פתיחה לפרק
פרק ה' בספר יהושע הוא פרק של הכשרה. עם ישראל כבר עבר את הירדן, וכעת, לפני הכיבוש הראשון, הם נדרשים לשלוש הכנות: מילה, קורבן פסח, והתגלות מלאך ה' לפני מלחמת יריחו. הפרק פותח בתגובת מלכי כנען לנס הירדן, ממשיך במילת כל העם בגבעת הערלות, בהסרת חרפת מצרים ובשביתת המן, ומסתיים בפגישתו של יהושע עם שר צבא ה'. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורו של המלבי"ם.
וימס לבבם - קיום ההבטחה
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל־מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכׇל־מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל־הַיָּם אֵת אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהֹוָה אֶת־מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עַד־עׇבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא־הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: הכתוב בא ללמדנו שהתקיים כאן מה שנאמר בסוף הפרק הקודם - "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא". הנה לפניך התוצאה: "וימס לבבם", הגויים מכירים כבר ביד ה'. זו מעין "פעולת ריכוך" לקראת המלחמה: האומות רואות את חוזקנו ואת הניסים שה' עושה לנו, מורך נופל בלבבן, ובכך מוקל עלינו הכיבוש.
ויש בפסוק זה גם תשובה לשאלה גדולה: מיד יצטווה יהושע למול את כל העם. בדרך הטבע, מילת עם שלם יוצרת מצב של סכנה, שהרי אתה מחליש אותם. אם יבואו האויבים ויתקפו עכשיו, יהיה הדבר כמו בשכם - "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" - והכנסת את כל העם לסכנה. כיצד אין יהושע חושש? על כך משיב הפסוק: "ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" - הגויים מורתעים לחלוטין. ובנוסף, הקדוש ברוך הוא הבטיח לו "אל תירא ואל תחת". שני אלה מביאים את יהושע למצב שבו הוא עושה את המצווה בלי חשש.
חרבות צורים ומילה שנית
בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית׃
הערת דקדוק: יש גורסים "חַרְבוֹת" ויש גורסים "חַרֲבוֹת". זו מחלוקת בין הדקדקנים אם השווא שתחת הרי"ש הוא שווא נח או שווא נע, והיא תלויה בשאלה האם תנועה קטנה שיש בה מתג מניעה את השווא שלאחריה. לדעת האומרים שכן - החי"ת בפתח ועימה מתג, וממילא השווא נע. ולדעת האומרים שמתג אינו משנה - הרי לפנינו תנועה קטנה, והשווא נח.
המלבי"ם מדייק בלשון "ושוב מול את בני ישראל שנית". כזכור, מלו את ישראל ביציאת מצרים, לפני שאכלו את קורבן הפסח, שהרי אי אפשר לאכול מן הפסח בעודך ערל. וגם שם לא היה הדבר קל, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא מגן עדן ריח של צלי קורבן הפסח, ואז באו כולם לשאול היכן ניתן לקבל חלק - ואז שלח אותם משה למול. לפני כן לא היה עם מי לדבר; אבל אחרי שהוציא ריח גן עדן, כנראה שבברביקיו הבינו היטב. הריחו ריח צלי, ובאו למול.
ומכיוון שכבר מלו אז במצרים, אומר הכתוב "שנית" - כלומר, את מי שמלת בראשונה תמול שנית. ולפי מה שיתבאר, ששבט לוי לא ביטלו את המילה לא במצרים ולא במדבר, בא הכתוב לדייק: שבט לוי אינם בכלל זה. בני לוי היו נימולים עוד במצרים, לפני שמשה רבנו דיבר עימם על כך כלל; הם לא הפסיקו לרגע לאחוז במצוות המילה, וגם במדבר מלו את בניהם. אם כן, את מי צריך למול שנית? את שאר העם, שנימולו ביציאת מצרים, ואת בניהם. אבל שבט לוי - לא נזקק לא לראשונה ולא לשנייה.
מדוע דווקא עכשיו נצטוו על המילה
ראשית, המילה מאחדת אותנו. זהו הדבר המאפיין את כלל ישראל ומייחד אותנו מכל האומות - לכולנו סימן אחד בבשרנו. וכשיש אחדות, מנצחים במלחמה.
הגמרא מביאה מעשה ברבי תנחום, שנשאל על ידי המלך: מדוע לא יהיו ישראל אחד עם הגויים, מדוע לא נתאחד? אמר לו רבי תנחום: אין שום בעיה להתאחד, כלומר שנהיה בצורה זהה. אלא שמי שנימול אינו יכול לבטל את מילתו, אין מציאות כזאת. אם כן, אם אתם רוצים להתאחד עמנו - עליכם למול את עצמכם. בקיצור, השאלה חזרה אליו. אמר המלך: אתה צודק, אבל מי שמנצח את המלך אחת דתו להמית. עם המלכים הקדמונים לא היה אפשר לצאת ראש: אם לא ניצחת - יורידו לך את הראש, ואם ניצחת - אוי ואבוי, ניצחת את המלך, יורידו לך את הראש. הגעת לשם - הסתבכת בכל מקרה. מובא שזרקו אותו לחיות רעות, לאריות ולנמרים, ובסופו של דבר לא פגעו בו כלל. היה שם אפיקורס אחד שאמר למלך: אדוני המלך, אפשר שהחיות אינן רעבות. אמר לו המלך: נבדוק את זה. זרק את האפיקורס פנימה - ומתברר שהיו רעבות מאוד. ראה, אם כן, שנעשה לרבי תנחום נס.
שנית, בסמוך הם עומדים להקריב את קורבן הפסח, וכל ערל לא יאכל בו, ולכן יש דחיפות למול כעת.
שלישית, הארץ הובטחה לעם ישראל רק על תנאי שישמרו את ברית המילה: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים", ומיד לאחר מכן - "ויאמר אלוהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, הימול לכם כל זכר". התורה תולה את נתינת הארץ בשמירת הברית.
וכבר הרחבנו בעניין זה בלימוד ספר הכוזרי, על פי הזוהר הקדוש, שארץ ישראל מיועדת אך ורק למי שמקיים ושומר את ברית המילה. ולכן, אומר הזוהר, אלה שישבו כאן בשעה שאנחנו הוגלינו מן הארץ הם בני ישמעאל, שהרי בני ישמעאל מלים. אלא שכל זכותם אינה אלא בזמן שארץ ישראל ריקנית, כלומר כשאיננו כאן, והסיבה - שהמילה שלהם ריקנית: מילה בלא פריעה, ומל ולא פרע כאילו לא מל. וכאשר עם ישראל חוזרים לארצם, הם דוחקים את רגליהם של בני ישמעאל, עד שבסייעתא דשמיא יבוא משיח ותהיה לנו כל הממשלה. כבר עתה אנו רואים שכשעם ישראל חוזרים לארצם, זכותנו גדולה משלהם, ואנו הנוחלים את הארץ. ואם כן, כשבאים לנחול את הארץ - צריכים למול את עצמם.
מי מל ובמה
מי ימול את כולם? יהושע. כתוב שצריך לחזר אחר מוהל ירא שמים, ויהושע ראוי מכל בחינה: הוא מוהל מומחה, שכבר מל אותם לפני ארבעים שנה, ושם היה מדובר בעשרות או מאות אלפים - אין לך מוהל מומחה ממנו, ואין לך מוהל צדיק וירא שמים ממנו.
ובמה ימול? "עשה לך חרבות צורים" - בסכין שאינה עשויה ממתכת אלא מאבן, אבן מחודדת. ומדוע לא בסכיני מתכת? כמה טעמים: א' כתוב שבאבן המילה מתרפאת מהר יותר. ב' המילה דומה למזבח, וכמו שכתוב על הסנדק, ואין מעלים על המזבח ברזל, שהברזל מקצר את ימי האדם. ומדוע היום אין נזהרים בזה? מפני שהציווי "עשה לך חרבות צורים" נאמר ייחודית ליהושע ולא לדורות, ולדורות מלים בסכין. ג' נאמר באברהם אבינו "הביטו אל צור חוצבתם" - אברהם היה כצור, כסלע שאינו עושה פירות, והקדוש ברוך הוא שינה את טבעו ויצאו ממנו עם ישראל. בא לרמוז להם שהמילה לא תהיה קשה עליהם אף שהם מבוגרים: אברהם נימול בגיל תשעים ותשע, ואם כן גם אתה יכול להימול בהיותך מבוגר, ואף בלי חומרי הרדמה. וגם ציפורה מלה בצור.
יש מדרש, שעד היום אין ידוע לנו מקורו, אך הקדמונים הביאוהו ומהם אנו יודעים שקיים מדרש כזה, ובו נשאל: מתי התחלפה המילה מצור לסכין של מתכת? כאשר זרק דוד את האבן במצחו של גוליית, ולא הייתה מצחתו העשויה מתכת מוכנה להיקרע בפני האבן. אמרה לה האבן: אני אתן לך את הזכות שיהיו מלים במתכת. אז הסכימה המתכת להיקרע מפניה, וחדרה האבן את מוחו של גוליית. ומאז השתנתה המציאות להיות נימולים במתכת.
והמלבי"ם מוסיף טעם: מכיוון שבאותה שעה הזה עליהם לטהרם מטומאת מת, לא היה יכול למול בחרב של ברזל, שהרי כלי חרב הוא כחלל, ואם ייטמא - יחזור ויהיה טמא.
גבעת הערלות
וַיַּעַשׂ־לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמׇל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת׃
"גבעת הערלות" נקרא המקום על שם המאורע: משמלו אותם נעשה כמין גבעה מן העורלות, וכיסה אותן לאחר מכן בעפר. וזה בא לרמז שעם ישראל ירבו ויפרו כעפר הארץ. וכשבלעם רצה לקלל את ישראל, ראה בנבואה את העניין הזה ואמר "מי מנה עפר יעקב" - מי יעיז לקלל את האומה הזאת שמקיימת מצווה יקרה כזאת.
הפסוקים הכפולים - שאלות המלבי"ם
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ כׇּל־הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם׃ כִּי־מֻלִים הָיוּ כׇּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכׇל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ׃ כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד־תֹּם כׇּל־הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃ וְאֶת־בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי־עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא־מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ׃
קראתי את כל הפסוקים יחד בכוונה, כדי שיישמע חוסר הסדר והכפילות: תחילה "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים... מתו במדבר", אחר כך "וכל העם הילודים במדבר... לא מלו", ולבסוף עוד פעם "כי לא מלו אותם בדרך". אותו עיקרון נאמר שוב ושוב. המלבי"ם בא לברר את הדברים, ומקדים כמה קשיים:
א' כיצד אפשר לומר שכל ישראל היו ערלים? הרי שבט לוי לא היו ערלים, ומלו את עצמם ואת בניהם גם במדבר, וכן מובא במדרש רבה ששבט לוי לא ביטל את המילה במדבר, שנאמר "ובריתך ינצורו". ב' אלה שהיו פחות מבני עשרים בזמן חטא המרגלים לא מתו במדבר, והם נימולו ביציאת מצרים; בכניסה לארץ הם בני פחות משישים, והרי הם מולים. אם כן, כיצד נאמר שכולם לא מלו? ג' מדוע לא כפה אותם משה רבנו למול? ואם תאמר, כדברי חז"ל, שלא נשבה רוח צפונית - שהיא המרפאת את הנימול - שלא תסיט את ענני הכבוד, הרי היום מלים גם בלי רוח צפונית, ואומרת הגמרא "האידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'". ואם תאמר מפני שלא ידעו מתי ייצאו לדרך, והמל ויוצא לדרך הרי זו סכנה - מדוע לא ציווה אותם בזמן שישבו במקום אחד תקופה ארוכה, "ונשב בקדש ימים רבים", ומובא שישבו שם תשע עשרה שנה? ומעל הכל: הרי שבט לוי כן מלו, ולא חששו לסכנה, ואם כן מדוע לא מלו כל השאר בלא לחשוש? הם מסרו נפשם על מצוות המילה. ומעבר לזה, אומר המלבי"ם, הכתובים עצמם מכופלים ומיותרים ולא יתפרשו בלא כובד ודוחק.
ביאור המלבי"ם: מי נימול ומי לא
"וזה הדבר אשר מל יהושע" - זו הייתה הסיבה שיהושע מל דווקא את אלה שהתעוררה בהם סיבה לצורך המילה, כלומר רק את מי שהוצרך למול. אין לומר שכולם היו ערלים: אלה שהיו פחות מבני עשרים, וכן בני שבט לוי, היו נימולים. רק הבנים שבאו אחריהם הם שלא מלו אותם בדרך.
ומדוע לא מלו אותם במדבר? מפני שהייתה להם אמתלה, טעם וסיבה לביטול המצווה: הם היו נעים ונדים בדרך, לא ידעו מהו יום הנסיעה, וממילא לא ידעו אם אפשר למול היום, שאולי מחר ייסעו, "אמול ואצא" - סכנה היא לוולד, כדברי הגמרא בנדרים ל"א. וכן אמרו חז"ל ביבמות ע"ב שלא נשבה להם רוח צפונית. אלא ששבט לוי, וכן הצדיקים שביניהם - ולא דווקא שבט לוי - לא חששו לזה ומלו את בניהם. שאם תאמר מצד רוח צפונית, הרי הגמרא אומרת "האידנא דשו בה רבים, שומר פתאים ה'": כשרבים עושים את הדבר אין צריך לחשוש. וכי מפני שהמדבר מקום סכנה אסור לאדם ללכת במדבר? וכי מפני שהים מקום סכנה אסור להפליג בים? אלא דשו בה רבים ושומר פתאים ה'. אין זה דומה למי שמכניס עצמו לגוב אריות. ואם תאמר מצד חולשא דאורחא - אומר המלבי"ם, הם נשארו חוץ לענן עד שיתרפאו, וסמכו על השגחת ה'. ועוד: משה רבנו נענש על שעיכב את המילה, "ויהי בדרך במלון", וציפורה מלה אותו בדרך - הרי שגם בדרך אפשר למול, וגם במציאות כזאת יש דרך לקיים.
אלא מה, אומר המלבי"ם: אלה שלא היה לבם שלם עם ה' חיפשו אמתלאות ותירוצים, ולכן לא מלו את בניהם. אם הולכים על פי טעמים אמיתיים - אפשר למול, ויש כמה וכמה דרכים. והנה תראה שמבקשי האמת מלו, ומבקשי התירוצים לא מלו. ובדין של משה רבנו - לא היה יכול לכוף אותם, מפני שהייתה להם אמתלה. אדם שבא בלי שום טיעון - כופין אותו על קיום כל מצווה ומצווה; אבל כאן, כיוון שהיה להם טעם, אי אפשר היה לכוף.
"מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים"
"כל אנשי המלחמה", אלה שהיו יותר מבני עשרים, מתו בדרך. וסיבת מיתתם - "בצאתם ממצרים": שהם עדיין לא נטהרו מטומאת מצרים, מן הדעות הנפסדות ומדעות הגילולים של מצרים, ודבר זה גרם שגם לא מלו את עצמם.
וכאן נזכיר מה שכבר הבאנו פעם: יוסף, כשבאו לבקש ממנו תבואה, אמר להם לכו והימולו. ושואלים: וכי אין ליוסף מה לעשות אלא למול גויים? מסופר שפעם פגש אחד מן המשכילים רב, ואמר לו: מה אתם עדיין אוחזים בכל מיני מצוות מתקופות פגאניות, מצוות של עובדי אלילים - עפרא לפומיה. אמר לו הרב: תמיד התפלאתי, מה ליוסף למול גויים? כעת התיישבה לי השאלה. יוסף ידע שיש יהודים שרק אם יראו גוי עושה משהו, זה יניח את דעתם. אם רק יהודים עושים - "זה מיושן, זה עובדי אלילים, עבר עליו הכלח". אבל אם יראה את הגויים עושים - אה, זו כבר סיבה לחיקוי. לכן אמר יוסף לגויים: לכו והימולו, ואז גם עם ישראל יהיו מוכנים להימול. אם הגוי עושה זאת - זה בסדר, זה כשר לבוא בקהל. וכך גם היום, כשרוצים לשכנע אנשים רחוקים, ואומרים "מה פתאום מילה?", אומרים לו: בית המלוכה הבריטי מלים את ילדיהם. אה, כנראה הם יודעים מה הם עושים, כנראה מבינים שזה מסיר מחלות. יש אנשים שזו השפה שצריך לדבר איתם. אבל אנחנו יודעים את המצווה שיש בזה, את ההזדככות ואת הסרת הערלה.
"כי מולים היו כל העם היוצאים" - כל היוצאים ממצרים היו מולים, שהרי מל אותם משה לפני אכילת קורבן הפסח. וחלק מהם, אלה שהיו פחות מבני עשרים ונכנסו לארץ, לא היה צריך יהושע למול. "וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" - הנולדים במדבר, אבותיהם לא מלו אותם; זה פירוש "לא מלו". אותם אבות שמעיקרא חיפשו אמתלאות, את בניהם לא מלו.
פרפרת מהחתם סופר: "כי מולים היו"
החתם סופר שואל: מפשט הפסוק משתמע שהם מתו במדבר "כי מולים היו כל העם היוצאים" - וכי מה הקשר בין היותם מולים לכך שמתו במדבר?
ומקדים קושי אחר: אלה שמתו במדבר מתו על שדיברו לשון הרע והוציאו דיבה על עצים ואבנים, על הארץ. מכאן קל וחומר: מה יהיה כאשר אדם מדבר על ה' ועל משיחו - ודאי ראוי לעונש גדול בהרבה. ואם כן, מדוע בסוף ארבעים השנה, כשנאמר "וידבר העם באלוהים ובמשה", נענשו בנחשים שרפים ומיד ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא, עשה נחש נחושת, נתרפאו ונגמר? אם אלה שדיברו רק על עצים ואבנים נענשו לגלות ארבעים שנה ולמות במדבר, מדוע לאלה שדיברו באלוהים ובמשה הוקל העונש?
אלא, אומר החתם סופר, הדבר ידוע - וכבר הזכרנו זאת בהזדמנויות אחרות - שברית המאור קשורה לברית הלשון. יש קשר ישיר על פי הקבלה בין לשונו של אדם לקדושת הברית. אם אתה רוצה לדעת מי פגום בבריתו, ראה מי פגום בלשונו. אדם שתמיד מדבר לשון הרע, תמיד מחפש גנאי על אחרים, לשונו משתלחת - דע לך שכשם שהוא מוציא דיבורים רעים, כך הוא מוציא רע ופוגם בבריתו. ומכאן: אדם נימול השיג דרגה של קדושה, ואם ידבר לשון הרע הפגם גדול בהרבה, שהרי אצלו יש כבר דרגת תיקון בעניין הברית. ואילו מי שאינו נימול ודיבר לשון הרע, הפגם שלו חלש יותר.
ולפי זה הפסוק נפלא: אנשי היוצאים ממצרים, אף שדיברו רק על עצים ואבנים, מתו במדבר - מדוע? "כי מולים היו כל העם היוצאים". כיוון שהיו נימולים, פגמם עשה רושם וקלקול גדול. מה שאין כן הילודים במדבר, שלא מלו - אף שדיברו באלוהים ובמשה, לא היה הפגם כה גדול, ולכן אותם מל יהושע. ודברי פי חכם חן.
מדוע לא כפה אותם בית דינו של משה
"כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר" - כאן מבאר הכתוב מדוע לא כפה אותם בית דינו של משה למול. הבית דין לא היה יכול לכוף, שכן ארבעים שנה היו נעים ונדים, והייתה להם אמתלה מחמת חולשא דאורחא. ואם תאמר: אילו היו הגונים לא היו מתייחסים לתירוץ הזה, שהרי שבט לוי לא התייחס ומל את עצמו על אף הסכנה - על כך מוסיף הכתוב "עד תום כל הגוי... אשר לא שמעו בקול ה'": אתה רואה בעצמך שלא היו צדיקים, שהרי ה' הניע אותם במדבר על שמרדו בו ומאסו בארץ חמדה, ובסופו של דבר לא הכניסם לארץ - "אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ". האנשים האלה לא רצו לשמוע בעניין המילה ולא שמעו בקול ה'. לכן אין להתפלא שלא הייתה להם התעוררות עצמית למול, שהרי צדיקים לא היו; ולחייבם לא היה אפשר, כיוון שהייתה להם סיבה. אי אפשר לומר שסיבתם אינה מוצדקת - יש להם סיבה, אלא שנגדיר זאת כך: זו סיבה טובה למי שמחפש תירוצים. מי שרוצה למסור נפשו, מתנהג כשבט לוי ומל את עצמו.
"ואת בניהם הקים תחתם" - את בניהם שנולדו להם במדבר, כמו שנאמר "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה" והבאתי אותם, הם ינחלו את הארץ. "אותם מל יהושע כי ערלים היו" - שהרי אבותיהם לא מלו את עצמם, ובוודאי שגם את בניהם לא מלו בדרך, מפני אותה אמתלה. ולעומתם שבט לוי מל את עצמו ואת בניו, וכן אלה שהיו פחות מבני עשרים ומלו כבר במצרים - אותם לא היה צריך יהושע למול, אנשים הגונים היו. רק את בניהם של המסרבים למול עצמם במדבר מל יהושע. וזו ההדגשה בפסוק: לא את כולם מל, היו כאלה שלא היה צריך למול אותם.
וישבו תחתם עד חיותם
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־תַּמּוּ כׇל־הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם׃
"כל הגוי" - כל העם. "עד חיותם" - עד שיתרפאו, כלשון "וימרחו על השחין ויחי", שפירושו במובן של רפואה. ומהו "וישבו תחתם"? אומר המלבי"ם: עתה הם חוששים לסכנת הדרך, ואין להם הכרח לזוז ממקומם, ולכן ישבו במקומם ולא זזו עד שנתרפאו. שכן במצב של מילה, מוטב שלא יזיז אדם עצמו לדרך.
היום גלותי את חרפת מצרים
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת־חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"גלותי" - הסירותי, כלשון "גל מעלי חרפה ובוז", "גל עיני ואביטה", "ויגל את האבן". רש"י מביא מדרש חז"ל: המצרים היו אומרים "ראו כי רעה נגד פניכם" - כוכב אחד יש ושמו רעה, והוא סימן של דם, ואותו אנו רואים עליכם במדבר. וזה מה שאמר משה רבנו לה' במדבר, "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם" - אמרנו לכם שהוציא אתכם בכוכב ששמו רעה, שהוא דם ומוות. והם אינם יודעים שהוא דם מילה. וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם, הוסרה החרפה. וחרפה בפני מי? אומר רש"י: שעדיין ערב רב שעלו עמהם היו מונים להם - כלומר מענים אותם ומצערים אותם בעניין הזה, כלשון "אומות העולם מונין את ישראל". ועכשיו "גלותי", הסירותי.
ולכאורה היה צריך לקרוא למקום "גלותי" או "גלו", ומדוע נקרא "גלגל"? יש כאן יסוד חשוב שאומר הרד"ק בכמה מקומות, וביניהם אצלנו, להבין את כל השמות שבתנ"ך: השמות אינם באים בצורה מדויקת. "זה ינחמנו ממעשנו" - ויקרא שמו מנחם? לא, אלא נח. "כי מה' שאלתיהו" - ואיך נקרא? שמואל, ולפי הטעם היה צריך להיקרא שאול. וכן הלאה, יש על זה ראיות רבות. אף כאן, אל תתפלא שנקרא "גלגל". ולעיתים אף בהיפוך אותיות, כמו יעבץ - מלשון עצב, "הסיר את עצבי", ומעצב נעשה יעבץ.
והמלבי"ם מסביר: מה שהתרשלו במצוות המילה היה מפני שעד עתה לא נטהרו מגילולי מצרים. במצרים היו הגויים ערלים, ומהם דבקו בהם הדעות המצריות שגרמו להתרשלות במילה. ולכן "היום גלותי חרפת מצרים מעליכם" - אותה ערלה שקיבלו ממצרים, אותה גלותי מעליכם. ואתה רואה שהערלה היא חרפה, כמו שנאמר "לאיש אשר לו עורלה כי חרפה היא לנו". את החרפה הזאת נחלנו ממצרים, ומשמלתי אתכם היום - גלותי אותה.
ויש עוד ביאורים ל"חרפת מצרים": יש אומרים שהמצרים היו מחרפים אותם ואומרים "אתם ערלים כמונו". יש אומרים שהכוונה למעשה מצרים - "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", מעשה העריות. ויש אומרים שהמצרים היו מחרפים ואומרים "לא תנחלו את הארץ, תסתובבו במדבר לעולם" - מבלתי יכולת ה' להביא אתכם אל הארץ, ותמותו כולכם במדבר. ועכשיו, כשתיכנסו לארץ ותכבשו אותה, תוסר חרפתם, שהנה לא אומת מה שחירפו אתכם, ועם ישראל נכנס לארצו.
עשיית הפסח בערבות יריחו
וַיַּחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ׃
הכתוב מדגיש את עשיית הפסח, אומר המלבי"ם, כי כל זמן שהיו ערלים היו מנועים ממנה - "וכל ערל לא יאכל בו". עכשיו, לאחר שמל אותם יהושע, יכולים הם לעשות את הפסח. ועוד מלמדנו הכתוב, שאף שהיו סמוך לעיר יריחו לא חששו שיקומו עליהם האויבים "ביום השלישי בהיותם כואבים", כמו שהיה בשכם - שלמים היו בביטחונם בה' יתברך.
ומה שנאמר "בארבעה עשר יום לחודש בערב", מסביר המצודת דוד שהכוונה לפנות ערב, ולא בלילה, שהרי את קורבן הפסח מקריבים ביום ואין מקריבים בלילה.
עבור הארץ, תבואת הארץ ושביתת המן
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃ וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמׇּחֳרָת בְּאׇכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא־הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא׃
רש"י מביא את דברי חז"ל שאכלו "מעבור הארץ" היינו מן החדש, ו"ממחרת הפסח" היינו ט"ז בניסן, אחרי הקרבת העומר. שכידוע אין אוכלים מן התבואה החדשה עד למחרת, שאז מתחילים להקריב את העומר - וזה גם עניין ספירת העומר, מן היום הראשון שמקריבים בו את העומר, ט"ז בניסן.
אך המלבי"ם מתקשה ואומר שזה מנוגד לפשט: בכל מקום בתורה "ממחרת הפסח" פירושו למחרת שחיטת הפסח, ושחיטת הפסח בי"ד, אם כן "ממחרת הפסח" הוא ט"ו. מנין הגעת לט"ז? אין מדובר על "ממחרת חג הפסח", אלא ממחרת שחיטת הפסח. שחיטתו בי"ד ואכילתו בט"ו, ובט"ו אי אפשר לאכול מן התבואה החדשה, שהיא מותרת רק בט"ז.
ועוד שואל: מדוע נאמר תחילה "מעבור הארץ" ואחר כך "מתבואת ארץ כנען" - מה ההבדל בין "עבור" ל"תבואה"? ועוד: מדוע נאמר "בשנה ההיא", והלוא מכאן ולהבא, בכל שנה ושנה, אוכלים מתבואת הארץ?
ומבאר המלבי"ם: לפי פשט הלשון יש הבדל בין "עבור" ל"תבואה". "עבור" הוא התבואה משנה שעברה, מלשון עבר - "עברה הארץ עליה פריה עוד הפעם", או מלשון שנים שעברו, כמו שמסביר הרד"ק. "תבואה" לעומת זאת היא תבואת השנה הזאת, מה שגידלה השנה החדשה, שצריך להקריב עליה את העומר. ו"ממחרת הפסח" בכל התורה הוא ט"ו בניסן, למחרת שחיטת הפסח, כמו שנאמר בבמדבר ל"ג "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים" - וכי בט"ז יצאו? בט"ו יצאו.
לפי זה: בט"ו בניסן אכלו מצות כדי לצאת ידי חובת היום, ואכלו גם קלי, קלוי, לפרפראות. וממה אכלו? "מעבור הארץ" - מן התבואה הישנה, משנה שעברה, שהרי מן החדש לא היו יכולים לאכול, שעדיין לא הוקרב העומר. ואגב זה מלמדך הכתוב: "ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" - כיוון שלא היה להם מן, לא הייתה להם ברירה אלא לאכול מתבואת הארץ; אבל אילו היה להם מן, בלא כל ספק היו מעדיפים את המן על תבואת אותה שנה.
"וישבות המן ממחרת באוכלם מעבור הארץ" - למחרת אכילתם מעבור הארץ, כלומר בט"ז בניסן, שבת המן. ואז מה יש להם לאכול? "ויאכלו מתבואת ארץ כנען" - עכשיו אוכלים מן החדש, שכבר הוקרב העומר, וברגע שהוקרב העומר יכולים לאכול מתבואת אותה שנה.
ורש"י אומר שהעדיפו את המן, ומביא משל: אומרים לתינוק, מפני מה אתה אוכל פת שעורים? לפי שאין לי פת חיטין. לכך נאמר "ולא היה עוד" - זה הדגש: בט"ז כבר לא היה מן, ואז לא הייתה ברירה אלא לאכול מן התבואה החדשה.
והגמרא בקידושין ל"ח אומרת: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת", ומאידך "את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען". אי אפשר לומר "עד בואם אל ארץ נושבת" - שהיא ארץ סיחון ועוג - שכבר נאמר "אל קצה ארץ כנען", דהיינו עד שנכנסו ממש פנימה, אל עבר הירדן המערבי, לתוך ארץ ישראל ממש; ואי אפשר לומר "אל קצה ארץ כנען", שכבר נאמר "עד בואם אל ארץ נושבת". הא כיצד? אלא בשבעה באדר מת משה ופסק המן מלירד, שהרי המן היה בזכותו, והיו מסתפקים מן המן שבכליהם עד ט"ז בניסן. וזה מה שנאמר אצלנו "וישבות המן ממחרת" - אין הכוונה למן שהיה יורד, שהוא כבר שבת מז' באדר, אלא למן שבכליהם, ואל תשאל כמה - מדובר בכמויות אדירות, היו אוכלים מעט ומתברך במעיהם.
ומביאה הגמרא ברייתא אחרת: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" - וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלושים יום אכלו, שהרי המן התחיל בט"ו באייר, וכאן שבת בניסן. אלא לומר לך שעוגות שהוציאו ממצרים - מט"ו בניסן עד ט"ו באייר - טעמו בהן טעם מן. ואז יוצא ממש ארבעים שנה, מט"ו בניסן עד ט"ו בניסן.
המפגש עם שר צבא ה'
וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ׃
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר־צְבָא־יְהֹוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל־עַבְדּוֹ׃
אומר המלבי"ם: יפלא מאוד. אם מדובר בהתגלות נבואית, שמלאך ה' נגלה ליהושע ויהושע יודע שזו התגלות נבואית - איזו שאלה היא "הלנו אתה אם לצרינו"? וכי תיתכן התגלות נבואית של מלאך ה' הבא לעזור לאויבים? והרי ה' הבטיח לו "לא ארפך ולא אעזבך", וכיצד יחשוש יהושע שה' שולח מלאך לעזור לאויבינו?
ואם תאמר שנגלה אליו שלא בדרך נבואה, ויהושע חשב שזה גיבור מלחמה העומד מולו - קשה שבעתיים: כיצד ניגש יהושע אליו לבדו, ואינו שולח אליו איש מאנשי הצבא? תארו לעצמכם שזה מתנקש, וירצח את יהושע. אדם בא לפניך עם חרב שלופה, ואתה ניגש אליו? וכי הנשיא בעצמו ניגש? ראש הממשלה בעצמו ניגש? שולחים אחד מאנשי הצבא. ועוד: כיצד אומר לאדם יחידי "הלנו אתה אם לצרינו" - וכי האחד הזה יכריע את המלחמה? מה תועיל לך התשובה? ועוד: מדוע הוא משתחווה לו? הוא אומר שהוא מלאך ה' - ואולי הוא מצחק בו ומרמה אותו? כיצד אתה משתחווה למי שאינך יודע מי הוא ומה הוא? ובכלל, מה בא הסיפור הזה ללמדנו, ומה מטרתה של ההתגלות?
ביאור המלבי"ם: פני המלאך
כשיהושע הולך לכבוש את יריחו הוא רואה את המלאך. המלאך הוא תמיד האמצעי להגעת הנבואה - וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, וכתבתי על כך גם ב"משנת החלומות", שההתגלות האלוקית לעולם נעשית על ידי מלאך. אין הקדוש ברוך הוא בא באופן ישיר ומדבר, אף לא עם הנביא; תמיד באמצעות מלאך. גם כשנגלה לאברהם - מלאך ה' נגלה אליו, "אל תשלח ידך אל הנער". וגם במקומות שאין הדבר כתוב, הכוונה תמיד על ידי מלאך, כוח העושה שליחותו של מקום.
והמלאך נראה תחילה בדמות איש, וחרבו שלופה בידו, והוא "עומד לנגדו". אומר המלבי"ם: ליהושע לא היה ספק שמדובר במלאך. הוא איש נבואה, ויודע כיצד נראה מלאך ה', וכבר נגלה אליו מלאך בחזון לא פעם, וכבר דיבר עמו הקדוש ברוך הוא כמה פעמים. גם יודע הוא מדוע נגלה בחרב שלופה - לומר שמלחמת יריחו תהיה בחרב. ספקו של יהושע היה אחר: מדוע עומד המלאך "לנגדי"? זו ההדגשה שבפסוק, "לנגדו" - מולו. אם בא המלאך לצאת בראשנו ולסייע לנו כנגד האויבים, היה צריך להיות גבו כלפינו ופניו אל מול האויב, שכן הוא מסמל מלחמה באויב. ואם אני רואה אותו כנגדי, פירושו כביכול שפניו למלחמה עמי.
ומסביר המלבי"ם: העזר האלוקי יכול להיות בשני אופנים. או עזר מועט - שאנו עושים את המלחמה בעצמנו והקדוש ברוך הוא מסייע בידינו, מחזק ומאמץ אותנו, "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". או עזר גדול - שאנו אינם צריכים לעשות מאומה, "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", ואנו רק רודפים לפשט את החללים ולאסוף את השלל. אילו היה יהושע רואה את פני המלאך כנגד האויב, היה יודע שעתידה כאן תשועה גדולה, שהמלאך עושה את כל המלחמה. אבל משראה את המלאך כלפינו, הבין שבא לחזק אותנו: תעשו אתם את המלחמה ואני אתן לכם עזר וסיוע - העזר המועט. וזו שאלתו: "הלנו אתה אם לצרינו" - האם באת לחזק אותנו, או שבאת להילחם בעצמך בצרינו. שים לב: לא הייתה כאן הווא אמינא שבא לסייע לצרינו; הרי אין ה' שולח מלאך לסייע לאויבינו. אלא כוונת הדברים: האם באת להילחם בעצמך באופן ישיר כנגד אויבינו, או שבאת רק בגדר עזר וסיוע לנו שנילחם.
דברי חז"ל: מלאך מיכאל בא להוכיח
חז"ל אומרים שהמלאך הזה היה מיכאל, ובא בעצם להוכיחו. הגמרא במגילה דף ג' שואלת: "והנה איש עומד לנגדו... וישתחו" - והיכי עביד הכי? והרי אמר רבי יהושע בן לוי, אסור לאדם שייתן שלום לחברו בלילה, שחוששים שמא שד הוא, ומסתכן בכך. ומשיבה הגמרא: שאני התם, דאמר ליה "כי אני שר צבא ה'". ושואלת: ודילמא משקרי - אולי הוא מרמה אותך? וכידוע שהשדים משקרים, וכידוע שחלום על ידי שד הוא חלום שקרי ברובו או בכולו. ומשיבה: גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה - כיוון שאמר "אני שר צבא ה'", והשדים אינם מוציאים שם שמים לבטלה, ודאי שמדובר בשר צבא ה'.
אמר לו המלאך: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. כלומר, אתמול לא הקרבתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו לא עסקתם בתורה - שאף שכל אותו היום היו עסוקים במלחמה, בלילה היה להם ללמוד תורה. שהתורה היא "אגוני מגנא, אצולי מצלא", היא כוח הניצחון. אמר לו יהושע: על איזה מהן באת - מהו העיקר שבשבילו באת להוכיחנו? וזה פירוש "הלנו אתה אם לצרינו" לפי דרך זו: "הלנו" - האם באת בגלל ביטול תורה, כמו שנאמר "תורה ציווה לנו"; "אם לצרינו" - בגלל הקורבנות המגינים עלינו מפני צרינו. אמר לו: "עתה באתי" - בגלל עניין ביטול התורה. מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", מלמד שלן בעומקה של הלכה. ואמנם המילים "מיד" ו"בתוך העמק" אינן בפסוקים שלפנינו, אלא לומדים מן הכתוב בהמשך אל הכתוב כאן. ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר "עתה באתי" - שהרי היו כאן שתי עבירות, ובא להוכיחם דווקא על ביטול תורה. ולכן נגלה אליו בחרב שלופה בידו, לסמל לו שהתורה היא החרב פיפיות להצילכם מפני האויבים.
"עתה באתי" - אל תדחני
עוד מבארים המפרשים מדוע נשלח כאן המלאך. הקדוש ברוך הוא אמר למשה "הנה מלאכי ילך לפניך", ומשה רבנו התפלל: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" - אין אנו רוצים מלאך, רוצים אנו רק אותך, ריבונו של עולם. ועתה אותו מלאך שנשלח אז מגיע ללוותם ולעזור להם בכיבוש יריחו, ויהושע רוצה לדחותו: "הלנו אתה" - האם באת לעזור לנו שלא יהרגונו? ה' ישמור אותנו, אין אנו צריכים מלאכים. "אם לצרינו" - אם באת להרוג את אויבינו, גם זאת ה' יעשה, "וצרתי את צורריך". אם כן, למה באת? אומר לו המלאך: אל תדחני כפי שדחה אותי משה, שכן אז עדיין לא באתי - הקדוש ברוך הוא אמר "הנה אנוכי שולח מלאך", אבל המלאך עוד לא הגיע. אבל "עתה באתי" - כבר הגעתי, ואם תדחני יהיה בזה ביזיון גדול. ועוד הסבר: משה רבך כוחו היה גדול, פני חמה, והיה בכוחו לדחותי; אבל אתה אין בכוחך לדחותי. ועוד: "וחרבו שלופה בידו" - כלומר, אינך יכול להתחכם עם המלאך. ואז יהושע מקבלו: "מה אדוני מדבר אל עבדו" - מקבל את המלאך שיסייע בידם.
של נעלך מעל רגלך
וַיֹּאמֶר שַׂר־צְבָא יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן׃
המלאך בא כמקדים, לומר לו שעוד מעט יתגלה אליך דבר האלוקים, וכדי שיתגלה אליך דבר ה' עליך לפשוט מעליך את החומריות ולהיות מוכן לנבואה. כלומר: באתי להכינך אל הנבואה, אל קבלת השפע האלוקי.
מעין זה ראינו אצל משה רבנו, "של נעליך מעל רגליך", ואצל יהושע נאמר "של נעלך מעל רגלך". ומה ההבדל? משה רבנו היה אמור לקבל נבואות ישירות מאת ה', "פה אל פה אדבר בו", מדרגת נבואה שלא היה כמותה, ומשה גם נצטווה לפרוש מן האישה. והנעל תמיד מבטאת את הגשמיות; כדי שיהיה משה ראוי למעלתו נאמר לו בלשון כפולה "של נעליך מעל רגליך", להתפשט לחלוטין מן הגשמיות. אבל יהושע לא נצטווה לפרוש מן האישה, ולא היה בדרגת "פה אל פה אדבר בו", ולכן די לו ב"של נעלך מעל רגלך", בלשון יחיד.
והנעל מבטאת את הגוף - הגוף נמשל לנעל. ולכן כשהיבמה עושה חליצה, היא חולצת את הנעל. וכפי שדיברנו בלימוד מסכת יבמות: הבעל מניח באשתו "חד רוחא", ואותו חד רוחא, כשהאישה מולידה בן ומולידה צאצאים, יוצא בבן. ואם לא הולידה, ונפטר הבעל ונשארה אלמנה בלא ילדים, זקוקה היא לייבום, כי אותו חד רוחא שהניח בה מקשקשת בה. וכיצד יוצא? או על ידי ייבום, שאחי הבעל המנוח מייבם את האישה והיא יולדת בן, ובוולד יוצא אותו חד רוחא - וזה בעצם גלגול. וכתבתי ב"משנת הגלגולים" שזהו מן המקרים הבודדים שאנו יודעים בהם מי גלגול של מי: הנולד הוא גלגולו של המנוח. והפלא יועץ אומר שיש עניין לומר לו מה היו "חסרונות אביו", במרכאות, כלומר מה היו חסרונות הגלגול הקודם שלו, כדי שיתקנם - שהרי אנו יודעים שזו אותה נשמה. ואם אין עושים ייבום, כיצד יוצא אותו חד רוחא? היבמה עושה חליצה, חולצת את נעלו, ובחליצת הנעל היא כמפרידה את הנשמה הרוחנית מן הגשמיות, שהנעל היא בחינת הגשמיות הנוגעת בארץ. וכיצד יוצא אותו חד רוחא? על ידי היריקה: כשהיבמה יורקת, וכתוב שצריך שיהיה רוק הנראה, באותו רוק יש אותו חד רוחא המקשקשת בה, ובזה בא לידי תיקון.
ולענייננו למדנו שחליצת הנעל פירושה להתפשט מן הגשמיות, ולכן ביום הכיפורים אנו חולצים את נעלינו ונעשים כמלאכי השרת, כמתפשטים מן הגשמיות. וזהו "של נעלך". ואומר לו המלאך: אינך צריך לדאוג כיצד תכבוש את יריחו, שהרי יש לך סייעתא דשמיא, הקדוש ברוך הוא מלווה אותך, והמקום אשר אתה עומד עליו קדוש מקדושת השכינה - ולכן של נעלך מעל רגלך. ועל ידי זה תוכל לכבוש את יריחו בלא שום חשש מפני האויבים.
לסיכום:
פרק ה' הוא פרק ההכשרה שלפני הכיבוש. מלכי כנען נמס לבבם, ובזה התקיים "למען דעת כל עמי הארץ", וגם נפתחה האפשרות למול את העם בלא חשש. יהושע מל בחרבות צורים את מי שנזקק למילה - את בני אותם אבות שחיפשו אמתלאות במדבר, ולא את שבט לוי ואת מי שהיה פחות מבן עשרים, שהיו הגונים ומלו. מכאן למדנו שיש סיבות טובות למי שמחפש תירוצים, ומי שרוצה למסור נפשו מוצא דרך לקיים. ובזכות המילה - שהיא אחדות, שהיא תנאי לנחלת הארץ ותנאי לאכילת הפסח - הוסרה חרפת מצרים, נעשה הפסח, שבת המן והחל אכילת תבואת הארץ. ולבסוף נגלה שר צבא ה' בחרב שלופה, ללמד ששני דברים מכריעים את המלחמה: הסיוע האלוקי שאינו פוטר אותנו מן המעשה, והתורה, שהיא חרב הפיפיות שבידינו.