פרק ד' בספר יהושע ממשיך את מעמד חציית הירדן, ועיקרו סובב סביב שתים עשרה האבנים שנלקחו מתוך הירדן. הפרק עוסק בשאלה מדוע בכלל צריך זכר לנס, מי הם השנים עשר האנשים שנבחרו למשימה, כיצד יצאו הכהנים מן הירדן ומתי שבו המים למקומם. נלך בעקבות המלבי"ם, שכדרכו פותח בשורת קושיות ומתוכן בונה את הביאור כולו.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט.
המלבי"ם שואל: הרי כבר בפרק ג' פסוק י"ב נאמר "ועתה קחו לכם שנים עשר איש משבטי ישראל, איש אחד איש אחד לשבט". אם כן מה פשר הציווי החוזר? יש שרצו לומר שזה אותו עניין, והכתוב רק מתאר בדיעבד את מה שכבר נעשה. אלא שלמלבי"ם הדבר אינו מתיישב עם הלשון: "קחו" משמעו מכאן ולהבא, ולא תיאור של מצב קיים. וקשה עוד יותר: אם כאן יש ציווי אלוקי לקחת שנים עשר אנשים, נמצא שמה שעשה יהושע קודם לכן היה בלא ציווי - וכי יהושע לוקח שנים עשר אנשים מבלי שהשם ציווהו? הדבר טעון הבנה בפני עצמו.
קושי נוסף בדקדוק הלשון: שם נאמר "איש אחד איש אחד לשבט", וכאן "איש אחד איש אחד משבט". מה ההבדל בין "לשבט" ל"משבט"? מכאן מסיק המלבי"ם שמדובר בשתי קבוצות נפרדות, שתפקידן שונה. הקבוצה הראשונה, שיהושע לקח מדעתו, הייתה קבוצת עדים על הנס. שהרי מדובר בעם עצום: שישים ריבוא אנשים מגיל עשרים עד שישים, ובסך הכל כחמישה מיליון איש. בכמות כזאת, רק העומדים בסמוך למקום קריעת הירדן רואים את הנס, וכל השאר אינם רואים. לכן לקח יהושע שנים עשר אנשים שיראו בעיניהם ויעידו אחר כך לשבטיהם.
הלמ"ד של "לשבט" מורה שהאיש עומד במקום כל השבט, כמייצג שלו, ומי שיכול לייצג את כל השבט הוא הנשיא. שם, אפוא, נלקחו שנים עשר נשיאים. לעומת זאת כאן נאמר "מן העם" ו"משבט" - המ"ם מורה רק שכל אחד יהיה מתוך שבט מסוים, אחד מראובן, אחד משמעון, אחד מלוי וכן הלאה, ולא בהכרח נציג רשמי של כלל השבט. לכן גם שם נאמר "איש", לשון איש המעלה, וכאן "אנשים", לשון ריבוי, ולאו דווקא אנשי מעלה.
וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר, שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה.
"שאו לכם מזה" - כאילו מראה להם באצבע את המקום. ויש כאן שני תנאים: האחד, שהאבנים יילקחו מתוך הירדן ממש ולא משפתו; והשני, "ממצב רגלי הכהנים", מן המקום שבו מוצבות רגליהם, מתחת כפות רגלי הכהנים. את האבנים הללו עליהם להעביר עמם את הירדן ולהניחן "במלון". אין הכוונה למבנה בית מלון, אלא למקום הלינה, המקום אשר בו ילינו.
רש"י מביא מחז"ל, שכשם שציווה משה רבנו לבנות מזבח בהר עיבל ולכתוב עליו את דברי התורה, כך באותו היום הגיעו להר עיבל, בנו את המזבח, העלו עולות ושלמים, אכלו ושתו, וקיפלו אותם - כלומר פירקו את האבנים - ובאו ולנו בגלגל.
וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט.
מאחר שכבר היו ליהושע שנים עשר אנשים מוכנים ועומדים, אותם נשיאים שראו את קריעת הירדן ושמטרתם הייתה להעיד, קרא להם יהושע שיעסקו גם במצווה הזאת ויישאו את האבנים. וזה מה שמדגיש הכתוב "איש אחד איש אחד משבט", שכל אחד מהם יעשה זאת מטעם שבט אחד, כפי שאמר השם.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ, עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הם עמדו בשפת הירדן, ויהושע אומר להם לעבור אל צדו השני של הארון, לעקוף אותו ולהיכנס פנימה אל תוך הירדן, וליטול את האבנים מן המקום שבו עומדים הכהנים.
ומדוע הוצרך יהושע לפרש? מפני שבלשון הקב"ה "שאו לכם שתים עשרה אבנים" היה מקום להבין שיישאו את כולן יחד. שנים עשר איש הנושאים שתים עשרה אבנים - קל יותר אם כל זוג נושא שתי אבנים, או שכולם יחד נושאים את כולן במוטות. וחז"ל אומרים שמשאוי שאדם אחד אינו יכול לשאתו, אם יצטרף עמו אדם נוסף יוכלו לשאת משאוי כפול. כיצד? אדם שאינו יכול לשאת חמש מאות קילו אלא ארבע מאות וחמישים, ובכל זאת בהצטרף חברו יישאו שניהם טון שלם. הביאור: לכל אחד יש כוח נוסף שאינו ממצה אותו עד תומו, וכשמצטרפים שניים יכולים לשאת יותר ממה שכל אחד יכול היה לבדו.
לכן בא יהושע ומבאר: לא כן. אלא "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו" - כל אחד ואחד ירים אבן מיוחדת ויישא אותה על כתפו. הטעם: הם שנים עשר, כנגד שנים עשר שבטים, וכל שבט הוא חטיבה בפני עצמה. שלא יתערבו יחד, אלא כל שבט נושא אבן אחת משלו.
לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם, כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה, בְּעׇבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן, וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.
המלבי"ם מקשה כמה קושיות. ראשית, למה הכפילות בפסוק עצמו: "אות בקרבכם" מזה, ו"לזיכרון עד עולם" מזה? "בקרבכם" משמעו עכשיו, "עד עולם" משמעו לעתיד. שנית, כל הפרשה הזו נשנית שוב בפסוקים כ"א-כ"ד. שלישית, כאן נאמר "ישאלון בניכם מחר... מה האבנים האלה לכם", שהם שואלים אתכם עצמכם, ואילו שם נאמר "ישאלון בניכם מחר את אבותם", משמע דורות הבאים. רביעית, כאן "ואמרתם להם" ושם "והודעתם". חמישית, כאן נאמר שנכרתו המים "מפני ארון ברית ה'", ושם נאמר "אשר הוביש ה' אלוקיכם את מי הירדן מפניכם" בלי הזכרת הארון כלל. ולבסוף, שם הסיפור בא באריכות וכאן בקיצור.
מבאר המלבי"ם: אלו שני מאמרים נפרדים לגמרי, ולכן באו פעמיים. לאבנים שתי מטרות: אות וזיכרון. אות הוא סימן לדור הזה, וזיכרון הוא לדורות הבאים. בני הדור הזה ראו את הנס בעיניהם, ואינם צריכים זיכרון כלל - מה יש להם לזכור, הרי הם היו שם. את מה הם כן צריכים? אות. כלומר סימן שיאמר להם: דעו לכם, קריעת הירדן לא הייתה בכוחכם ולא בזכותכם, אלא בזכות ארון השם השרוי עמכם, מכוחו ובזכותו נקרע הירדן. ולכן דווקא נלקחו האבנים מתחת מצב רגלי הכהנים נושאי הארון, לומר שהקריעה הייתה בזכות הארון ובזכות קדושת לוחות הברית שבתוכו.
וזהו "כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם" - הבנים שואלים: הרי ראיתם בעיניכם, למה אתם צריכים אבנים? "ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה'" - זו התשובה: האבנים באות לומר לכם את הסיבה, שהכל היה מפני הארון. והראיה: "בעברו בירדן נכרתו מי הירדן" - עד שלא הגיע הארון לא נכרתו המים, ומכאן שמכוחו היה הדבר. ולכן לא נאמר כאן "והודעתם", שכן הבנים כבר יודעים מן העניין; רק צריך לומר להם את פשר האות.
ולעומת זאת המשך הפסוק, "והיו האבנים האלה לזיכרון לבני ישראל עד עולם", עוסק בתפקיד השני: זיכרון לדורות הבאים שלא ראו את הנס. הם צריכים הודעה, ולהם יהיה רק זכר לנס עצמו. את העניין הזה מבאר יהושע בהמשך, בפסוקים כ"א-כ"ד.
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ, וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם.
כל הקורא מרגיש מיד בקושי: למה נכפל "כאשר ציווה יהושע" ו"כאשר דיבר ה' אל יהושע"? מבאר המלבי"ם: מפני שהיה שינוי בין לשון הציווי של השם לבין מה שציווה יהושע את העם. מלשון השם משתמע שיישאו כולם יחד, ואילו יהושע פירש שכל אחד יישא אבן לבדו. לכן נאמר "כאשר ציווה יהושע" על עצם הנשיאה - איש איש אבן אחת; ו"כאשר דיבר ה' אל יהושע" על ההעברה אל המלון, כפי שציווה השם.
בחז"ל מובא שגודל האבנים היה אמה על אמה. קשה להעלות זאת על הדעת: כל אדם הרים אבן של חצי מטר על חצי מטר. הסתכלו על האבנים שבכותל, חקקו בראשכם חצי מטר על חצי מטר, ודמיינו שאתם מרימים דבר כזה. וזה אינו בלוק - בלוק חלול ואוורירי, ואדם הנושא אותו חש בכובד, ואם תאמר לו לשאת שני בלוקים ישאל אם אתה רוצה שיחטוף פריצת דיסק. כאן מדובר באבן שלמה של חצי מטר על חצי מטר, שהיא פי שניים או שלושה מאבן שפה של מדרכה. דבר הנמנע על פי טבע. אלא בהכרח שהיה הדבר בנס.
ונס נוסף היה שם: העמים שבאו לכבשם ראו אותם נכנסים ולא עשו להם מאומה. וכתוב שהשם שלח את הצרעה שסימאה את עיני החיווי, שרצו להזיק להם. ואת האבנים האלה סדו בסיד - וכותבים "שיד" בשי"ן, שהן אותיות שק"אי, לומר לך שהשם סייע אותם שיוכלו לכתוב על גבי האבנים את התורה בשבעים לשון, כמו שנראה בהמשך.
וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
לאחר שנטלו אבנים מתחת רגלי הכהנים, הקים יהושע אבנים אחרות תחתיהן באותו מקום, וגם הן נשארו לזיכרון, כדי שיזכרו תמיד את המקום שבו אירע הנס, המקום שבו עמדו הכהנים. ויש אומרים שאת האבנים האלה הקים יהושע בעצמו: לא ייתכן שיהושע מצווה אחרים לטרוח טרחה גדולה כל כך והוא נח, אלא אמר: את זה אעשה בעצמי. הלך בעצמו והקים את האבנים באותו מקום שממנו הוציאו השנים עשר איש את אבניהם.
וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ.
הדברים סתומים לכאורה: לא נאמר מה דיבר יהושע אל העם, ולא נאמר מתי ומה ציווה משה את יהושע לדבר. חז"ל במסכת סוטה אומרים שכשהיו בירדן אמר להם יהושע: דעו לכם, אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את כל יושבי הארץ. שם עשה עמהם את התנאי הזה, ואז היה הדבר מעין כפה עליהם הר כגיגית - שאם לא תקבלו את התנאי, ישטפו אתכם מי הירדן.
הכהנים נשארו עומדים בשפת הירדן המזרחית, כלומר בצד ירדן של ימינו (והמערבי הוא צד ארץ ישראל), בכניסה לירדן, עד תום כל הדבר. והיכן נאמר למשה לומר את הדברים ליהושע? אומר המלבי"ם שזהו הכתוב בספר דברים פרק ל"א פסוק י"ד: "קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד... ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות". שם ציווה השם את משה לומר ליהושע לדבר את הדברים האלה בשעה שהירדן קרוע לפניהם, ולהזהירם לכבוש את כל הארץ ולא להותיר מן העמים, שיהיו אחר כך לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר, וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן יְהֹוָה וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם.
הפסוק תמוה: הרי הכהנים נשארו בעבר הירדן המזרחי ועמדו על עומדם ולא זזו. כיצד, אפוא, נעשו פתאום "לפני העם"? ועוד קושי: בהמשך נאמר "צוה את הכהנים נושאי ארון העדות ויעלו מן הירדן", ואחר כך "ויהי כעלות הכהנים... מתוך הירדן". והרי כבר אמרת שהארון והכהנים עברו והולכים לפני העם, אז מה זה שהם עדיין עולים מתוך הירדן?
מחמת הקושי הזה דרשו חז"ל, וכפי שמביא רש"י: לא כדרך שעברו האחרים עברו הם, אלא ניתקו כפות רגלי הכהנים לאחוריהם אל החרבה, אל השפה שנכנסו בה ושהיו עומדים אצלה, וחזרו המים לאחוריהם ללכת כתמול שלשום. נמצא ארון ונושאיו מצד זה וכל ישראל מצד זה - העם כבר במערב הירדן, בארץ ישראל, והכהנים במזרח - ואז נשא הארון את נושאיו ועבר. כלומר, הארון והכהנים עברו בטיסה מעל הירדן. הרד"ק, לעומת זאת, רוצה להסביר שהם הלכו ועקפו את העם, ושוב נמצאו לפניו.
המלבי"ם רוצה לבאר את הפסוק גם לפי פשוטו. הוא מקשה: משמעות הכתובים שהכהנים עמדו בשפת הירדן המזרחית, כמו שנאמר "כבואכם עד קצה מי הירדן בירדן תעמודו", ולא זזו משם. אם כן היה צריך לומר "ויעברו את הירדן", ולא "ויעלו". ומבאר: לשון עלייה משמעה שירדת מעט לתוך שקע הירדן ואתה עולה חזרה מאותה נקודה עצמה; ואילו לשון עבירה משמעה מקצה לקצה, מגדה לגדה. לפי חז"ל, "ויעלו" פירושו שיחזרו לאחוריהם אל החלק המזרחי, ואחר כך טסו כמבואר. אלא שלפי זה יש כאן מוקדם ומאוחר במקרא, וברצוננו לשום את העקוב למישור על פי הפשט.
וכאן ראוי להזכיר את דברי אור החיים הקדוש, שכבר הזכרנו כמה פעמים: יש כוח ביד כל חכם בדור מן הדורות לבאר את המקראות בצורה שאינה בהכרח על פי דרשת חז"ל, ובלבד שלא יסתור הלכה או השקפה. וכך אנו מוצאים מקראות רבים שנדרשו בחז"ל בדרך אחת, ואילו האבן עזרא והרשב"ם - ואני נוקט בכוונה מפרשים פשטנים - מפרשים אותם אחרת. כך גם המלבי"ם כאן.
מבאר המלבי"ם: "ויעבור ארון ה' והכהנים" - אז עברו הארון והכהנים מן השפה המזרחית אל השפה המערבית, בתוך הירדן, במקום היבש שבו עבר העם. ולכן נאמר לשון "ויעבור", שהיא מגדה לגדה. אלא שעדיין לא יצאו משם, ולכן בפסוק ט"ז נאמר "ויעלו מן הירדן" - הם כבר בגדה המערבית, ורק עתה מטפסים ועולים ממנה. ומה שנאמר "לפני העם", אין הכוונה למיקום של קדימה ואיחור, אלא כמו "תעשה את הדבר לפניו", שפירושו לעיניו: הארון עבר לעיני העם.
וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה.
המלבי"ם שואל: אחרי שסיפר שעברו כל העם עם הארון, מדוע חוזר ומספר שבני גד ובני ראובן הלכו לפני העם? ומבאר: עד עתה נסעו בני ראובן ובני גד כפי סדר הדגלים - שלושה שבטים מקדימה, שלושה מימין, שלושה משמאל ושלושה מאחור. מעתה מתחילים הם לעבור בראש העם, כמו שאמר משה "חלוצים תעברו לפני אחיכם", והחלוץ הולך בראש.
"חמושים" - יש מבארים מלשון כלי נשק, אך המלבי"ם מבאר שהיה דרכם להתחלק לגדודים של חמישים חמישים איש, ולשים שר חמישים בראשם. ו"חלוצים" משמעו שנחלצו משאר אחיהם ללכת למלחמה, שלא הלכו כולם. מספרם היה יותר משמונים ושלושה אלף, והם היו ההולכים ראשונים לפני העם.
כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
"עברו לפני ה'" - גם זה היה מן התנאי שהתנה משה רבנו: לא כמי שבוטח בגבורתו ואומר אנחנו נציל ואנחנו נכבוש, אלא לפני השם, לשם השם, שהשם הוא הנלחם. וחז"ל אומרים שבתחילה עברו מאה ושבעה עשר אלף איש, ולאחר שראו את הניסים אמרו: אין צורך שכולנו נעבור, ונשארו ארבעים אלף. וזה נרמז במה שאמרו "נחנו נעבור חלוצים" ולא אמרו "אנחנו" - שבתחילה חשבו שיצטרכו את כולם, ואחר כך ירדה האל"ף, שאין צורך בכולם אלא אפילו בחלקם, ודי בארבעים אלף.
בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל יְהֹוָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו.
הקב"ה בקע את הירדן לפני יהושע כשם שבקע את הים לפני משה בצאתם ממצרים, ועיקר הנס היה בשביל יהושע. את זה ראו כולם, ובזה באה גדולתו לעיניהם. וכבר הסברנו שהיה עניין גדול לחזק ולגדל את יהושע, לפי שבני דורו לא ראו בו אדם שקרוץ מן הזן של המנהיגים - "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה". לכן עשה הקב"ה כמה וכמה דברים לגדל שמו בעיני העם, כדי שיתקבל כמנהיג ולא יערערו עליו.
חז"ל אומרים שבאותו יום זכה יהושע לקירון עור פנים כמו שהיה אצל משה, אלא שאצל משה היה הדבר ברמה גבוהה בהרבה - פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ובזה מיושב מדוע לא מצאנו אצל יהושע שנתן מסווה על פניו: לפי שאצלו היה קירון העור כלבנה לעומת החמה. ולפי זה רמוז הדבר במילה "ויראו", שאפשר לדורשה לא רק מלשון מורא ופחד אלא גם מלשון ראייה - שראו כעת כיצד קרן עור פניו.
צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן.
רש"י מרגיש בקושי שעמדנו עליו: והרי כבר נאמר "ויעבור ארון ה' והכהנים"! ומבאר רש"י: כאן פירש הכתוב את האמור למעלה. זה דבר המצוי במקראות, שתחילה בא כעין כותרת ואחר כך מפרט הכתוב כיצד בדיוק התבצע הדבר.
ומדייק רש"י: "ויעברו" אין כתוב כאן אלא "ויעלו", ומכאן שעל השפה המזרחית שהיו עומדים אצלה עלו. ואי אפשר לומר שעמדו על שפת הירדן שבמערב, שהרי נאמר למעלה שנטבלו רגלי הכהנים בקצה המים ויעמדו הכהנים וכל ישראל עוברים - משמע שנשארו לעמוד במקום שבו נטבלו רגליהם ונקרע הירדן. ואם כן "ויעלו" פירושו שעלו לאחוריהם, ומכאן דרשת חז"ל שהארון נשא את נושאיו ועבר מעל הירדן לאחר שנסגר.
והמלבי"ם, כאמור, מבאר שעלו משפת הירדן המערבית: מה שנאמר קודם "ויעבור" הוא המעבר מגדה לגדה, ומה שנאמר כאן "ויעלו" הוא הטיפוס אל הגדה המערבית עצמה. והטעם שהמתינו לציווי: מאחר שנאמר להם "בירדן תעמודו", לא הייתה להם רשות לצאת עד שיאמר להם השם לצאת. וכן מצאנו בנח, "צא מן התיבה אתה ואשתך" - שלא יצא עד שניתנה לו הוראה לצאת. אדם שאמרו לו לעמוד, עומד עד שאומרים לו צא.
וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה, וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו.
הרד"ק אומר שהכתיב "בעלות" והקרי "כעלות" עניין אחד הם, שכף הדמיון כאן היינו הך עם "בעת שעלו".
ועוד למד רש"י מפסוק זה: ניתקו כפות רגלי הכהנים מן המים אל החרבה שאצלם, וחזרו המים למקומם, ונמצא ארון והכהנים מצד זה - הצד המזרחי, צד ירדן - וישראל מצד זה, בארץ ישראל, ונשא הארון את נושאיו ועבר. ואומר רש"י: על דבר זה נענש עוזא כשאחז בארון - נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן. עוזא הלך לאחוז בארון שלא ייפול, ואם הארון נושא את נושאיו, וכי הוא זקוק לך שתתפוס אותו? את עצמו אינו יכול לשאת?
המלבי"ם מתאר בפסוק זה שלושה ניסים. ראשית, יש הבדל בין "חרבה" ל"יבשה". חרבה מבטאת אחד משני עניינים: או מקום שהיו בו מים והם נחרבו והתייבשו, או מקום שמעולם לא היו בו מים ואף על פי כן אינו יבש לגמרי, אלא נשאר בו קצת לחות, לח ומרופש, שיש בו מעט רפש. הירדן שבו נעשה הנס נקרא "יבשה", כמו שנאמר "ביבשה עבר ישראל את הירדן", והכוונה ליובש מוחלט. לעומת זאת שפת הירדן, שבה יש לחות תמידית ובה לא נעשה נס - שהרי בשפה ממילא אין מים ואין מה לקרוע - נשארה לחה ומרופשת, כדרך שפת הים הקרובה למים שהיא רטובה. וזהו "ניתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה": הם עולים מן היבשה, שהיא אמצע הירדן שהתייבש לגמרי, אל הגדה, שהיא החרבה שיש בה מעט לחות. הנס השני: תיכף כשעלו שבו מי הירדן למקומם.
והנס השלישי: "וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו". שהרי המים נערמו כיפין על גבי כיפין וגבהו מאוד, ומן הדין היה מתחייב שבשעה שפוסק הנס ישטפו בבת אחת ויציפו כל הנקרה בדרכם. אומר הרד"ק: לא כן היה. אלא המים חזרו לאט לאט ובהדרגה - ירדו התחתונים עם מעט מן העליונים, וכן מעט מעט, עד אשר שבו ללכת כתמול שלשום על כל גדותיו. וזה מחסדו של השם, שהחזיר את מי הירדן למקומם בדרך רכה ולא בנפילה, כפי שהיה אמור להיות על פי טבע.
וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ.
הכתוב מפרט את זמן הנס ואת מקומו, עד כדי ציון תאריך מדויק. ולמה נצרך פירוט כזה? אומר המלבי"ם: להוציא מלב המכחישים שיאמרו שהיה זה בעת חורב המים, שיהושע ידע לכוון את עת עליית המים ונפילתם, את זמני הגאות והשפל, ואז עברו. לכך מפרט לך הכתוב שהיה זה בימי ניסן - וכי בניסן יש שפל בירדן? אדרבה, בימי ניסן המים גואים, יש הפשרת שלגים והירדן מלא על גדותיו.
ועוד: המקום ניכר עד היום על ידי האבנים. גם אם היום איננו יודעים היכן מקומן, לדורות שלאחר מכן היה המקום ניכר על ידיהן, ושם לעולם לא יחרבו המים ולא יעלו ולא ייפלו עם עליית הירח וירידתו. שהרי ידוע שהגאות והשפל נגרמים מכוח הלבנה - כשם שמכוח הלבנה גדלים מלפפונים, קישואים, אבטיחים ודלועים, כל משפחת הדלועים. ועוד: הנס אירע ברגע אחד, "כנוח כפות רגלי הכהנים", וכל אחד יודע שגאות ושפל לוקחים כמה שעות, ואין דבר מתייבש ברגע אחד. וכי תאמר שכיוון בדיוק את השנייה שבה עמדו הכהנים ואת השנייה שבה עלו? והרי כתוב "וימהרו העם ויעבורו", שהעם הקדימו לעבור, ועם כל זה היה הכל ברגע אחד. כל זה בא לומר שמאת השם הייתה זאת.
ואז הגיעו וחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו. חז"ל בסוטה ל"ו אומרים שהלכו בו ביום מהלך שישים מיל, קרוב לשישים קילומטרים ביום אחד - עם של כחמישה מיליון נפש שעברו בדרך נס את המרחק הזה ביום אחד. ועניין "בעשור לחודש" בא לרמוז שבזכות מצוות קורבן פסח שאבותיהם קיימו, שנאמר בה "קחו לכם" כבר מבעשור, בזכות זה נקרע להם עתה הירדן. ובעשירי אמר להם משה "משכו וקחו לכם צאן", ובא הדבר לכפר על עוון עבודה זרה הנקראת כמוש, ש"משכו" ו"כמוש" הן אותן אותיות.
וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן, הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל.
וכבר נאמר למעלה בפסוק ח' "ויניחום שם", ומה היא ההקמה שכאן? מבאר המלבי"ם: נושאי האבנים רק הניחו אותן במקום הלינה, שלא בצורה מסודרת; ואילו יהושע הקימן בגלגל, כלומר עשה מהן מצבה והעמידן לגובה.
ולפי מה שהסברנו, שני עניינים היו באבנים: אות וזיכרון. הנחת האבנים על ידי נושאיהן הייתה לצורך האות, לדור שראה את הנס; והקמתן על ידי יהושע היא לזיכרון, לדורות הבאים.
וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר, בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
כאן עובר יהושע לדבר על הזיכרון, על מה שיהיה לדורות הבאים. ולכן נאמר "ישאלון בניכם מחר את אבותם" - לא היום ולא אתכם, אלא בנים ישאלו את אבותיהם, ואתם תודיעו להם: ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה. על ידי הזיכרון שבאבנים יש מה להראות להם ומה לספר להם, שעם ישראל עבר את הירדן; ואף האבנים שבירדן עצמו היו לסימן ולאות ולמופת במקום מעברם של אבותיהם. ולכן גם אין הכתוב מדקדק כאן לומר שהיה זה בזכות הארון, שאין זו הנקודה כאן, אלא עצם העניין שעברו את הירדן.
אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עׇבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עׇבְרֵנוּ.
שימו לב לשינוי הלשון: "מפניכם" בירדן, ו"מפנינו" בים סוף. שכן יהושע עצמו היה מיוצאי מצרים והיה שם. כלומר: כשם שהוביש השם את מי ים סוף מפנינו, כך הוביש את מי הירדן מפניכם, אתם הבאים אל הארץ. שני הדברים היו בדרך נס ופלא.
לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד יְהֹוָה כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים.
שתי מטרות יש כאן. האחת, שיכירו העמים את יד השם ותהיה להם יראת העונש. והשנייה, שעם ישראל יראו את נפלאות השם ותהיה להם יראת הרוממות. ובוודאי יראת הרוממות היא במדרגה גבוהה יותר: יראת העונש היא פחד מפני העונש, ואילו יראת הרוממות היא לירא מהדר גאונו.
ומכאן מובן גם מדוע הוכפל הנס בירדן, אחרי שכבר היה נס בים סוף. שתי מטרות לדבר: ראשית, גויי הארץ לא ראו את קריעת ים סוף, וכאן הנס נעשה ממש ליד ביתם, וכתוב שכולם ראו אותו, שהרי מי הירדן עלו וגבהו מאוד ויכלו לראותם עומדים כנד. ושנית, "למען יראתם כל הימים" - שהשם עושה ניסים בכל דור ודור, כדי שתהיה יראה מאת השם כל הימים. ומעיר המלבי"ם שהמילה "יראתם" כאן נקודה בקמץ שלא כמנהג הרגיל, והרד"ק נותן לכך הסבר, ועל כל פנים מילה חריגה היא בתנ"ך.
פרק ד' בונה מסביב לשתים עשרה האבנים שני מהלכים נפרדים, ובזה מיישב המלבי"ם את כל הכפילויות שבפרק: קבוצה אחת של שנים עשר נשיאים שנלקחה "לשבט" לעדות על הנס, וציווי חדש ליטול אנשים "משבט" לשאת את האבנים - איש איש אבן אחת על שכמו, שלא יתערבו השבטים זה בזה. האבנים עצמן משמשות בשני תפקידים: אות לדור שראה, ללמדו שלא בכוחו נקרעו המים אלא מפני ארון ברית ה'; וזיכרון לדורות הבאים שלא ראו, שיֵדעו כי ביבשה עבר ישראל את הירדן. סביב זה נפרשו הניסים: אבנים של אמה על אמה שנישאו על כתף אדם, עמידת הכהנים במקומם עד תום דברי התנאי להוריש את יושבי הארץ, שיבת המים בהדרגה ובחסד ולא בשטף, ותאריך העשירי בניסן שסותם את פי המכחישים. ובכל אלה גידל הקב"ה את יהושע בעיני כל ישראל, עד שקרן עור פניו כפני לבנה, והכל "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא, ולמען יראתם את ה' אלוקיכם כל הימים".