פרק ט' בספר יהושע הוא פרק של תחבולות: מצד אחד התקבצות כל מלכי כנען למערכה משותפת נגד יהושע וישראל, ומצד שני מעשה הגבעונים שבאו בעורמה לכרות ברית עם ישראל. הפרק כולו סובב סביב שאלת פתיחה בשלום עם יושבי הארץ, גדרי כריתת ברית, וטעותם של הנשיאים בשבועה שנשבעו. נלך על סדר הפסוקים בעיקר על פי ביאורי המלבי"ם, ובתוספת דברי הרלב"ג, הרד"ק והאלשיך הקדוש.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל־מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם־יְהוֹשֻׁעַ וְעִם־יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד.
אומר הרלב"ג: כשכל המלכים שבעבר הירדן שומעים מה שעשה יהושע וישראל ליריחו ולעי, הם מתחכמים בעצה להתחבר יחד כדי שיעזרו זה לזה. הם הבינו שיריחו והעי נפלו מפני שנלחמו כיחידים; אבל אם כולנו, שלושים ואחד מלכים (לאחר שנקזז את אלה שכבר הוכנעו), נילחם יחד - יש לנו סיכוי. אם כל אחד ינהל קרב יחידים, קרב מאסף, כולנו ניפול. לכן הם מתקבצים למצוא עצה כיצד להילחם במרוכז כנגד יהושע וישראל.
ומה בדיוק שמעו? אומר המלבי"ם שני דברים. ראשית, שביריחו ובעי יהושע לא פתח בשלום. הוא לא בדק אם אפשר להשלים איתם ולקחתם לעבדים, אלא בא וכבש מיד. אם כן, אפשרויות השלום נסתיימו, ואין טעם לנסות להשלים עמו. שנית, הם שומעים שיהושע נזקק לתכסיסי מלחמה, ואם הוא נזקק לתכסיסים - סימן שיש אפשרות להילחם בו ולכבוש אותו. את הנקודה הזאת נפרט להלן בדברי האלשיך.
"פֶּה אֶחָד" - אומר הרד"ק: בהסכמה אחת, בעצה אחת, וכתרגום "סיעה חדא", כלומר כקבוצה אחת. והנה הכתוב אינו מפרט מה יצא מן ההתקבצות הזאת, אלא עובר מיד לספר על מעשה גבעון. ולמה? מפני שמעשה הגבעונים היה פועל יוצא מהתכנסות האומות: הכינוס הזה הוא שהביא את הגבעונים לבוא ולהשלים עמנו, כפי שנראה. ויש אומרים שההתכנסות הייתה קודם למעשה הגבעונים, והכתוב מסמיך את שני העניינים כדי לומר לך שהגבעונים החליטו לעשות בעורמה ומלכם פרש מן הכינוס. בזה מיושב מדוע איננו רואים תוצאה לכינוס: היה מי שפרש, זהו מלך גבעון, שהחליט לעשות כביכול שלום עמנו - וזה פיזר את כל הקונסורציום והפרה את עצתם.
וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי.
כאן שואל המלבי"ם שאלה יסודית. לדעת הרמב"ם, כאשר ישראל יוצאים למלחמה כנגד אומה חייבים לפתוח לה בשלום, וזה פסוק מפורש בתורה; והרמב"ם נוקט שהדבר נאמר גם ביחס לשבעה עממין, שעליהם נצטווינו "לא תחיה כל נשמה" - ואף על פי כן חייבים לפתוח להם בשלום. הדבר אינו מוסכם: הראב"ד בהשגות חולק, וכן רש"י חולק, אבל דעת הרמב"ם שאף לשבעה עממין פותחים בשלום. ואם כן, למה הוצרכו הגבעונים לכל העורמות? היו יכולים לבוא בצורה ישירה ולומר: אנו יושבים כאן, אנו משבעה עממין, בואו ונעשה שלום - ואנחנו מחויבים לזה. למה נצרכו התחכומים, והוויכוח "אולי בקרבי אתה יושב", והתרעומת של העם על הנשיאים? בכל מהלך הפרק אוחז המלבי"ם כשיטת הרמב"ם, שאם באות האומות, אף משבעה עממין, לעשות שלום - מחויבים לקבלם ואסור לתקוף אותם, ולפי זה יתבארו הפסוקים.
אלא, אומר המלבי"ם, זו כוונת הכתוב: "ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי" - הם שמעו שם הוא לא פתח בשלום ולא החיה כל נשמה. אמרו: אם כך, מה טעם שנפנה אליו בהצעות שלום? הרי יהושע אינו מתייחס לזה כלל, וכל מקום שהוא מגיע אליו הוא הורג את כולם.
וכאן צריך לדעת: קבלת השלום אצל העממים תלויה בשלושה תנאים. א' - שיעלו לנו מס. ב' - שיהיו לנו לעבדים. ג' - שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח. רק בשלושת התנאים האלה אפשר לעשות שלום אף עם שבעת העממים שבארץ, וכמו שכתוב "והיה אם שלום תענך... והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך". עם כל זה יש אזהרה בתורה "לא תכרות להם ברית", והכוונה לכרות ברית דרך אהבה, חיבה, חברות והתקשרות - זה לא. שיהיו לך לעבדים ויעלו מס - כן; שיקיימו שבע מצוות - כן; אבל ברית של ידידות וחברות - לא. ועל זה עצמו התלוננו על הנשיאים: כיצד קיבלתם את אנשי גבעון בדרך של אהבה וכרתתם להם ברית, והרי נאמר "לא תכרות להם ברית"?
ועדיין קשה: לפי הרמב"ם, למה יהושע לא פתח בשלום ביריחו ובעי? הרי זה מה שהטעה את הגבעונים. אלא שבאמת הייתה פתיחה בשלום מראש. חז"ל אומרים שעוד לפני שעברו את הירדן שלח יהושע שלוש "פרוזדגמאות" או "דיוטגמאות" (יש כמה לשונות בחז"ל), כלומר איגרות, ובהן אמר: מי שרוצה להשלים - ישלים (והכוונה לקבלת מס, עבדות ושבע מצוות), מי שרוצה להילחם - ילחם, ומי שרוצה ללכת - ילך, ואין אנו כולאים אותו כאן ומחייבים אותו מיתה. היחיד שהלך היה הגרגשי, שפנה והלך לו לאפריקי, ויש על כך אף תיעודים היסטוריים, כתובות מוכרות בארכיאולוגיה שבהן נכתב שברחו מפני הכובש הגדול יהושע. כל השאר החליטו להישאר. נמצא שאין כאן שום טענה על יהושע: הוא פתח בשלום מראש לכולם, בהודעה כוללת, והייתה להם אפשרות לקבלה; ואין הוא צריך לפתוח בשלום מחדש לכל עיר ועיר.
והראיה לדבר ממה שכתוב להלן בפרק י"א: "לא הייתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החיווי... כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה". מפורש כאן כדעת הרמב"ם: "לא הייתה עיר אשר השלימה" - כלומר הייתה להם אפשרות להשלים, היה להם צ'אנס לעשות עמנו שלום, ורק החיווי עשה זאת. ולמה לא השלימו? מפני שמאת ה' היה לחזק את לבם לקראת המלחמה, כי הקדוש ברוך הוא רצה שנכניע אותם ונפנה אותם מן הארץ, שהרי אלה שנותרו היו לסיכים בעינינו ולצנינים בצידינו ובסופו של דבר הביאו לידי הגלות. לכן הקשה את לבם, שיילחמו ויהושע יפנה אותם מן הארץ ויהיה הכיבוש מושלם.
לפי זה מובן מדוע הוצרכו יושבי גבעון לעורמה: הם שמעו שביריחו ובעי לא פנה אליהם בשלום, ואמרו שאין טעם להציע לו הצעות שלום. מה שלא לקחו בחשבון הוא שהייתה פנייה מוקדמת - את זה לא חישבו, ולכן הגיעו להתנהג בעורמה.
האלשיך הקדוש מביא כאן ביאור נפלא בשם מהרי"ב (כנראה כוונתו למהרי"ב רב). ראה: יהושע עשה במלחמת העי מלחמה בתחבולות - מארב של שלושים אלף, ועוד אורב של חמשת אלפים, ומשיכת אנשי העי מן העיר, והעלאת העיר באש. היה שם תחכום צבאי גדול, ולכאורה כל זה מיותר: אם הוסר החרם והשם עמם, לך וכבוש, אין צורך בתחבולות. אלא שמאת ה' היה כל העניין להיעשות בדרך של עורמה ותחבולה, כדי להטעות את הגויים: יאמרו הנה, עם ישראל - גמרנו, כבר אין השם עמם. הלא תראו אילו קומבינות ואילו תחבולות היה צריך לעשות כדי להילחם על העי. מה שהיה ביריחו - אין, אל תתייחס; מצבם השתנה, והם באים לכבוש על פי דרך הטבע.
לפי זה "ויהי כשמוע כל המלכים... ויתקבצו יחדיו להילחם" - מה שמעו? את מלחמת העי. אמרו: זה בדרך החרב, בכוח ובעוצמה צבאית, אם כן נבוא בעוצמה גדולה יותר ונכניע אותם; אם הם באים בדרכים טבעיות, אנחנו יכולים להם. וכך אכן היה, וכולם נקבצו - חוץ מיושבי גבעון. וזהו "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה": הגבעונים היו היחידים שקלטו שמלחמת העי כולה הייתה עורמה כדי להפיל את כל המלכים. שהרי להילחם מלך מלך ייקח זמן רב, ולכן עדיף לאסוף את כולם למקום אחד ולהכות מכה אחת ולסיים את הסיפור. אנשי גבעון הבינו שזו תחבולתו של יהושע - הוא נלחם כביכול בדרך הטבע כדי להפיל את המלכים בפח, למשוך אותם אל הדבש ואז להכות בכולם בבת אחת.
ושים לב לדיוק: "להילחם עם יהושע ועם ישראל" - שם השם אינו מוזכר כאן כלל. שכן מבחינתם יש כאן יהושע ויש כאן ישראל, וגמרנו, השם עזב אותם: הלא ראית מה קרה בעי, הם נזקקו לעורמה ולטקטיקות צבאיות, אם כן אין השם עמם, ואנחנו נלחמים בבשר ודם. ומי כן זכר את יכולותיו של עם ישראל? הגבעונים. "ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי" - הם זכרו גם את יריחו, שהחומות שקעו בארץ בדרך ניסית בקול שופרות. וכי השם אינו עמם? אם אין השם עמם, כיצד כבשו את יריחו? העי אינה הוכחה לחולשה, ההפך הוא הנכון: זו הייתה עורמה כדי למשוך את כל שלושים ואחד המלכים ולהכות בהם מכה אחת. ואם זו עורמה - "ויעשו גם המה בעורמה", גם אנחנו ננהג בעורמה.
וַיַּעֲשׂוּ גַם־הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים.
הגבעונים היו גרים במרחק שלושה ימים מהעי, והבינו שהם הבאים בתור, ולכן ראו צורך להקדים את הרעה. ומהו "גם", מה בא לרבות? כמה דרכים בחז"ל ובמפרשים. ראינו את דרכו של האלשיך בשם מהרי"ב, וישנן נוספות. הרד"ק אומר שה"גם" בא לרבות את בני יעקב, שנאמר בהם "ויענו... במרמה וידברו", ושם היו חיווי; אמרו: בני יעקב באו אלינו בעורמה, "תימולו ותהיו כמונו" - גם אנחנו נעשה בעורמה כנגדכם. פירוש נוסף שמביא הרד"ק, וכן ביאר המלבי"ם: בא לרבות על בני יריחו והעי, שהם עשו תחבולות כנגד ישראל כדי להישמר מהם - יריחו סוגרת ומסוגרת, ואנשי העי עשו תחבולות לרדוף אחרינו - וגם אלו עושים בעורמה, אלא שעורמתם היא כדי להשלים עמנו.
הסבר נוסף: "גם" בא לרבות את עורמת ישראל, שהם סברו שישראל בעורמה מפילים את יריחו ואת העי, כביכול שולחים להשלים ואחר כך מכים. ואף שידעו שבסופו של דבר תיוודע עורמתם, מה יועיל להם? אחרי שכבר תיכרת הברית לא יהיה נעים לישראל להפר אותה, ועל זה בנו - ובנקודה הזאת צדקו. ויש דרשה של חז"ל: "גם המה" - שאף בזמן משה היו כנענים שבאו בעורמה, ומשה כרת להם ברית שלום ועשה אותם חוטבי עצים ושואבי מים; "גם המה" - שנהגו הגבעונים כמו אותם שבאו בזמן משה רבנו. ויש אומרים שבא לרבות שגם בגופם עשו עורמה, שהלכו כנגד השמש כדי שיושחרו פניהם, כביכול הם חודשים בדרך.
"ויצטיירו" - כמה ביאורים. המלבי"ם מסביר לשון צירים ומלאכים, ציר ושליח, כמו "וציר בגויים שֻׁלח", ציר הבא מארץ רחוקה. ויש הבדל בין "ציר" ל"שליח" או "מלאך": הציר נשלח כדי לחזור עם תגובה, כשאני רוצה לדעת מה השיב הצד השני אני שולח ציר. ואפשר שזה בדומה לציר הדלת, שסובב וחוזר, וכן צירי הלידה, שהרחם נפתח ונסגר - הציר צריך ללכת וגם לחזור. כאן הם שולחים צירים כדי לקבל את תגובת יהושע להצעת השלום, ומראים כביכול שהם שלוחי מדינתם ועליהם להשיב דבר לאנשי מדינתם. ביאור נוסף מביא הרד"ק על פי תרגום יונתן, שהבין את הרי"ש כמו דל"ת, כאילו נכתב "ויצטיידו", מלשון זְוָודָה, מזוודה, מה שאדם לוקח עמו משא של מזון לדרך - שלקחו צידה לדרך.
"מבוקעים ומצוררים" - רש"י מסביר ש"מצוררים" הוא לשון מבוקעים, כמו "ציר ידי חיתי": לכל חיטה יש בקע באמצע, כעין פס שקוע. והמצודת דוד מסביר שכאשר הנוד מתבקע, בדומה לאדם שנקרעה לו היום שקית ועדיין יש לו מה לשים בה והיא גדולה, הוא עושה קשר במקום הקריעה, ובזה מה שנתן בשקית אינו נופל. וזה "מבוקעים ומצוררים": נבקעו, ואחר כך צָרַר וקשר את מקום הבקיעה.
וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים.
חלק מן ההצגה היה שהם באים בנעלות בלות ומטולאות, כביכול מרוב הדרך והליכה התיישנו המנעלים ונעשו מטולאות, שנעשו בהן כמה גוונים. והמלבי"ם בספר יחזקאל מסביר שהכוונה קרועים לטלאים, לחתיכות חתיכות, מה שאנו קוראים היום טלאים. "לחם צידם" - לחם הצידה לדרך. ומהו "יבש היה ניקודים"? הרד"ק מביא פירוש אחד, וכן רש"י, שהוא מלשון מוקד, כלומר אפוי היטב, וכן מתרגם יונתן "כיסנין": ביטוי זה מורה על מיני מזונות הנכססים - רוגלך אינו כיסנין, אבל ביסקוויט כן, כל דבר שהוא נכסס נקרא כיסנין - כלומר שנאפה היטב, שהיה זמן רב בתנור עד שהתייבש וכעת הוא נכסס. עוד יש מסבירים ש"ניקודים" הוא מלשון "נקוד וטלוא", שהפת הייתה מעופשת והיו עליה נקודות של עובש, אדום ירוק ושחור, נקודים נקודים, כלשון "עקודים נקודים וברודים". והרלב"ג מסביר שניקודים הם פירורים, שהפת מתפוררת מרוב יושן לפירורים דקים, שכבר הייתה פתם מפוררת מרוב שהתייבשה.
וַיֵּלְכוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ־לָנוּ בְרִית.
וַיֹּאמֶר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת־לְךָ בְרִית. וַיֹּאמְרוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ.
למלבי"ם כאן מהלך נפלא, והוא פותח בקושי שצועק מן הכתובים, ומעניין שהמפרשים לא התייחסו לו. בתחילה הם פונים אל יהושע ואל איש ישראל - וזה מובן, הרוצה לפנות למישהו מדבר עם המנהיג. אך התשובה באה מ"איש ישראל", ויהושע שותק ואינו עונה. ואז, כשעם ישראל שאלו אותם שאלה, הם אינם עונים לעם אלא פונים אך ורק אל יהושע: "עבדיך אנחנו". ואז דווקא יהושע שואל: "מי אתם ומאין תבואו".
כדי להבין זאת, אומר המלבי"ם, צריך לדעת שכריתת ברית באומות הקדמוניות - וחלק מזה תקף אף בזמננו - הייתה באחת משלוש צורות, ויש להבחין בין ברית שנעשית בין המלכים לברית שנעשית בין העמים עצמם. הצורה הראשונה: שני עמים שיש להם גבול משותף כורתים ברית זה עם זה, שלא אקח ממשאביך ולא אכנס ואגזול חלקים מארצך, והגבול יישאר גבול של שלום, שאיש לא יזיק לחברו. ברית כזאת היא בין העמים עצמם, איש לשכנו, שכל אחד לא יפריע ולא יזיק לשכנו.
הצורה השנייה: ברית בין עמים שאינם שכנים, ותוכנה שיעזרו זה לזה כנגד הצר הצורר בצבא, בגדוד, ברכב וסוס, וכן שתהיה להם חירות לסחור כל אחד בגבול חברו - מה שנקרא ברית הגנה או הסכם סחר. כמו שיש לנו היום עם אמריקה ברית הגנה, שאם יתקפו אותם ניחלץ לעזרתם, וגם אם יהיה הפוך - וזה אינו מצוי כל כך - יחלצו לעזרתנו. וברית הסחר קובעת שנוכל לסחור זה עם זה, ולפעמים שלא יהיה מיסוי בין המדינות וכל מיני עניינים של מסחר; ברית כזאת הייתה בין חירם לשלמה. ברית זו יכולה להיות אף עם עמים רחוקים יותר, לא דווקא שכן היושב על הגבול, אבל היא ברית בין המלכים: מלך ישראל כורת ברית עם המלך ההוא, ש"סוסיי כסוסיך ומרכבותיי כמרכבותיך", שאבוא לסייע לו, וכן שיוכלו לעשות מסחר ביניהם. מאידך גיסא, ברית כזאת לא תיעשה עם מדינות רחוקות מאוד. אין לנו ברית כזאת עם אוסטרליה, שהרי עד שיישלחו חיילים לכאן יספיקו למחוק אותנו; זה לא במטוסים אלא צבא ההולך ברגל, ויכול להימשך חצי שנה. וגם מסחר - וכי מאוסטרליה יבואו באומות הקדמוניות לסחור עמנו? נמצא שמדובר בעמים שאינם רחוקים מדי, אך גם אינם דווקא על הגבול.
הצורה השלישית: ברית בענייני הדת והאמונה, שעם אחד מקבל את אמונתו ודתו של העם השני וכורתים ברית על כך, כדוגמת הכוזרי שקיבל את דת ישראל. בברית כזו אין שום משמעות למרחק, ואף אם יהיה באוסטרליה - מה זה משנה, הם באים לקבל את דתנו. וגם היא אינה ברית בין המלכים אלא בין העמים, שהרי צריך שהעם יקבל את הדת; מה יועיל שהמלך יקבל את דתנו, צריך שכל העם יסכים לקבלה.
ועתה נבין את הכתובים. הצירים מגיעים בתחילה אל כלל העם: "ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית". ברית הנכרתת עם כל העם מהותה שאנחנו לא נזיק לכם ואתם לא תזיקו לנו, וברית כזו נעשית בדרך כלל בין עמים קרובים - בינינו לבין ירדן, אתה לא תיכנס אליי ואני לא אכנס אליך; בינינו לבין לבנון, אתה לא תחדור אליי, לא תעשה מנהרות, ואני לא אפגיז. ומיד מתעוררת פליאה: אתם באים מארץ רחוקה, ומארץ רחוקה אין עושים ברית של שמירה הדדית של שכנים על זכויות חברו, שהרי אין אנו שכנים כלל, ואין כאן שום אינטרס.
ולכן "ויאמר איש ישראל אל החיווי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית". העם עונים להם בטוב טעם. אומר המלבי"ם: לשון "אולי" נאמרת כשהדבר קרוב יותר להיות כן, להבדיל מ"פן" שהוא דבר רחוק; "אולי" משמעו שיש כתשעים אחוז שכך הוא. אומרים להם ישראל: הסברה נותנת שבקרבנו אתה יושב, כי אם לא, למה אתה צריך לכרות ברית עם כל העם? ברית עם כל העם כורתים רק כאשר שתי אומות שוכנות בסמיכות זו לזו. ואם היה מדובר בברית של עמים מרוחקים - את זו היו המלכים כורתים, והיה עליך לדבר רק עם יהושע ולא עם העם. ואם אתה מדבר עם כל העם, כנראה שאתה שכן שלנו - ואיך אכרות לך ברית, והרי אני מוזהר ב"לא תכרות להם ברית"?
ויש אומרים שיהושע ואנשי הצבא חשדו בהם מפני שלא באו לדרוש בשלומם תחילה, אלא מיד באו ואמרו "כרתו לנו ברית", וזה עורר חשדות: מה בדיוק הם רוצים? והרד"ק מביא מן המדרש: מהו "החיווי", וכי חיוויים היו? אלא שעשו מעשה חיוויא, כלומר נחש - שרימו את ישראל כשם שרימה הנחש את חווה. שנאמר בו שצדה והאכיל, כלומר צד אותו בפיו ורימה אותו בדבריו.
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת־פִּי יְהֹוָה לֹא שָׁאָלוּ.
"ויקחו האנשים מצידם" - מה שנקרא, ניצודו על ידם, צדו אותם בפיהם.
יהושע, אף שבתחילה פקפק ושאל מאין הם ובירר פרטים, כאן הוא מקבל אותם. המפרשים מביאים לזה כמה סיבות. א' - הוא ראה שראשי הצבא נתנו בהם אמון, וכשאתה רואה שכולם מאמינים, זה גורר גם אותך להאמין; יש מושג של לחץ סביבתי. נעשו בזה ניסויים מדהימים המראים עד כמה אדם נמשך אחרי הדעה הסביבתית - ובוודאי שאין מדברים כאן על גדולים. פעם לקחו כיתה שלמה, הראו להם שאלות של היגיון, ואמרו לכולם לומר דבר שאינו הנכון; ורואים כיצד אחד שלא היה בסוד הדברים מסתכל ומתפלא בתחילה, וכששואלים אותו הוא מיישר קו עם כולם, אף שהוא רואה הפוך. בתחילה הדבר תמוה בעיניו, אבל מה, כולם אומרים שהימני גדול יותר, ואני אומר שהשמאלי? יאמרו לי: מה, אתה לא רואה טוב? ואמנם בדברים בולטים מאוד לעין אין אדם מכחיש, אבל בדברים דקים שאפשר להבחין בהם - בכל זאת אדם מיישר קו עם סביבתו. וכך יהושע ראה שכל ראשי הצבא נותנים בהם אמון, ורק אני אפקפק?
ב' - הוא ראה שדבריהם נאמרו בהכנעה ובהכרה בניסי השם, ושהם באים להתקרב. ואגב, עד היום זו שיטה ידועה של כל מיני שרלטנים ורמאים: כשהם רוצים לרמות ראשי ישיבות, תלמידי חכמים ובני תורה, הם באים תמיד בטקטיקה של "בא להתקרב, רוצה לקיים מצוות השם", כיוון שהם יודעים שכאן מקבלים אותם בשתי ידיים ובזרועות פתוחות; רוצה להניח תפילין, רוצה לשמור שבת - הכול. וכך לאט לאט הוא קונה את האמון, ואחר כך בא העוקץ. כאן ראה יהושע שהם באים בהכנעה ומכירים בניסי השם, והייתה כאן מעלה לקרבם ולהראות להם את ניסי ה'. ג' - הוא חשב שהתגיירו גרות שלמה, ואם כן אני מצווה שלא לדחותם. ד' - היה בזה קידוש השם ביחס לשאר האומות, שיראו כיצד אומה רחוקה ששמעה שֵׁמע ממקום רחוק באה להסתפח בנחלת ה'. יש בזה קידוש השם, וזו התקווה שיתוקן עולם במלכות שדי, שלה אנו מחכים - והנה כאן המהלך הזה כבר מתחיל.
וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה.
אף שלדעת הרמב"ם, כפי שהזכרנו, היו מחויבים לקבלם - שכן אף אם הם משבעת העממים, מכיוון שהם באים לקבל עליהם שבע מצוות בני נח מחויבים לקבלם - עם כל זה לא עשו כאן כדין. ראשית, הרמב"ם אומר שאתה מחויב לקבלם אם הם באים לעשות שלום, אבל כל זה בתנאי שיהיה למס ולעבדות, וכאן לא קיבלו עליהם לא מס ולא עבדות, ויהושע עושה עמם שלום בלי תנאים. שנית, הוא כרת להם ברית, וכריתת ברית אסורה בכל מקרה, שהרי אמרנו שכריתת ברית היא דרך אהבה וחיבה, ועל זה אמרה התורה "לא תכרות להם ברית".
ואף על פי כן, שים לב, יהושע לא טעה כאן טעות גמורה, אלא נזהר וכרת להם "ברית לחיותם" - לא ברית של אהבה ושלום, אלא ברית שלא יהרגו אותם. על הברית הזאת לבד נשבעו נשיאי העדה, ולא קיבלו עליהם עניינים אחרים, כגון שלא נשתעבד בהם, וכפי שנראה בהמשך שאכן השתעבדו בהם. ואם תאמר: הרי כרתו להם ברית, כיצד חוזרים בהם? התשובה: לא חזרנו בנו, כל הברית הייתה להחיות אתכם, וזהו; לא התחייבתי שלא להשתעבד בך.
וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר־כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים.
ולמה הכפילות, "קרובים הם אליו" ו"בקרבו הם יושבים", והלא היינו הך? אומר המלבי"ם: אחרי שכרתו את הברית שוב אין אפשרות לחזור, הברית נכרתה, והתברר שהם יושבים בקרבו - ולא כגרגשי שבתחילה היה קרוב ואחר כך התרחק והלך לאפריקי. ואם כן, מצד שהם קרובים אליו והם עדיין גרים כאן - אסור היה לכרות להם ברית; ומצד שהם יושבים בקרבו - חייבים ליטול מהם מס ושיהיו לך לעבדים.
וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל־עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל־הָעֵדָה עַל־הַנְּשִׂיאִים.
עם ישראל הולכים לבדוק את המקורות, ומגלים שהגבעונים נמצאים כאן במרחק לא רב, שלושה ימים בסך הכול, ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים. אם כן, הם רימו אותנו, וראוי להכות בהם. אנחנו הרי בעיצומו של כיבוש, ו"לא תחיה כל נשמה"; והיות שלא קיבלו עליהם מס ועבדות כמו שאמרנו, עדיין שייך בהם "לא תחיה כל נשמה". אלא ששבועת הנשיאים - שהנשיאים לא יכו בהם - היא שמנעה מישראל את האפשרות להכות בהם, ולכן "וילונו כל העדה על הנשיאים".
וַיֹּאמְרוּ כָל־הַנְּשִׂיאִים אֶל־כָּל־הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי־מַיִם לְכָל־הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים.
וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא־יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי.
וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת־כָּל־הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה.
וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם.
ואם השבועה לבדה מנעה מישראל להכות בהם, למה נאמר "ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום"? הרי אינם צריכים שום הצלה, שממילא אינם יכולים להרגם מפני השבועה. מסביר המלבי"ם: אם לא היו מקבלים עליהם כעת את המס ואת העבדות, העם היה הורג אותם, מפני שאז מובן שאין השבועה חלה - השבועה שנשבענו לכם הייתה על מנת שתהיו לנו למס ולעבדים, ואם אין אתם מיישמים זאת, נוכל להרוג אתכם. וזהו "ויעש להם כן": נתנם למס ולעבדים, ואז "ולא הרגום". שאלמלא כן, היו אומרים שהשבועה כבר אינה קיימת ואנו יכולים להרגם, ולא היה קיום לגבעונים. נמצא שמה שהציל את הגבעונים היה דווקא המס והעבדות.
וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהֹוָה עַד־הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.
לכאורה זה סותר את פסוק כ"ג, שם נתנם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוקיי בלבד, וכאן אתה אומר לעדה ולמזבח - וזו הייתה טענת הנשיאים מתחילה. גם הרד"ק עומד על הקושי, והמלבי"ם הולך בדרכו: היות שבאותה שעה לא היה בית ה' במקומו, לכן "ויתנם ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה" - "ביום ההוא", כלומר קודם שנבנה המקדש ובעוד שלא היה המשכן במקומו, שימשו את העדה. אבל לאחר מכן, כשנסתיימו שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, כבר יהיו בגדר חוטבי עצים למזבח ה'. וזה מה שכתוב "עד היום הזה" - עד היום שבו נכתב הספר - "אל המקום אשר יבחר": בעת שיבחר הקדוש ברוך הוא מקום לשבתו, שם תהיו חוטבי עצים ושואבי מים, ושוב לא תהיו שייכים לעדה. נמצא שרק בשלבים ההתחלתיים שימשו את העדה, ואחר כך היה הדבר למקדש ה'. וכמו שאומר הרד"ק: כאשר היה המשכן בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון ובבית עולמים - זהו "המקום אשר יבחר ה'" - בכל המקומות האלה שימשו כחוטבי עצים ושואבי מים לצורך הקודש.
פרק ט' פותח בהתקבצות המלכים, שקראו את מלחמת העי כאות לחולשה וכי אין השם עם ישראל, ולכן קיבצו כוח מרוכז להילחם ביהושע ובישראל. אנשי גבעון לבדם זכרו את נס יריחו והבינו שכל תחבולת העי לא הייתה אלא עורמה למשוך את המלכים למכה אחת, ולכן העדיפו להשלים - אלא שהם טעו וחשבו שיהושע אינו פותח בשלום, ולא ידעו שכבר נשלחו שלוש איגרות לכל יושבי הארץ. מכאן העורמה: הבגדים הבלים, הנעלות המטולאות, הלחם היבש והנאדות המבוקעים, והטענה "מארץ רחוקה באנו". המלבי"ם מבאר את כל הדין ודברים על פי שלושת סוגי הבריתות, ומכאן חשד העם "אולי בקרבי אתה יושב". יהושע, שראה את אמון ראשי הצבא, את הכנעתם והכרתם בניסי ה' ואת קידוש השם שבדבר, כרת להם ברית - אך נזהר וכרת "ברית לחיותם" בלבד. לאחר שלושה ימים נודע האמת, והעם התלוננו על הנשיאים; ומה שהציל את הגבעונים בפועל היה קבלת המס והעבדות, שבזה נתקיימה השבועה, ומאותה שעה נעשו חוטבי עצים ושואבי מים - בתחילה לעדה, ולבסוף למזבח ה' אל המקום אשר יבחר.