, יתקרבו אלינו. וטעם נוסף, כדי להשריש את האמונה בלב העם הנכנס עתה אל הארץ.
עוד מביאים המפרשים שיהושע הסתפק: כיצד אומַר לשמש ולירח לדום, והרי משרת אחד מצווה על משרת אחר? אם אתה האדון, צווה על המשרתים; אבל אם אתה משרת, כיצד תצווה על משרת אחר? ולכן ביקש תחילה רשות מאת ה', וזהו "אז ידבר יהושע לה'". ובחז"ל מובא שהשמש התווכחה עמו ואמרה: אני מקיימת את רצון ה', ואף גדולה ממך, שנבראתי ברביעי ואתה נבראת בשישי, וממני יש תועלת לכל העולם. ולכן "שמש בגבעון דום" הוא בשתי משמעויות: גם שתעמוד על מקומה וגם שתדום מאמירת שירה. וטענתה הייתה שאני נמנעת עתה מלומר שירה, ועל זה אמר לה יהושע שאני אומַר שירה במקומך, ושהשתיקה שלך עצמה היא שבח ושירה לה' יתברך, ובה דווקא מתקדש שם שמיים. ויש אומרים שיהושע עצר את השמש בשם המפורש, וזהו "אז ידבר יהושע לה'", שהזכיר את שם ה' ומכוח זה נעצרה השמש.
וַיָּשׇׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה׃
המלבי"ם עומד על קושי: כאן נאמר ששב לגלגל, ובפסוק כ"א משמע שהמחנה נשאר במקדה, "וישובו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה בשלום". ומיישב, שמה שנאמר "וישב יהושע" היינו במחשבה: יהושע חשב הוא וכל ישראל עמו לשוב לגלגל, אבל בסופו של דבר "וינוסו חמשת המלכים האלה ויחבאו במערה במקדה", ומשנודע לו שחמשת המלכים מתחבאים במערה במקדה, אמר: אם כן אין לנו מה לשוב לגלגל, בואו נסיים את המלחמה. ויש אומרים טעם נוסף לחזרה לגלגל, ששמעו כי המלכים הולכים לתקוף את מחנה יהושע בגלגל והיה צריך לשוב אחורה להצילם, וגילה ה' את אוזנו של יהושע.
וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל־פִּי הַמְּעָרָה וְהַפְקִידוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים לְשׇׁמְרָם׃
לשון "נמצאו" מתאימה למה שהסברנו, שיהושע חשב שהם שבו לעריהם, ובאו והודיעו לו: אותם אלה שלא ידענו מה עלה בגורלם, הנה הם מתחבאים במערה. ואז ציווה לגולל אבנים על פי המערה.
וְאַתֶּם אַל־תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל־תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל־עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם׃
מהו "וזינבתם"? אומר המלבי"ם: תקצצו גם את זנב המחנה. המחנה העיקרי כבר הוכה, ומה שנותר הוא הזנב, ועליו יש להכות מכת זנב. ומצווה אותם שלא יניחום לבוא אל עריהם, שינצלו את ההזדמנות, שאם ישובו לעריהם יספיקו להמליך להם מלך חדש.
וַיָּשֻׁבוּ כׇל־הָעָם אֶל־הַמַּחֲנֶה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם לֹא־חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת־לְשֹׁנוֹ׃
נותרו רק שרידים שבאו אל ערי המבצר והתבצרו בהן. ומהו "לבני ישראל לאיש"? הכוונה שאפילו לאיש אחד מבני ישראל לא חרץ איש את לשונו. ורש"י מסביר שחרץ הוא לשון דיבור בלשון, כמו "לא יחרץ כלב לשונו", שהיא נביחתו, דיבורו של הכלב.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ פִּתְחוּ אֶת־פִּי הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאוּ אֵלַי אֶת־חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן־הַמְּעָרָה׃
יהושע אומר להם שלא יחששו שמא יתקפום בעת פתיחת המערה. הוא הכניס את המלכים להקפאה, המשיך בקרב וסיים אותו, ועתה הוא חוזר לטפל בהם.
וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל־קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת־רַגְלֵיכֶם עַל־צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת־רַגְלֵיהֶם עַל־צַוְּארֵיהֶם׃
אומר הרלב"ג: דרך הלוחמים הייתה להשפיל את האויב כדי למנוע מן האויבים לשוב ולעשות כן, ובהשפלת המלך נופל מורך בלב האומה. אף כאן היה צורך להרתיע את שאר האויבים שלא יבואו להילחם בנו, ומאותו טעם גם תלה אותם על חמישה עצים, להטיל מורך בלב אלה החושבים לצאת ולהילחם. וטעם נוסף, שהדבר מהווה סמל וזיכרון לניסי המלחמה. והמלבי"ם מבאר שנתינת הרגליים הייתה לסימן שכך יפלו כולם תחת רגליהם, ולחזק אותם בזה. ומהו "ההלכוא אתו", בא' בסופו, מילה נדירה בתנ"ך? מבאר המלבי"ם: כמו "אשר הלכו איתו".
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לְכׇל־אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם׃
וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי־כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל־הָעֵצִים עַד־הָעָרֶב׃
התלייה הייתה לאחר ההריגה, ולא נעשתה כדרך המתת בית דין אלא לפרסום המיתה. ולמה תלה אותם על חמישה עצים ולא על עץ אחד? כדי להראות שהאחדות שלהם לא הועילה להם, ובסוף נתלה כל אחד לבדו.
וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ־שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל־פִּי הַמְּעָרָה עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
אומר הרד"ק: לפי שנאמר "ולא תטמא את אדמתך", ומת שאינו נקבר יש בו טומאה לארץ, לכן ציווה להורידם מן העץ ולקוברם. וכך יהיה גם לעתיד לבוא, שעם ישראל יקברו את החללים במשך שישה חודשים.
וְאֶת־מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכֶּהָ לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־מַלְכָּהּ הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת־כׇּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ׃
את מלך מקדה הרגו בכלל ההרוגים, ולא כדרך שנהג בחמשת המלכים שתפסם חיים, תלאם ואחר כך קברם, אלא הרגו כחלק מן המלחמה. ושואל המלבי"ם: מדוע לא נלחמו במקדה מיד, עד שמצאו את המלכים? ומשיב: בתחילה חשב יהושע שהמלכים חיים וחשש להילחם במקדה, שאז תהיה לו המלחמה פנים ואחור. ועתה שנתפסו, הוא לוכד את מקדה.
וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִמַּקֵּדָה לִבְנָה וַיִּלָּחֶם עִם־לִבְנָה׃
וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלִּבְנָה לָכִישָׁה וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּלָּחֶם בָּהּ׃
המלבי"ם עומד על שוני הלשונות: בלבנה "וילחם עם לבנה", בלכיש "וילחם בה", ובשאר "וילחמו עליה". יש הבדל בין "לחם עם" ל"לחם ב" ול"לחם על". "לחם עם" משמעו ששני הצדדים מתגרים זה בזה במלחמה, וכך היה בלבנה שיצאו לתקוף אותו, ונמצא שהמלחמה משני הצדדים. "וילחם בה" בלכיש, שנכנס לתוך העיר ונלחם בתוכה. "וילחם עליה" בשאר, לפי שהיו ערי חומה והוא נלחם לתפוס את המבצרים כדי לכובשם.
אָז עָלָה הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר לַעְזֹר אֶת־לָכִישׁ וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד׃
מלך גזר עלה לעזור ללכיש לפי שלא היה להם מלך, שהרי יהושע הרג את מלכם בכלל חמשת המלכים.
וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ־לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־מַלְכָּהּ וְאֶת־כׇּל־עָרֶיהָ וְאֶת־כׇּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא־הִשְׁאִיר שָׂרִיד כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְעֶגְלוֹן וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת־כׇּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ׃
כאן קושי גדול: כתוב שהכה את מלך חברון, ושואל הרד"ק, והרי מלך חברון היה מחמשת המלכים שכבר נהרגו? ומשיב שמיהרו והמליכו להם מלך חדש. והמלבי"ם מוסיף הסבר נוסף: שמא שני מלכים היו שם, שהיה המקום מחולק לשני מחוזות ובכל אחד מלך.
עוד מקשה המלבי"ם: כאן משמע שיהושע לכד את חברון, ואילו בפרק י"ד מובא שכלב לכד את חברון בשנה החמישית לכניסתם לארץ. וכן כתוב כאן שיהושע לכד את דביר, ובספר שופטים מובא שעתניאל בן קנז לכד את דביר. ומיישב: יהושע לכד את העיר עצמה, וכלב כבש אחר כך את מגרשי העיר וחצריה, שהרי חברון עצמה לא ניתנה לכלב לפי שהייתה עיר לוויים. וכן בדביר: יהושע כבש את מקום המושב, ואת החצרים והשדות שסביבה כבש אחר כך עתניאל בן קנז.
ואפשרות נוספת אומר המלבי"ם: שהסיפור המופיע בפרק י"ד בעניין לכידת חברון, מקומו כאן. יהושע נתן לכלב את חברון, וכלב נלחם על העיר והכרית את הענקים שהיו שם. וכאן הדבר מיוחס ליהושע לפי שנעשה תחת פקודתו, שהוא המפקד על כל המלחמה, ובהמשך מגלים לנו שבפועל כלב בן יפונה הוא שכבש. וכן דביר, שעתניאל בן קנז הכה אותה, ומיוחסת ליהושע לפי שהוא המצביא. וכאן מדבר הכתוב באופן כללי, יהושע כבש, וסומך על מה שיתפרש אחר כך בעניין הנחלות באיזה אופן היה הכיבוש.
ומדוע שב יהושע לדביר רק לאחר חברון? אומר הרד"ק: כשעלה מעגלון לחברון עבר על דביר ולא נלחם בה, כי תחילה רצה להילחם בחברון, ולאחר שלכד את חברון שב לדביר ונלחם כנגדה.
וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כׇּל־הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כׇּל־מַלְכֵיהֶם לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וְאֵת כׇּל־הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
"האשדות" מפרש רש"י: מקום שמי הגבעות שופכים לתוכו. והרד"ק אומר כמו "אשדות הפסגה", מדרון מן ההר או מן הפסגה, מקום אשד הנחלים ששם המים שופכים ושוטפים. והמלבי"ם מבאר ש"כל הארץ" כאן היינו כל הגבול הדרומי, ושהכתוב מונה זוגות של הפכים: הנגב הוא הדרום, המקום המנוגב והיבש, והיפוכו של ההר הוא השפלה, והיפוכו של הנגב היבש הוא האשדות, אשד הנחלים, המקום הרטוב מחמת הנחלים.
וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד־עַזָּה וְאֵת כׇּל־אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד־גִּבְעוֹן׃
"מקדש ברנע ועד עזה" אומר רש"י: מן הצד הדרומי של ארץ ישראל, ממזרח לכיוון מערב. ולא הספיק לכבוש מצד עזה ועד הים, וכפי שנראה בהמשך "והארץ הנשארת", העזתי והאשדודי, שהם שעשו להם צרות כל ימי ישיבתם בארץ. והמלבי"ם מבאר: במלחמה זו נכבש השטח הדרומי ממזרח למערב, ובהר הכה מארץ גושן שהיה בחלק יהודה עד גבעון שהייתה בחלק בנימין.
וְאֵת כׇּל־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת־אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל׃
"פעם אחת" היינו שלא הוצרך לשוב ולצור על עיר שכבר נלחם בה, ולא האריכו ימי המלחמה, אלא בפעם אחת לכדו את כולם בלא שום הפסקה. ומדגיש המלבי"ם: אין הכוונה לכל מלכי הארץ, שהרי שאר המלכים שביתר חלקי הארץ נכבשו בשלבים כפי שנראה בפרק הבא, אלא האגף הדרומי הוא שנכבש בפעם אחת.
וַיָּשׇׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה׃
עתה הם שבים בפועל אל המחנה הגלגלה, מה שהיה בתוכנית קודם לכן. ומה שנאמר "הוא וכל ישראל עמו" בא לומר שלא נחסר מהם מאומה, אלא כל ישראל חזרו שלמים ובריאים.
פרק י' פותח בקואליציה של חמישה מלכים היוצאים כנגד גבעון שהשלימה עם ישראל, ומסתיים בכיבוש כל דרום הארץ בפעם אחת. בתווך מתגלה יסוד גדול שהעמיד עליו המלבי"ם: יהושע אינו מבקש כאן נס לצורך הצלה, שהרי הקרב כבר הוכרע באבני הברד, אלא הוא תובע את קיום הברית הכתובה בספר הישר, שבה הבטיח הקדוש ברוך הוא למשה "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו". ולכן זהו הנס היחיד בהיסטוריה שנעשה בגרמי השמיים בגזירת אדם, בלא תפילה ובלא בקשה, וכל תכליתו רק להודיע ולפרסם בכל הארץ ובכל הגויים כי ה' נלחם לישראל. השמש שדממה מלומר שירה זכתה שיהושע יאמר שירה במקומה, ושירה זו, שבה כל מערכות השמיים נעצרות למען עם ישראל, נפלאה מן השיר הטבעי של השמש והירח בהילוכם.