פרק ו' בספר יהושע הוא פרק הנס הגדול של כיבוש יריחו. יריחו היא הבריח והמנעול של ארץ ישראל, והכיבוש שלה נעשה כולו בדרך נס: שבעה כהנים, שבעה שופרות, שבעה ימים ושבע הקפות, ובסופם נופלת החומה תחתיה. נלמד את הפרק על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, עם דברי הרד"ק, הרלב"ג ודברי חז"ל והמדרשים שנלוו אליהם.
וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא׃
תרגום יונתן מתרגם: "אחידא דבשין דפרזלא" - סגורה במנעולים של ברזל, "ומתקפא בעברין דין חרש" - ומחוזקת בכישופים ובנחשים. כמו שהיה במצרים, שעבד לא היה מסוגל לברוח משם משום שכל מיני כוחות טומאה היו צועקים ומודיעים שעבד בורח, כך גם כאן: אנשי יריחו עשו פעולות של כישוף כדי לנעול את המקום. וממשיך התרגום: "לית דין נפק מינה למעבד קרבא" - אין יוצא כדי להילחם בנו, "ולית דעליל בגווה למשאל בשלמא" - ואין נכנס פנימה לשאול בשלומם.
המלבי"ם מבאר שכאן בא הכתוב לפרש מה הייתה הנבואה שבאה ליהושע על ידי המלאך בסוף הפרק הקודם. "סוגרת" - סגורה מכבר, "ומסוגרת" - עכשיו סגורה עוד יותר, מפני בני ישראל הוסיפו דלתיים, חומה ובריח, סגירה על סגירה. ולא זו בלבד, אלא גם לא נמצא איש שיצא ויראה להם את מבוא העיר, בשונה ממה שהיה בלוז, ששם היה יוצא ובא. כאן אין יוצא ואין בא, ולכן אין מי שיגלה לישראל את מוצאי העיר ומבואיה.
חז"ל אומרים ש"סוגרת ומסוגרת" מלמד שהיו לעיר שבע חומות. הם סמכו על החומות, נסגרו בתוכן ונעלו אותן מבחוץ, ובנוסף נעלו אותן בכשפים. זו הסיבה שנשלחו כלב ופנחס - כדי להסיר את הכישוף, שיקל להפיל את חומות העיר. בשבע החומות היו שבעה פתחים, אלא שלא היו מכוונים זה כנגד זה. "ואין יוצא ואין בא" - לא יכלו לצאת מן העיר ולהיכנע, שכן לא נתנו כלל לצאת.
הרמ"ע מפאנו במאמר "מאה קסיטה" מביא רמז יפה: "אין יוצא ואין בא" ראשי תיבות איוב, שכן את יריחו בנו בעצתו של איוב. ואם תשאל, הרי יש כאן חטא לאיוב, שהוא מונע מאיתנו לכבוש את הארץ? על כך משיב הרמ"ע מפאנו: בן נח אינו מצווה על "לפני עיוור לא תיתן מכשול".
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־יְרִיחוֹ וְאֶת־מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל׃
הדיבור בא ליהושע על ידי המלאך שנגלה לו, והוא נקרא בשם ה'. הרד"ק מדגיש שהתגלות מלאך היא בעצם התגלות אלוקית. כך אצל גדעון נאמר "ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך", ואף שמלאך היה - "כי שמי בקרבו". אמר רבי שמעון בן לקיש: מלמד שהקדוש ברוך הוא משתף שמו על כל מלאך ומלאך. במלאך עצמו יש את האלוקות. ולכן בעקידה אומר המלאך: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" - ממני דווקא, וכי לְמלאכים מקריבים? אלא שהמלאך אינו אלא שליח המביא את הדיבור האלוקי, ושמי בקרבו.
"ראה נתתי בידך" - אנשי יריחו ומלכם, אף שהם גיבורי חיל, נמסרים בידך. ולא בכוח, אלא בדרך נס. "נתתי בידך" משמעו נתינה אלוקית רוחנית.
חז"ל דורשים "את יריחו ואת מלכה" - שהקדוש ברוך הוא כפת את השר של יריחו בשמיים והשליכו לרגליו של יהושע, כמו שכתוב "ומצרים מת על שפת הים", שראו את שרה של מצרים מת על שפת הים. עוד מובא בחז"ל שכל צבאות מלכי ארץ כנען באו להילחם ביריחו כנגד יהושע, לפי שיריחו היא בריחה של ארץ ישראל - היא המנעול והבריח, ואם פרצו את הבריח נכנסו פנימה. לכן באו כל שלושים ואחד המלכים להילחם שם ולהציל את העיר מיד יהושע.
וְסַבֹּתֶם אֶת־הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת־הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים׃
הרד"ק כותב שאין לשאול טעם לסיבות הבורא: למה ההקפה הזאת, ומה טעם שבעה כהנים ושבעה שופרות ושבע הקפות ושבעה ימים. וטעם ההקפה בתרועה - להבהיל את העם אשר בתוך העיר, ותיפול החומה תחתיה, למען ידעו כל עמי הארץ כי ה' נלחם לישראל, לא בחרב ובחנית.
עניין השבע, אומר הרד"ק, ידוע סודו אצל מביני מדע. כל דבר שבטבע מתחלק לשבע, וכן שבעה מזבחות ושבעה פרים ושבעה אילים, והשביעי הוא הנבחר: בימים - יום השבת, בחודשים - תשרי שבו כל החגים וראש השנה, ובשנים - השנה השביעית שנת השמיטה, ושבע פעמים שבע היובל. על פי המקובלים, השבע קשור לכל ההשפעות התחתונות שבעולם הזה. יש עשר ספירות: שלוש עליונות - כתר חכמה בינה, או חכמה בינה דעת (תלוי אם מונים כתר ואין מונים דעת), והן בחינת הנהגת עולם הבא, עולם הנצח, והן נקראות מוחין, בחינת מחשבה. ואילו הנהגת העולם הזה היא בחג"ת נהי"ם: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכלשון הזוהר "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" - כולן ספירות של פעולות: יד ימין, יד שמאל, רגל ימין, רגל שמאל, גוף.
לכן לכל דבר בעולם יש שש קצוות: ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה - זו הבחינה הגשמית. שש הוא תמיד בחינת הטבע, ושבע הוא הרוחניות שבתוך הטבע. יום השביעי הוא שבת, הרוחניות שבטבע. בכל חפץ אני יכול לדבר על שישה כיוונים, ואני יכול לדבר על התכלית שלו ועל ייעודו - וזו הבחינה השביעית. ושמונה, כפי שדיברנו, הוא מלשון שומן, סובע גדול יותר, רוחניות בלבד, בחינת המילה ובחינת חנוכה, כפי שמבאר "שפתי חיים" לרב פרידלנדר. לענייננו: השבע הוא בחינת הרוחניות אשר בתוך הטבע.
המלבי"ם עומד על הכפילות "וסבותם את העיר... הקיף את העיר". יש שרצו לומר שתחילה יעמדו אנשים סביב כל העיר ואחר כך יתחילו להסתובב, אבל זה אינו מתיישב עם סדר הכתוב, שהרי "וסבותם" נאמר תחילה ו"הקיף" אחריו. לכן מבאר המלבי"ם: אין הכוונה שיסובב הארון עם יהושע בלבד, אלא כל אנשי המלחמה יסובבו. וההבדל בין הלשונות: "סיבוב" נאמר גם על סיבוב בלתי שלם, אפשר לומר על אדם שהסתובב אף שלא השלים הקפה, אבל "הקף" תמיד משמעו הקפה מלאה מכל ארבע הרוחות. וזהו: סובבו את העיר, ואל תסתפקו בחלק, אלא שהסיבוב יקיף את כל העיר מכל צדדיה.
וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃
"שופרות היובלים" - שופרות של אילים. אמר רבי עקיבא: הלכתי לערביא ושמעתי שהיו קוראים לדיכרא, לאיל, יובלא. לפי המלבי"ם סדר ההליכה היה: החלוץ בראש, אחריו הכהנים עם השופרות, והארון בסוף. הכהנים היו תוקעים בכל שבעת הימים.
ומהו עניין התקיעה דווקא? מבאר המלבי"ם: דרכם הייתה לתקוע ביום שמחה ולהריע ביום מלחמה, כפסוקים המפורשים בתורה - "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות", ולעומת זאת "וביום שמחתכם... ותקעתם". כאן ציווה לתקוע, לפי שזו עת שמחה וניצחון. אין זו מלחמה שאינך יודע כיצד תסתיים, אלא כבר יש הבטחה מאת מלאך ה' שהמלחמה תוכרע בדרך ניסית. ולכן: שבעה ימים מקיפים פעם אחת ביום ותוקעים, וביום השביעי שבע פעמים ותוקעים בכל הקפה, ובסוף תוקעים תקיעה גדולה, וכל העם מריעים, והחומה נופלת תחתיה.
תחילת ההקפות הייתה ביום ראשון בשבוע, כך שסיומן, כדברי חז"ל, היה בשבת. ולמה עשה הקדוש ברוך הוא נס גדול כל כך דווקא בכיבוש יריחו, בשעה שכיבוש שאר הארץ היה יותר על פי טבע? אמנם ראינו עוד ניסים, "שמש בגבעון דום" ואבני אלגביש מן השמיים, אבל כאן היה נס מיוחד. הטעם: האומות היו אומרים שאין כוחו של הקדוש ברוך הוא אלא במים, כדברי טיטוס - הטביע את העולם במבול, בקע את ים סוף, וכעת בקע את מי הירדן. הראה להם הקדוש ברוך הוא כוחו גם ביבשה, כדי להטיל מורך בלב העמים שלא יבואו להילחם בישראל.
ולמה שבע הקפות? כמו שעושים בסוכות בבית המקדש שבע הקפות כנגד שבעים האומות, ובכל יום מתפללים שיצילנו ה' מעשר מהן, ובהושענא רבה שבע פעמים כנגד כל שבעת הימים. עוד: בארץ ישראל היו שבעה עממין, ולכן עשו שבע הקפות לשבר את כוח הקליפה שלהם. ועוד: הרי נעלו את העיר בכשפים, והכשפים נעשים בכוח הכוכבים והמזלות, בכוח שבעת כוכבי הלכת, ולכן שבע הקפות להתגבר על אותם שבעה כוכבי לכת. והארון הלך עמהם לומר לך שבזכות הארון והתורה נוחלים את הארץ.
וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כׇל־הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ׃
"במשוך בקרן היובל" - התקיעה האחרונה, שבה מאריך התוקע את תקיעתו. אז ישמעו את קול השופר, וכל העם יריעו תרועה גדולה, ותיפול חומת העיר תחתיה.
שואל הרד"ק: הרי בית רחב היה בחומה, והסימן שלה היה חלון שבחומה. ואם החומה שוקעת, הרי גם הבית שוקע עמה, וכיצד יראו את הסימן וכיצד ישרוד הבית? ובפרט שהכתוב אומר שבאו בית האישה הזונה והוציאו משם את האישה, משמע שהבית שרד. לכן משיב הרד"ק שלא נפלה כל החומה, אלא רק החלק שהיה כנגד מחנה ישראל, ובית רחב היה בצד אחר שבו נותרה החומה על עומדה. ומה שנאמר "תחתיה" - שנבלעה במקומה תחת הארץ, ונראה ממנה מעט על פני הארץ לזיכרון.
המלבי"ם כבר יישב קושי זה לעיל בדרך אחרת: ביתה של רחב היה חלקו בתוך החומה וחלקו מחוץ לחומה, על פני הקרקע. וכשהגיע זמן נפילת החומה נכנסה רחב אל אותו חלק של הבית שאינו בתוך החומה, וכך כשקרסה החומה נשאר חלק הבית קיים, ובו הייתה רחב, ועל פי סימן חוט השני ידעו היכן המקום.
עוד מבאר המלבי"ם ש"במשוך היובל כשמעכם את קול השופר יריעו כל העם" פירושו שיחד עם התקיעה הגדולה יריעו העם, עד ששני הקולות - קול התקיעה הגדולה וקול תרועת העם - יתערבו זה בזה. ועניין זה יתבאר ביתר שאת בפסוק ט"ז.
וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אֶל־הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת־אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה׃
הדיבור הזה היה כשיהושע עמד עם הארום והעם לפני יריחו, ורצה להתחיל במלחמה. עד עכשיו נשאו את הארון הלוויים, וכעת מעביר יהושע את הארון לכהנים. היות שעל ידי הארון יהיו הנפלאות, צריכים האנשים החשובים ביותר שבעם לשאתו, והכהנים קדושים מן הלוויים. כמו שראינו בחציית הירדן, שהיה שם מהלך חשוב מכוח הארון ודווקא הכהנים נשאוהו, כך גם כאן, במהלך של הפלת חומות יריחו, הכהנים הם נושאי הארון.
וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת־הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה׃
שואל המלבי"ם: מהו "עברו", ולאן הם צריכים לעבור? ומבאר: תמיד הלך הארון בראש העם, ועכשיו מצטווים שהעם ילכו לפני הארון. עד עתה הלך החלוץ, שהם בני גד ובני ראובן, לפני בני ישראל, וזו משמעות "חלוץ" - שיעברו חלוצים לפניהם. עכשיו התהפך הסדר: החשוב ביותר הולך בסוף - הארון, האמצעיים בחשיבות - הכהנים והחלוצים - באמצע, והחשובים פחות, שאר העם, בראש.
והיה אפשר להגיע לסדר זה בכך שהארון ילך לאחוריהם, אלא שאין זה דרך כבוד לארון שיסוג לאחור, ולכן החלוץ והעם התקדמו קדימה. התוצאה זהה - הארון בסוף - אלא שלא הארון נע ממקומו, אלא החלוץ עובר לפני הארון והעם עוברים לפני החלוץ.
ומה טעם הסדר הזה? אומר המלבי"ם: להראות להם שהניצחון יהיה על ידי הארון. ולכן צריכים החלוצים להיות סמוכים אל הארון, שהרי אצל שר הצבא היו הכרתי והפלתי, מומחי המלחמה והאלופים, שעמדו לצידו. כאן שר הצבא העושה את המלחמה הוא הארון, ולכן החלוצים, שהם האלופים והגיבורים, צריכים להיות לצידו. ועוד: התנאי שאמר משה רבנו היה "ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' למלחמה". באופן הרגיל החלוץ הולך בראש הקרב לפני העם, וכשהוא הולך לפני הארון משמע שהארון הוא הכובש. איפה שהולך החלוץ - שם מתגלה מי עיקר הלוחם: כשהחלוץ הולך לפני העם, עיקר הלוחמים הם העם; כשהוא הולך לפני הארון, עיקר הלוחם הוא הארון. ואמנם כיבוש שאר הארץ היה בדרך טבע יותר, ושם היה צריך שהחלוצים ילכו לפני בני ישראל, אך במלחמת יריחו, שהייתה מלחמה ניסית, התקיים "ועבר לכם כל חלוץ לפני ה'" כפי שתכנן משה רבנו מראש: על ידי שופרות קורסת חומת העיר, וזה כיבוש ניסי, ולכן החלוץ הולך לפני הארון להראות שהארון הוא הכובש ולא העם.
וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהֹוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם׃
שואל המלבי"ם: מהו "ויהי כאמור יהושע", ולא נכתב מה אמר ולא מה היה אז? ועוד, למה הכפל: כאן "עברו ותקעו בשופרות", ובפסוק ט' שוב "הלוך ותקוע בשופרות"? ומבאר: אל תחשוב שבשעה שעמדו הכהנים והארון והמתינו עד שכל העם והחלוץ עוברים לפני הארון - לא תקעו, כאילו הציווי לתקוע הוא רק בשעת ההקפה. לשלול הבנה זו בא הכתוב לומר, שבאותה שעה עצמה שיהושע אומר לעם את הציווי שבפסוק ז', שהחלוץ יעבור ויעמוד לפני הארון, כבר עומדים שבעת הכהנים נושאי השופרות לפני ה', וכבר אז עוברים ותוקעים. העם עוברים לפני הארון והכהנים תוקעים בעת מעבר העם.
וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃
החלוץ הולך לפני הכהנים הנושאים את הארון, והוא הממוצע בין הארון לבין העם. ואל תאמר שכל הכהנים היו סמוכים אל הארון, אלא רק שבעת הכהנים תוקעי השופרות, ושאר הכהנים היו יחד עם שבט לוי, כחלק מן העם. "המאסף" הוא שבט דן, שהלך אחרי הארון, שכן כל שאר השבטים היו לפני הארון. "הלוך ותקוע" - שגם בשעת ההליכה לא פסקו מלתקוע. הפסוק הקודם דיבר בתקיעה בשעת העמידה, בעוד העם מסדרים את השיירה, וכאן מדובר בתקיעה תוך כדי ההליכה לכיוון יריחו, לשון של הווה מתמשך: הולכים ותוקעים כל זמן הליכתם. וזהו טעם הכפל.
וְאֶת־הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא־תַשְׁמִיעוּ אֶת־קוֹלְכֶם וְלֹא־יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אׇמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם׃
שלוש דרגות יש כאן: "לא תריעו" - תרועה של שמחה, "ולא תשמיעו את קולכם" - בקול צעקה, "ולא יצא מפיכם דבר" - אפילו בלחש. עד מתי? עד היום השביעי. יש מפרשים שהביא הרד"ק ש"עד יום" כמו "עת", בעת שאומר לכם, אך הרד"ק אומר שהפשט פשוט יותר: עד היום השביעי, שהוא הזמן שבו הגיע העת להריע ואז נפלה חומת העיר.
ומה טעם השתיקה? אומר הרלב"ג: מחשש שאנשי העיר, בראותם אותם מקיפים, ישליכו עליהם אבנים ובליסטראות מעל החומה. שכן כך הייתה דרכם: העומדים על החומה זורקים אבנים ובליסטראות ושופכים שמן רותח, ויתרונם ברור, שהם למעלה ויכולים להרחיק את המתקרבים. הרלב"ג עצמו מתקשה: הרי כל הכיבוש היה ניסי, ומה מקום לחשוש? והתשובה, כדברי הרד"ק: אין מדרכו של השם יתברך לעשות מופתים לבטלה במקום שאפשר בזולת מופת. במקום שאפשר להסתדר בלי נס, אין הקדוש ברוך הוא עושה נס, אלא מורה לעשות בדרך טבעית.
עוד מובא במפרשים טעם אחר: דרכם של לוחמים להשמיע קול צווחה, גם כדי לחזק את המורל וגם כדי להטיל אימה על הצבא שכנגד. כאן אמר להם: אל תעשו כן, שהרי ה' נלחם לכם. אם תצווחו, עוד תבואו לחשוב שאתם כבשתם את העיר, ושמא מן הצווחות שלכם פחדו. לכן אל תשמיעו קול, שיהיה ברור שהכול מאת ה'.
ומדוע ההקפדה הגיעה עד כדי כך שאפילו הגה לא יוציאו מפיהם? מפני שהם נמצאים ליד ארון ה'. שהות ליד הארון דורשת קדושה גדולה מאוד, וכפי שראינו שהארון היה מכלה בנושאיו, שנדרשו לעמוד בדרגת קדושה עצומה, וכל תזוזה קלה יכלה לפגוע בהם. גם כאן: אין זה מן הכבוד לדבר דברים בטלים ליד ארון ברית ה'. ומכאן ייקח כל אדם מוסר לעניין דברים בטלים בבית הכנסת.
וַיַּסֵּב אֲרוֹן־יְהֹוָה אֶת־הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה׃
"ויסב" - יהושע הסב את הארון סביב העיר, כמבואר ברד"ק. ההקפה הראשונה הייתה ביום הראשון, והוא גם יום ראשון בשבוע, שהרי קיבלו חז"ל שביום השביעי שנלכדה יריחו יום שבת היה. ואומר הרד"ק: אל תתפלא שהרגו ושרפו בשבת - מי שציווה על השבת הוא שציווה לכבוש את יריחו, אף שכרוך בחילול שבת. וכן דרשו חז"ל בשאר עיירות שישראל צרים עליהן, מן הכתוב "עד רדתה" - אפילו בשבת. וכשם שהתורה מצווה להעלות עולות בשבת, כך יכול הוא לצוות לכבוש את יריחו בשבת. "ויבואו המחנה" - חזרו לגלגל, ששם היה המחנה, ומשם היו עולים ליריחו להקיפה.
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה׃
שואל המלבי"ם: מה קרה שראו צורך להשכים דווקא ביום זה? ועוד, למה חוזר הכתוב ומספר שוב על נשיאת הכהנים ועל שבעת הכהנים נושאי השופרות, ולא די היה לומר שעשו כסדר היום הראשון? ומבאר: ביום הראשון לא הוצרכו להשכים, שכן היו כבר בתחום יריחו, אבל ביום השני היו בגלגל וצריכים להגיע ליריחו, ולכן השכימו. וביום זה נושאים הכהנים את הארון מן הגלגל ועד יריחו, מה שלא היה ביום הראשון, שאז נשאו הלוויים עד יריחו, שהרי הדיבור ליהושע להעביר את הארון לכהנים היה כבר ביריחו. מכאן ואילך, בכל שבעת הימים, נשאו הכהנים את הארון.
ויש שרוצים לומר שהכתוב בא ללמדנו שגם ביום השני קמו בהשכמה והזדרזו לעשות רצון ה'. וזה חידוש, שהרי כשאדם מתרגל לדבר מסוים ההתלהבות מתפוגגת, וכאן בוא וראה שגם ביום השני היו באותה התלהבות ובאותה שמחה.
וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהֹוָה הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃
המלבי"ם מונה כאן את השינויים מן היום הראשון: ראשית, ביום הראשון נשאו הלוויים את הארון עד יריחו, וכאן הכהנים נושאים אותו כבר מן הגלגל. שנית, ביום הראשון לא הלכו בסדר שהחלוץ הולך לפני הכהנים אלא רק משהגיעו ליריחו, וכאן הסדר מתחיל מיד ביציאה מן הגלגל. שלישית, ביום הראשון לא תקעו הכהנים בדרך מגלגל ליריחו, וכאן "הלוך ותקעו בשופרות" - מיד עם צאתם מן הגלגל מתחילים לתקוע, וכל משך ההליכה אינם פוסקים. לשון של הווה מתמשך: הולכים ותוקעים כל זמן הליכתם.
האלשיך מבאר "והחלוץ הולך לפניהם" באופן מחודש: ביום השני כבר לא הלך המון העם. כל אותו סדר של המון העם ההולכים ואחריהם החלוץ ואחריהם הארון היה רק ביום הראשון, ואילו ביום השני היו רק שבעת הכהנים נושאי השופרות, המאסף אחרי הארון והחלוץ לפניהם, אבל העם לא היה שם. זה חידוש, שכן ההבנה הפשוטה היא שכל העם הקיף את יריחו, ולפי האלשיך רק ביום הראשון.
וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים׃
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים׃
שואל המלבי"ם: יש כאן כפל מבואר. אמרת "ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים", ושוב "רק ביום ההוא סבבו את העיר שבע פעמים". ואם רצית להדגיש שרק ביום ההוא, היה די במשפט השני. ומבאר: כל מה שנעשה כאן היה בעניין מספר השביעיות - שבעה כהנים, שבעה שופרות, שבעה ימים, שבע הקפות ביום השביעי. השביעי קודש בימים, בחודשים, בשנים ובשמיטות. וכאן היו בהקפות שתי שביעיות: האחת, שבעה ימים שבכל אחד מקיפים פעם אחת - הרי שביעייה אחת; והשנייה, שביום השביעי מקיפים שבע פעמים. לכן אומר "ויסובו את העיר כמשפט הזה" - הקפה אחת כמנהג ששת הימים, שהיא משלימה את השביעייה הראשונה, ואחר כך מצרף אותה גם לחשבון של השביעייה השנייה: "רק ביום ההוא סבבו את העיר שבע פעמים".
לפי המלבי"ם יוצא שבסך הכול היו שלוש עשרה הקפות, שכן ההקפה השביעית של יום השבת משמשת גם כהקפה השביעית של ששת ימי השבוע וגם כראשונה לשבע ההקפות של שבת. ויש אומרים שאכן היו שלוש עשרה, כנגד מניין "אחד" שבשמע ישראל. ויש הרוצים לומר שביום השביעי היו שבע הקפות נפרדות, ובסך הכול ארבע עשרה, וזה על פי הסוד, כמו שאנו עושים בחג הסוכות שבהושענא רבה מוסיפים שבע הקפות מעבר לאלה שבכל יום מימי החג.
ביום השביעי, כך מובא, תיקן יהושע את תפילת "עלינו לשבח", ובכל הקפה אמרו אותה פעם אחת, ישר והפוך, ובזכות זה נפלה החומה. מי תיקן את "על כן נקווה לך" נראה בהמשך. החיד"א מביא שזו סגולה לאדם הנתון בצרה: שיאמר שבע פעמים "עלינו לשבח" ישר והפוך, וזו סגולה להינצל.
בספר "סדר היום" כתב שיהושע רצה לחתום שמו ב"עלינו לשבח", ולא חתם שמו מלא אלא חסר - הושע, כשמו המקורי, הושע בן נון. העי"ן של "עלינו", השי"ן של "שלא שם חלקנו כהם", הוי"ו של "ואנחנו משתחווים", והה"א של "הוא אלוקינו" - הרי לך הושע.
ב"עלינו לשבח" צריך לכוון לקבל עול מלכות שמיים ולייחד אלוקותו יתברך. בפסוק שמע ישראל יש עי"ן רבתי ודל"ת רבתי - "שמע" בעי"ן גדולה, "אחד" בדל"ת גדולה, לרמז שאנו מעידים על ייחודו יתברך. ואותו רמז ב"עלינו לשבח": מתחיל בעי"ן ומסיים בדל"ת של "אין עוד", וכן "על כן נקווה לך" מסתיים ב"ה' אחד ושמו אחד" בדל"ת. הרי לנו פעמיים "עד" בעלינו לשבח, בחלק הראשון ובחלק השני. ורבנו נחוניה בן הקנה תיקן לומר אותה שלוש פעמים בכל יום אחרי התפילה. וכמה צריך להיזהר במעלתה: "עלינו לשבח" נמצא בתפילת מוסף של הימים הנוראים, בתפילה המרוממת ביותר, וזה מלמד עד כמה מעלתו גבוהה.
ומעשה שהיה, בהלצה: ראש קהל אחד זלזל ברב ודיבר אליו בצורה מחפירה. כידוע, באירופה היו לא פעם ראשי קהל בעלי מעמד שהרשו לעצמם להחציף כלפי הרב. ביקש הרב להעמידו על מקומו ואמר: שלושה באו בטרוניה כלפי הקדוש ברוך הוא. "עלינו לשבח" טען: למה נגרע חלקי, תקעו אותי בסוף התפילה כמין תפילת הדרך. סעודה שלישית טענה: ריבונו של עולם, אני בסוף השבת, יש לי הסכם עודפים עם הסעודות הקודמות, האנשים כבר שבעים, ואם זה בחורף - למי בכלל יש חשק לאכול. והממזר טען: מה אני אשם, ההורים שלי עשו עבירה ואני צריך לסבול? אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני אפייס אתכם. לעלינו לשבח אמר: אתה תהיה בתפילה המשובחת ביותר, מוסף של ימים נוראים. לסעודה שלישית אמר: את תזכי שהאדמו"רים והמשגיחים בישיבות יאמרו את דברי התורה שלהם בסעודה שלישית, בזמן רעווא דרעווין. ולממזר אמר: אותך ימנו לראש הקהל.
וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם הָרִיעוּ כִּי־נָתַן יְהֹוָה לָכֶם אֶת־הָעִיר׃
לכאורה משתמע שכאן כבר תקעו תקיעה גדולה, ואם כן למה נאמר שוב בפסוק כ' "וירע העם ויתקעו בשופרות", ושוב פעם שלישית "ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו"? כמה תקיעות ותרועות היו כאן?
מבאר המלבי"ם: "תקעו הכהנים בשופרות" אינו התקיעה הגדולה, שאילו כן היו צריכים העם להריע מיד, שהרי כך נאמר להם - כשתשמעו את התקיעה הגדולה תריעו כולכם. אלא הכהנים תוקעים עדיין כמו עד עתה, ולא משכו בקרן היובל. יהושע רוצה לרמוז לכהנים לתקוע את התקיעה הגדולה, שהיא סימן לקריסת החומות ולתרועת כל העם, ולכן היה צריך להקדים ולהודיע להם כיצד ינהגו בעיר ובשללה. שכן לאחר שתיפול החומה אין עוד זמן לציוויים: כולם זורמים פנימה בכל הכוח לכבוש את העיר, ואין שהות לאיש לחשוב או להתכונן. לכן הוא מודיע להם מראש "הריעו כי נתן ה' לכם את העיר", ומיד לאחר מכן באים ההוראות והציוויים.
וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּהּ לַיהֹוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכׇל־אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ׃
אומר הרד"ק: "העיר חרם" - שלא יבנו אותה עוד, "וכל אשר בה" - שלא ייהנו ממה שבתוכה. ומוסיף הרד"ק שהקדוש ברוך הוא אמר זאת ליהושע, שכן מן הסתם לא אמר יהושע דבר כזה מליבו. ואף שאין ציווי מפורש, מצינו הרבה כיוצא בזה בכתובים, שהנביא אומר ציווי מאת ה' ולא נכתב שה' אמר לו, ומעצם דברי הנביא אתה יודע שכך נאמר לו. אך מיד מוסיף הרד"ק שרבותינו זיכרונם לברכה אמרו שיהושע אמר זאת מדעתו, ולא אמר לו הקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן הסכים ה' על ידו. ומניין? שהרי נתבעו על החרם: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי... כי לקחו מן החרם". אילו לא היה זה לרצון לפניו, לא היה תובעם. וזה אחד משלושה דברים שגזרו בבית דין של מטה והקדוש ברוך הוא הסכים עמם.
ומה הן הסיבות להחרמת יריחו? כמה טעמים נאמרו במפרשים. האחד: יריחו הייתה ראשית כיבוש ארץ ישראל, ואמר יהושע נוציא אותה כתרומה, שהיא החלק הראשון המורם לה' יתברך, כ"ראשית עריסותיכם". השני: לכדנו את יריחו בשבת, ושבת נקראת קודש - "קודש היא לכם", ולכן כל מה שכבשנו יהיה קודש לה', "אוצר ה' יבוא", ואל ייהנה אדם ממעשה שבת.
טעם נפלא נוסף אומר ה"ערוך לנר": הכיבוש בשבת לא היה עבירה, שהרי כל המקלקלים פטורים, והם הרסו ושרפו וקלקלו את הכול. אבל אם יבנו את יריחו, נמצא שהסתירה הייתה סותר על מנת לבנות במקומו, וזה הופך את המעשה רטרואקטיבית לעבירה, שכן סתירה שהיא לשם בניין אינה בגדר מקלקל. ולכן אמר להם: כדי שתישאר הסתירה בבחינת מקלקל, אל תחזרו לבנותה.
הרלב"ג מסביר שציווה להחרים ולא ליהנות משם מאומה, כדי שלא ייחסו את ההצלחה לעצמם ויאמרו: הבהמות האלה מיריחו, הזהב הזה מיריחו, ויצאו בהרגשה שהם עשו כאן משהו. ועוד, שלא יאמרו לימים, אם יצליחו בנכסים אלה, שנכסי הגויים או נכסי יריחו מביאים הצלחה לבעליהם. ולכן קילל את מי שיבנה את יריחו, עד שיגיע הדבר שמי שיבנה אותה מתחילת בניינה עד סופה - ימותו כל בניו, וכך יברחו מן המקום ויראו שאדרבה, המקנה שלהם והמקום שלהם מקוללים. ההפך הגמור ממה שיכלו לחשוב - שאם נביא משם נתברך, וכנראה עבודה זרה שלהם איכותית. הפוך: כל המתעסק שם מתקלל, ולא זו בלבד שאין שם ברכה, אלא יש שם קללה.
הסבר נוסף: יריחו הייתה העיר המרכזית, בריחה של ארץ ישראל, והמקולקלת שבערי הארץ. רחב הזונה הייתה שם, וכתוב שכל מלכי ושועי ארץ היו אצלה. המקום היה פגום ומקולקל, וזה מעין עיר הנידחת, שרוצים להשמיד אותה שלא יישאר לה זכר, ומעין עמלק, שאין רוצים להותיר זכר לכל השייך לו, שהטומאה דבקה בו. ועוד הסבר: העיר הראשונה שאנו כובשים ומחריבים לחלוטין - הדבר מטיל מורך בלב האויבים. שהרי בדרך כלל כשכובשים עיר יש רצון לקחת את השלל ולשבת בבתים הבנויים והמוכנים, בפרט עיר גדולה ומוקפת חומה, שאתה נכנס אליה מוכנה לשימוש, אפילו האוכל כבר במקרר, בלי שום טרחה. וכשהגויים רואים שאין ישראל מתחשבים בכל זה והורסים הכול, נופל מורך בלבם: אלה אנשים מסוכנים, אי אפשר לשחד אותם, כסף וזהב לא מדברים אליהם, הנה הם משחיתים הכול.
והמלבי"ם מסביר: היות שהכיבוש היה בנס, ראוי שיהיה השלל לבית ה'. דבר שאתה כבשת - קח; דבר שה' כבשו על ידי ארון ברית ה' - מה מגיע לך? זה קודש לה'. ועוד: כדי שלא יחשבו על הממון. כשאדם הולך לכבוש עיר ומתחיל להסתכל מה אפשר לקחת, אינו טרוד בכיבושה אלא באיסוף הממון, ולכן אמר להם שאין לוקחים משם מאומה, והכול חרם, ולא תחיה כל נשמה. ודווקא בעיר הראשונה הקפידו שיקיימו את המצווה בשלמותה.
ומי ניצל? רק רחב. אומר המלבי"ם: רחב עצמה הייתה ראויה להינצל אף מצד עצמה, שהרי התגיירה בפני המרגלים וקיבלה עליה אמונת ה', ומי שמתגייר ראוי להינצל. ואף שיש דיון על שבעה עממין, יש אומרים שלא הייתה מהם, ועוד, ששלב זה היה קודם שעברו את הירדן, ולפני שעברו את הירדן אפשר היה לקבל גרים אף משבעה עממין. אלא שרכושה היה בכלל החרם של יריחו, ואף משפחתה בכלל "לא תחיה כל נשמה", ועל כן בא הכתוב לומר שהיות שהחביאה את המרגלים - "תחיה היא וכל אשר איתה", לא רק היא, שממילא חיה מצד גיורה, אלא גם כל אשר איתה, לרבות הרכוש, השוורים והחמורים.
ודרך רמז דורשים מן הלשון "אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ" מוסר נצרך מאוד לימינו: שלא יהיה אדם פוליטיקאי - "עשיתי, בניתי, הקמתי". כשמתחילים לפרוט לפרוטות, מתברר שברוב המקרים היה בורג קטן, ובחלק נכבד מהם לא היה שותף כלל. וזה אינו מפריע לו, כי פחות חשוב מה עשית ויותר חשוב מה אתה מפרסם. וכלשון הפוליטיקאי: לא משנה מה תאמר עליי, רק תאיית את שמי נכון. וכאן, יהושע הוא ששלח את המרגלים, והוא אומר "אשר שלחנו" - בלשון רבים, כולנו שלחנו. אינו לוקח את הקרדיט לעצמו.
וְרַק־אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן־הַחֵרֶם פֶּן־תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן־הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ׃
אף שלא חל החרם על רכושה של רחב, חל הוא על שאר הדברים, וכל השאר אינו בכלל ההיתר. ודקדקו: לא אמר "הישמרו" בנפעל, שמשמעו על עצמו בלבד, אלא "שמרו", לשון כפולה: שמרו את עצמכם ושמרו שאחרים לא יעשו כן. וזהו "ושמתם את מחנה ישראל לחרם", שעל ידי זה יבוא נזק לכלל. אל תאמר מה אכפת לי במה שהוא לקח - ברגע שלקח מן החרם, אחר כך כולם נופלים בחרב ונכשלים בכיבוש העי. כל אחד אחראי על חברו.
וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהֹוָה אוֹצַר יְהֹוָה יָבוֹא׃
אמר להם: אל תפדו את הכסף והזהב שתמצאו, אלא הכול הולך להיכל ה'. ומבאר המלבי"ם: החפצים שאינם ראויים לאוצר ה' יהיו חרם, ומה שראוי - ילך לאוצר ה'.
וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת־הָעִיר׃
כשדיבר יהושע את הדברים אל העם, העם מריעים, ואז תוקעים הכהנים את התקיעה הגדולה. וכפי שהזכרנו לעיל, התקיעה הגדולה ותרועת העם היו יחד, וכאן מסביר הכתוב כיצד: כשהעם שומעים את קול השופר, את התקיעה הגדולה, מיד הם מריעים, עד שהקולות מתערבים זה בזה. "ויעל העם איש נגדו" - שהחומה נפלה מסביב, ומכאן, אומר המלבי"ם, ראיה לשיטתו שבית רחב לא נפל משום שחלק ממנו היה מחוץ לחומה, ולכן נשאר על עומדו.
המפרשים מסבירים שאמר להם: אם תקבלו על עצמכם שלא לקחת מן החרם, יעשה לכם ה' נס. והם קיבלו על עצמם ותקעו תרועה גדולה, ובאותו רגע נפלו החומות. "תרועה" היא מלשון שבירה, כמו "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם", לשון לרועע. בכוח התרועה שברו את הסטרא אחרא ואת הטומאה שבעיר, ועל ידי כך נפלו החומות ונבלעו בקרקע, ונשארו מעט בולטות כדי שייזכר הנס. ונכנסו "איש נגדו", לפי שבכל ההיקף שקעה החומה, שלא כפי שביאר הרד"ק שרק החלק שכנגדם נפל.
ואם תשאל, אם כן כיצד זיהו את חוט השני? על כך אומרים שבשעת ההקפות נתנו ליבם ועיניהם לראות היכן חוט השני, בעוד החומה קיימת, וכנראה גם סימנו להם את המקום, וכשנפלה החומה ידעו מיד היכן הוא, לפי מה שראו קודם לכן.
ראיתי מחקר שהובא בהידברות, מתוך "ידיעות אחרונות" מיום 23 בפברואר 1990: מחקר שערך הדוקטור בריאנט ווד, ארכיאולוג מאוניברסיטת טורונטו, והתפרסם בעלון "ביבליקל ארכיאולוגי רוויו". הוא מוכיח באופן מדעי שיריחו נהרסה בשנת 1400 לפני הספירה, וזה פחות או יותר הזמן שאנו מדברים עליו, בחשבון השנים ליציאת מצרים. והוא מציין שחומות יריחו נמצאות שם במקום, וחלקן הגדול שקוע בתוך האדמה.
וַיַּחֲרִימוּ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי־חָרֶב׃
בתחילה מתאר הכתוב, אומר המלבי"ם, מה עשו עם כל אשר רוח חיים באפיו: איש ואישה, נער וזקן, שור ושה וחמור, חוץ מרחב, שכלפיה הייתה התחייבות. והביטוי "לפי חרב" - חידודה של החרב נקרא פיה.
וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית־הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ׃
יהושע פונה דווקא לשני המרגלים, שהם אלה שהיה להם ההסכם עם רחב, ואומר: אתם תחיו אותה מכוח השבועה שנשבעתם לה. ומעיר המלבי"ם: בפסוק י"ז נתן יהושע טעם אחר - "כי החבאתה את המלאכים", ולא מצד השבועה, וכן בפסוק כ"ה שוב נאמר "כי החביאה את המלאכים". ואם כן, מלבד הסתירה בין הטעמים, למה נכפל עניין החבאת המלאכים? ומיישב המלבי"ם: בפסוק י"ז יהושע מדבר אל העם, והעם לא נשבעו ואינם מחויבים מצד השבועה. שני המרגלים הם שנשבעו, וזה עניין שביניהם, ואין שבועתם מחייבת את הכלל. לכן דווקא כאן, כשמדבר עם המרגלים עצמם, אומר "כאשר נשבעתם לה" - אתם מחויבים מכוח שבועתכם. ואילו חיוב שאר העם כלפיה הוא מצד שהחביאה את המרגלים, שהרי הם באו בשליחות כולם, ובהצילה אותם נעשו כולם מחויבים כלפיה, אך לא מצד שבועה, שהם לא נשבעו.
ואומרים המפרשים: אף שכתוב להרחיק מפתח בית אישה זונה, כאן אומר "בואו בית האישה הזונה", לפי שכעת חזרה בתשובה והיא כצדקת, וודאי שאפשר לבוא אל ביתה. ואף שכבר הזכיר קודם שיש להצילה, עתה הוא אומר לכלב ולפנחס שעליהם להצילה מדין הכרת הטוב - אתם מחויבים כלפיה יותר מכל אחד אחר, ובפרט שגם נשבעתם, והשבועה אוסרת אתכם. ועוד: אתם הרי מכירים את ביתה, אתם הייתם שם, ולכן עליכם המחויבות, שאתם יודעים היכן ביתה ואת מי צריך להציל.
וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת־רָחָב וְאֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ וְאֶת־אַחֶיהָ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כׇּל־מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל׃
יש כאן כפילות: "את רחב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה ואת כל אשר לה", ושוב "ואת כל משפחותיה הוציאו". אומר המדרש שהיו רבים שהתחתנו עם משפחת רחב כדי להינצל, שידעו שיש לה הבטחה. ופנחס וכלב לא ידעו מה לעשות בהם: כלפי המשפחה הקרובה יש התחייבות ברורה, אך כלפי אלה שהצטרפו אחר כך אין מחויבות. לכן בתחילה הוציאו את רחב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה ואת כל אשר לה, והכניסום אל מחנה ישראל, שכלפיהם אין ספק. ואחר כך "ואת כל משפחותיה הוציאו ויניחום מחוץ למחנה ישראל" - זו אינה כפילות אלא עניין בפני עצמו: המשפחה המורחבת שנתווספה לאחר מכן, ולכן לא הכניסום למחנה אלא הניחום מחוצה לו, שם המתינו לפסקו של יהושע אם לקרבם או לא.
ובעניין שמות המרגלים: בתחילה נקראו "מרגלים", אחר כך "נערים", אחר כך "מלאכים", ונקראו גם "אנשים". "אנשים" - ללמד שהיו צדיקים גמורים, שהביטוי אנשים מורה על צדיקים. "מלאכים" - לפי שלא נכשלו ברחב, שהייתה אחת מארבע יפהפיות שבעולם, ואמרו בגמרא שכל האומר "רחב רחב" מיד נקרי, מרוב יופייה. והרי מדובר במי שאך מזכיר את שמה, ואילו הם היו שם בביתה וראוה, ולא נכשלו כלל - הרי הם בגדר מלאכים. ועוד: כל העושה שליחותו נקרא מלאך, מלשון מלאכת שולחו, וכאן הם היו כמלאכים העושים רצון קונם ועשו את שליחותם בשלמות. ונקראו "נערים" - שבאו בזריזות ועשו כפי שחייבה אותם שבועתם. והרד"ק אומר שכל משרת נקרא נער ואפילו הוא זקן, כמו שמצינו ביהושע בן נון עצמו, "נער לא ימיש מתוך האוהל", והוא היה למעלה מגיל ארבעים, אלא ש"נערו" הוא משרתו ומשמשו.
וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית־יְהֹוָה׃
אומר המלבי"ם: כעת מתאר הכתוב מה עשו עם יתר האנשים שגרו שם, ומה עשו עם העיר והחפצים - שרפו, ואת המתכות נתנו לאוצר בית ה'. והרד"ק חוזר ואומר שחז"ל מסרו לנו בקבלה שהיום השביעי שנלכדה בו יריחו יום שבת היה, ואף שהרגו ושרפו בשבת, מי שציווה על השבת הוא שציווה להרוג ולשרוף בשבת, כשם שציווה להקריב קורבנות בשבת, ואין כאן קושיה. וכן ההלכה במצור על עיר - "עד רדתה", שאין הולכים בשבת לעשות קידוש ולנוח, אלא ממשיכים במצור עד רדתה ואפילו בשבת. ואת טעמי החרם כבר ראינו לעיל: אם משום שהייתה העיר הראשונה, אם כדי שלא יקל על הרוצה לבנותה, אם משום שכבשוה בשבת, ועוד טעמים רבים.
וְאֶת־רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת־בֵּית אָבִיהָ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר־שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת־יְרִיחוֹ׃
אומר המלבי"ם: יהושע לא היה מחויב לקיים את שבועת המרגלים, שהרי הם נשבעו לה באופן פרטי, וכי כל שבועה שנשבע מרגל למי שיהיה מחייבת את ראש הממשלה או את שר הביטחון? הוא נשבע באופן פרטי. ואף על פי כן, בוא וראה שיהושע קיים את דבריהם והחיה אותה. ולא זו בלבד, אלא "ותשב בקרב ישראל" - נתנו לה מעון ומחיה וקיבלוה בדת ישראל, היות שהחביאה את המלאכים.
הרד"ק מוסיף מדרש שיהושע לקח את רחב לאישה, וזהו "החיה יהושע". ומכיוון שראו שיהושע נושא אותה, אמרו: אם כן, במשפחה זו אפשר להתחתן, ומכאן נדבקו בבית אביה מגדולי ישראל. ולכאורה, כיצד זה מתיישב עם האיסור "לא תתחתן בם" שנאמר בשבעה עממין? הסבר אחד: הם היו נוכרים בארץ, כלומר לא מקומיים. אם בא אדם ממקום אחר והתיישב בין שבעה עממין, אינו נחשב מהם, אלא שייך למקומו - אדומי או מואבי או אחר - ואינו בכלל שבעת העממין. הסבר נוסף: האזהרה שלא להתחתן בשבעה עממין נאמרה כשלא התגיירו קודם לכן, אבל רחב התגיירה קודם, ולכן לא נאמר בה איסור זה.
ויש אומרים בדרך אחרת: בתחילה המרגלים הצילום, ואחר כך כתוב שיהושע החיה אותם. ההצלה הפיזית הייתה על ידי המרגלים, וההחייאה מן הבחינה הרוחנית הייתה על ידי יהושע, שהנחיל להם חיי עולם הבא, שזו משמעות "להחיות" - חיי נצח. וכפי שהזכרנו, אותם שהוציאו תחילה - רחב ואביה ואמה ואחיה וכל אשר לה - הכניסום למחנה ישראל, שכלפיהם אין ספק וכלפיהם התחייבו; ואילו "כל משפחותיה" - המשפחה המורחבת שנתווספה - הניחום מחוץ למחנה, שם המתינו לפסקו של יהושע.
וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ׃
המלבי"ם מביא את פירוש הרמב"ם, שהאיסור לבנותה הוא לזכר הנס: כל הרואה את חומת העיר בחורבנה יזכור את הנס, שהרי מי שרואה חומה שקועה בארץ מתברר לו שאין זו תכונת בניין שנהרס. בניין שנהרס אינו שוקע בארץ אלא נופל, וזו נשתקעה במופת. וכמו ששנינו בפרק הרואה: הרואה חומת יריחו שנבלעה במקומה חייב לברך "ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". ולכן אין לבנות את העיר, שאם תיבנה - נמחק הנס ונסתר זכרו, ורצוננו שיישאר זכרו לתמיד.
ומהו הכפל "ובנה את העיר הזאת את יריחו"? חז"ל דורשים: לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו. כלומר, אל תבנה את יריחו ותאמר אשנה את שמה ואקרא לה שכם, ואף אל תבנה עיר אחרת ותקרא לה יריחו. וחיאל בית האלי, כשהלך ובנה את יריחו, חשב שההקפדה היא רק על אלה, ואם יבנה בסמיכות לה וגם ישנה את שמה - יעבור הדבר. ובנה בסמיכות לעיר המקורית וקרא לה "יריחה", בלי וי"ו ובה"א בסופה. וטעה בכך, והיה לו להתעורר כבר ממות בנו הראשון, כפי הקללה שנאמרה כאן.
"בבכורו ייסדנה" - הרוצה לבנות את חורבות העיר, אומר המלבי"ם, מבקש להקים שם לעצמו, כמו שכתוב "קרבם בתימו לעולם... קראו בשמותם בעלי אדמות", שהיו בונים ערים וקוראים להן על שם בנם הבכור, כדי שיהיה להם שם. ואומר לו הכתוב: לא רק שלא יהיה לו שם, אלא לא יישאר לו ניז ונכד, וכל בניו ימותו תוך כדי בניין העיר. אתה חושב ליצור לעצמך שם - ותפעל בדיוק ההפך.
אומר הרד"ק: יש כאן ארור, קללה ושבועה, כדי שלא יעברו על החרם וייהנו מן העיר. ולמה לא קילל שימותו כל בניו בבת אחת? מצד רחמי ה', שאינו חפץ במות המת, אלא שיוכל לשוב בתשובה. ומעבר לכך, אילו מתו כולם בבת אחת היה אפשר לתלות בתאונה או במגפה, פתאום כולם מתו; אבל כשהם מתים אחד אחר אחד, בהדרגה, ההדרגתיות עצמה מראה שיש כאן דבר מכוון מן השמיים.
ולא הועיל הדבר. חיאל בית האלי הלך ובנה את יריחו, כפי שנראה בהמשך. הוא היה שר צבא חשוב בצבא אחאב וגם קרובו. ומובא שאליהו הלך לנחמו, וחשש שיבזוהו שם, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם יבזוך, גזור עליהם כרצונך ואני אקיים. שאל שם אחאב: וכי בגלל יריחו מתו בניו? מה אתם, הרבנים, הכול פולסא דנורא והפחדות ואמונה בקללות קמאיות? אמר לו: כן, כך אמרו חז"ל. אמר לו אחאב: אם כן יוצא שקללת יהושע התקיימה וקללת משה רבכם לא התקיימה, שהרי משה אמר "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר", ואנו עובדים עבודה זרה ויורדים גשמים. אלא ודאי ששום קללה לא התקיימה, וכל שאירע כאן מקרה הוא. אמר לו אליהו: כך הקדוש ברוך הוא מרחם עליכם ואתם עוד מנצלים זאת להתריס כנגדו? "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", ועצר את השמיים.
וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שׇׁמְעוֹ בְּכׇל־הָאָרֶץ׃
אומר המלבי"ם שהכתוב בא לומר שבבית דין של מעלה הסכימו לחרם שעשה יהושע. אף שיהושע לא קיבל על כך ציווי מאת ה', מן השמיים הסכימו לחרם הזה. את תוצאותיו הרחוקות ראינו אצל חיאל בית האלי, ואת תוצאותיו המיידיות נראה מיד בפרק הבא, במעלו של עכן.
"ויהי שמעו בכל הארץ" - אף שאת הנס עשה הקדוש ברוך הוא, בורא עולם גידל את שמו של יהושע בעקבות זאת. חז"ל אומרים שיצא מטבע שלו כאחת הממלכות הגדולות: שור מצד אחד וראם מצד שני, כמו שנאמר ביוסף "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ". השור משובח מצד כוחו העצום, והראם מצד כוח קרניו. וכשם שקרניו גבוהות, כך תרום קרנו של יהושע - יתגלה ויתפרסם שמו בכל העולם; וכשם שכוח השור רב, כך ימגר יהושע את כל העמים בכוחו.
פרק ו' מתאר את כיבוש יריחו כולו כנס גלוי: עיר סגורה ומסוגרת בברזל ובכשפים, שבע חומות, ומולן שבעה כהנים, שבעה שופרות, שבעה ימים ושבע הקפות בשתיקה מוחלטת, שאין בהן כלי נשק אלא ארון ברית ה' בלבד. הסדר שבו הולכים החלוץ והעם לפני הארון מלמד שהארון הוא הכובש, השתיקה מלמדת שאין הניצחון מכוח צווחת הלוחמים, והחרם מלמד שהשלל שייך למי שכבש - לקדוש ברוך הוא. בתוך כל זה בולטת רחב, שהכרת הטוב והשבועה כלפיה נשמרו בדקדוק, וזכתה לשבת בקרב ישראל. וכנגדה עומדת שבועת יהושע על בונה יריחו, שנועדה לשמר את זכר הנס לדורות, וקוימה בחיאל בית האלי. ובסופו של דבר: "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" - כשה' עם האדם, שמו מתפרסם והנהגתו מתקבלת אף בבית דין של מעלה.