פרק ג' בספר יהושע הוא פרק המעבר: עם ישראל עומד על שפת הירדן, ומכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה. משה רבנו נפטר, ענני הכבוד הסתלקו, וההנהגה הניסית הצמודה שליוותה את העם במדבר מתחלפת בהנהגה אחרת - ארון ברית ה' ההולך בראש המחנה. בפרק זה נלמד את סדר הימים, את משמעות הליכת הארון לפני העם, את נס בקיעת הירדן על כל פרטיו, ואת מחלוקת היסוד בין המלבי"ם לרלב"ג בשאלת גדרם של ניסים.
וַיַּשְׁכֵּם֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ בַּבֹּ֜קֶר וַיִּסְע֣וּ מֵהַשִּׁטִּ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַד־הַיַּרְדֵּ֔ן ה֖וּא וְכׇל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּלִ֥נוּ שָׁ֖ם טֶ֥רֶם יַעֲבֹֽרוּ׃
המלבי"ם כבר הסביר לנו לעיל שיהושע שלח את המרגלים בתוך שלושים ימי אבלו של משה. משה רבנו נפטר בז' באדר, ויהושע שלח את המרגלים עוד לפני תום ימי האבל, לפני ז' בניסן. בז' בניסן שלמו ימי האבל, ואז דיבר אליו הקדוש ברוך הוא, ויהושע הודיע לעם: בעוד שלושה ימים אנחנו עוברים את הירדן. שימו לב שהוא מודיע זאת מבלי להמתין כלל לתגובת המרגלים. המרגלים אומנם חזרו, אבל איננו תלויים בדיווח שלהם: ה' אמר לעבור את הירדן, ואנחנו עוברים. למחרת הדיבור האלוקי, בח' בניסן, הגיעו המרגלים. "וישכם בבוקר" - זה ט' בניסן. "וילינו שם" - המתינו עד הבוקר כדי לעבור ביום, וכך בי' בניסן עברו את הירדן, ואז נתקדש שם שמים לעיני כל בקריעת הירדן.
וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיַּעַבְר֥וּ הַשֹּׁטְרִ֖ים בְּקֶ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃
"מקצה שלושת ימים" - כשנסתיימו שלושת הימים בט' בניסן. שכן מה שנאמר "בעוד שלושת ימים" משמעו בסוף שלושת הימים.
האלשיך הקדוש עומד כאן על שינוי לשון: בפסוק הראשון נאמר "וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשיטים". לא נאמר "וישכימו", אלא יהושע לבדו הוא המשכים, והם רק נוסעים. ומדוע? מפני שכאשר ראה עם ישראל את ההתגלות האלוקית ליהושע ושמעו שכעת עוברים את הירדן, הבינו שהוא היוצא לפניהם והוא המנחיל. הוא הראש, הוא המנהיג, ואנחנו אחריו. ה' יברך אותנו לרגלו. ברגע שהוא לפנינו - אנחנו יודעים שנצליח. לכן הם כמו נגררים אחריו, נוסעים לאן שיהושע נוסע.
וַיְצַוּוּ֮ אֶת־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ כִּרְאֹתְכֶ֗ם אֵ֣ת אֲר֤וֹן בְּרִית־יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם נֹשְׂאִ֖ים אֹת֑וֹ וְאַתֶּ֗ם תִּסְעוּ֙ מִמְּק֣וֹמְכֶ֔ם וַהֲלַכְתֶּ֖ם אַחֲרָֽיו׃
וכאן, ממשיך האלשיך, כשראה יהושע את הדבר הזה - חלק כבוד לה'. אמר: וכי אני הראש? הם הולכים אחריי כעדר? לא ראוי שישימו את כל מגמת פניהם אחריי, כי אם אחרי ארון ה' אשר שם האלוקים. אחרי ה' ילכו ואחריו יימשכו. ולכן העביר את השוטרים בקרב המחנה לצוות: "כראותכם את ארון ברית ה' אלוקיכם... ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו" - אחריו, לא אחריי. שכל מגמתכם תהיה אל ארון ה', ואני ואתם יחד נגררים אחרי הארון.
רש"י מסביר: "והלכתם אחריו" - נשתנה המסע הזה משאר המסעות. כל זמן שמשה רבנו היה קיים היו הולכים אחרי עמוד הענן שהיה נוסע לפניהם ומראה להם את הדרך, והארון היה נוסע רק אחרי שני דגלים. עכשיו הארון נוסע לפני כולם. ומהו "הכהנים הלוויים"? חז"ל אומרים שבארבעים ושמונה מקומות (ויש אומרים בעשרים וארבעה) נקראו הכהנים "לוויים", לפי שגם הכהנים יצאו משבט לוי. והרד"ק מוסיף: עד עכשיו הלוויים היו נושאים את הארון, וכעת נשאו אותו הכהנים, מפני הנס שייעשה בארון. ואכן נראה בהמשך שהיו כמה מקומות מיוחדים שבהם דווקא כהנים נשאו את הארון, ולא הלוויים שזו הייתה מלאכתם הייחודית.
ענני הכבוד הסתלקו כאן, משום שהיו בזכותו של משה. ברגע שמשה רבנו נפטר - אין ענני כבוד, אין מן, אין באר, שכולם נשתיירו בזכותו. ויש כאן גם מסר: ההנהגה שהייתה עד היום, הנהגה שמימית צמודה שענני כבוד הולכים לפניכם, אינה ההנהגה שמהיום והלאה. מה תהיה ההנהגה? הארון. מעכשיו התורה תנחה את דרככם.
וכך זה באמת מאז ועד היום: כשלאדם יש קושי, שאלה או דילמה - הוא מתייעץ עם התורה. הולכים ושואלים חכמי תורה. וכתוב בספרים שכאשר לאדם יש קושי ואינו יודע כיצד לנהוג, ישב וילמד שעה בהתמדה מבלי להסיח דעתו לשום דבר אלא ישקע בתורה, ואחר כך יחשוב שוב על הדבר שבו הוא מסופק - וזה נקרא לקבל עצה מן התורה. משסולק עמוד הענן, נתן ה' את הארון שילך בראשנו, שהתורה תנחה את דרכנו בכל מעשינו. ומעבר לזה, גם ארונו של יוסף הלך עמם לצד ארון ה', לומר לך: קיים זה מה שכתוב בזה.
אַ֣ךְ ׀ רָח֣וֹק יִֽהְיֶ֗ה בֵּֽינֵיכֶם֙ וּבֵנָ֔יו כְּאַלְפַּ֥יִם אַמָּ֖ה בַּמִּדָּ֑ה אַֽל־תִּקְרְב֣וּ אֵלָ֗יו לְמַ֤עַן אֲשֶׁר־תֵּֽדְעוּ֙ אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ כִּ֣י לֹ֧א עֲבַרְתֶּ֛ם בַּדֶּ֖רֶךְ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
המלבי"ם מדגיש את שני החידושים שבמסע הזה: האחד, שהארון נוסע ראשון, והשני, שהכהנים נושאים אותו, ומכאן שגם הם הולכים בראש. ועם זאת מזהיר יהושע מפני כבודו של מקום: "רחוק יהיה ביניכם ובניו כאלפיים אמה". מהו "ובניו"? אומר רש"י: כמו "ובינו", כדרך "ישמח ישראל בעושיו" שפירושו בעושהו. ועוד הסבר: שני ארונות היו, של שכינה ושל יוסף, מהלכים יחד, ולכן נכתב לשון רבים - בין ארון התורה ובין ארונו של יוסף.
ומדוע דווקא אלפיים אמה? רש"י מביא דרשת חז"ל: כדי שיוכלו ללכת ולהתפלל לפניו בשבת, שהרי אלפיים אמה הוא תחום שבת. וממשיך רש"י: "למען אשר תדעו את הדרך" - הארון ילך לפניכם להנחותכם, שהרי בדרך הזאת לא הלכתם עד עכשיו.
אלא שהמלבי"ם מתקשה בלשון הכתוב. אם היה כתוב "כי לא עברתם בדרך הזה" - היינו מבינים: הדרך הזאת אינה מוכרת לכם ולכן אתם צריכים מורה דרך, ומשמע שדרכים אחרות כן. אבל כאן נאמר סתם "כי לא עברתם בדרך", כלומר שבכלל לא עברו בשום דרך. ועוד הוא שואל: מדוע נאמר "מתמול שלשום"? היה צריך לומר שלא הלכתם בדרך ימים רבים, שהרי הם ישבו על מקומם זמן ארוך.
לכן מביא המלבי"ם את ביאור הרלב"ג: הארון היה מראה להם את הדרך, ולשם כך היה צריך שיהיה רחוק - כדי שכולם יוכלו לראותו. כשהוא קרוב, אין רואים אותו. וזה בשונה מעמוד הענן, שאותו רואים מפני שהוא גבוה. עשו חשבון: מדובר בכמה מיליוני אנשים ההולכים ורואים עמוד ענן מולם מרחוק, וכולם קולטים אותו. אבל אילו היה הארון סמוך למחנה, לפני האנשים ההולכים בראש - כל אלה שבהמשך לא היו רואים אותו כלל. כדי שיראו את הארון צריך שיתפוס מרחק, ואז גם הרחוקים יוכלו לראותו, ובוודאי מי שעומד מעט גבוה יותר. לכן היה צריך להרחיק את הארון "למען אשר תדעו את הדרך". וכך גם מדייק המלבי"ם מן הטעמים, בשונה מדעת רש"י.
ומהו "כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום"? כוונת הדברים לימי משה, שאז רצו להיכנס לארץ ונאמר "וארון ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה". הרמב"ן שם סובר שארון אחד היה, והנסיעה הזאת הייתה רק אז, בשעה שרצו להיכנס לארץ - בשונה מפירוש רש"י שהיה ארון של שברי לוחות. לדעת הרמב"ן, באופן חד פעמי הלך שם הארון לפניהם, מפני שעמדו להיכנס לארץ, והלך דרך שלושת ימים כגיבור היוצא לפני המחנה להחריד את האויבים.
ואם כן, תכלית נסיעת הארון שם לא הייתה להראות להם את הדרך, שהרי היה להם עמוד ענן. מה הייתה מטרתו? לכבוש את הארץ לפניהם. שכידוע, בכל מקום שהלך הארון התיישרו ההרים והגבעות והכול הוחלק. הארון כובש את הארץ לפניהם, ולכן הלך דרך שלושת ימים - שכשיגיעו למקום, כבר תהיה הארץ כבושה. וכאן בא הכתוב לומר שהתכלית שונה: אין הארון הולך עתה לכבוש, אלא להראות את הדרך, שהרי אין לנו עמוד ענן. והראיה - "כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום". שימו לב לביאור הנפלא: אילו היה הארון הולך כדי לכבוש, היה צריך להקדים שלושה ימים, "מתמול שלשום". והכתוב אומר שהארון והכהנים הנושאים אותו לא עברו כאן מתמול שלשום - סימן שאין הליכתו לשם כיבוש אלא להראות את הדרך. ומטעם זה גם המרחק הוא אלפיים אמה בלבד ולא מהלך שלושה ימים: מרחק של שלושה ימים הוא לכיבוש, ואילו אלפיים אמה הוא כדי שיקלטו אותו. שאם תעמיד אותו שלושה ימים קדימה - מי יראה אותו בכלל, וכיצד יהיה לנו סימן לאן ללכת? כאן הוא בא במקום עמוד הענן, ולכן הוא אלפיים אמה לפניהם.
וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־הָעָ֖ם הִתְקַדָּ֑שׁוּ כִּ֣י מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה בְּקִרְבְּכֶ֖ם נִפְלָאֽוֹת׃
מהו "התקדשו"? אומר הרד"ק: היו מזומנים לעבור, הכינו את כליכם ואת כל דבריכם, כי מחר בעוברכם את הירדן יעשה ה' בקרבכם נפלאות. ומהן הנפלאות? בקיעת מי הירדן, שהמים יעמדו נד אחד בדרך נס ופלא.
אלא שהרד"ק מתקשה: מניין ידע יהושע על כך? הרי אין לזה שום גילוי קודם, ורק למחרת נאמר לו "היום הזה אחל גדלך". ומיישב הרד"ק: כאשר אמר לו ה' ביום השלושים לאבל משה "קום עבור", ואמר לו שבתוך שלושה ימים יעברו את הירדן - אמר לו גם את הנפלאות שהוא עתיד לעשות בעוברם. ואף שלא הוזכר הדבר בפסוק, צריך לומר שה' אמר לו זאת.
ועוד אומר הרד"ק: אפשר שה' לא אמר לו זאת במפורש, אלא יהושע הבין זאת מדעתו. שהרי ה' אומר לו "קום עבור את הירדן", ויהושע יודע שהירדן מלא על כל גדותיו - אנו מדברים אחרי אדר, בניסן, בזמן הפשרת השלגים, שאז הירדן גואה. אם כן, כיצד ייתכן שנעבור? בהכרח הבין שהקדוש ברוך הוא יעשה לנו נס ויקרע לנו את הירדן. ועל סמך זה אמר להם: מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות.
גם המלבי"ם מתקשה בזה: מניין ידע יהושע? ואם תאמר שידע כבר קודם - קשה, מהו "היום הזה אחל גדלך", והרי כבר קודם ידעת שה' יגדל אותך, ולמה נאמר הדבר רק כשבאו לעבור את הירדן? ומשיב המלבי"ם: יהושע רואה שהיום הכהנים הם נושאי הארון, בשינוי מכל עת, ומזה הוא יודע שה' יעשה נפלאות. הגמרא בסוטה ל"ג אומרת שבשלושה מקומות נשאו הכהנים את הארון: כשעברו את הירדן, כשסבבו את יריחו, וכשהחזירוהו למקומו בבית קודשי הקודשים בימי שלמה. הרד"ק מוצא מקום רביעי ומיישב, אך על כל פנים אלה שלושת המקומות העיקריים. ובכל המקומות הללו היו ניסים גלויים: בנפילת חומות יריחו, וכשירדה האש בימי שלמה. וחשב כאן יהושע שהניסים נעשים בזכות עם ישראל, ולכן אמר "יעשה ה' בקרבכם נפלאות" - מצד מעלתכם ומצד דרגתכם, ולכן התקדשו כדי שתהיו ראויים לניסים אלה. וה' אמר לו שהנפלאות ייעשו בכוח ארון ברית ה' ולא מכוחם.
ואגב, צריך להסביר בדברי המלבי"ם שעל כל פנים הדבר נודע ליהושע בנבואה. שהרי ההוכחה שכל מקום שהכהנים נושאים את הארון יש בו ניסים ונפלאות - היא הוכחה מן העתיד: בקיעת חומות יריחו עדיין לא הייתה, וירידת האש בימי שלמה עדיין לא הייתה. אלא צריך לומר שיהושע מבין: אם ה' שינה כאן את הדרך וציווה שהכהנים דווקא יישאו את הארון, מסתמא עומד להיות כאן נס. וכפי שהבין - כך אכן היה, אלא שהוא סבר שהנס יהיה בזכותם, וה' אמר לו שיהיה מכוח הארון.
יש כאן שאלה: לשם מה נעשו הניסים הללו, והרי כתוב שדוד ואנשיו עברו את הירדן במהלכם ולא הוצרכו שייקרע? הסבר אחד כפי שאמרנו: ייתכן מאוד שהם עברו בימים שבהם הירדן היה נמוך, ולא בעת הפשרת השלגים, שבניסן הירדן גואה ואי אפשר לעוברו. אך יש טעמים נוספים. הקדוש ברוך הוא רצה כאן במיוחד לעשות נס, מפני שעם ישראל חששו מאוד מן העמים שבארץ ישראל, והיה צורך בניסים כדי לעודדם שהקדוש ברוך הוא עדיין בקרבם. לכן עשה ה' את הנס הגדול של קריעת הירדן, שיראו שה' ממשיך ומלווה אותם. ובנוסף, היה בזה עניין להפיל אימה על העמים שלא ילחמו בהם. כדי שיבינו העמים עד כמה מסוכן להתעסק עם ישראל, מתרומם הירדן נד אחד לגובה, ומתוך כך מכירים הכול שה' הולך בקרבנו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אֶל־הַכֹּהֲנִ֣ים לֵאמֹ֔ר שְׂאוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית וְעִבְר֖וּ לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית וַיֵּֽלְכ֖וּ לִפְנֵ֥י הָעָֽם׃
מתי היה זה? אומר המלבי"ם: בעשרה בניסן. ושני דברים ציווה: שהכהנים יישאו את הארון ולא הלוויים, ושילכו לפני העם ולא בתוך העם.
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ גַּדֶּלְךָ֔ בְּעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ יֵֽדְע֔וּן כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֥ר הָיִ֛יתִי עִם־מֹשֶׁ֖ה אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃
"כאשר הייתי עם משה" - אומר הרד"ק: שבקעתי את הים לפני משה, כך אבקע את הירדן לפניך, ובזה יהיה סימן לעם שכשם שה' מלווה את משה כך הוא מלווה את יהושע.
והמלבי"ם מסביר: "היום הזה אחל גדלך" - בא ה' להודיע לו שהנפלאות לא ייעשו באמצעות ישראל. יהושע חשב שבזכותם יהיו הנפלאות ולכן אמר להם להתקדש, וה' אומר לו: לא, אתה תראה שהנפלאות ייעשו בזכות הארון. ולכן עוד לפני שהעם מתקרבים אל הירדן, יסוב הירדן לאחור - מפני הארון. ארון הברית מתקרב, וזה הגורם לירדן להיקרע, ומזה יידעו את גודל זכותו.
ומהו "כאשר הייתי עם משה"? כשם שקריעת ים סוף הייתה באמצעות משה ובכוחו, ושם הנס לא היה הכרחי לצורך המעבר - שהרי קריעת ים סוף לא חצתה בין שתי גדות - אלא כדי שיאמינו בה' ובמשה עבדו, כך גם כאן. לפי המבארים שניתן היה לעבור את הירדן גם בלי שייקרע, אין הנס הכרחי: יעקב אומר "כי במקלי עברתי את הירדן", והמרגלים עברו את הירדן בלא נס. אלא מה? הנס בא להראות את שליטתו של הקדוש ברוך הוא ואת כוח הארון, ואת זה שהקדוש ברוך הוא מלווה את יהושע בדיוק כפי שהיה עם משה.
וְאַתָּ֗ה תְּצַוֶּה֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרֽוֹן־הַבְּרִ֖ית לֵאמֹ֑ר כְּבֹאֲכֶ֗ם עַד־קְצֵה֙ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֔ן בַּיַּרְדֵּ֖ן תַּעֲמֹֽדוּ׃
הכהנים מצווים שכאשר יגיעו לקצה מי הירדן יעמדו שם ולא יעברו, לפי שהמים לא ישובו לאחור אלא בשל הארון, ומיד כשייצא הארון מן הירדן יחזרו המים למקומם. וכאן, אומר המלבי"ם, נצטוו לעמוד בקצה המזרחי. הם עומדים בתוך מי הירדן עד שיבקעו המים, וממתינים עד שכל העם יעבור, ואחר כך חוזרים לאחוריהם כדי שמי הירדן ישובו למקומם - ואז הם עוברים מעל הירדן, כביכול בטיסה מעל הירדן. ואם תשאל מכוח מה? התשובה פשוטה: הארון נושא את נושאיו. הארון הרים את הכהנים והעביר אותם מעל הירדן לאחר שסיים כל העם לעבור. והמטרה בזה: להראות שאומנם הירדן נבקע מכוח הארון, אבל זה רק לצורככם. הארון עצמו אינו זקוק לכך, והוא יכול לעבור גם מעל הירדן.
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹשֻׁ֖עַ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל גֹּ֣שׁוּ הֵ֔נָּה וְשִׁמְע֕וּ אֶת־דִּבְרֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
"גושו הנה" - רש"י מביא דברי חז"ל שצמצם את כולם בין שני בדי הארון, וזה אחד המקומות שהחזיק מועט את המרובה. והאלשיך הקדוש מדייק זאת מן הלשון: "גושו הנה ושמעו" - משמע שדיבר עמם וכולם לידו, "הנה", כולם אצלי ושמעו. וכיצד ייתכן הדבר אם לא שצמצם את כולם בין בדי הארון? וכך היה גם אצל משה רבנו, שהתכנסו כולם סביב הסלע. נמצא שנס שהיה למשה - היה גם ליהושע.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּ֛י אֵ֥ל חַ֖י בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְהוֹרֵ֣שׁ יוֹרִ֣ישׁ מִ֠פְּנֵיכֶ֠ם אֶת־הַכְּנַעֲנִ֨י וְאֶת־הַחִתִּ֜י וְאֶת־הַחִוִּ֗י וְאֶת־הַפְּרִזִּי֙ וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֔י וְהָאֱמֹרִ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
הרד"ק מסביר ש"בזאת תדעון" חוזר על מה שנאמר: הארון יעבור לפניהם ומי הירדן ייכרתו, ובאות הגדול הזה ובפלא הגדול הזה תדעו שה' יתברך בקרבכם. והמדרש מקשר את "בזאת תדעון" ל"גושו הנה": שהרי צמצם את כולם בין בדי הארון, וזה אחד המקומות שהחזיק מועט את המרובה, ובנס המפליא הזה - איך כולם מתרכזים במקום אחד - בזאת תדעו שה' בקרבכם. אלא שהרד"ק אומר שזהו דרש רחוק, לפי שצריך שהדרש ייכנס בתוך הפסוקים, ונס הצמצום בין בדי הארון אינו מופיע בפסוקים במפורש. ואף שבוודאי אנו מאמינים בו ואין לנו כל ספק, קשה לפרש "בזאת תדעון" על דבר שלא נזכר בכתוב. לכן מסתבר יותר לפרש: "בזאת תדעון" - במה שייקרעו מי הירדן לפניכם, זה יהיה הסימן לדעת כי אל חי בקרבכם.
הִנֵּה֙ אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית אֲד֖וֹן כׇּל־הָאָ֑רֶץ עֹבֵ֥ר לִפְנֵיכֶ֖ם בַּיַּרְדֵּֽן׃
למלבי"ם כמה שאלות על סדר הפסוקים. אם "בזאת תדעון" מוסב על כך שארון הברית עובר לפניהם - כיצד יידעו מזה שה' יוריש את הכנעני? הרי גם עד עכשיו הארון עבר לפנינו. ואם תאמר שהכוונה למה שברגע שיניחו הכהנים את רגליהם בשפת הירדן ייקרע הירדן, וזהו האות והמופת שה' יעשה לכם עוד ניסים בירושת הארץ - אם כן למה יש הפסק באמצע, "ועתה קחו לכם שנים עשר איש", החותך את המאמר לגזרים?
ובפרט, אומר המלבי"ם, לפי המפרשים שמה שנאמר כאן לקחת שנים עשר איש עניינו מתגלה רק בפרק הבא: "ויאמר ה' אל יהושע לאמור קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט, וצוו אותם לאמור שאו לכם מזה מתוך הירדן שנים עשר אבנים" והניחום במלון לאות ולזיכרון. אם כן, שואל המלבי"ם, מדוע הועבר הציווי לפרק הבא? הרי הציווי הוא עכשווי - כשעוברים את הירדן לוקחים שנים עשר אנשים ואומרים להם ליטול אבנים. והמפרשים הרגישו בקושי ואמרו שמה שכתוב שם "ויאמר ה' אל יהושע" פירושו שכבר אמר לו לעיל, כלומר כאן. אבל אומר המלבי"ם שאין זה לפי משפט הלשון: "ויאמר" משמעו שעכשיו הוא אומר, ואילו "ואמר" משמעו שכבר אמר קודם.
לכן מבאר המלבי"ם: "בזאת תדעון" - במה שארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן, בזה תדעו שתוכלו לרשת את הכנעני והחתי והחוי. וכיצד? בשני עניינים. האחד: מזה שארון הברית עובר לפניכם, תדעו כי אל חי בקרבכם, שהארון הוא מקום השראת השכינה, וה' עמנו כמלך ההולך לפני עמו לכבוש את הארץ לפניהם. והשני: מזה שאדון כל הארץ עובר בירדן. כשם שהשוערים פותחים דלתות ושערים ואינם סוגרים אותם בפני אדוני המדינה, כך ייפתחו שערי הארץ בפניכם, יבוא מלך הכבוד - והדרך סלולה. ה' פתח את הירדן, פתח את השער וכביכול אומר: בואו והיכנסו. וכמו שמצינו בהיכל שהיו דלתותיו נפתחות מאליהן בדרך נס לפני בוא האויב, כקוראות לאויב, ואמרו לו: עד מתי אתה מבעית את עצמך - שלא רצו בכך מפני שיש בזה יצירת פחד בעם. על כל פנים אנו רואים שפתיחת הדלתות מהווה סימן: הנה, בוא וכבוש. וכאן ה' פתח את שערי הארץ על ידי קריעת הירדן, ובזה תדעו כי הורש יוריש - הארץ שלו והוא מורישה לנו.
ויש מי שמפרש ש"אדון כל הארץ" נאמר על הארון עצמו. וכי הארון הוא אדון כל הארץ? כן, שהרי בארון שוכן הכבוד ועליו שורה השכינה, ושם ה' צבאות עליו, ולכן קוראים לארון בשם ה'. וכשהיה הארון קם למסעות, מה היו אומרים? "קומה ה'" - כלומר קום הארון. הרי שהארון נקרא בשם ה', לפי ששם ה' עליו. ולכן נכון לומר "ארון הברית אדון כל הארץ": הארון אדון כל הארץ, לפי שהקדוש ברוך הוא השורה עליו הוא אדון כל הארץ.
ומה כוונת ההדגשה הזאת כאן? כי מיד נראה שה' משדד את הטבע, ובא לומר לך: כיוון שה' הוא אדון כל הארץ, יש בכוחו לשדד את כל מערכות הטבע כרצונו. ועוד: "אדון כל הארץ" משמעו שגם הגויים יראים מפניו, כפי שראינו שכשהגיע הארון למלחמת פלשתים נבהלו הגויים ונחרדו למראה הארון בא בראשנו, ואז מתגלה שה' הוא אדון כל הארץ. ועוד: ה' מבטיח שהוא בעצמו יעבור לפניהם - "אדון כל הארץ עובר", לא שה' נמצא למעלה ומשגיח בלבד, אלא כביכול הוא בעצמו עובר לפניכם, וזה מעודד אותם שהארץ תהיה קלה להיכבש. ועוד רומז להם שה' שוכן בכל הארץ, כשם שהוא שוכן בארון הברית, כמו שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" - "אבוא" בגימטרייה עשרה, שכל מקום שיש בו עשרה מישראל שכינה שרויה.
וזה כעניין שמביאה הגמרא באותו כופר ששאל את רבן גמליאל: כיצד ייתכן שה' נמצא בכמה מקומות בבת אחת? קרא רבן גמליאל לשמש ונתן לו סטירה קלה. שאל אותו הכופר: למה עשית כך? אמר לו: על שהניח לשמש להיכנס. אמר לו הכופר: וכי מה זה "הניח"? השמש נמצאת בכל מקום, ואיך שייך למנוע ממנה להיכנס? אמר לו רבן גמליאל: והרי זה רק אחד משמשיו הקטנים של ריבונו של עולם, ואתה מבין שהיא יכולה להימצא בכל מקום. אתה כאן והיא כאן, תטוס לספרד - היא שם, תלך לאילת - היא שם, בחצי מכדור הארץ נמצאת השמש בבת אחת. ואם זו רק השמש, הקדוש ברוך הוא לא יוכל להיות בכל מקום? על אחת כמה וכמה. וזהו שאומר: ה' שוכן בכל הארץ כשם שהוא שוכן בארון הברית.
וְעַתָּ֗ה קְח֤וּ לָכֶם֙ שְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר אִ֔ישׁ מִשִּׁבְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אִישׁ־אֶחָ֥ד אִישׁ־אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃
הוא אומר להם לקחת שנים עשר איש ואינו מפרש מה יעשו, אלא מכין אותם לפני שיעברו. הרד"ק הולך בדרך שהשנים עשר נועדו כדי ליטול את האבנים לאחר מכן, אף שכאן לא נכתב. ואכן רבים מן המפרשים מבינים שתחילת הפרק הבא, לקיחת האבנים, היא הגילוי לשם מה נלקחו כאן שנים עשר אנשים.
אבל המלבי"ם מסביר אחרת, ובלי קשר לשנים עשר האנשים שבפרק הבא שיביאו את האבנים - שהרי אם כן היה ראוי שייכתב הציווי כאן, כקושייתו לעיל. אלא, אחרי שהנס נעשה באמצעות הארון, אומר להם ליטול שנים עשר אנשים כדי שיהיו עדים על הנס. "איש אחד איש אחד לשבט" - נשיא השבט יהיה השליח והנציג של כל שבטו, וכאילו כל השבט היה שם.
וצריך להבין: כשנעשה נס כזה שהירדן נקרע, רק הסמוכים רואים אותו. נניח שיש כאן מיליון איש, מכאן ועד הירקון, והירקון נקרע - מי מאיתנו ראה זאת? רק השורה הראשונה שעומדת שם. כל השאר אינם רואים כיצד נבקע. לכן לקח את הנציגים שיעמדו בראש ויראו זאת מיד, ורואים את הנס למול עיניהם. ואם תאמר: הרי גם אחר כך אנחנו עוברים בירדן ורואים שהוא נבקע. אמת, אבל מתי בדיוק ובשל מה נבקע? זה היה "כנוח כפות רגלי הכהנים", ובאותו רגע ממש נבקעו המים - וזה מה שמראה על נס ומונע כל הסבר טבעי. את זה יכולים לראות רק העומדים בסמוך, הרואים כיצד מניחים הכהנים את רגליהם ומיד המים בורחים מפניהם. ועוד: לפעמים המים פוסקים מלזרום, ובכל זאת נשארים גבים, בוץ ושלוליות. וכאן הם רואים שברגע שהניחו הכהנים את רגליהם - מיד חרבה, מקום יבש, קרקע מוצקה. לכן, כדי שכלל ישראל יידעו את הנס ויהיה לו פרסום, הביא איש אחד איש אחד משבטי ישראל שיראה את הנס בעיניו ויהיה הנציג המספר לשבטו.
וְהָיָ֡ה כְּנ֣וֹחַ כַּפּ֣וֹת רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאֵי֩ אֲר֨וֹן יְהֹוָ֜ה אֲד֤וֹן כׇּל־הָאָ֙רֶץ֙ בְּמֵ֣י הַיַּרְדֵּ֔ן מֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ יִכָּ֣רֵת֔וּן הַמַּ֥יִם הַיֹּרְדִ֖ים מִלְמָ֑עְלָה וְיַעַמְד֖וּ נֵ֥ד אֶחָֽד׃
זהו מה שאותם אנשים צריכים להעיד. "כנוח כפות רגלי הכהנים" - בכוח הארון ובקדושתו ייכרתו מי הירדן. וההבדלה תהיה במים היורדים מלמעלה בלבד: הירדן זורם במורד, והמים שהיו אמורים להמשיך לרדת יתחילו במקום זה לטפס כלפי מעלה, ואילו המים שמצד שמאל, שהיו אמורים להמשיך ולזרום, ימשיכו בזרימתם. כך שמצד שמאלם תהיה חרבה, ומצד ימין המים הולכים ועולים. אומר המלבי"ם: וזה היפך טבע המים, שבטבעם הם יורדים במורד.
ומהו "נד אחד", ומה ההדגשה "אחד"? אומר המלבי"ם: בקריעת ים סוף היה הנד משני הצדדים, לפי ששם לא היה מדובר בנחל זורם אלא במים נקווים, מי ים, ולכן היה צריך שיהיו המים להם חומה מימינם ומשמאלם. מה שאין כן מי הירדן ההולכים במורד, שאין צריך שינוי טבע גם מצד שמאל, אלא די בשינוי מצד ימין, מן המקום שממנו מגיעים המים, ומצד שמאל המים ממשיכים ויורדים לכיוון זרימתם. וחז"ל אומרים שנתגלתה להם שכינה באספקלריה המאירה כשנקרע הירדן, כמו שנתגלתה בים סוף. ועוד נראה בהמשך מה התנה עמם יהושע בעודם בירדן.
וַיְהִ֗י בִּנְסֹ֤עַ הָעָם֙ מֵאׇ֣הֳלֵיהֶ֔ם לַֽעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְהַכֹּהֲנִ֗ים נֹ֥שְׂאֵ֛י הָאָר֥וֹן הַבְּרִ֖ית לִפְנֵ֥י הָעָֽם׃
גם כאן מעיר הרד"ק על הלשון "הארון הברית", שכביכול חסרה בה תיבה. והמלבי"ם מתאר: כשהגיעו הכהנים אל הירדן כבר נסעו העם מאוהליהם, ונושאי הארון היו לפני כל העם, קודמים לכולם, שבשעה שהעם נוסעים מן האוהלים מי שבראשם הם נושאי הארון. ומוסיף המלבי"ם: לפעמים נקרא "ארון הברית" על שם שמונחים בו הלוחות שהם לוחות הברית, ולפעמים נקרא "הארון ברית ה'" על שם שהוא עצמו ברית ה', כלומר הברית הכרותה בינינו ובין ה' יתברך. וזהו "הארון הברית" - שהוא עצמו הברית שבינינו לבין ה', והיה נס להתנוסס, שעל ידו עשה ה' את נס בקיעת הירדן.
וּכְב֞וֹא נֹשְׂאֵ֤י הָֽאָרוֹן֙ עַד־הַיַּרְדֵּ֔ן וְרַגְלֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ נֹשְׂאֵ֣י הָאָר֔וֹן נִטְבְּל֖וּ בִּקְצֵ֣ה הַמָּ֑יִם וְהַיַּרְדֵּ֗ן מָלֵא֙ עַל־כׇּל־גְּדוֹתָ֔יו כֹּ֖ל יְמֵ֥י קָצִֽיר׃
הכתוב מדגיש שלא תחשוב שאולי המים שם היו רדודים וניתן היה לעבור גם כך. לא. הפלא הגדול היה שהדבר אירע דווקא בזמן שהירדן מלא על כל גדותיו. "גדה" היינו שפה, על כל שפתיו משני הצדדים. ודרכו של הירדן בימי הקציר להיות מלא על כל גדותיו, כמשפטו, שהרי אחרי הפשרת השלגים הירדן מלא. מי שילך אל הירדן לקראת ניסן יראה אותו מלא, מפני הפשרת השלגים - והם עברו בערך באותו זמן. ובא הכתוב לומר לך כמה קשה באופן הטבעי לעבור את הירדן כשהוא שוטף ושוצף. ועוד בא לומר לך שרגלי הכהנים לא נרטבו כלל: איך שנגעו במים - נפסקו המים, ולא היה להם צער מרטיבות הרגליים. ועוד נס אומרים חז"ל: שכל מימות שבעולם נכרתו באותה שעה, כמו שהיה בקריעת ים סוף, ובזה היה פרסום לכל העולם.
וַיַּֽעַמְד֡וּ הַמַּ֩יִם֩ הַיֹּרְדִ֨ים מִלְמַ֜עְלָה קָ֣מוּ נֵד־אֶחָ֗ד הַרְחֵ֨ק מְאֹ֜ד מֵֽאָדָ֤ם הָעִיר֙ אֲשֶׁר֙ מִצַּ֣ד צָֽרְתָ֔ן וְהַיֹּרְדִ֗ים עַ֣ל יָ֧ם הָעֲרָבָ֛ה יָם־הַמֶּ֖לַח תַּ֣מּוּ נִכְרָ֑תוּ וְהָעָ֥ם עָבְר֖וּ נֶ֥גֶד יְרִיחֽוֹ׃
אומר המלבי"ם: היה כאן נס כפול. האחד - שהמים היורדים מלמעלה פסקו מלרדת ועמדו נד אחד. והשני - "הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צרתן": שהרי בטבע, כשאתה שם חוסם בפני מים, הם מתפשטים ושוטפים לצדדים, שהרי אינם יכולים להמשיך ישר. ואילו כך היה, היו שוטפים את אדם העיר אשר מצד צרתן, אותה עיר שבצד, שכל מי הירדן היו אמורים לשטוף אותה. אלא שהיה כאן נס שהמים הלכו ועלו כלפי מעלה, וכך העיר שבצד לא נשטפה ולא הוזקו בני העיר. והמים שמלמטה המשיכו בדרכם ונבדלו מן המים שבגובה, וזהו "תמו נכרתו" - שהמים שמשמאל ממשיכים בזרימתם. וזהו "הירדן יסוב לאחור": שהירדן לא התפשט לימין ולשמאל, אלא הלך ונערם לאחור עד שנעשה ממנו נד גבוה.
ומה שכתוב "אדם העיר" בא לרמז שהדבר נועד לעורר את האדם: אם המים עושים רצון קונם, האדם צריך להתעורר מזה שגם הוא צריך לעשות את רצון קונו. וחז"ל אומרים שלא מצאנו מקום שנקרא "אדם", ולכן דרשו שהמים נקרעו בזכותו של אברהם אבינו הנקרא "אדם" - "האדם הגדול בענקים", ורמז לך הכתוב שבזכותו נבקע הירדן.
וַיַּעַמְד֣וּ הַכֹּהֲנִ֡ים נֹ֠שְׂאֵ֠י הָאָר֨וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֜ה בֶּחָרָבָ֛ה בְּת֥וֹךְ הַיַּרְדֵּ֖ן הָכֵ֑ן וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל עֹֽבְרִים֙ בֶּחָ֣רָבָ֔ה עַ֤ד אֲשֶׁר־תַּ֙מּוּ֙ כׇּל־הַגּ֔וֹי לַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃
הכהנים נושאי ארון ברית ה' עומדים בחרבה וממתינים שם עד שיסיים כל העם לעבור, ורק אז הם עוברים. ומה עניין הדבר? מביא בעל "מעם לועז": בתחילה לא הייתה להם זכות עצמית, וזכותם נבעה מן הארון. אבל בעודם בתוך הירדן עשה עמם יהושע תנאי. אמר להם: על מנת כן אתם עוברים את הירדן, שתקבלו על עצמכם אחריות זה על זה גם בנוגע לנסתרות. שבתחילה נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר שאנו נתבעים כאחראים למעשה זולתנו, כל ישראל ערבים זה בזה, רק בנוגע לדברים הגלויים, שכן את הגלוי אני יכול להוכיח את חברי, אבל בנסתרות אין זה בכוחנו. ועתה, בתוך הירדן, אמר להם יהושע שיקבלו עליהם אחריות גם על הנסתרות, ואם לאו - ישטפו אותם מי הירדן. מעין קבלת התורה: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. וכאן קיבלו עליהם שלא לעבור עבירות אפילו בסתר. ועוד התנה עמם שימגרו את שבעת העממים. ובשלב הזה הם כבר נעשים זכאים מצד עצמם, ולכן יכול הארון להסתלק והמים אינם שוטפים אותם. בתחילה היו זקוקים לארון, ועתה, אחרי הקבלות הללו, כבר יש להם זכות עצמית.
והמלבי"ם מתאר כאן את כל פרטי הנס. ראשית, שהכהנים עמדו "בחרבה... הכן": שהרי לפי הטבע, כשחרבו תהומות, לא יימלט שיישארו מים בגומות ובמחילות. גם אם שטפת מכאן את המים - הכול רטוב, בוץ, שלוליות, והקרקע מרופשת. ובא הכתוב לומר: עמדו הכן בחרבה, עומדים על כנם במקום חרב ויבש. שנית, לא רק רגלי הכהנים, אלא "וכל ישראל עוברים בחרבה" - כולם עברו במקום יבש, שהכול התייבש. שלישית, שהנס הזה נמשך עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן.
בזה סיימנו את הפרק, אלא שיש כאן נספח חשוב מן המלבי"ם. הרלב"ג בכמה וכמה מקומות בנביא מנסה לבאר ניסים בדרך טבעית ולתת להם הסבר טבעי, והמלבי"ם בכמה וכמה מקומות אינו מקבל את המהלך הזה וסותר את דבריו. כבר ראינו זאת בעניין קת הגרזן שהושלכה למים והציפה את הגרזן, שניסו למצוא שם טעמים הגיוניים כיצד קרה הדבר, ולא נחה דעתו של המלבי"ם: נס היה כאן. וכך גם כאן אומר המלבי"ם: אל תטה אוזנך לדברי הרלב"ג.
וזה תורף דברי הרלב"ג: ראוי שנחקור כאן בהיתר ספק לא מועט שנופל במופת הזה. שכבר השרישו חז"ל שלא יתחדש במופתים דבר חדש, שבניסים אין מציאות חדשה. ולכן הוקשה לחכמים "ואם בריאה יברא ה'", והרי אין כל חדש תחת השמש. והתירו את הספק בכך שהמופת שם היה למהר את פתיחת הארץ את פיה: על פי טבע הייתה הארץ אמורה לפתוח את פיה, והנס הוא שתמהר לעשות כן, אבל לא דבר חדש שלא היה מששת ימי בראשית. ומבאר הרלב"ג שדבר זה קורה לארץ באורך הזמנים כשנעצר בבטנה אד עשני, כמו שנתבאר בספר האותות, והמופת היה לעשות בזמן בלתי מורגש את מה שהטבע עושה בזמן ארוך. וכן העניין בהיהפך המטה לנחש. אבל לא יחדש ה' דבר חדש אצל הנמצאות כולם, ולכן לא ייתכן שיהיה מטה ונחש כאחד, ולא יעשה דבר שמציאותו סותרת את עצמה - כגון מרובע שאלכסונו שווה לצלעו, שאי אפשר, שהאלכסון תמיד ארוך מן הצלע; או משולש מקווים ישרים שזוויותיו פחות או יותר משתי זוויות ניצבות; או אש קרה, אש שאינה שורפת. וכיוון שכן, וטבע המים שהם מבקשים את המקום השפל, קשה כיצד ייעשה המופת הזה באופן הזה.
אם כן הקושי הוא: כיצד פתאום המים עולים כלפי מעלה, שזה היפך הטבע, וה' אינו עושה דברים המנוגדים לטבע. ואגב, בעניין היהפך המטה לנחש אין דבריו ברורים כל צורכם: הוא רק אומר שלא יהיו מטה ונחש בו זמנית, אבל כיצד כן יתהפך המטה לנחש? אלא אם כן נסביר שהכוונה כעין מעשה שדים, שהשד מביא ברגע אחד את הנחש מן היער ונוטל משם את המטה, ואז נראה כאילו המטה נהפך לנחש. וזאת בשונה ממעשה כשפים, שהוא שליטה על ההתבוננות שלך, אשליה אופטית שנדמה לך שקרה משהו ובאמת לא קרה. כמו שמביאה הגמרא באותו שנטל גמל ושחטו, פירקו לחלקים והרכיבו מחדש, ואמרו לו: ראית שם דם? אמר: לא. אמרו לו: הכול היה אחיזת עיניים. כלומר הוא מצליח לשלוט בעיניך שתראה כך, אך אין זה שינוי בפועל.
פעם קראתי על אדם שהיה בהודו, ששם כידוע יש מי שמתעסקים בכל הכוחות הללו. סיפרו לו על מופע במערה, שבו כהן דת לוקח ילד, חותך אותו ואחר כך מחזירו, ואסור להכניס מצלמות. אבל מי יאמר לישראלי שאסור? הוא החביא מצלמה והסריט את הכול. אחר כך, בזמן שעוד היה פילם, כשפיתח את התמונות - לא ראה כלום. הילד שלם, לכל אורך ההצגה הילד שלם. כלומר כל מה שראה היה שליטה במה שהוא רואה, וזה נקרא "אחז את עיניהם", ובפועל לא קרה דבר. וייתכן מאוד שכך יסביר הרלב"ג גם בעניין הנחש, בדרך של קיצור זמן: ברגע אחד הביא לכאן את הנחש וברגע אחד נטל מכאן את המטה. על כל פנים, הקושיה נשארת: כיצד תסביר את הנס של המים העולים למעלה, שזה היפך הטבע?
ומשיב הרלב"ג: אפשר לומר שהנחת המים בלתי נגרים אינה דבר חדש, שכן כך קורה למים כשיש להם דבר המונע מהם את התנועה. ומה היה החוסם? אפשר שחידש ה' במופת באוויר הסמוך למים ההם גשם ספירי עב המונע את המים מלרדת. אמנם כיצד גשם מונע מים מלרדת - זה עצמו קושי, ומה גם שהוא קורא לזה טבע, והיכן ראינו גשם כזה שייקרא טבע. או אפשר, וזה כבר הגיוני יותר, שחידש ה' יתברך רוח חזקה הדוחה את המים למקום ההוא ואינה מניחה להם לרדת. וזה אכן דבר שראינו כיוצא בו: היו מצבים שעיירות שלמות קיבלו "גשם של דגים". כיצד מגיע גשם של דגים? סופה שהייתה על הנהר מרימה את מי הנהר בכוח עצום ושוטפת אותם, וזה יורד כגשם על השכונה ויורדים שם דגים. כלומר רוח חזקה מאוד יכולה גם להחזיק מים כעומדים.
וכעת נראה כיצד סותר המלבי"ם את הדברים. אומר המלבי"ם: הנה השווה דברים בלתי שווים, ודימה דבר לדבר שאינם דומים כלל. אמת שלא נתאר את ה' כעושה דבר הסותר את עצמו, כמרובע עגול או דבר שהוא שחור ולבן כאחד. וכן מוסכם ש"אין כל חדש". אבל פירוש דבריהם: שאחרי הבריאה הראשונה המוחלטת שברא יש מאין, לא יברא עוד יש מאין, רק יוציא יש מיש על ידי המרת הצורות. וזהו הביאור המקובל: "אין חדש תחת השמש" היינו שה' אינו בורא חומרים חדשים, אבל לשנות את פעולתם של דברים קיימים - זה לא נאמר שלא יעשה. הבריאה חד פעמית, ה' ברא את כל מה שברא בבריאת העולם, ומכאן ואילך זו יצירה - כחומר ביד היוצר, ליטול את החומר הקיים וליצור ממנו. מאז בריאת העולם לא הוסיף ה' אף חומר חדש בבריאה. ואם יתגלו חומרים נוספים - זו תגלית שלנו, והם היו בבריאה מראש. לכן שאל רבא על "אם בריאה יברא ה'", שהקושי הוא במילה "בריאה", שגדרה הוצאת יש מאין. אולם שינוי טבעו של העצם הנמצא אינו הוצאת יש מאין ואינו בריאה, אלא שינוי טבע ביש הקיים, וזה יעשה ה' תמיד בעת הצורך, ונקרא נס על שם ששינה בו את טבע העצם המורגל. טבע המים לרדת למטה ולמלא את הים, וה' שינה טבעם והים נבקע.
ולכן אל תתפלא אם ה' בנפלאותיו יקרר את האש - חנניה מישאל ועזריה נכנסים לתוך האש והיא קרה ואינה שורפת אותם. או יעמיד את השמש, שאף ש"אין חדש תחת השמש", הקדוש ברוך הוא מעמיד את השמש ואינה ממשיכה בתנועתה, לפי שהשמש דבר קיים וה' משנה את מקריו של הדבר הקיים. או שיעמדו נוזלים כמו נד. וכל זה אינו אלא שינוי טבע העצם באיכות או בתנועה, שהם מקרי העצם ולא עצמותו. אין כאן שינוי בעצמיות הדבר אלא במה שקורה לו, אין כאן שינוי מולקולרי של המים - אותם מים הם, אלא שעד עתה היו שוכבים ועכשיו הם עומדים.
ומעבר לכך, אומר המלבי"ם, גם לפי שיטתו של הרלב"ג לא השכיל במקום הזה. כי ירידת המים במורד אינה טבע מתעצם במים עצמם, כמו שהחום והשריפה הם טבע מתעצם ביסוד האש עצמו, אלא סיבתה הידחקות האוויר המכביד על המים ומורידם למטה. כלומר, אתה דימית דבר לדבר שאינם דומים. באש - שינוי טבעה שלא תשרוף הוא אכן שינוי טבע, שהאש בטבעה שורפת. אבל במים ההולכים במורד ועתה עולים - אין זו כלל שינוי טבעם, שהרי ההליכה במורד אינה קשורה לטבע המים. כולנו יודעים היום מדוע מים יורדים במורד: כוח הכבידה, אותו כוח הגורם לכל דבר ליפול למטה ולכל דבר שנזרק באוויר לשוב ולנחות. אין זה שייך לטבע המים אלא למשקל האוויר הלוחץ ולמשקל הגוף ולכוח המשיכה של הארץ. אם תאמר "מים יבשים" - זה שינוי טבע, שהמים רטובים. אבל מים שאינם יורדים למטה - אין זה שינוי בטבעם.
וממשיך המלבי"ם ומראה זאת: המים יעלו באדים, ישימו עבים רכובם, ויהיו תלויים ועומדים בכלי שפיו סתום מלמעלה, שאין האוויר דוחק מלמעלה. זה אחד הניסויים שילדים אוהבים לעשות: קח כוס, מלא אותה אפילו חצי מים, שים עליה קרטון חלק, הפוך את הכוס - ותראה שהמים אינם נשפכים. מדוע? מפני שאין אוויר, האוויר כלוא בפנים ואינו מניח למים לצאת. הרי שבמקום שיש ואקום אין לחץ המוריד את המים. ופעם הראו לי סרטון של אדם בהדמיית חלל, כמו שעושים לאסטרונאוטים, במקום שאין בו משקל: הוא סוחט סמרטוט ספוג מים, ואתה רואה את כל המים עומדים סביב הסמרטוט מבחוץ, אינם נעים ואינם זזים. מה שאצלנו נופל לדלי - אצלו עומד באוויר. ואין מי שיחזיק לו את המיקרופון, אז הוא שם את המיקרופון באוויר מולו, והוא עומד; מדי פעם הוא מזיז אותו שיחזור מול הפה, וממשיך לסחוט ולדבר. הרי שטבע המים אינו לרדת למטה, אלא הדבר תלוי בכוח המשיכה, ובמקום שאין כוח משיכה אין המים יורדים.
נמצא, אומר המלבי"ם, שירידת המים באה מסיבה חיצונית ולא מטבעם. ואם הסיבה היא רק האוויר המרחף על פני המים, במקום שנכרתו המים מחויב שיתייצבו הנוזלים כמו נד. כלומר, אם הקדוש ברוך הוא מפנה את האוויר מאותו מקום שבו המים זורמים - אין אוויר, ואין שום מניעה שהמים יעלו למעלה, כאילו שמת מים בחלל שהם מרחפים. וכפי שרואים בניסוי שמוציאים את האוויר על ידי משאבה ויוצרים ואקום, והמים עומדים. ואם שם אתה רואה מים עומדים - מה תתפלא שיעמדו מפני אדון כל הארץ?
ועוד מביא המלבי"ם ראיה מן הכתוב עצמו נגד דעת הרלב"ג: הכתוב ביאר שלא ברוח עצר בעד המים, שאילו כן היו מתפשטים לצד הרוחב אל אדם העיר אשר מצד צרתן. שכן רוח חזקה הדוחפת את המים - מדוע תעמידם בלבד? היא אמורה לדחוף אותם, והם היו שוטפים לצד צרתן. ואתה רואה שלא כך קרה, אלא עמדו נד ולא שטפו לצדדים - ללמדך שהיה זה בדרך נס. וגם לא בגשם עב ספירי, שהרי אילו היה סמוך לרגלי הכהנים היו הכהנים מרגישים בו ולא היו יכולים לעמוד שם, ובפועל אתה רואה שעמדו. ומסיים המלבי"ם: "אל תתחכם יותר למה תשומם".
פרק ג' מתאר את פתיחת שערי הארץ. יהושע משכים והעם נגררים אחריו, והוא מסיט את מבטם ממנו אל ארון ברית ה' ההולך בראש - שמעתה התורה, ולא ענני הכבוד, תנחה את דרכם. הארון מתרחק אלפיים אמה כדי שכולם יראוהו וידעו את הדרך, ולא כמסע הכיבוש שבימי משה שהיה מהלך שלושה ימים. יהושע מכין את העם בקדושה, וה' מודיעו שהנפלאות ייעשו בכוח הארון, אדון כל הארץ, שבכוחו לשדד את מערכות הטבע. שנים עשר נציגים עומדים כעדים על הנס שאירע ברגע נגיעת רגלי הכהנים במים: המים העליונים עולים ונערמים נד אחד והתחתונים תמים ונכרתים, והעם עובר בחרבה גמורה. בתוך הירדן מקבלים ישראל עליהם אחריות אף על הנסתרות, וקונים זכות עצמית. ובנספח למד אותנו המלבי"ם יסוד גדול: "אין חדש תחת השמש" נאמר על בריאת יש מאין בלבד, אבל שינוי טבעו של דבר קיים - זה נס, וזה ה' עושה בכל עת שיש בו צורך.