פרק ח' בספר יהושע הוא פרק התיקון: אחרי המפלה בעי וגילוי חטא עכן, חוזר עם ישראל למלחמה, והפעם בציווי מפורש של הקדוש ברוך הוא, בהנהגתו האישית של יהושע, ובתחבולת מלחמה מתוחכמת של שני מארבים. בסופו של הפרק אנו עוברים לפרשייה אחרת לגמרי: בניית המזבח בהר עיבל, כתיבת התורה על האבנים, והברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורו של המלבי"ם.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל־עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת־עַמּוֹ וְאֶת־עִירוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ׃
כשאומרים לאדם "אל תירא ואל תחת", סימן שהוא ירא ופוחד. ומדוע יהושע פוחד? ראשית, בנוהג שבעולם, אדם שנכווה ברותחין נזהר גם בפושרין. אחרי המפלה הראשונה בעי, גם מלחמה "קלה" מעוררת חשש. שנית, ידוע שחולה, גם לאחר שהחלים, עלול עדיין לחזור לחוליו. יהושע חושש שמא העוון לא התכפר עד תומו, ושמא נשארו עדיין אי אלו פגמים בעקבות אותו חטא.
והדבר מובא בשערי תשובה לרבנו יונה: "ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאותיו, ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא". ישנם כאן שני דברים נפרדים: האחד, שהקדוש ברוך הוא מוחל על העוון; והשני, שיחפוץ בו וירצהו, כעניין שנאמר בדברי אליהוא על בעל התשובה אחרי הייסורים "יעתר אל אלוה וירצהו". ומוסיף רבנו יונה משפט נורא: ייתכן שהעוון נסלח והאדם נפדה מן הייסורים ומכל גזירה, לא יעשו לו שום רע, ואף על פי כן "ואין להשם חפץ בו ומנחה מידו לא ירצה". סלחתי לך, אבל איני רוצה לראותך.
ואם תאמר: מה נורא בכך? הרי העוון נסלח והייסורים נפדו. על כך אומר רבנו יונה: "ותאוות הצדיקים מן ההצלחות להפיק רצון מהשם ושיחפוץ בהם". זו השאיפה הגדולה ביותר שאדם יכול לשאוף אליה, וזה "החיים הקיימים והאמיתיים והאור הגדול הכולל כל הנעימות", כעניין שנאמר "חיים ברצונו", ונאמר "ה' אלוהים צבאות השיבנו האר פניך וניוושעה". ולכן אנו מבקשים תמיד בתפילה "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו" - בקשה מיוחדת לא רק שיסלח לנו, אלא שנזכה שיהיה החפץ והרצון בשמיים מאיתנו. מזה חשש יהושע: אולי עשינו את שלנו והקדוש ברוך הוא אמר "סלחתי", אך עדיין נשארה הקפדה. לכן בא הקדוש ברוך הוא להרגיעו: אל תירא ואל תחת.
מצודת דוד מבאר שכל זה נעשה כדי להטעות את הגויים. הגויים חושבים שהניצחון אינו בא מיד ה' אלא מכוח הלחימה, ואומרים: בפעם הקודמת הצלחנו נגדם כי כוחנו היה חזק יותר. עתה, כשיראו את ישראל באים בצבא רב, יאספו הם צבא גדול עוד יותר, ויתאספו כולם להמתיק עצה ותחבולות ברוב יועצים. ובזה תהיה טובה לישראל: במקום לעבור עיר אחר עיר, כולם מתקבצים למקום אחד ומכים את כולם במכה אחת, ונחסכות כל המלחמות הבאות.
המלבי"ם מדייק בלשון: "קח עמך את כל עם המלחמה" - לא מקצתם כבתחילה אלא את כולם. ועוד: "וקום עלה" - לא כבפעם הראשונה שיהושע נשאר במחנה והעם יצא לבדו, אלא עתה אתה בעצמך תצא בראשם. "נתתי בידך את מלך העי ואת עמו" - הם ייפלו בידך בתחילה כשיצאו מן העיר; "ואת עירו ואת ארצו" - זה יהיה בשלב הבא, על ידי האורב.
יש מסבירים עוד: על פי טבע לא היה קל לכבוש את העי, שכן העי הייתה במקום גבוה (ולכן נאמר שברחו מפניהם בעמק), וכיבוש מקום גבוה הוא מלחמה קשה ביותר. ואם תשאל, מדוע בתחילה אמרו לקחת עם מועט ולא ראו זאת? אלא שהשם סימא את עיניהם כדי שייפלו בעי. עתה, משהבינו שהמקום גבוה, לוקחים צבא רב. וטעם נוסף: משום כבודו של יהושע, שכעת הוא עצמו יוצא בראשם, ומי רואה אותו יוצא ואינו יוצא.
וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק־שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים־לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ׃
כמו ביריחו: לשרוף את העיר ולהרוג את כולם. אלא שביריחו השלל ניתן לבית ה', וכאן השלל מותר לישראל. וטעם החילוק, כמבואר במלבי"ם: נפילת חומת יריחו לא הייתה בדרך הטבע אלא בדרך נס, ומאחר שהמלחמה הייתה לה' - גם השלל לה'. כאן, לעומת זאת, נאמר "שים לך אורב" - תחבולות מלחמה, מלחמה בדרך הטבע, ומאחר שאתם הנלחמים, השלל מגיע לכם.
וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה׃
אקדים ואומר שלמלבי"ם יש כאן מהלך שלם בהבנת המארב: היו שני מארבים. מארב ראשון של שלושים אלף איש, שנשלח יומיים קודם לכן, ומארב שני של חמשת אלפים איש בשלב הבא. ומלבד שניהם היה "עם המלחמה" - הצבא הגלוי היוצא להילחם.
המלבי"ם מונה בפסוק זה את קיום שלושת חלקי הציווי: "ויקם יהושע" - כפי שנצטווה לעמוד בראשם; "וכל עם המלחמה" - לקחת את כולם ולא מעט כבפעם הקודמת; "ויבחר שלושים אלף" - כפי שנצטווה "שים לך אורב". ומדוע "וישלחם לילה", יומיים לפני הכיבוש? את זה מבאר המלבי"ם בפסוק ט'.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל־תַּרְחִיקוּ מִן־הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים׃
מבאר המלבי"ם שהמארב כאן שונה מכל המארבים המוכרים. במעשה אבימלך בשופטים פרק ט' מצינו כמה מיני מארבים. יש אורב על העיר, שממתין עד שייפתח שער העיר וייפול עליהם פתאום בצאתם. זו גם אחת משיטות הגנבים: הגנב היודע מתי בעל הבית יוצא, עומד במדרגות למעלה, ואיך שהלה בא לסגור את הדלת הוא דוחפו פנימה וסותם את פיו. אורב כזה חייב לעמוד לפני העיר, ליד השער ממש, לא בצידה ולא מאחוריה, כדי שייכנס מיד בהיפתח השער.
יש אורב בשדה, כמו שנאמר אצל אבימלך "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך". אורב כזה צריך להיות רחוק מאוד מן העיר, שהרי אם יהיה קרוב, מקצת הנפגעים יצליחו לברוח וירוצו מיד לעיר להזהיר. לכן שמו אותם על ראשי ההרים.
ויש סוג שלישי: אורב על שניהם יחד, כמו אבימלך שחצה את העם לשלושה ראשים - שניים ארבו על היוצאים בשדה, ואחד עמד בפתח שער העיר שלא יחזרו לעיר. במארב כזה האורבים עומדים לפעמים גם מאחורי העיר, אם השדה או מקום האסיפה נמצא שם, כדי לשלול מהם את שללם. אלא שבסוג זה לא כולם "נכונים", כלומר עומדים הכן: רק אלה שבשדה דרוכים כקפיץ וממתינים לקפוץ, ואילו הקרובים לעיר אינם דרוכים, שהרי כל תפקידם לתפוס את הבורחים מן המארב.
ומדגיש המלבי"ם: בכל שלושת האופנים האלה אין אורבים על העיר עצמה אלא על אנשי העיר. המטרה ללכוד אנשים, לא ללכוד עיר. כאן, לעומת זאת, נאמר "ראו אתם אורבים לעיר" - לעיר עצמה, שהמגמה היא כיבוש העיר ולא תפיסת אנשים ושלילת שלל. ולכן שלוש ההוראות: "מאחרי העיר" - ולא ליד השער כאורב הראשון; "אל תרחיקו מן העיר מאוד" - שלא כאורב שבשדה שצריך להתרחק; "והייתם כולכם נכונים" - שלא כמארב השלישי שבו הקרובים לעיר אינם צריכים להיות בהכן, אלא כאן כולם דרוכים לעת קרב.
וַאֲנִי וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל־הָעִיר וְהָיָה כִּי־יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃
המלבי"ם: יהושע אומר שהוא עצמו יהיה עם היוצאים אל שדה המערכה. מלבד שני המארבים יש כאן קבוצה שלישית - הצבא הגלוי, הבא לתקוף כביכול, כדי שהאויב ירדוף אחריו, ואז ייכנסו המארבים לפעולה. "ואני וכל העם אשר איתי" - כולל אני, לא כפעם הראשונה שיצאו בלעדי יהושע. "כאשר בראשונה" - הם יהיו בטוחים שיצליחו להניס אותנו שוב; אם בפעם הראשונה עוד היו מהוססים, אחרי ההצלחה הם באים כעת במלוא הביטחון העצמי.
וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן־הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃
"עד התיקנו אותם מן העיר" - שירדפו אחרינו ויתרחקו מן העיר, שהרי המגמה היא לכבוש את העיר. רש"י מביא ביאור ראשון מלשון "תיק": העיר היא כמו תיק ואנו נוציאם מתוכה. אגב, כך מבאר הערוך תמיד את המושג "תיקו" שבגמרא. ההבנה הפשוטה היא "תיקו" מלשון תעמוד (אוקימנא, אוקימתא), אך הערוך מסביר שהדבר נתון כבתיק סגור שאין אפשרות לפותחו ולפשוט את השאלה. ורש"י מביא ביאור נוסף, וכן מבאר הרד"ק, וזה הביאור המסתבר יותר על פי לשון הקודש: "התיקנו" מלשון ניתוק, כמו "התיקם כצאן לטבחה" - עד שננתק אותם מן העיר.
שואל המלבי"ם: מהי הכפילות "נסים לפנינו" ו"ונסנו לפניהם"? ומבאר: הם ודאי לא ירגישו שהמנוסה שלנו היא פח ועורמה, משום "כאשר בראשונה" - הם כבר ראו שנסנו מפניהם באמת בפעם הראשונה, ולא היה שם שום פח. לכן יתלו את מנוסתנו עתה במנוסה הראשונה, שנמס לבבנו מהם, וכל שכן עכשיו אחרי הכוויה הראשונה שנפחד ונברח מיד. והפסוק ערוך בדלתות מקבילות, כדרכו של המלבי"ם בביאור מקראות רבות: הפסוק מתחלק לארבעה משפטים, כשהמשך הראשון הוא השלישי והמשך השני הוא הרביעי. "עד התיקנו אותם מן העיר" מכוון כנגד "ונסנו לפניהם" - איך ננתקם מן העיר? על ידי שננוס לפניהם. ו"כי יאמרו נסים לפנינו" מכוון כנגד "ויצאו אחרינו" - מדוע יצאו אחרינו? כי יאמרו הרי הם נסים לפנינו כאשר בראשונה. ובכך ננתקם מן העיר, והאורבים יוכלו לבוא ולכבשה.
וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָעִיר וּנְתָנָהּ יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם׃
תוך כדי המנוסה, כשאניף בכידון, תקומו מן המארב ותיכנסו אל העיר. והדגש: "ונתנה ה' אלוהיכם בידכם". יהושע מדגיש - אנו עושים כאן תחבולות רבות, ואל יאמר אדם "ראו איך לכדנו אותם". לעולם תזכרו שה' אלוהיכם הוא הנותן בידכם.
וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת־הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃
כשם שהצתנו את יריחו באש, כך גם כאן, אלא שהשלל מותר. ומהי התוספת "ראו ציוויתי אתכם"? מבאר המלבי"ם: שלא תאמרו, הרי השם התיר לבוז שלל, ואם כן הכול הולך לשריפה, נמהר אפוא לקחת את השלל לפני השריפה. ואז במקום להיות עסוקים במלחמה תהיו עסוקים בשלילת שלל ובביזת בז, וזה מתכון בטוח לכישלון, שכל אחד יעשה לביתו. לכן אומר להם: תשרפו את העיר, ומה שיישאר אחר כך יהיה מותר. "ראו ציוויתי אתכם" - אני מסביר ומלמד אתכם מהי כוונת השם, שההיתר הוא ממה שייוותר לאחר השריפה, ולא שתלכו תחילה לשלול שלל ואחר כך תשרפו. ועוד מסבירים המפרשים: שלא תאמרו, אם נשרוף את כל הערים שנכבוש, היכן נגור בסופו של דבר? על כך אומר "כדבר ה'" - אינך צריך לדאוג, הקדוש ברוך הוא ידאג לך.
וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל־הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם׃
המלבי"ם מקשה שתי קושיות. ראשית, כיצד ייתכן שישבו ממערב לעיר ואנשי בית אל לא פגשו בהם? הרי אנשי בית אל הבאים לעזור לעי מגיעים מן המערב, ואמורים להיתקל במארב. שנית, בהמשך (פסוק י"ד) נאמר שהאורב היה "מאחרי העיר", דהיינו מצד דרום, שהרי חזית העיר הייתה בצפון, ואם כן החלק האחורי הוא דרום. אז מדרום או ממערב?
מבאר המלבי"ם: לכן שלח את האורב הזה יומיים קודם תחילת הקרב. עם המלחמה, הצבא הגלוי, חנה מצד הכניסה של העיר, שהוא צד צפון. וכדי שהדברים יהיו מוחשיים, ניקח לדוגמה את רחבת הכותל, מקום שבו ברור לנו הכיוונים. צד מזרח הוא צד הר הזיתים, הכיוון שאליו אנו מתפללים; צד מערב הוא הגב שלנו, לכיוון הרובע היהודי; העומד מול הכותל - שמאלו היא צפון (הרובע המוסלמי) וימינו היא דרום (צד השערים והכניסה לכותל). פתח העיר, פני העיר, הוא הצד הצפוני, מצד קשת וילסון ומנהרות הכותל. משם מגיע הצבא לתקוף, שהרי כל מגמתו למשוך את אנשי העי ולברוח.
את האורב הראשון הציב יהושע בקרן הדרומית מערבית, כלומר, באותה דוגמה, בפינה של ישיבת פורת יוסף, באזור החניה שנכנסים בו לכותל. ושימו לב: הוא לא הציבו קרוב לעיר אלא רחוק ממנה, שכן אם ירגישו בהם תלך כל התוכנית לאיבוד - יבינו שיש אורב ולא יעזבו את העיר, או לפחות יציבו שמירה מן הצד השני. וכדי להגיע לשם מבלי שיבחינו בהם היו צריכים להקיף הקפה גדולה, שהרי אי אפשר ללכת מסביב לעי בסמוך לה, שאז כולם רואים צבא הולך ומתחילים לעקוב. ומשום העיקוף הגדול הזה הוצרכו לצאת יומיים קודם. "וישבו" - אינם מסתובבים שם אלא יושבים, מסתתרים ומתחבאים.
ובזה מתיישבות שתי הקושיות: הם לא מילאו את כל הרוח המערבית, שאז היו אנשי בית אל נתקלים בהם מיד, אלא עמדו בפינה הדרומית מערבית. אנשי בית אל, בבואם לסייע, מגיעים מן המרכז או קרוב יותר לצד פתח העיר, כלומר צפונית מערבית, ואינם פוגשים אותם בדרכם. וכן מיושב הכתוב: מאחר שהמקום הוא קרן דרומית מערבית, אפשר לקרוא לו "מים" - שהרי הוא במערב, ואפשר לקרוא לו "מאחרי העיר" - שהרי הוא בצד דרום, שהוא היפך פני העיר שבצפון.
ועוד רמז יש כאן: הם ישבו "בין בית אל ובין העי", ושם בנה אברהם אבינו מזבח, ועשו כן כדי להזכיר את זכותו של אברהם. ומעניין מאוד: אותיות "המארב" הן אותיות "אברהם", לרמז שזכות אברהם מלווה אותם.
יהושע לן עם העם, מצד "עמו אנוכי בצרה". וכמו שמסופר על החפץ חיים, שבימי מלחמת העולם ראו אותו לילה אחד ישן על הרצפה. שאלוהו בביתו מה קרה, אמר: כיצד ינעם לי לשכב על מיטתי בשעה שבחורי ישראל מחרפים נפשם בשוחות ובמקומות הסכנה? שהרי גייסו אז את כולם, גם בני ישיבות וגם בחורים מישראל.
וכן מסופר על הרב מבריסק, שהייתה שריפה גדולה בבריסק שכילתה יותר מחצי מבתי העיר, ואנשים נותרו בלא מקום ללון. קבע הרב את משכנו בעזרת נשים שבבית הכנסת, שהיה המקום הפנוי כל השבוע, ואמר שלא ישוב לביתו - אף שביתו לא נשרף - עד שאחרון היהודים מבריסק יסתדר; רק לאחר שכולם ישובו ויבנו את בתיהם ישוב הוא לביתו. רואים אפוא שיש עניין שישתף אדם עצמו בצער הציבור, וזה מה שעשה כאן יהושע.
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּפְקֹד אֶת־הָעָם וַיַּעַל הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הָעָם הָעָי׃
יהושע הוא שר הצבא, הוא הפוקד והמצביא, והוא עולה כתנאי שהתנה עמו השם - בראשם. וכדברי רש"י: כמו שאמר לו המקום, אם הוא עובר לפניהם עוברים, ואם לא יעבור לפניהם לא יעברו. ושימו לב שהוא מונה אותם שוב, אף שכבר מנאם קודם. ובפשטות הטעם מצד "הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", שמא בינתיים הספיק אדם לשאת אישה או לנטוע כרם, שאלו הם הדברים שמנו חז"ל כסיבות לשוב, וכביכול תחת הגדרים הללו ישוב גם הירא ורך הלבב יחד עם כולם.
וְכָל־הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי וְהַגַּי בֵּינָו וּבֵין־הָעָי׃
כאן אין מדובר באורבים אלא בצבא הגלוי. הם באים מצד צפון, מצד פתח העיר (באותה דוגמה, מצד מנהרות הכותל), וחונים שם, ובין המחנה לעיר מפריד הגיא. הם עומדים במקום גבוה בכוונה: כדי שעד שירדו אנשי העי מן העיר יספיקו הם לברוח. אילו היו קרובים מדי, היה חשש שהפיתיון ייפול בידיהם ממש. הם רוצים להיות פיתיון שמספיק להימלט, לא פיתיון שנתפס.
וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר׃
זהו אורב נוסף, קטן יותר, חמשת אלפים איש לעומת שלושים אלף. האורב הראשון עמד רחוק מן העיר - רחוק, אך לא רחוק מדי, שהרי נאמר "אל תרחיקו מן העיר מאוד": אם ירחק יותר מדי ייקח לו זמן רב להתקרב, ואם יתקרב מדי יזהו אותו. ולכן הוצרך להקיף במשך יומיים, כדי שלא יראוהו לא בדרך ולא במקום.
לעומת זאת, אומר המלבי"ם, האורב השני עומד ליד מחנהו של יהושע. הוא בא מצפון, מצד המחנה, אלא שהוא נמשך לצד המערבי - כלומר בקרן הצפונית מערבית (באותה דוגמה, בצד שבו נמצאת המנורה ברחבת הכותל). כך נוצרה צורה של אות ר', כמין ד' הפוכה. ולכן קורא לו הכתוב אחר כך "עקבו", מלשון עקב, דבר הסובב משני צדדים. אנשי העי ראו את האורב הזה, שהרי היה קרוב, שלא כאורב הרחוק שבדרום מערב.
וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת־עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק׃
"כל המחנה אשר מצפון" הוא המחנה הגלוי, "ואת עקבו מים לעיר" הוא האורב הצפוני מערבי. נמצא שמול המחנה עומדות שתי שורות: שורה בצפון, ושורה היוצאת ממנה למערב. וכל זה היה בגלוי לפני אנשי העי. ולכאורה מה החוכמה באורב גלוי, מה הרווח בהפתעה שרואים אותה? אומר המלבי"ם: עוד מעט נראה מה הייתה החוכמה הגדולה שבעניין.
"וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" - רש"י מביא דרשת חז"ל שלן בעומקה של הלכה. שלא כפעם הקודמת, שבאה תלונה עליהם על ביטול תורה, כאן לן בעומקה של הלכה. הרד"ק מסביר כפשוטו: הוא ואחרים הלכו בתוך העמק אל מקום המחנה כדי לבדוק אם שומרי המחנה ערים, שמא ישנים ויבואו אנשי העי ויפתיעום. והמלבי"ם מוסיף: אף שביום חנו לפני העמק, בלילה יורדים יהושע ואנשיו לתוך העמק, כדי שאנשי העי יראו אותם מתקרבים ויחשבו שאלו סבורים שאינם נראים. וזה עצמו מחזק אצלם את התחושה שההתקפה תמימה, ואינם משערים שהיא התקפה משולבת עם מארבים.
וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ־הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי־הָעִיר לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה וְהוּא לֹא יָדַע כִּי־אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר׃
מלך העי רואה שהם כבר הולכים בעמק, ואינו ממתין שיעלו מן העמק ויתקרבו אל השער כבפעם הראשונה. הוא זוכר שבפעם הראשונה הכו אותם במורד, ואומר: כבר מלומדים אנו, נרוץ אחריהם ונכה אותם במורד כבראשונה.
ומהו "למועד"? רש"י מסביר: לזמן, היום שנועצו יחד מאתמול לצאת באותה שעה, שהיו מנחשים ומעוננים. "מעוננים" - שאומרים עונה זו מתאימה, עונה זו מוצלחת. לפי זה "למועד" מוסב על מלך העי. והמלבי"ם מסביר שה"מועד" מוסב על יהושע: האורב אמור בנקודת זמן מסוימת לצאת ולכבוש את העי, וכיצד יידע מתי? בזמנם לא היו מכשירי קשר ולא מורס, ולכן קבעו זמן מראש - ביום פלוני בשעה פלונית, בעוד יומיים, תצאו לתקוף. כך אמרו לאורב הרחוק, ולפי תזמון זה חייב יהושע ליזום כעת את התקפתו ולמשוך את אנשי העי החוצה. "למועד", אפוא, חוזר על הזמן שיהושע הועיד ותכנן עם האורב.
מלך העי יוצא "לפני הערבה" - ערבות יריחו שבצד מזרח. מאחר שישראל עומדים כצורת ר' בצפון ובמערב, אינו יכול להתקרב לשם, ולכן פונה מזרחה כדי שלא יהיה מוקף משתי רוחות. "והוא לא ידע כי אורב לו מאחרי העיר" - את האורב שבצפון מערב ראה, ולכן נשמר ממנו ונטה מזרחה, אבל מן האורב השני, הגדול והרחוק שבדרום מערב, לא ידע.
ויש שעמדו כאן על קושי: אם "וימהרו וישכימו", מהו "למועד"? השכימו או שיצאו בזמן מיועד? לשיטת המלבי"ם אין קושי, שהרי "למועד" מוסב על יהושע. אך לפי רש"י יש לתרץ, וחז"ל אומרים שמלך העי היה בקיא באצטגנינות וידע לכוון את השעה המוצלחת ביותר. לכן חלק מן העם שלח מיד בהשכמה כדי שיהיו מוכנים לקרב, וחלק השאיר שייצאו בזמן המוצלח לפי מהלך הכוכבים. וכאן רואים את חסד השם, שבלבל את תוכניותיהם: אף שהיו מעוננים ויודעים ענייני כוכבים, שיבש הקדוש ברוך הוא את חוכמתם כדי שיצליח יהושע במהלכו.
וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר׃
המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שבניין התפעל מורה על דבר דמיוני ולא אמיתי: "יש מתעשר ואין כל" - אינו עשיר באמת אלא כמתעשר; "יש מתרושש" - אינו נעשה רש באמת. אף כאן "וינגעו" - אינם מנוגעים באמת, אלא כאילו נפגעו מהם ובורחים. "וינוסו דרך המדבר" - מדבר בית אוון, שהיה בין יריחו ובין בית אל, כנגד העי בצד הצפוני. נמצא שיהושע וישראל, שבאו מצפון, חוזרים לאחוריהם כדי למשוך את אנשי העי לרדוף אחריהם ולהשיגם ולהכותם כבפעם הראשונה.
וַיִּזָּעֲקוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בָּעַי לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן־הָעִיר׃
גם אלה שנשארו בעיר לשומרה יוצאים לרדוף, וגם אנשי בית אל באים לסייע ומשאירים את עירם פתוחה. ומבאר הרד"ק: "ויזעקו" היינו נתקבצו לרדוף, ומאחר שקיבוץ העם ואסיפתו נעשים על ידי זעקה, נקט הכתוב לשון זעקה.
וְלֹא־נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וּבֵית אֵל אֲשֶׁר לֹא־יָצְאוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַזְבוּ אֶת־הָעִיר פְּתוּחָה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל׃
הכתוב מדגיש שכולם יצאו, כדי לבאר כיצד יכלו ישראל להיכנס לעי בלא כל בעיה ובלא חשש. ומדוע השאירו את העיר פתוחה? ראשית, מתוך ביטחון מופרז - בטוחים היו בכוחם עד שאין צורך אפילו לסגור. ויש אומרים שהשאירוה פתוחה כדי שאם ייאלצו לברוח בחזרה יוכלו להיכנס מיד. וזה כמו שמספרים על הבדיחות שהתהלכו לפני מלחמת יום הכיפורים על הצבא המצרי, אחרי המפלה של תשכ"ז: סיפרו שהמצרים הזמינו טנקים מרוסיה וביקשו שיהיו בהם שלושה הילוכים אחורה והילוך אחד קדימה. שאלו אותם למה שלושה הילוכים אחורה, אמרו: כדי לבצע נסיגה מהירה. שאלו: ולמה ההילוך שקדימה? אמרו: למקרה שיתקפו אותנו מאחור. כך גם כאן - השאירו את העי פתוחה למקרה שיצטרכו להימלט חזרה ולסגור את השער אחריהם.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדְךָ אֶל־הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדוֹ אֶל־הָעִיר׃
יהושע אוחז בכידון ומטהו כאות לאורב הרחוק, זה שברוח הדרומית מערבית, שלושים אלף האיש. אמנם נקבע להם זמן מראש כדי שיהיו מוכנים, אך הרגע המדויק נקבע בהנפת הכידון הגבוה: כשיראוהו נוטה, יידעו שזה השלב לתקוף.
ועוד מסבירים שנטיית הכידון כלפי מטה מורה על הכנעת השר של מעלה. כלומר, ההכנעה נעשית תחילה למעלה, ורק אחר כך למטה, שהמלחמות שכאן אינן אלא בבואה של מה שקורה בשמיים, שהרי הכול נקבע מלמעלה.
ורמז נפלא לכך יש בפרשת וישלח. מסופר על הרב מבריסק שבשעת המלחמה היו באים אנשי הצבא ומסמנים בתים, לומר שבתוך ארבעים ושמונה שעות ייתכן שיצטרכו לפנותם, שכן את הקצינים שהגיעו לאזור היו משכנים בבתי התושבים, ואת בעלי הבתים היו מעבירים לחורבות ולבתים קטנים לכל תקופת המלחמה. רץ הבן אל אביו ואמר: אבא, סימנו את ביתנו! וראה שאביו רגוע לחלוטין. אמר לו: הרי בעוד ארבעים ושמונה שעות עלינו להתפנות. אמר לו הרב: אנו בפרשת וישלח, ואשאל אותך שאלה. המלאך אומר ליעקב "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". "עם אלוהים" - זה המלאך; "עם אנשים" - לבן ועשיו; "ותוכל" - יכולת להם. אך כיצד? הרי את עשיו עדיין לא פגש, הפגישה עם המלאך קודמת לפגישה עם עשיו, ואת עשיו עתיד הוא לפגוש למחרת. אלא שהמלאך כבר יודע מה נגזר בשמיים, והקרבות כאן כבר נקבעו למעלה. וכיוון שכתוב "שרית" - כבר עתה אתה מנצח את עשיו, שכך כתוב למעלה, ואין לך אלא לראות כיצד הדבר משתלשל ויורד לכאן. ואם כן, אין לך מה לדאוג: מה שנקבע משמיים הוא שיהיה, ואם צריך לפעול פעולה - פעולה שמימית היא, להתפלל ולבקש ממי שהכול בידו. ומספרים שהגיעו קצינים לראות את הדירה, וכל מי שנכנס - סגר את הדלת ויצא. אף אחד לא רצה בה, והפלא שבדבר שהייתה זו דירה רחבת ידיים. ולבסוף, כשעקר הרב מן העיר, הראשון שראה את הדירה לקח אותה מיד. חודשים ארוכים לא רצה בה איש, שכן הכול כבר נקבע משמיים.
ועוד מסבירים שנטיית הכידון היא כעין נשיאת הדגל: מקובל היה שאדם נושא את הדגל בראש המחנה, וזה סימן לכולם לתקוף. וכשהיו מורידים את הדגל, ידעו שהמלך או שר הצבא מת, ושאין עוד טעם להמשיך להילחם, ומיד היו פותחים בנסיגה.
וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ׃
כתוכנית כך היה. שלושים אלף האורבים קמים ורצים כנטות ידו, כשראו את הכידון מורם, ולוכדים את העיר ושורפים אותה.
וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא־הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל־הָרוֹדֵף׃
אנשי העי, שרצו צפונה לרדוף אחרי יהושע, מפנים מבטם לאחור, לצד דרום, ורואים את עשן עירם עולה השמימה - ומיד אחזתם פיק ברכיים. "ולא היה בהם ידיים" - רש"י מפרש ידיים מלשון כוח; הרד"ק ומצודת ציון מפרשים ידיים מלשון מקום, כמו "יד אבשלום", "והנה מציב לו יד". ואז מתהפכת המגמה: העם הנס לכיוון המדבר, לצד צפון, נהפך להיות הרודף.
וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי־לָכַד הָאֹרֵב אֶת־הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת־אַנְשֵׁי הָעָי׃
יהושע רואה שהרודפים קלטו כי עירם נשרפה, וזה הביא מורך בלבבם, ולכן הוא הופך את כיוון המלחמה - מבורחים נעשים תוקפים. ושואל המלבי"ם: הרי כבר נאמר בפסוק כ' "והעם הנס המדבר נהפך אל הרודף", ומדוע צריך לומר שוב "וישובו ויכו את אנשי העי"? ועוד שואל: כיצד נעשו אנשי העי "בתווך", והרי מוקפים הם רק מצפון ומדרום, ויכולים לברוח מזרחה או מערבה?
מבאר המלבי"ם: בתחילה נטה יהושע בכידון, והבורחים עמדו והפנו פניהם כנגד ישראל. האויב נבהל - העשן מאחוריו והמחנה מלפניו - ועמד תוהה ומבולבל, לא יודע לאן לפנות. ורק לאחר פרק זמן שיהושע משער בו שכבר הספיק האורב להיכנס לעיר, להציתה, ולצאת ממנה כדי לאגף את האויב, רק אז "וישובו" - אז מכה יהושע באנשי העי כדי להניסם אל תוך זרועות האורב שכבר יצא מן העיר. שני שלבים היו כאן: תחילה שיצית האורב את העיר, ואחר כך שייצא ממנה ויסייע בלחימה, לאגף את אנשי העי מצד דרום.
וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט׃
האורב יוצא לקראתם, שהרי אנשי העי מבקשים לחזור לעירם, ששם נשארו נשיהם וילדיהם, צאנם ובקרם וכל רכושם. ועתה הם מוקפים מכל ארבע הרוחות: מחנה יהושע מצפון, שלוחת האורב הגלוי ממערב (שהרי הצורה הייתה כאות ר'), והאורב הגדול מדרום. וצד מזרח נשאר לכאורה פתוח - ומדוע לא ברחו לשם? אומר המלבי"ם: המזרח כבר נתון בידינו, שהרי יריחו בצד מזרח. אין אדם בורח לצד שהצבא שכנגדו כבר כבש. לכן לא הוצרכנו לאגף משם כלל, אלא רק מדרום, ממערב ומצפון. "ובזה תראה חוכמת יהושע", אומר המלבי"ם, "כי זה היסוד בתכסיסי מלחמה - להקיף את האויב מכל עבריו", שלא יהיה לו לאן לברוח, ובזה מנצחים אותו.
וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ׃
נס עשה להם השם, שהרי בדרך כלל תפיסת המלך היא משימה קשה יותר, משום שעליו יש שמירה מיוחדת, וכאן תפסוהו חי והביאוהו אל יהושע.
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי־חֶרֶב עַד־תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי־חָרֶב׃
רואים מכאן שאת אנשי העי השמידו לחלוטין, כמצוות התורה "לא תחיה כל נשמה", ומאידך גיסא מישראל לא נפל איש.
וִיהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הָעָי׃
יהושע מחזיק בכידון כדוגמת משה רבנו שהחזיק את המטה במלחמת עמלק, וחשש שאם יוריד את הכידון ייראה הדבר כסימן רע לנפילה. לכן המשיך והחזיקו, כידיו של משה אשר עשות מלחמה. ודבר זה היה בנס, שכן להחזיק כידון זמן כה רב אי אפשר בדרך הטבע. מי שירצה לנסות בביתו, ייקח מקל מטאטא בלבד, לא כידון ממתכת, ויחזיקנו ביד דקה או שתיים, ואז יבין עד כמה בלתי אפשרי להחזיק כך שעות רבות. וחשבתי שאפשר לומר עוד, על פי מה שראינו לעיל, שהכידון הוא הרומח, ובא לרמז שהוא מחזיק את הכידון כאומר: אין בהם עוד חרם. החרם הוא שגרם לנפילה, וכעת שאין חרם בידם - יכולים הם לנצח את הקרב.
רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ׃
"כדבר ה' אשר ציווה את יהושע" - יש מסבירים שבא לומר שכוונתם הייתה לשם שמיים, לא מתוך תאוות ממון אלא משום שכך ציווה השם.
וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל־עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
בשעה שהעם היו עסוקים בבהמה ובשלל העיר, יהושע היה עסוק במצווה של שריפת העי, כמשה רבנו שבעת ביזת הים היה שקוע בארונו של יוסף. ואת העי לא שם יהושע לחרם כפי שעשה ליריחו, מפני שמקום זה ממילא לא היה מקום שאנשים ישאפו לחזור ולבנותו, ואילו יריחו הייתה במקום משובח, ולכן שם החרים שלא לבנותה עד עולם.
וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל־הָעֵץ עַד־עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת־נִבְלָתוֹ מִן־הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל־פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"עד עת הערב" - כמצוות התורה "לא תלין נבלתו על העץ". כל הנתלה בארץ ישראל, אף אם גוי הוא, זהו הציווי. "כבוא השמש", לקראת השקיעה, מורידים את נבלתו, משליכים אותה אל פתח שער העיר ומקימים עליו גל אבנים גדול "עד היום הזה", כלומר עד זמן כתיבת הספר, ולא עד היום הזה ממש.
אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל׃
כאן נכנסים אנו לפרשייה חדשה, שקולמוסים רבים נשתברו בה. המלבי"ם מביא שלוש שיטות בחז"ל בעניין זה, ואומר ששלושתן קשות להסכימן עם פשט הכתובים. התורה מצווה בפרשת כי תבוא שכאשר יעברו את הירדן יקימו אבנים, ישידו אותן בסיד (כלומר יסיידו ויטייחו), יבנו מהן מזבח, ויכתבו עליהן את התורה. ואילו בפרק ד' ראינו שיהושע מקים את האבנים בגלגל, וכאן כתוב שהוא בונה את המזבח בהר עיבל, ומשתמע שמדובר באותו ציווי עצמו.
דעה ראשונה, משנה בסוטה דף ל"ב: בו ביום שעברו את הירדן באו להר עיבל, בנו מזבח, כתבו את התורה על האבנים, קילפו את הסיד, וחזרו ולנו בו ביום בגלגל, ושם הציבו את האבנים. ודבר זה מעורר תמיהה גדולה, שהרי מן הגלגל עד הר עיבל שישים מיל. עם שלם, ואפילו קבוצת אנשים, הולכים שישים מיל, סוחבים עמם אבנים כבדות וענקיות ממקום הירדן, בונים שם, מפרקים, וחוזרים באותו יום שישים מיל נוספים. ואם נס כזה עצום היה, מדוע אינו מוזכר בכתובים כלל? מוזכר רק שבנו מזבח, ומדוע לא מוזכר הפלא? וקושי נוסף: אם כל זה היה מיד בעברם את הירדן, מדוע נכתב כאן, אחרי מלחמת העי, ולא במקומו?
דעה שנייה, בירושלמי: שתי גבשושיות היו אצל הגלגל, לאחת קראו הר גריזים ולשנייה הר עיבל. כלומר, אין מדובר בהר גריזים והר עיבל הקלאסיים המוכרים, אלא בשתי גבעות סמוכות שכך נקראו. אך גם כאן חוזרת השאלה: מדוע לא נכתב הדבר שם, במקום שהגיעו לגלגל, ומדוע השאיר הכתוב את העניין עד פרק ח' שאחרי מלחמת העי?
דעה שלישית, גמרא בסנהדרין דף מ"ד, דעת רב שילא: בעקבות חטאו של עכן שמעל בחרם אמר לו השם ליהושע "קום לך" - אתה גרמת לך. וראינו כבר הסבר אחד למעלה, וזה הסבר נוסף: אני אמרתי "והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות", ואתם ריחקתם שישים מיל. התביעה על יהושע הייתה מדוע התרחקו שישים מיל ולא הקימו את האבנים מיד בעוברם את הירדן. "בתר דנפק, אוקי רב אמורא עליה ודריש" - לאחר שיצא רב שילא, העמיד רב מתורגמן ודרש: "כאשר ציווה ה' את משה כן עשה יהושע". ומפרש רש"י: מקרא כתוב כן, ולא יפה דרש רב שילא שיהושע שינה. כלומר רב אינו מקבל שיהושע שינה ממה שאמר משה, שהרי כתוב מפורש שכל אשר ציווה השם את משה כן עשה יהושע.
יוצא, אומר המלבי"ם, שלדעת רב שילא המעשה הזה היה זמן מה לאחר מעבר הירדן, ובזה מיושב מדוע נכתב כאן: אין מדובר באותה תקופה, ואדרבה, הקדוש ברוך הוא טוען שהתמהמהו. אך מה שאינו מובן הוא טענת רב: וכי יהושע שינה מן הציווי האלוקי? ומאידך גיסא, רב אומר שיהושע לא שינה, אך אינו מגלה לנו מה הייתה דעתו בסיפור עצמו. לכן בא המלבי"ם לבאר ביאור שיתאים גם לשיטת רב שילא וגם יסביר את שיטת רב.
לפי פשט מהלך הכתובים, "אז יבנה יהושע" - בסיום מלחמת העי בנה יהושע מזבח. וכדי להבין, יש לחזור לתורה. בספר דברים פרק כ"ז פסוק ב': "והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בסיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעוברך". ובפסוק ד': "והיה בעוברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בסיד. ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת". שימו לב, שלושה דברים חוזרים כפולים: מעבר הירדן, הסיוד, וכתיבת כל דברי התורה.
ומדייק המלבי"ם שיש שינוי בין הציוויים. בראשון נאמר "ביום אשר תעברו את הירדן" - ביום דווקא, באותו יום ממש, אל תאחר. וכך עשה יהושע: הקים אבנים גדולות בגלגל עוד באותו יום, כמו שראינו בפרק ד', ואותן אבנים נועדו לאות ולזיכרון על הנס שנעשה במעבר הירדן. ואחר כך נאמר "ושדת אותם בסיד וכתבת... בעוברך" - לא "ביום עוברך" אלא "בעוברך", דהיינו ימים לאחר מכן. יש מצווה נוספת באותן אבנים: לסוד אותן בסיד ולכתוב עליהן את דברי התורה.
ומאחר שהציווי הראשון בא בדרך קצרה, בא פסוק ד' ומפרט כיצד עושים זאת למעשה: כשתעברו את הירדן, כלומר כמה ימים לאחר מכן - "בעוברכם", ולא נאמר "ביום עוברכם" - תקימו את האבנים האלה בהר עיבל. אותן אבנים שהוקמו במקום המלון, בגלגל, תיקחו אל הר עיבל, שם תציבון מחדש, ושם תסודו ותכתבו. ומה שנאמר בפסוק ב' לסוד ולכתוב, הוא אמירה על מה שעתיד להיעשות, ואינו אומר שיסודו את האבנים בגלגל. וזוהי דעת רב, שיהושע לא שינה מדברי משה. ואף מתאים לרב שילא שאמר שהרחיקו שישים מיל - נכון, הרחיקו שישים מיל, אלא שלא היה כאן שום שינוי, אלא כאשר ציווה ה' את משה כן עשה יהושע.
כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא־הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהֹוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים׃
המלבי"ם: כאשר ציווה משה - סד אותן בסיד, והמזבח נבנה מן האבנים שהקים במלון. וזה שנאמר "ככתוב בספר תורת משה", וכן "אבנים שלמות" המוזכר בספר תורת משה. והחידוש כאן שהיה דבר פלא, שמצאו בתוך הירדן אבנים שלמות שלא נגע בהן ברזל וראויות למזבח. ותבינו, מדובר באבנים גדולות - חז"ל אומרים שאבנים ענקיות הוציאו משם. מי שילך היום ויחפור בירדן לא ימצא אלא חול וחול, וכאן מוציאים אבנים גדולות שלמות שלא נגע בהן ברזל ובונים מהן מזבח.
וַיִּכְתָּב־שָׁם עַל־הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
הרד"ק אומר: מבראשית ועד לעיני כל ישראל, ואף על פי שאינו מפורש - זהו שורשו, ופירושו לשון התורה ופירושה על דרך כלל. ורבנו סעדיה גאון אומר שכתבו בהן את מספר המצוות כמו שהן כתובות בהלכות ובאזהרות, דהיינו כדרך שמובאות המצוות בספר החינוך או באזהרות של רבנו שלמה אבן גבירול שהספרדים נוהגים לקרוא בחג השבועות. ואומר הרד"ק: ויפה אמר, כי לא ייתכן שכתבו בהן את כל התורה, רק את הצורך דרך כלל. וזה גם הגיוני: לא יכתבו את התורה כולה מבראשית, אלא מה שהכרחי - אלה מצוות ה'.
ועל מה כתבו, על האבנים או על הסיד? אומר הרד"ק: נחלקו רבותינו. מהם אמרו על גבי האבנים כתבוה ואחר כך סדו אותן בסיד, ומהם אמרו שמתחילה סדו את האבנים וכתבו את התורה על גבי הסיד. הדעה שכתבו על הסיד מובנת - כדי שהאומות יוכלו לראות את התורה, וכך מובא שכתבוה בשבעים לשון. אבל הדעה שכתבו על האבנים וסדו עליהן בסיד, מה ההיגיון בה? אתה כותב ואחר כך מטייח, ומי יוכל לקרוא? אומרים חז"ל שהייתה בכך תביעה על האומות: מדוע לא באו וקילפו את הסיד? כלומר, נדרש כאן מאמץ, נדרשה השקעה ואכפתיות - אם אכפת לי מה השם רוצה, אבוא ואקלף את הסיד לראות מהו הציווי האלוקי. ומוסיף הרד"ק שבשבעים לשון כתבו את דברי התורה, כמו שנאמר "באר היטב" - כדי שכל עם ולשון שיקראו יוכלו להבין. ומצודת דוד מפרש "משנה תורת משה" - כל ספר "אלה הדברים", והוא הנקרא משנה תורה, שהוא השינון והחזרה על חלקים נכבדים מן התורה עצמה.
וְכָל־יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה לְבָרֵךְ אֶת־הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה׃
מהו "לברך את העם ישראל בראשונה"? רש"י אומר: להקדים את הברכות לקללות. אמנם בתורה מוזכרות רק הקללות, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ואמר כל העם אמן", אך רש"י שם כבר מביא שנאמרו ברכות וקללות, ולכן היו גם הר גריזים וגם הר עיבל: שישה שבטים כנגד הר גריזים לברכות ושישה שבטים על הר עיבל לקללות. וכיצד קדמה הברכה לקללה, והרי בתורה לא נכתבו ברכות? אלא שכנגד כל קללה נאמרה ברכה: תחילה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", ואמרו כל העם אמן, ואחר כך "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", ואמרו כל העם אמן. כנגד כל קללה אמרו את היפוכה.
ומבאר המלבי"ם, כדעת האבן עזרא בפירושו לתורה: שישה השבטים שבהר גריזים אמרו את הברכות, ושישה השבטים שבהר עיבל אמרו את הקללות, והלוויים שעמדו למטה בין שני ההרים אמרו רק את ה"ארורים" הכתובים שם. וכך כתוב בפסוקים: "אלה יעמדו לברך" ו"אלה יעמדו על הקללה", "וענו הלוויים" - הלוויים רק עונים. ולכן נאמר שישראל עומדים כנגד הכהנים הלוויים. הלוויים היו פותחים ב"ארור", ואת זה לא הוצרך הכתוב להודיע כאן, שכן ברור שעשו כמו שכתוב בתורה. ואם כן, "לברך את העם ישראל בראשונה" - ישראל הם שהקדימו את הברכה תחילה ואחר כך את הקללה, שלא כלוויים שפתחו בקללה. הכתוב מוסב על המברך: ישראל היו המברכים תחילה.
וְאַחֲרֵי־כֵן קָרָא אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה׃
לאחר מכן קורא יהושע את כל הברכות והארורים, ואומר המלבי"ם שהם הכתובים בפרשת כי תבוא: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך, ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה". את כל זה קרא יהושע בעצמו.
לֹא־הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא־קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם׃
אומר הרד"ק: נראה מן הפסוקים שאחרי שקראו הלוויים את הברכה ואת הקללה, קרא יהושע באוזניהם את כל מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ולכן מדגיש הכתוב שלא היה דבר שלא קרא כנגדם. ומהו "והגר ההולך בקרבם"? אומר הרד"ק: אלה שהיו מתגיירים מן האומות בכל מסעיהם, מפני הנפלאות שהיו שומעים ורואים - כאלה שבאו להסתפח לעם ישראל.
פרק ח' פותח בחשש של יהושע - לא מפחד הקרב אלא מפחד שמא לא שב הרצון האלוקי במלואו, ומכאן למדנו את דברי רבנו יונה שתאוות הצדיקים היא להפיק רצון מהשם ולא רק להיסלח. משם הולך הפרק ומגלה חוכמת מלחמה מופלאה: צבא גלוי המושך את האויב, אורב רחוק בדרום מערב שיצא יומיים קודם והקיף כדי שלא יראוהו, ואורב קרוב וגלוי בצפון מערב שסגר את פינת הבריחה - עד שהוקף האויב מכל עבריו, שזהו יסוד תכסיסי המלחמה לדעת המלבי"ם. ולאורך כל התחבולה חוזר הדגש: "ונתנה ה' אלוהיכם בידכם", והכידון הנטוי מלמד שההכרעה נעשית תחילה למעלה ורק אחר כך משתלשלת למטה. הפרק נחתם במזבח בהר עיבל, בכתיבת התורה על האבנים בשבעים לשון, ובברכות ובקללות מול שני ההרים - שכל הניצחונות אינם אלא אמצעי, והתכלית היא קבלת התורה וקיומה נגד כל קהל ישראל, הנשים והטף והגר ההולך בקרבם.