פתיחה: מפלה אחרי נצחון
פרק ז' בספר יהושע הוא פרק של נפילה. רק עתה נפלה יריחו בדרך נס, החומות התמוטטו, ופחד ישראל נפל על כל יושבי הארץ - ולפתע באה מפלה קטנה ומכאיבה בעיר קטנה בשם העי. הפרק כולו סובב סביב שאלה אחת: כיצד חטאו של אדם אחד, עכן בן כרמי, גורר אחריו את כל עם ישראל. מן הפרק הזה נלמד את יסוד הערבות ההדדית, את ההבדל בין עונש בפועל לבין הסתר פנים, ואת דרכי הצדק שבהן גילה הקדוש ברוך הוא את החוטא.
"וימעלו בני ישראל" - כל ישראל גוף אחד
וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן־הַחֵרֶם וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם עומד מיד על הקושי. הפסוק פותח בלשון רבים - "וימעלו בני ישראל" - וכאילו היינו מצפים לשמוע על ציבור שלם שמעל בחרם; ומיד לאחר מכן מתברר ש"ויקח עכן" - אדם אחד לקח. ואם אחד חטא, מדוע "ויחר אף ה' בבני ישראל"? הרי "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"?
אלא שבא הכתוב ללמדנו שכל ישראל נחשבים כגוף אחד. כלשון המלבי"ם: כל איש ואישה יחוסם אל הכלל כיחוס איבר אחד מן הגוויה אל הגוויה כולה. לא ייתכן לומר על אדם שיש לו נמק ברגל: "זו רק הרגל, אין זה נוגע לשאר הגוף". נמק ברגל ירעיל בסופו של דבר את כל הגוף וימית אותו. כך גם כאן: מה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו העם כולו מעל בחרם, ולכן נאמר "וימעלו בני ישראל" ואחר כך "ויקח עכן".
שני סוגי עונשים: מכה בפועל והסתר פנים
ועוד יסוד גדול מלמד כאן המלבי"ם. יש הבדל בין עונש הבא בפועל - מכה, נזק וכדומה - לבין עונש הבא על ידי סילוק ההשגחה. אלו שני סוגי עונשי שמים: יש "ויך ה' מכה בעם", ויש עונש של סילוק ההשגחה. כאשר הקדוש ברוך הוא מעניש בפועל, אין הוא מעניש את מי שלא חטא אלא את החוטא בלבד. וכפי שנראה בפרק: עכן חטא ועכן נסקל, ולא סקלו עמו אנשים אחרים.
לא כן בעונש של סילוק ההשגחה. עונש זה קשה בהרבה, שכן אז "והסתרתי פני מהם והיה לאכול" - במצב כזה אוכלים את כולם, והמכה נופלת על הכלל. מפני יחידים מסתיר הקדוש ברוך הוא את פניו, ואז בא האויב ומכה, וכבר אמרו חכמים שכיוון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. הסתר פנים הוא מצב חמור בהרבה.
מכאן, אומר המלבי"ם, עכן לבדו מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף, מפני שהיה כאן מצב של הסתר פנים. ומצב זה מסביר פלא גדול: עכן מעל בחרם, ואילו הנופלים בקרב היו אנשים אחרים שיצאו להילחם בעי. היכן הצדק? המועל לא הוכה, ומי שיצאו למלחמה הם שהוכו! אלא שבהסתר פנים דווקא זה שנמצא במקום הסכנה ניזוק, ומי שאינו נמצא כעת במקום הסכנה - אף שהוא הגורם לכל העניין - אינו ניזוק. וזה מה שנאמר "ויחר אף ה' בבני ישראל": שסילק ה' את השגחתו מהם, ולכן הנזק היה על הכלל.
למה נמנה כל ייחוסו של עכן
ולמה מונה הכתוב את כל שלשלת הייחוס - "בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה"? ללמדך שמה שהביאו לחטא הוא דווקא הייחוס הרם שלו. "למטה יהודה" - משפחה של מלכים, של שרים וחשובים. מכוח הייחוס הרם התגאה, ועל ידי הגאווה הגיע למה שהגיע.
ועוד: בעקבות החטא נעלמה הנבואה מיהושע, ולכן לא ידע כלל שמישהו מעל בחרם. יהושע סבר שמעתה יצטרכו לכבוש את הארץ בדרך הטבע בלבד, ולכן היה בטוח שהמלחמה תהיה מלחמה טבעית.
שליחת המרגלים אל העי
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם־בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת־הָעָי׃
שואל המלבי"ם: מדוע מאריך הכתוב להודיע לנו את המקומות הסמוכים לעי - "אשר עם בית און מקדם לבית אל"? מה צורך להזכיר את בית און ואת בית אל? ועוד: יהושע אמר להם "ורגלו את הארץ", והם "וירגלו את העי" - סימן שלא קיימו בדיוק את מה שנצטוו.
מבאר המלבי"ם: הכתוב בא לתאר כיצד שלטה בהם יד המקרה מיד ותשליכם עצתם. ברגע שהוסרה ההשגחה, שהיא הגורם לכל הנזק, מתחילות מיד הטעויות. כשאין השגחה - מתחילות הטעויות.
וכיצד? באמת היה ראוי שכל ישראל יעלו להילחם שם. שהרי אף שהעי עצמה עיר קטנה, סמוכות לה בית און ובית אל, ואילו שמו לב לכך היו מבינים שגודלה של העי מטעה: יש לה ערי לוויין שיצטרפו אליה בעת פקודה, וממילא צריך צבא גדול. וכך אכן היה, כמו שנאמר בהמשך שלא נשאר איש בעי ובבית אל אשר לא יצאו אחרי בני ישראל - כשיצאו לרדוף אחרי ישראל הצטרפו גם אנשי בית אל. את זה לא חישבו כשאמרו: העי עיר קטנה, די במעטים.
אבל יהושע כן חישב זאת, ולכן דיוקו נפלא: הוא אמר להם "עלו ורגלו את הארץ" - את הארץ באופן כללי, כל סביבותיה של העי, ולא רק את העיר. אילו ריגלו את הארץ היו רואים שיש ערים נוספות סביבה - בית אל ובית און - והיו קובעים שצריך עם רב למלחמה זו. אך הם לא שמעו לדבריו, שינו את פקודתו ומדעת עצמם "וירגלו את העי" בלבד, ומזה הגיעו למסקנה המוטעית שהעם קטן ואין צורך בכל ישראל.
ועוד טעם לשליחות: יהושע רצה לדעת אם התקבצו שם מלכים. שהרי לאחר כיבוש יריחו היה חשש שכל המלכים יבואו להגן על העיר הבאה, כי הבינו שמעט מזמן ותורם יגיע. לכן שלח לרגל, כדי לדעת אם התקבצו שם מלכים ולפי זה לקבוע את צורת הלחימה.
עצת המרגלים והכפילות שבדבריהם
וַיָּשֻׁבוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל־יַעַל כָּל־הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת־הָעָי אַל־תְּיַגַּע־שָׁמָּה אֶת־כָּל־הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה׃
יש כאן כפילות: "אל יעל כל העם" - ושוב "אל תיגע שמה את כל העם". מבאר המלבי"ם שהם כופלים את דבריהם בשני מהלכים. תחילה הם משיבים על השליחות: שלחת אותנו לראות, ואנו אומרים שאין צורך שיעלה כל העם. ואחר כך הם מוסיפים בדרך עצה: כיוון שאין צורך בכל כך הרבה, אם תשלח הרבה תייגע את העם בחינם, ולכן "אל תיגע" - אין כדאי שיתאמצו לחינם. כלומר: ראשית, מצד מה שראינו אין צורך שיעלה כל העם; ושנית, אם בכל זאת תרצה לשלוח יותר, עצתנו שלא כדאי, שאין בזה אלא ייגוע לחינם.
הבריחה מפני אנשי העי
וַיַּעֲלוּ מִן־הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי׃
מדייק המלבי"ם: לא כתוב שערכו קרב ומלחמה, לא נאמר "ותהי המלחמה" פנים אל פנים. הם עלו - ומיד נסו. ואף שבפעם הזאת לא עזרו לאנשי העי לא אנשי בית אל ולא אנשי בית און (בית און לא עזרו אף אחר כך, ואילו אנשי בית אל בסיבוב הבא כן עזרו), בכל זאת ראה שישראל בורחים מפניהם.
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד־הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב־הָעָם וַיְהִי לְמָיִם׃
שלושים ושישה איש - וזכות אברהם אבינו
הרד"ק מביא את דברי חז"ל שזכות אברהם אבינו עמדה להם: הרי היו חייבים על החרם, ובכל זאת לא הכו בהם אנשי העי אלא שלושים ושישה איש. אברהם אבינו, כשרדף אחרי המלכים, הגיע אל אותו מקום, ובנה שם מזבח - "בית אל מים והעי מקדם", "ויבן שם מזבח לה'" - והזכות הזאת עמדה להם כעת, וזכר הקדוש ברוך הוא את זכותו.
ומה עניין "כשלושים ושישה" בכ"ף הדמיון? יש מפרשים שכ"ף הדמיון היא כפשוטה - בערך שלושים ושישה איש. אך יש אומרים שלא היו כלל שלושים ושישה, אלא היה זה יאיר בן מנשה, שהיה שקול כשלושים ושישה איש שהם רובה של סנהדרין.
ומדוע נדחקו לפרש כך? כאשר נוקטים כ"ף הדמיון בסכומים גדולים - "כאלף וחמש מאות איש" - זה מובן, שיכול להיות אלף חמש מאות עשרים ושתיים או אלף חמש מאות ואחד. אבל כשמדובר בפרטים מדויקים, בשלושים ושישה, אין אומרים "כשלושים ושישה"; אם היו שלושים ושבעה - אמור שלושים ושבעה. כבר ירדת לפרטים, ומה מקום לכ"ף הדמיון? מכאן מוכיח בעל "מרגליות הים" שאין הכוונה לשלושים ושישה כפשוטם, אלא למי שהיה שקול כשלושים ושישה - יאיר בן מנשה, שחכמתו הייתה כה גדולה עד שאפשר היה לסמוך עליו כמו שסומכים על רוב הסנהדרין.
המלבי"ם מיישב שאין סתירה בין הדרש לפשט: אכן הכו שלושים ושישה איש, ואחד שהיה ביניהם היה שקול כשלושים ושישה הנופלים. שלושים ושישה הוכו, ואחד מהם שקול כשלושים ושישה.
"אתה תנחיל" - יהושע נשאר במחנה
יש דרש שהקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "אתה תנחיל" - אתה, בעצמך, צריך להיות עמהם ולצאת בראש צבאותם. וכאן שלח יהושע אנשים ונשאר בבית, ולכן נכשלו. ומאחר שהפסוק מגלה בהמשך שהמפלה הייתה בעוון החרם, אומר הרד"ק שאין צורך לחפש טעמים אחרים: די לנו בעוון החרם כסיבה מספקת למפלה בעי.
ומה עניין "וירדפום לפני השער עד השברים"? מפרש מצודת ציון ששם המקום נקרא על שם המאורע: כיוון שנשברו שם, נקרא המקום "השברים". והמלבי"ם מוסיף שהרדיפה עד השברים מראה עד כמה הרגישו אנשי העי עוצמה וגבורה עליהם, ורהב לבם לרדוף אחריהם עד שם. ועל ידי כך "וימס לבב העם": שעשו ישראל חשבון - אם עיר קטנה כזו יכולה לנו, מה נעשה כנגד הערים הגדולות ממנה, כיצד נילחם בהן?
תפילת יהושע ועפר על הראש
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה עַד־הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם׃
מבאר המלבי"ם: "ויקרע יהושע שמלותיו" - על ההרוגים; "ויפול על פניו" - לתפילה; "ויעלו עפר על ראשם" - כאומרים: הרי אנו חשובים כעפר.
אמרו חז"ל: אין אדם רשאי ליפול על פניו אלא אם כן הוא מובטח שייענה מן השמים כיהושע בן נון, מפני שהנופל על פניו צריך למסור נפשו למיתה. וכאשר לא נענו, שמו עפר על ראשם, כאומרים: ריבונו של עולם, אם אינך עונה אותנו, הרי אנו חשובים לפניך כמתים, שכן "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
ועוד באו להזכיר בזה את זכותו של אברהם אבינו, שבנה שם מזבח - "מזבח אדמה תעשה לי" - והתפלל שם שלא יפלו בניו במלחמה. וזה שנאמר "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה בין בית אל ובין העי, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'" - שהתפלל על המלחמה הזאת של העי. ומכאן למדו חז"ל שאדם צריך להקדים תפילה לכל דבר, שאילולא הקדים אברהם את תפילתו שם, לא היה נשאר מהם אחד באותה מלחמה.
ועוד טעם לעפר: להזכיר זכותו של אברהם שהיה עניו ואמר "ואנכי עפר ואפר". הם שמים עפר על ראשם כאומרים: לא כמונו, שהתנהגנו בדרך גאווה - "מעטים ננצחם, אין זו עיר גדולה"; אברהם אבינו נהג בענווה, וכעת אנו חוזרים בנו.
שתי טענותיו של יהושע: מן העבר ומן העתיד
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהֹוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶת־הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃
אומר המלבי"ם: לאחר שראה יהושע שאין אלוקים יוצא בצבאותינו - וההוכחה היא המפלה - הבין שהניחם ה' לפי הטבע והמקרה, ועל זה בא בשתי טענות: אחת מצד העבר ואחת מצד העתיד.
הטענה מצד העבר: עם היוצא לכבוש ארצות אחרות, יוצא באחד משני אופנים. או שהוא בטוח שהוא חזק מהם ויוכל להם, ואף שיש לו מקום מושב הוא רוצה להרחיב את גבול מלכותו (כדרך שרוסיה יוצאת נגד אוקראינה בהיותה בטוחה שזו כחצר אחורית ובמלחמת בזק של שבועיים תכניע אותה, ולא שחסרים לה שטחים או מקום). או שאין להם מקום יישוב כלל, ואז הם יוצאים להילחם כדי לכבוש מקום לשבת בו, ואז הם באמת יוצאים להסתכן: שכן מי שיש לו מקום מושב אינו מסתכן אם אינו חייב, ואילו מי שאין לו היכן לשבת - זו שאלה של להיות או לחדול, והוא נכנס לסכנות כדי להשיג בוודאות מקום יישוב.
לפי זה טוען יהושע: "למה העברת העביר את העם הזה... לתת אותנו ביד האמורי" - ריבונו של עולם, אם חשבת מחשבות להשליכנו ביד המקרה, שאם יהיה האמורי חזק מאיתנו ינצח לפי המערכה והמזל, הרי יש צד שהאמורי ינצח ויאביד אותנו. ואם כן למה העברת אותנו לכאן להסתכן במלחמה? האם אין לנו מקום לשבת? הרי "לו הואלנו" - אם היינו רוצים - "ונשב בעבר הירדן", ומה חסר בעבר הירדן המזרחי? אין אנו אומה שאין לה היכן לשבת, שאז נאמר שהם נלחמים בבחינת להיות או לחדול ומוכנים להסתכן בנפשם. לא הייתה לנו סיבה מכריחה להסתכן, בעוד שיש לנו מקום מושב.
בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו׃ וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת־שְׁמֵנוּ מִן־הָאָרֶץ וּמַה־תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל׃
התפילה נראית כאילו אינה מסודרת, ומה עניין "ולו הואלנו" ומה עניין "בי אדוני"? מסביר המלבי"ם: עד כאן טען יהושע מצד העבר, ומכאן הוא טוען מצד העתיד. גם אם חשבת, ריבונו של עולם, שנוכל לנצח בדרך הטבע מפני שאנו חזקים מהם, ומה שנפלנו לא היה אלא מחוסר תכנון, שלא שלחנו די אנשים, שסמכנו על כוחנו וכדומה - זה היה נכון עד עתה, כשנפל פחדנו על תושבי הארץ ולא קמה עוד רוח באיש לערוך נגדנו מלחמה, ואז יכולנו לנצח אף מלחמה טבעית. אבל עתה, אחרי שהפך ישראל עורף לפני אויביו, רואים האויבים שאם יתגברו ויתאמצו יוכלו לנו, וסר פחדם ממנו, ועכשיו יבואו ויתחברו כולם נגדנו: "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו" - יבואו באגודה אחת - "והכריתו את שמנו", שעד כה היה לנו שם בגויים כגיבורים.
ורש"י עומד על הקושי: פתח "והכריתו את שמנו" וסיים "ומה תעשה לשמך הגדול" - מה הקשר בין שמנו לשמך? אלא שהשם משותף בשמנו, שהרי אנו קרויים "ישראל", ושם א-ל נמצא בתוכנו. ולפי פשוטו: מה תעשה לשם גבורתך שכבר יצא בעולם, שיאמרו "תשש כוחו" - הנה ביריחו עוד היה לו עוצמה, ומשהגיע לעי כנראה נגמר לו הארסנל, אזל הנשק ואיבד את כוחו. איזה חילול השם יש בזה.
ויש אומרים שיהושע היה סבור שהנפילה באה בעוון השיטים, בעוון הזנות עם בנות מואב, ולכן אמר: מוטב היה שניפול שם ולא כאן. שכן כשנופלים כאן ואין מבינים על מה, נראה כביכול "עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא", ואילו שם היו יודעים על מה באה הנפילה.
"קם לך" - תשובת ה' ליהושע
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל־פָּנֶיךָ׃
רש"י מדייק שהמילה כתובה "קֻם" בלא ו', כלומר "קם לך" - עמד לך: מה שהתפללת לפניי והזכרת, הזכות הזאת עמדה לך. דבר אחר: עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי "אשר יוציאם ואשר יביאם" - אלו היו תנאי הסף שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בבחירת מנהיג לישראל, ואתה לא עמדת בהם, שלא יצאת בראש צבאותם, לפי שהיו בטוחים שבקלות יכבשו. וכן נאמר "כי אתה תביא את בני ישראל ואנכי אהיה עמך" - וכאן לא אתה הבאת, ולכן לא אהיה עמך. "קם לך" - קמת לך במחנה ועמדת שם בלי לפעול, אל תתפלא על התוצאות. וזה שנאמר "כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם": אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לא - לא יצליחו.
והסבר שלישי ברש"י: "קם לך" - בשבילך קרה להם זאת. לא אמרתי לך להקדיש שללה של עיר. כלומר: אתה נענשת בדבר שלא נתבקשת בו, ובכך גרמת שימעלו בחרם, ועל ידי כך נפלו בעי.
"חטא ישראל" - החטא המשולש
חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם שהחטא כאן כפול ומכופל. ראשית מהות החטא: "עברו את בריתי" - זה חילול שבת, שהרי את יריחו כבשו בשבת, ואם כן הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ושוב הכניס לרשות היחיד. וזה רמוז ב"עברו את בריתי", שנאמר בשבת "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". ומה שנאמר "וגם לקחו מן החרם" - עברו על חרמי שמים, ושבת היא מחרמי שמים.
העבירה השנייה היא צורת החטא: "וגם גנבו" - לא לקחו בפרהסיה אלא בגניבה ובהסתר. ובזה "וגם כחשו", שכן הלוקח בגניבה ובסתר כאילו אומר שאין עין של מעלה רואה. שלא כגזלן הגוזל בפרהסיה, הגנב עושה זאת בסתר ועושה כאילו עין של מעלה אינה רואה, ובזה כיחשו והכחישו בהשגחה העליונה.
והדבר השלישי הוא תכלית החטא ומטרתו. "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" - כשהגנב גונב מפני שאין לו מה לאכול והוא רעב, ואינו גונב אלא כדי השבעת רעבונו, אין אומרים שעשה כשר, אבל אין בזים לו, שמבינים שרעב הוא. אבל אם לא נצרך לגניבה אלא גנב כדי להעשיר, העבירה חמורה יותר. וזה "וגם שמו בכליהם" - הטמינו בארץ, סימן שלא היה זה לצורך קיום נפשו אלא הלך והחביא, וגניבה שלא הייתה מוכרחת לקיום נפשו היא.
חטא היחיד והשלכתו על הכלל
הפסוק הזה הוא פסוק יסודי מאוד, ובכמה הזדמנויות הבאנו אותו כדי ללמוד ממנו מהו יחסה של התורה אל חטא היחיד והשפעתו על הכלל. מי שיקרא את הפסוק בלי להכיר את הרקע, מה ישמע? "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם". אילו שאלו אותנו מה היה החטא, היינו אומרים: לפחות שליש עד חצי מעם ישראל הלכו וגנבו. זו לשון הפסוק. וכן ההמשך: "ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם... כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם" - משתמע שציבורים גדולים עברו על החרם וממילא העונש בהתאם. אך כשמעיינים מגלים שהיה כאן אדם אחד בלבד. ואם כן, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?
מכאן אנו רואים שאין אנו מכירים באמת את לשון התורה. לפי לשון התורה, חטא אפילו של יחיד משליך על הכלל. ביטוי לכך במעשה העגל: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, סרו מהר מן הדרך אשר צויתים, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". וכמה היו שם? שלושת אלפים איש בלבד, מתוך כחמישה מיליון. עשו את החשבון: כאילו מתוך כלל היהודים בארץ ישראל מדובר בשכונה אחת. ובכל זאת התורה מאשימה את כלל ישראל שהם עשו את העגל.
ולמה? מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. כשם שאם נכרתה לאדם יד או רגל אין אומרים שרק היד או הרגל סובלת, אלא כל הגוף סובל; וכשם שאם יש לאדם בעיה בלב או בנשימה או בכל מקום אחר אין הבעיה נקודתית אלא משפיעה על הכלל; וכשם שנמק באיבר אחד עלול להביא למיתת הגוף כולו - כך העם היהודי הוא עם הומוגני, חטיבה אחת, ואי אפשר לבדל חלק מחלק. אמרו חז"ל שעם ישראל דומה לטלה, שכאשר איבר אחד ממנו כואב - כולו כואב. וזה גם המשל שבזוהר על היושב בספינה וקודח בה חור תחת מקומו, וכשמוכיחים אותו הוא אומר "מה אכפת לך מה שאני עושה בשלי, אל תיכנס לי לצלחת" - ואינו מבין שהוא מטביע את כולם.
הכלל אינו נקי לגמרי
ויש כאן היבט נוסף, עמוק יותר, שלמדנו במכתב מאליהו לרב דסלר: אילו היה הכלל נקי לגמרי מן החטא, גם הפרט לא היה נכשל בו. אם אנו רואים שהפרט יכול היה ליפול, סימן שגם הכלל לא היה נקי לחלוטין מן החטא. ואין הכוונה שגם הם לקחו מעט, אלא די בכך שעלתה במחשבתם אפילו הווה אמינא, איזו הרהור חולף - ובזה כבר אינם נקיים לגמרי.
עם ישראל דומה לשלשלת: כאשר בחלקה העליון של השלשלת יש ירידה מעטה, החלק התחתון שלה מגיע כבר ממש לקרקע. אמר פעם רבי ישראל סלנטר: אם בחור מתרפה בלימודו בישיבה בווילנא או בליטא או בכל מקום, דע לך שבאותה שעה יש סטודנט בצרפת שהחליט להמיר את דתו. שכן אם בראש השלשלת יורדים מעט, מי שנמצא למטה מגיע כבר לעברי פי פחת. וכן אצלנו: אם עכן מסוגל למעול בחרם, סימן שהאווירה הכללית לא הייתה אווירה של "אוי ואבוי"; ואילו הייתה כזו, גם עכן לא היה מסוגל למעול בחרם.
סיפרנו פעם על הרב שך שהלך עם תלמידו מעברו של רחוב ז'בוטינסקי, ושאל אותו: מדוע מצד זה שבת ומצד השני חול? בני ברק ופנימה - שבת; פרדס כץ והחוצה - היום ברוך השם יש התחזקות, אבל אז ודאי היה זה רחוק מכך, ושם היה חול. מה תאמר, שכאן גרים שומרי מצוות ושם לא? שאל אותו הרב שך: אם כן, מדוע ביום כיפור גם שם אין נוסעים ברכב, ורק בשבת אתה רואה שנוסעים? והשיב לו: אסביר לך. אם אצלנו שבת הייתה "אוי אוי אוי" כמו יום הכיפורים, היה הדבר משפיע גם על פרדס כץ ועל ז'בוטינסקי, ולא היו נוסעים שם בשבת. אבל כיוון שאצלנו שבת אינה כיום הכיפורים, אין בה חרדת אלוקים, ממילא אתה רואה את ההשפעה על אלה שנמוכים יותר, שמסוגלים אפילו לחלל שבת.
"ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא"
מ"חטא ישראל" למדו חז"ל: מכאן אתה למד שישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא. דיברנו כמה פעמים בעניין זה: לעלות למדרגת ישראל תמיד אפשר, שגוי אם ירצה יכול להתגייר; אבל לרדת ממדרגת ישראל אי אפשר. יהודי שיחטא ויעשה את העוונות החמורים ביותר וימיר את דתו ויעשה מה שיעשה - לא ישתנה דבר, ישראל הוא ויישאר. אמנם ככל שיזדהם ויתלכלך יותר, כן יזדקק לתיקון גדול יותר, ובסופו של דבר כולם יבואו לידי תיקון; כמה יעלה לו וכמה יסבול עד שיגיע לתיקון השלם - זאת ה' יודע. אבל אין מציאות של ירידה ממדרגת ישראל, שיאמר אדם "מעתה אני גוי". להגדיר את עצמו כך הוא יכול, אך לא ישתנה מאומה: המציאות תישאר שהוא ישראל, יש בו חלק אלוה ממעל, וחלק זה לעולם יישאר בו.
חמש פעמים "וגם" - חמישה חומשי תורה
בפסוק נאמר "וגם" חמש פעמים: וגם עברו, וגם לקחו, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו. אומרים חז"ל: ללמדך שהעובר על החרם כעובר על חמישה חומשי תורה. ורמז נפלא לכך: אם ניקח את חמש המילים החותמות את חמשת החומשים ונחשב את האותיות הראשונות והאחרונות שלהן, נגיע בגימטריה לרמ"ח, שהוא מספר "חרם". והמילים הן: מצרים, מסעיהם, סיני, יריחו, ישראל - אות ראשונה ואות אחרונה מכל אחת, וסך הכול "חרם". ומי שעובר על החרם פוגע גם ברמ"ח איבריו, ולכן אלו אותן אותיות.
שני מיני כישלון ושתי דרכי תיקון
וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם־לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃
מצודת דוד מבאר "כי היו לחרם" - שהיו מסייעים לעובר החרם. כלומר: אם אין אתם פועלים כדי להוקיע מקרבכם את המעשה הזה, הרי אתם בגדר מסייעים לו.
המלבי"ם שואל: למה הכפילות? "לא יוכלו לקום לפני אויביהם כי היו לחרם", ואחר כך "לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם" - הרי היינו הך, שלא תוכל לעמוד לפני האויב מפני שאיני עמך. ועוד קושי: בפסוק הבא נאמר "לא תוכל לקום... עד הסירכם החרם", ולא נאמר "עד השמידכם".
ומבאר: אי היכולת לקום לפני האויבים נובעת משתי סיבות. האחת מצד הטבע, וזה "עורף יפנו לפני אויביהם כי היו לחרם" - סגולת החרם להטיל קללה ומארה ולהחליש אותם באופן טבעי, ואי היכולת לקום לפני האויב היא פועל נגזר מעצם לקיחת החרם; רובצת עליך קללה בעצם הלקיחה. והשנייה היא עונש השגחתי: "לא אוסיף להיות עמכם" - להשגיח עליכם ולהצילכם בהצלה ניסית - אם לא תשמידו את החרם. מבחינה טבעית תיפלו, וגם השגחה מיוחדת לא תהיה לכם.
ומכאן מדוקדק לשון הכתובים: כדי שתחזור אליהם הגבורה הטבעית די בכך שלא יהיה החרם בקרבם - קח ושרוף את החרם, וכיוון שאין חרם בקרבך נפתרה הבעיה הטבעית, שהחרם עצמו פוגע ביכולת ההתגברות הטבעית. וזה "לא תוכל לקום לפני אויביך עד הסירכם החרם". אבל להשגחה עדיין לא תזכה, ואין זה מספיק: כדי שה' יהיה עמנו צריך "להשמיד" את החרם, ואין די בלקיחת החפצים ובשריפתם, אלא צריך להשמיד גם את העבריין, לבער את החוטא מקרבך. לא די שהחרם לא ייכון במציאות, אלא צריך גם להעניש את האדם שעשה את הפעולה, את עכן עצמו, ולבערו - ואז תזכו גם להשגחה.
"קום קדש את העם" - ובלי לגלות את העונש
קֻם קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד־הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃
"קום קדש את העם" - כלומר זמן אותם. ושים לב שכאן נאמר רק "עד הסירכם החרם", ולא הוזכר התנאי השני שאין ה' בקרבם עד שישמידו את החרם, שכוונתו להשמיד את המועל, את עכן עצמו. מבאר המלבי"ם: לא רצה שיידעו שהעובר על החרם מתחייב מיתה, כי אם יידעו זאת לא יגלו מי עבר על החרם, והחוטא לא ירצה להודות. לכן מראש אינו מודיע מה יהיה העונש, שאילו היה אומר "והחוטא ימות" היה החוטא מתעקש עד הסוף שלא להודות - ואילו כאן היה חשוב שתהיה הודאה, כפי שיתבאר להלן.
הגורל: מן השבטים עד הגברים
וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנּוּ יְהֹוָה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנָּה יְהֹוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְהֹוָה יִקְרַב לַגְּבָרִים׃
לצורך גילוי החוטא נתבקשו לגשת אל הארון, ועל ידו יתגלה מי לקח מן החרם. והדבר הולך במעגלים מעגלים: תחילה השבטים, ואחר שנודע השבט - המשפחות שבתוכו, ואחר כך בתי האבות, עד שמגיעים לחוטא עצמו. יש אומרים שלא כל השבט התקרב אלא נשיא השבט, וברגע שנתפס נשיא אחד ידעו שבשבט זה נמצאת הבעיה.
ומה פירוש "ילכדנו ה'"? מצודת דוד מפרש שהיה עומד לפני הארון בלי יכולת לזוז: מעבירים אותם לפני הארון, ומי שעובר נתקע ואינו יכול להמשיך ללכת - הארון לכדו, וסימן שבשבטו יש בעיה. ורש"י מסביר שהאורים והתומים היו מאירים, וכפי שנראה בהמשך.
ולמה נדרש כל התהליך הזה? אמרו חז"ל שיהושע ביקש מהקדוש ברוך הוא שיגלה לו מי החוטא: ריבונו של עולם, אתה אומר "חטא ישראל" ו"לקחו מן החרם", גלה לי מי היה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי דילטור אני לך? וכי מלשן אני? אם יש בעיה - עלה עליה בעצמך, מחובתך למצוא את החוטא; עשה את הגורל הזה ועל פיו תדע.
ועוד טעם: רצה שיהיה לכולם הרהור תשובה בעניין, ולכן העביר את כולם לפני הארון. שהרי כפי שאמרנו, אם יש חטא ביחיד, סימן שהכלל פגום במשהו, ובעברם כולם ליד הארון יהרהרו כולם בתשובה. ועוד: אילו היה יהושע אומר "נמסר לי בנבואה שזהו פלוני", היו בני משפחתו מערערים - וכפי שנראה בהמשך שכך אמנם קרה, שלא היו מאמינים ולא רוצים לקבל זאת - ולכן היה צריך שיעשה הדבר על ידי גורל, שיראו שהדבר בא מן השמים. ועוד: לא רצה לבייש את החוטא, אלא נתן לו את האפשרות להודות מעצמו.
"ישרף באש" - שריפה או סקילה
וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ כִּי עָבַר אֶת־בְּרִית יְהֹוָה וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
לכאורה קשה: דינו של עכן היה בסקילה, ומדוע נאמר כאן "ישרף באש"? רש"י מבאר: "ישרף באש" - האוהל והמטלטלים; "אותו ואת כל אשר לו" - כדין המפורש למטה, אותו ואת הבהמה בסקילה. וכך פתרונו של הפסוק: הנלכד בחרם - מי שראוי לשריפה יישרף, ומי שראוי לסקילה ייסקל, וכל אחד דינו בנפרד.
הרד"ק שואל למה נענשו בניו. ומשיב: אם היו בניו גדולים, הרי הם בני עונש, מפני שהיו שותפים בדבר - שידוע היה שסייעו, או שראו ושתקו. ואישה לא הייתה לו; ואם הייתה לו, נאמר שלא ידעה מאומה, ולכן אין אנו רואים שנענשה.
והמלבי"ם מבאר: מצד עצם העניין שעבר על החרם, דינו בשריפה, שהחרם עצמו מיועד לשריפה ומי שעבר עליו דינו בשריפה. והוא חטא בשתי בחינות: כנגד הקדוש ברוך הוא - "כי עבר את ברית ה'", וכנגד ישראל - "וכי עשה נבלה בישראל", שהרי הוא שגרם למפלה בעי, ובאשמתו הייתה. ולמה בסופו של דבר סקלוהו? מפני שאף שמצד העברת החרם ראוי לשריפה, הרי גם חילל שבת, שהכול היה בשבת, ומחלל שבת בסקילה; ואנו יודעים שמי שחייב שתי מיתות נידון בחמורה שבהן, קם ליה בדרבה מיניה. ולכן סקלו גם את שורו ואת חמורו, שלא תהיה מיתתם קלה ממיתת הבעלים: אם הבעלים בסקילה, גם השור והחמור נידונים בסקילה.
ואף שלכאורה לא היו כאן עדים והתראה, מאחר שאנו יודעים על פי ה' שדינו חייב מיתה, ומאחר שהיה כאן חטא נוסף שעליו חייב מיתה, ומאחר שיש כוח למלך להמית אף שלא על פי הכללים הכתובים בתורה - כמו שמצינו אצל דוד המלך "בן מות האיש ואת הכבשה ישלם ארבעתים", שאין לנו הלכה כזו בתורה שהגוזל כבשה מחברו בן מוות הוא וישלם ארבעתיים, אלא שיש כוח למלך לגדור גדר ולהחיל דינים - ובפרט שדינים אלו על פי התורה הם, שהרי חילל שבת, ולכן מן הדין דינו בסקילה.
הקרבת השבטים והמשפחות
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת־יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה׃
רש"י מבאר "ויקרב את ישראל לשבטיו" - קירבם לפני החושן, למקום שבו כתובים שמות השבטים. ומסר לו הקדוש ברוך הוא סימן שהשבט שחטא - אבנו כהה, וכהתה אבנו של יהודה, וידעו שהחטא נמצא ביהודה. ולפי מצודת דוד, כפי שראינו למעלה, העביר אותם לפני הארון, ומי שהארון תפסו - ידעו שהוא האשם בחרם.
וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי׃
המלבי"ם שואל שתי שאלות. ראשית: מדוע נאמר "ויקרב את משפחת יהודה", והיה צריך לומר "ויקרב את שבט יהודה למשפחותיו", כדרך "ויקרב את ישראל לשבטיו"? ושנית: מדוע כאן נאמר "וַיִּלְכֹּד את משפחת הזרחי" בלשון פעולה, ובכל השאר נאמר "וַיִּלָּכֵד" - וילכד שבט יהודה, וילכד זבדי, וילכד עכן?
ומבאר: כל אלה שנאמר בהם "וילכד" בלשון נפעל - הארון לכדם. כיצד? מקריב את ראובן, שמעון, לוי - ונלכד יהודה, ואינו צריך להמשיך ולהקריב את השאר. משנלכד יהודה באמצע הרשימה, אינו מקריב את יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד ואשר, אלא משחרר את כולם, שכבר ידוע לו שאין בהם בעיה. ולכן בכל אלה נאמרה האות ל': "ויקרב את ישראל לשבטיו" - מִתוך שבטיו, ולא את כולם; "ויקרב את משפחת הזרחי לגברים" - ולא את כל הגברים, שאחר שנתפס אחד באמצע אין ממשיכים; "ויקרב את ביתו לגברים וילכד עכן". בכל מקום שנאמרה הל' - סימן שלא הקריב את כולם אלא מתוכם.
ואילו בשבט יהודה היה שונה, שנאמר "ויקרב את משפחת יהודה וילכד את משפחת הזרחי". ומה שינויו? שכאן הקריב את כולם, והזרחי נשאר אחרון, וממילא לא היה צריך שהארון ילכדנו. שאם היו עשר משפחות והקרבתי תשע ואף אחת לא נלכדה, איני צריך להקריב את העשירית: ברור שהיא הנתפסת. וכמו המטיל מטבע ואומר "עץ או פלי": אם לך יצא עץ, איני צריך לבדוק מה יצא לי, שאין אפשרות אחרת. לכן כאן לא נאמר "למשפחות יהודה" בל', שהל' מלמדת שיש עוד אחריו, וכאן היה אחרון; ולכן נאמר "וילכוד" בלשון פעולה, שיהושע עצמו לכדו ותפסו ולא הארון. נפלא מאוד.
"שים נא כבוד לה'" - הודאת עכן
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־עָכָן בְּנִי שִׂים־נָא כָבוֹד לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן־לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד־נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי׃
אומר הרד"ק שיהושע ביקש ממנו להתוודות על עוונו משתי סיבות. האחת - לכפר על העוון, שתהא מיתתו כפרתו, וכן כל המומתים מתוודים. ומכאן רואים שעוונו יכופר על ידי הווידוי, שאם לא כן מה טעם יתוודה. וזה נלמד ממה שנאמר "יעכרך ה' ביום הזה": דרשו חז"ל - ביום הזה הוא נעכר, ולא לעולם הבא. כלומר כל הדין הוא כאן בעולם הזה, ולעולם הבא הוא מזדכך על ידי העונש שקיבל ועל ידי הווידוי שהתוודה.
והסיבה השנייה, אומר הרד"ק: כדי שישראל יודו שהגורל או קליטת הארון אמת הם. שאם לא כן יאמרו: מי אמר שזה אמת? אולי המצאה היא, אולי נעשתה כאן קומבינה כלשהי שעל ידה כביכול קלט אותו הארון. היה צריך שיודו בזה, ואיך? על ידי שהוא עצמו יודה ויאמר: אמת, אני הוא שחטאתי - ואז מתברר שמה שהראה הארון אמת הוא.
ואמרו חז"ל שבתחילה ניסה עכן להתחמק. אמר לו: יהושע, בגורל אתה בא עליי? (ואין הכוונה שהטילו גורל ממש, אלא על ידי הארון או על ידי אבני החושן.) הרי אתה ואלעזר הכהן, שני גדולי הדור, אם אפיל עליכם גורל - על אחד מכם ייפול! והשמעתם איזו טענה: אם אעשה גורל על שניכם, אחד מכם ודאי יתפס, וכי זה אומר שהוא עבריין? ועוד אמר לו: משה רבך אמר בתורה "על פי שני עדים יומת המת", ואתה בא להורגני בלא עדים אלא בגורל?
על זה אומרים חז"ל שאמר לו יהושע: בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, שהרי ארץ ישראל עתידה להתחלק בגורל. ואם תוציא עתה לעז על הגורלות, כשיחלקו נחלות יאמר כל אחד "למה הוא קיבל את זה ולמה אני קיבלתי את זה", ואיזה בלגן ייצא משם - ואתה תהיה הגורם לכך, שפקפקת בעניין הגורל ובחלוקה על פי הארון. ולכן אמר לו "ותן לו תודה" - תן הודאה, ועל ידי כך יאמינו בגורל שעל פי הארון, ולא יהיה מזה חילול כבוד שמים כאילו לא גילה הארון את האדם הנכון.
וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי׃
וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃
אדרת שנער
מהי "אדרת שנער"? רש"י אומר: אצטלא דמילתא, ויש גרסה "אצטלא בבלי" - אדרת שבאה מבבל. ומוסיף רש"י: כל מלך שלא קנה לו פלטרין בארץ ישראל לא נתקררה דעתו במלכותו, שנאמר "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גויים". והיה למלך בבל פלטרין ביריחו, וכשהיה בא לכאן היה לובש אותה. מצודת ציון מבאר שהאדרת היא טלית חשובה, ולשון "אדרת" מלשון אדיר, ו"שנער" היא בבל. ו"לשון זהב" - חתיכה ארוכה ומשוכה עשויה זהב, כצורת לשון.
ההצטדקויות של עכן
המלבי"ם מראה שעכן ממשיך בהצטדקויותיו, ומונה בדבריו טענה אחר טענה. הראשונה: "ואראה בשלל" - המילה "בשלל" נאמרה לזכותו, שבתורה נאמר "ואכלת את שלל אויביך", ואם כן שלל אויבינו הוא ומגיע לנו, וחשבתי שכיוון שזהו שלל - מותר.
השנייה: "אדרת שנער" - זו של מלך בבל, שבאה ממדינה אחרת. חשבתי שאולי יהושע החרים רק ממון של יריחו ולא ממון הבא ממקום אחר, וממון שבא ממקום אחר אינו בחרם. וכמו שמצינו לגבי "לא תחיה כל נשמה", שנאמר על היושבים והדרים בארץ, אבל תייר שבא מארץ אחרת ובאו וכבשו את הארץ אינו בכלל "לא תחיה כל נשמה", שאינו מיושבי הארץ ואינו מן הכנענים. כך חשבתי גם על ממון שהגיע ממקום אחר - שאדרת הבאה משנער אינה בכלל החרם.
השלישית: "טובה" - כלומר היה לו יצר הרע גדול, שהייתה מפתה מאוד, ולכן חמדתי אותה.
הרביעית: "ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב" - היה בטוח שהמתכות אינן בכלל האיסור, שהרי המתכות אינן עומדות לשריפה אלא עוברות לאוצר ה'. ואם כן על מה עברתי? על מעילה - שדבר שהיה אמור להגיע אל המשכן הגיע אליי; עברתי על מעילה אך לא על חרם, שכנראה שורפים רק בגדים וכדומה ולא מתכות.
החמישית: "והנם טמונים בארץ בתוך האהלי" - כלומר ראו שלא נהניתי מזה ולא השתמשתי, ואם כן גם לא מעלתי. שכן בזהב, שאינו נפגם בעצם השימוש בו, המעילה אינה אלא כשנהנה שווה פרוטה, והוא אומר להם: אפילו לא נהניתי, הנה זה עוד טמון. ולא נהניתי ולא פגמתי. "והכסף תחתיה" - תחת האדרת, שהאדרת מכסה עליו, וממילא אף לא נפגם אלא שמור הוא. כל זה נועד להקטין את עוונו - הצטדקויות בהחלט, המזכירות לנו את דרכנו אנו.
"בתוך האהלי" - בה"א
ומדוע נאמר "בתוך הָאָהֳלִי" בה"א, ולא "באהלי"? מבאר המלבי"ם שהיה לו אוהל מיוחד, נפרד משאר בני ביתו, ובאוהל היו שני חדרים: אחד גדול ועיקרי ואחד קטן ממנו. הוא רוצה לומר שמדובר באוהל שלו ולא של בני ביתו, והה"א מוסיפה שמדובר בחלק הגדול והידוע יותר, בחדר העיקרי.
משמשי עבודה זרה ותקנת "על כן נקווה"
ויש אומרים שכל מה שלקח היה ממשמשי עבודה זרה. לשון הזהב הייתה מה שהיו שמים בפי התרפים, שהיו מדברים על ידי כישוף, ובזה עבר על מה שאמרה תורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך". וזה שאמר הקדוש ברוך הוא "חטא ישראל וגם עברו את בריתי" - הכוונה לעבודה זרה.
ואמרו חז"ל שאחרי שהתוודה עכן, הוא זה שתיקן את נוסח "על כן נקווה לך" - "על כן נקווה" ראשי תיבות עכן. ושם הוא אומר "והאלילים כרות יכרתון" - כנגד מה שלקח מן העבודה הזרה.
הריצה אל האוהל
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃
למה רצו? אומר רש"י: שלא יקדימו אנשי שבט יהודה ויטשטשו את הראיות ויעלימו עובדות, שהרי ירצו לחפות על בן שבטם, ולכן רצו לשם כדי למצוא את הדברים. והרד"ק אומר: "וירוצו האהלה" - לשמחה, שנגלה בעין על מי היה החרם וישראל נקיים. הריצה הייתה מתוך שמחה שנמצא האשם, שלא כולנו אשמים אלא יש כאן אחד שעליו מוטל עיקר האשם.
וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְהֹוָה׃
מהו "ויציקום"? אומר הרד"ק: ויעמידום לפני ה', כדי שיראו אותם כל ישראל וידעו עד כמה החרם דבר חמור, וייזהרו שלא לחמוד ולא ליטול דבר מן החרם. והרלב"ג מבאר ש"ידעו" הכוונה שידעו שאמת הדבר, שעכן הודה על מעשה שעשה, ולא שנאמר שנאלץ להודות במשהו שלא עשה.
ספרתי לכם פעם שלגורבצ'וב נעלם השעון, ומיד פנה לק.ג.ב שיפתחו בחקירה. נערכה חקירה, וכעבור שעה מתקשר גורבצ'וב ואומר להם: אתם יכולים לסגור את החקירה, מצאתי - שכחתי את השעון באמבטיה. אמרו לו: זה בלתי אפשרי, יש לנו כבר שלושה שהודו. ואם כן, בענייננו יבואו ויאמרו: נו, עכן הודה, לא הייתה לו ברירה, מוכרח היה, לך תדע מה עשו לו שנאלץ להודות. לכן אומר לך הכתוב "ויקחום מתוך האהל ויביאום אל יהושע... ויציקום לפני ה'" - שיהיה ברור לכולם שההודאה שמסר עכן היא על עובדות קיימות, וזו הוכחה, כפי שפירט המלבי"ם, שמה שאמר עכן אמת הוא, והודה על מעשה שעשה.
עמק עכור
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר׃
למה לקח את כולם? רש"י מבאר שמה שלקח את בניו ואת כל ישראל היה כדי לראות ברידויו ולהיווסר מלעשות כמותו. כלומר בניו לא נענשו כאן במיתה, אלא באו רק לראות בעונשו, וכעניין "ונוסרו כל הנשים": כשהאישה הסוטה נלקחת לבית המקדש, מביאים נשים שיראו ויקחו מוסר שלא לעשות כמעשיה. וכבר ראינו הסבר אחר, שבניו סייעו לקחת מן החרם, ולפיו זו הייתה סיבת מיתתם. ואת שורו ואת חמורו - בזה מוסכם על הכול שהכוונה לאבדם, כמו שנאמר "והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו", ובוודאי הולכים למיתה.
הרד"ק מבאר שנאמר "עכן בן זרח" ולא "בן כרמי בן זבדי בן זרח" מפני שסמכו לאבי אבי אביו, ודילג שני דורות לקצר, שזרח היה ראש המשפחה, ולכן נקט לשון קצרה בלי להזכיר שוב את כל השלשלת. ועוד שואל הרד"ק: מהו "ויעלו אותם עמק עכור" - הרי לעמק מורידים ואין מעלים? ומשיב שכנראה היה הר מפריד ביניהם, ועלו על ההר כדי לירד ממנו אל העמק.
וירגמו, וישרפו, ויסקלו
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ יְהֹוָה בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים׃
יש כאן שילוש של עונשים: וירגמו, וישרפו, ויסקלו. רש"י מבאר: "וירגמו אותו אבן" - שחילל את השבת, שהרי המעילה בחרם הייתה בשבת, ומחלל שבת דינו בסקילה. "וישרפו אותם" - חוזר על האוהל ועל המטלטלין, על חפציו של עכן. "ויסקלו אותם" - חוזר על השור והבהמה, שראינו שדינם בסקילה כדין האדם הנידון.
והרד"ק מביא בשם אביו הסבר אחר: דינם היה בשריפה, שכן זו הייתה האזהרה מראש - "ישרף באש אותו ואת כל אשר לו" - וזה היה דין שמים. ומהו "וירגמו אותו"? שהיו מוליכים אותו לשריפה, ובדרך רגמו אותו העם באבנים מרוב כעסם עליו: ראה מה גרמת, ראה מה עשית. ואחר כך, כשהגיעו לעמק עכור, שרפו אותו ואת כל אשר לו. ומהו "ויסקלו אותם באבנים" עוד פעם, אחרי שכבר נאמרה הרגימה? מבאר אביו של הרד"ק שאחר ששרפו אותם הקימו עליו גל אבנים, וזה "ויסקלו אותם באבנים" - שסקלו אבנים על המקום שבו נשרף ועשו שם גל. ולפי זה מובן שהיו כאן שלושה מהלכים: דינו בשריפה, וכשהוליכוהו לשריפה רגמוהו באבנים, ולאחר שנשרף עשו עליו גל אבנים.
הרלב"ג מעורר ספק למה נענשו בניו ובנותיו והם לא חטאו בזה, וכבר הזכרנו נידון זה למעלה. ואומר הרלב"ג: יש לומר שהיו קטנים, ואז הם בכלל "מכסת קניינו" שאמר ה' שיאבדו. ובפרט שכשהם קטנים הם נתפסים בעוון אביהם, וכמו שאמרו חז"ל שבמעמד הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא "הביאו ערבים", ואמרו "בנינו יהיו ערבים בעדנו". ומה שנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" - זה כשהם בני עונשין, כשהם גדולים; אבל בקטנים, הגמרא מונה כמה וכמה סיבות למה מתים בניו של אדם כשהם קטנים, וסימן שאכן שייך בהם עניין של עונש. אפשרות שנייה: שהובאו לשם רק כדי לראות במשפט ולהיווסר, כמו שהזכרנו. ואפשרות שלישית: שהיו שותפים לפשע וכיסו על אביהם, אם נאמר שהיו גדולים, ולכן נענשו כשותפים לעוון.
וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"עמק עכור" - על שם מה שאמר לו יהושע "מה עכרתנו". ומשמעות "עכור" כמו מים עכורים: הבאת את עם ישראל למצב של עכירות. עד עתה היו זכים וטהורים, ועכשיו הם עכורים בעוונם, שהעוון עכר אותם.
עכן וחיאל בית האלי
אומר הרמ"ע מפאנו שעכן הוא חיאל בית האלי, שחיאל הוא גלגולו של עכן. כיוון שעכן מעל בחרם של יריחו, הוא זה שחזר וקלקל ובנה בסופו של דבר את יריחו - "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". ואחר כך מובא שהוא זה שנטמן תחת המזבח כדי לתת אש לנביאי הבעל, כמו שאמרו חז"ל שחיאל בית האלי הוא שנטמן שם במעשה אליהו בהר הכרמל, ונטמן תחת מזבח עובדי הבעל כדי להבעיר את האש בנקודת הזמן הנכונה, שיאמרו "ירדה אש מן השמים". ובסופו של דבר בא נחש והכישו ומת. ולפי זה אומרים ש"עכן" הוא לשון "עכנא", עכנאי, נחש: כיוון שחיאל בית האלי הוא עכן, בא עכנאי ונפרע ממנו על מה שעשה. ובפרט שאנו יודעים ש"פורץ גדר ישכנו נחש", והוא פרץ גדרו של יהושע והלך ומעל בחרם, ולכן נשכו נחש.
לסיכום:
פרק ז' פותח בחטא של אדם אחד ומסתיים בגל אבנים בעמק עכור, ובתוך כך הוא מלמד את יסודות הערבות: כל ישראל גוף אחד, ונמק באיבר אחד מסכן את הגוף כולו. למדנו את ההבדל בין עונש בפועל, שאינו פוגע אלא בחוטא, לבין הסתר פנים, שבו ניזוק מי שנמצא במקום הסכנה, גם אם אינו החוטא. ראינו כיצד ברגע שהוסרה ההשגחה החלו הטעויות: המרגלים ריגלו את העי ולא את הארץ, לא חישבו את בית אל ובית און, יהושע לא יצא בראש הצבא - ובאה המפלה. ראינו את תפילת יהושע בשתי טענותיה, מן העבר ומן העתיד, ואת זכות אברהם והעפר על הראש, ואת דרך הגורל שנועדה גם להרהור תשובה של הכלל וגם לחיזוק האמון בגורלות לעתיד. ולמדנו את שלושת פני החטא של עכן - מהותו, צורתו ותכליתו - ואת ההצטדקויות שבהן ניסה להקטין את עוונו, ולעומתן את הודאתו שהשיבה את כבוד שמים והייתה לו לכפרה: "ביום הזה" הוא נעכר, ולא לעולם הבא. ומעל הכול נשאר בידינו הלימוד הגדול: "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא", אלא שאם אצל היחיד יכול היה החטא לקרות, סימן שגם הכלל לא היה נקי לגמרי, ואחריות התיקון מוטלת על כולנו.