פרק ב' בספר יהושע הוא פרק שילוח המרגלים, והוא הנקרא כהפטרת פרשת שלח לך, שכן שם הפרשה עוסקת בשילוח מרגלים וכאן פרשייתנו עוסקת בשילוח מרגלים. אלא שכאן מדובר בשליחות שהצליחה, ולא בשליחות שהמיטה אסון. נלך בעקבות המלבי"ם ונראה כיצד כל פרט ופרט בפסוק הראשון מבדיל בין מרגלי משה למרגלי יהושע, ומתוך כך נבין את סוד ההצלחה.
כבר בפרק הקודם עמדנו על הקושי. לפי סדר הכתובים משתמע שיהושע שולח מרגלים אחרי שכבר ציווה "הכינו לכם צידה" ואמר שבעוד שלושה ימים עוברים את הירדן. והרי חשבון הזמנים אינו מסתדר: מהלך יום עד יריחו, שם הם שוהים, אחר כך שלושה ימים בהר, אחר כך חזרה אל יהושע, ורק למחרת נוסעים - יוצאים לפחות חמישה ימים. רש"י, הרלב"ג ושאר המפרשים נדחקו בזה.
המלבי"ם מיישב: סדר הדברים אינו כסדר הכתוב. בתחילה, לפני שהקדוש ברוך הוא דיבר עם יהושע, סבר יהושע שכל המהלך ייעשה בדרך הטבע וההשתדלות בלבד. לכן התארגן עם בני גד ובני ראובן, ולכן שלח מרגלים - כדי לבנות תשתית ארצית וטבעית לכיבוש הארץ. אבל לאחר מכן, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "אהיה עמך", אמר יהושע: אין ממתינים למרגלים ואין ממתינים לדיווח, בתוך שלושה ימים אנחנו נוסעים קדימה. נמצא שהמרגלים יצאו כמה ימים קודם לכן, ויהושע פשוט החליט לא להמתין להם. בזה נמלטנו מכל הקושי בחשבון שלושת הימים.
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה.
הקושי גדול, והמפרשים כבר עמדו עליו: יהושע הוא בוגר המדבר. ארבעים שנה ישבו במדבר בעקבות חטא המרגלים, וזה לא קרה מזמן. איך הוא בא וממחזר שוב את החטא הקדום? והרי עיקר החטא היה שהקדוש ברוך הוא אמר להם שהארץ טובה, ואף על פי כן אמרו "נשלחה אנשים לפנינו" - לא סמכו על ההבטחה האלוקית. ועוד: מה גרם לכישלון מרגלי משה, ומה גרם להצלחת מרגלי יהושע, שמילאו את שליחותם כראוי?
המלבי"ם מונה כאן חמישה הבדלים. הראשון: מי יזם. אצל משה נאמר "ותקרבון אליי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו" - הדרישה עלתה מלמטה, מן העם. ולכן, כשחזרו, הוציאו דיבה והעם סמך עליהם: אנחנו שלחנו אתכם. ולכן גם חזרו ודיווחו לעם. וכי יעלה על הדעת שרמטכ"ל שיצא לרגל יעלה לתקשורת לדווח לעם מה ראה בסוריה או באיראן? יש לך ממונים, יש רמטכ"ל, יש ראש ממשלה - אליהם תיגש. אלא שהם ראו עצמם מחויבים לעם, שהרי משה מינה אותם רק בלית ברירה, כי אילו היה מסרב היו אומרים: מה יש לו להסתיר, ממה הוא מפחד, כנראה הארץ אינה טובה. כאן, לעומת זאת, יהושע שולח מדעת עצמו, ובפשטות העם כלל לא ידע מן השליחות. המרגלים באים אך ורק אל יהושע ומדווחים רק לו.
ההבדל השני: מקום השילוח. משה שלח ממדבר פארן, כשהם עוד רחוקים מן הארץ ומסופקים אם הארץ טובה ואם ניתן לכובשה. יהושע שולח מן השיטים, ממש בגבול הארץ. מי שמסופק אם כדאי להיכנס אינו מגיע עד הדלת; הוא בודק מרחוק אם כדאי ללכת. יהושע אומר: אני נכנס בכל מצב, השאלה היחידה היא מהיכן.
ההבדל השלישי: משה שלח שנים עשר אנשים תרים; יהושע שלח שני אנשים מרגלים.
המלבי"ם, וכן ביאר בפרשת מקץ ובפרשת שלח, מבחין בין הלשונות. "תר" בא לבדוק האם הארץ טובה והאם אנשיה גיבורים. "מרגל" מבקש את ערוות הארץ - את מקום התורפה, המקום שממנו נוח לכבוש.
מכאן, אומר המלבי"ם, נובע ההבדל במספר השליחים. אם שולחים תרים לראות אם הארץ טובה, זו שאלה של כדאיות, של נדל"ן. במקרה כזה כל שבט שולח נשיא משלו: אדוני, אני סומך רק עליך, אתה משלנו, אתה תשמור על האינטרסים שלנו. לא יסמכו על אנשים פחותים, ולא יסמוך שבט על שליחו של שבט אחר, אלא כל אחד ישלח מי שיבדוק אם הארץ מתאימה לפי עיסוקו - עובד אדמה, רועה צאן, סוחר, לחוף ימים ישכון. משה שלח "לתור", לראות את טיב הארץ ואת אנשיה, כדרישת העם, ולכן שלח נשיא מכל שבט, ומכאן יצא המכשול הגדול.
לא כן בשליחות של "לרגל". שם כבר החלטנו לכבוש, אין ספקות ולבטים, ואיננו מסתפקים אם טוב או לא טוב. אנחנו רוצים לדעת רק דבר אחד: מהיכן כדאי לתקוף. לכך אין צורך בשנים עשר איש ואין כאן אינטרסים כלכליים של שום שבט. די בשני אנשים שיסיירו ויאמרו: שם החומות אינן עבות, שם אין שמירה, שם אין צבא. שליחות כזאת שולח שר הצבא הרוצה לדעת מאיזה מקום לבוא ולהילחם, ודי בה באנשים פשוטים.
לפי זה מתפרש כל הפסוק: "שניים" - ולא יותר; "אנשים" - מן ההמון ולא נשיאים; "מרגלים" - ולא תרים, שאינם באים להסתפק אם הארץ טובה אלא לדעת מהיכן לכבוש. כל זה הבטיח שלא יהיה מקום להוצאת דיבת הארץ, שהרי כלל לא באו לבדוק את טיבה. ההבדל הרביעי: "חרש" - בסתר, מבלי שאיש יידע, בשונה משליחות משה שהייתה בפרסום גדול ובאה מחמת העם. וההבדל החמישי הוא בתוכן הציווי: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" - ראו מאיזה אזור קל לכבוש ומהיכן נוכל להיכנס פנימה.
על פי כוונה זו הם מגיעים לבית אישה זונה, ובזה הייתה תחבולה כפולה, אומר המלבי"ם. ראשית, כדי שלא יכירו שהם מבני ישראל: ידוע היה ליושבי כנען שישראל שונאי זימה, ולא יעלה על דעתם שמרגלי ישראל יתגודדו במקום מטונף ופגום כזה.
שנית, בעצם האישה. הכתוב מדגיש "ושמה רחב", ואמרו חז"ל שרחב בשמה זינתה, ומי שהיה אומר "רחב רחב" מיד נקרי - והגמרא מעמידה ביודעה ומכירה. כל זה בא לומר עד כמה הייתה מפורסמת בזנותה, וכל שועי עולם היו אצלה: האנשים החשובים, שרי הצבא, המלכים. ממילא היא יודעת בדיוק מה מתרחש בארץ, וביתה הוא מקור האינפורמציה הטוב ביותר.
ועוד: "זונה" גם מלשון מזונות, ושני הדברים אמת. היא הייתה מוכרת מזונות, וכבר כתוב בספרים שבזמנם הדברים הלכו יחד - אישה שהחזיקה פונדק סיפקה את כל השירותים. נמצא שגם מי שבא רק לקנות מזונות מדבר שם: שמעת מה קורה, אני עכשיו הגעתי מהעיר ההיא, הייתי שם וראיתי. אין מבזקי חדשות, המידע עובר מפה לאוזן, "רב סרן שמועתי". והאישה המוכרת היא ששומעת מכל אחד את הכול ותוכל לתת להם בדיוק את המידע שהם צריכים. ו"וישכבו שמה" - לשון שינה, כפי שנראה בהמשך.
הרד"ק מדייק ב"שניים אנשים" - אנשים טובים, שכן הביטוי "אנשים" מורה על בעלי מעלה, כמו "כולם אנשים". לא כאותם ששלח משה. ו"חרש לאמור" - הזהיר אותם ללכת בשתיקה, כאנשים חרשים, כמו "ויתחרשו כל הלילה", והתרגום אומר "ברז", כלומר בסוד ובסתר.
ולמה בסתר? ראשית, שלא יידע העם ששולחים מרגלים, שלא יטיל מורך בלבם. הם זוכרים היטב מה עוללו המרגלים הראשונים, ויחששו שמא גם עתה ייגזרו עוד ארבעים שנה במדבר. ושנית, אם יהושע שולח מרגלים, יש מקום לחשוב שאינו בטוח בכיבוש, וממילא ייפול לב העם. ולמה בכל זאת שלח? אומר הרד"ק: משום שידע שיצליחו בשליחותם, ואדרבה, עוד יבשרו בשורות טובות שיחזקו את העם ולא יחלישוהו כמרגלים הקודמים.
יש מפרשים "חרש" כפשוטו - עשו עצמכם כחרשים. שהרי אדם הולך, מישהו פונה אליו בדיבור, ומיד מזהה שאינו מקומי לפי המבטא. גם באותה שפה עצמה, האקצנט מסגיר: זה ערבי סורי, זה לבנוני, זה מצרי, זה פלסטיני. מה עושים במצב כזה? שותקים. עושים עצמם כחרש אילם, מסתפקים בתנועות ידיים, ואז אין חשש שיזהו מי אתה ומאיין באת.
עוד מביא הרד"ק מן המדרש: "חרש" כמו חרס. שכן מילים רבות בלשון הקודש נכתבות בשי"ן שמאלית במקום בסמ"ך. אנחנו כותבים "אירוסין" בסמ"ך, ובתורה "אשה תארש" בשי"ן. "כעס" אנו כותבים בסמ"ך, ובאיוב הוא בשי"ן. "פסע" - "כפסע ביני ובין המוות" - ואנו כותבים פסיעות בסמ"ך. וכן "יספוק", "סיד" ועוד. לפי זה "חרש" הוא כלי חרס: אמר להם קחו קדרות ושאו אותן עליכם, כדי שייראו כקדרים. אדם הולך בטל - חושדים בו; אדם נושא קדרות על גבו - אומרים הנה סוחר, יש לו עיסוק, ואיש אינו חושד שבא לרגל. ויש שאמרו שכלי נגרות היו בידם, מלשון "מעשה חרש אבן", ויש שאמרו כלי אבן, ויש כפשוטו שעשו עצמם כחרשים ומתוך כך עמדו על נסתרותיהם.
למה דווקא מוכרי כלי חרס? יש דין מיוחד בכלי חרס השונה מכל הכלים. כלי מתכת נטמא במגע - נגע בו שרץ, נטמא. כלי חרס אינו נטמא מגבו כלל, גם אם נגע בו שרץ מבחוץ. ולכן כלי חרס שצמיד פתיל עליו, מכוסה ואטום, אפילו באוהל המת - מה שבתוכו נמצא כמו תחת מטרייה אווירית, והטומאה מבחוץ אינה נכנסת. אבל מתוכו הוא נטמא אפילו בלא מגע: הכניס שרץ לאוויר הכלי בלי שנגע, או שזב הכניס אצבעו לאווירו - נטמא.
מה הטעם? בכל כלי יש חשיבות מצד חומרו. ברזל הוא דבר בעל ערך, ואף לאחר שיתיכוהו אפשר לעשות ממנו כלי חדש; וכן עץ. אבל חרס - אין שום ערך לחומר שממנו הוא עשוי. חול יש בלי סוף, צא החוצה ואסוף לך חול והנה עוד חרס. כל חשיבותו של כלי חרס אינה אלא מזה שעשאוהו כלי קיבול. לכן הנוגע בו מבחוץ אינו מטמאו, שאין בו חשיבות מצד חומרו; אבל המכניס לאווירו - השתמש בכלי הקיבול שלו, נתן לו חשיבות, ולכן נטמא.
אומר בעל חידושי הרי"ם: זה סוד הצלחתם. הם עשו עצמם ככלי חרס - כמי שאין לו שום חשיבות מצד עצמו אלא רק מצד היותו כלי קיבול. הם היו כלי קיבול לציווי של יהושע, ולא ביטאו דעה עצמית כלל. בשונה מן המרגלים הראשונים, שכל אחד היה "מאן דאמר", כל אחד לקח את האינפורמציה ונתן לה פרשנות משלו - האם נוכל לכובשה, האם יכול הקדוש ברוך הוא להוציא כליו משם - ולקחו על עצמם דבר שאיש לא ציווה אותם.
חז"ל אומרים שהמרגלים היו כלב ופנחס, ולמה דווקא הם? מפני שהיו מומחים לסילוק כשפים, מנסיון העבר. שהרי לגויים היו כישופים כדי למנוע את כיבוש הארץ, וכפי שנראה בהמשך העמידו בכשפים חומות סביב יריחו. ולפי זה "חרש" מבטא את הכוח לבטל כשפים, כלשון הכתוב "שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש" - "חרשים" הם המבינים בכשפים ויודעים לבטלם.
ומדרש תנחומא אומר: אין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח מצווה המשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונתנו נפשם להצליח כאותם שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, ואלו הם פנחס וכלב, שהלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם.
ולכאורה, מדוע המדרש מתפעל כל כך? הרי היו רבים שעשו שליחות והצליחו בה. אלא שכאן מדובר בכלב ובפנחס - תלמידיו של משה רבנו, בני אותו מחזור של יהושע. כמה אנשים אנו מכירים שגדלו יחד עם המנהיג, היו חבריו לספסל הלימודים, ואולי אף גדולים ממנו בחוכמה ובתורה, ובכל זאת מתבטלים אליו התבטלות גמורה, מקבלים מלכותו עליהם, הולכים בשליחותו ועושים את המקסימום כדי שיצליח? זה דבר שאינו פשוט כלל. יהושע היה להם כחבר, ופתאום הוא המנהיג שלהם, והם מקבלים מרותו בצורה מוחלטת - ובזה נשתבחו ביותר בדברי חז"ל.
וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ.
מניין הבינו שאלה מרגלים? אומר המלבי"ם, משלושה טעמים הרמוזים בפסוק. ראשית, "אנשים באו" - יריחו סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ובכל זאת הגיעו הנה אנשים. שנית, "באו הנה" - יש סוחרים העוברים דרך העיר ומגמתם להגיע לעיר אחרת, ואלו דרכם ללון בשער העיר ולהמשיך בדרכם. אלו לא לנו בשער כסוחרים אלא נכנסו פנימה, סימן שיש להם מגמה ביריחו עצמה. שלישית, "הלילה" - לעולם ייצא אדם בכי טוב ויבוא בכי טוב, כלומר בשעות אור, ואין דרכם של אנשים ללכת בדרכים בלילה. הבאים בלילה באים כדי להסתיר את ביאתם.
וכאן מופיע ביטוי שלישי של ריגול: "לחפור". המלבי"ם מבחין בין החופר לתר ולמרגל: החופר מעמיק במקום אחד. וזהו גם השימוש בלשוננו היום - "תפסיק לחפור לי", אדם ששואל שוב ושוב על אותה נקודה ומנדנד על אותו עניין. האנשים הללו אינם עורכים סיור כללי; הם באים לדעת את הפנימיות, לגלות את הנסתרות, לחפור בעומק במקום אחד כדי להבין היטב מהו הלך הרוח אצל יושבי יריחו.
ושימו לב: הם אינם אומרים "אנשים באו לרחב", אף שהמידע היה בידם, אלא "באו הנה" סתם. בדרך צחות אפשר לומר שלא רצו להזכיר שמה, שהרי האומר "רחב רחב" מיד נקרי לגודל יופיה. ובפשטות: רחב הייתה מקושרת מאוד, כל שועי עולם אצלה, וחששו שאם יסתבכו עמה הדבר יזיק להם. לכן אמרו באופן כללי: באו הנה, ואתה המלך כבר תבדוק אצל מי ותטפל בעניין.
ומניין ידעו בכלל שהגיעו אנשים, ושהם מבני ישראל? ראשית, אצטגנינים היו, ועל פי מהלכי הכוכבים ידעו נסתרות. ועוד, בקיאים היו בכשפים. וחוץ מזה כתוב שראו את פניהם מאירות בקדושה, ומזה הבינו שאלו מן העם הקדוש, מבני ישראל.
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר, הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ, כִּי לַחְפֹּר אֶת כׇּל הָאָרֶץ בָּאוּ.
כל הקורא שם לב לכפילות: "הבאים אלייך" ו"אשר באו לביתך". מסביר המלבי"ם: "הבאים אלייך" - אפילו יאמרו לך שבאו אלייך, ולרחב הרי הייתה קבלת קהל, ויש להם במה להסתיר את מגמת הריגול - תדעי שלא כן הוא. לא אלייך באו לשם עבירה, אלא "לביתך באו", כי מן הבית שלך אפשר לדעת מה מתרחש בכל הארץ. לבית הזה מגיעים הכול, אלו לצרוך מזונות ואלו לשאר השירותים, וכולם מדברים ומגלים את הלך הרוח האמיתי. לכן דווקא לשם באו, והמטרה "לחפור את כל הארץ".
ואומרים בדרך צחות: הגמרא בגיטין אומרת שאין קניין לגוי בארץ ישראל לעשות בה שוחות ובורות שיחין ומערות; אין לו קניין להתחיל לחפור בארץ, שאין הארץ שלו, ורק לישראל הדבר מותר. וזהו "כי לחפור את כל הארץ באו" - הם מרגישים שהארץ שלהם ולהם מותר לחפור. אם הם באים אפילו לחפור, שאין זה אלא לישראל שיש להם בעלות על הארץ, תדעי שאלו ישראל ומגמתם לכבוש כאן את הארץ.
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ, וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה.
שלוש קושיות בפסוק. ההסתרה מופיעה פעמיים - כאן "ותצפנו", ובפסוק ו' "ותטמנם". מה ההבדל בין צפינה להטמנה? ולמה בתחילה לשון יחיד "ותצפנו" ואחר כך לשון רבים "ותטמנם"?
מסביר המלבי"ם: "צפון" הוא דבר העומד במקום שאין רואים אותו, אך אינו בהכרח מכוסה. והשורש הוא מלשון "צפה", כדרך השורשים המשמשים לדבר והיפוכו - כמו להשריש ולשרש, שזה מכה שורש וזה עוקר מן השורש, וכמו "לעג וקלס" שהוא ביזיון לעומת "להלל לעלה ולקלס" שהוא שבח. הצופה עומד במקום שממנו רואים למרחוק, והצפון עומד במקום שאין צופים בו. אבל אינו מוחבא ואינו מכוסה. "טמון", לעומת זאת, נמצא במקום שכיסינו אותו; ולכן מדברים על הטמנה בשבת, שהיא נתינת כיסוי על הדבר.
כאשר שלח המלך את אנשיו לא היה לרחב פנאי להטמין אותם. הדבר הראשון שיכלה לעשות הוא להצפין: אתה לכאן ואתה תעמוד שם. ומה הרוויחה בכך? ראשית, שאינם עומדים יחד; ידוע שהגיעו שני אנשים, ואם ייראו יחדיו מיד יאמרו הנה הם, ואילו כשהם מופרדים אין חושדים בהם מיד. ושנית, שאם ייתפס האחד יימלט השני. לכן נאמר "ותצפנו" בלשון יחיד - את כל אחד הצפינה בפינה אחרת.
אלא שמיד חששה: אם יעשו כאן חיפוש קל יגלו אותם, שהרי אינם טמונים אלא צפונים בלבד. לכן התחכמה, סופקת כפיה ואומרת: כן, בוודאי, היו כאן מרגלים וכבר יצאו וברחו. כל מגמתה לעורר אותם לעזוב מיד את המקום, ואז יהיה לה פנאי להטמינם כראוי.
והיא מוסיפה ראיות. "כן באו אליי האנשים" - כדבריכם. ומיד כשבאו התחילו לחקור, כדרך המרגלים השואלים שאלות. "ולא ידעתי מאין המה" - זו ראיה שנייה. אדם מוכר הבא וחוקר על ענייני הארץ, זהו דבר מקרי וטבעי; אבל נוכרי שאיש אינו יודע מניין בא, ומתחיל לחקור על ענייני הארץ, מיד מדליק נורות אדומות: מה עניינו כאן? ועוד: לא גילו את שם מקומם ולא הגידו מאין המה, באו בחשאי - וכל זה מוכיח שהם מרגלים.
ויש עוד הסבר ללשון היחיד "ותצפנו", וכן מביא רש"י מן המדרש: שלא הייתה צריכה להצפין אלא את כלב בלבד, מפני שפנחס מלאך היה ולא היה זקוק להצפנה - פנחס הוא אליהו.
וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ, לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים, רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם.
כאן מוסיפה רחב עוד שלוש ראיות. השלישית: "ויהי השער לסגור והאנשים יצאו" - נמלטו במהירות בדיוק לפני נעילת השער, סימן שהם מרגלים המפחדים שייתפסו. הרביעית: "בחושך" - יצאו בחושך בלי נרות ובלי אבוקות, סימן שיש להם עניין להסתיר את בריחתם. החמישית: "לא ידעתי אנה הלכו" - כשם שהעלימו מאין באו, כך העלימו לאן הם הולכים. כל אלו סימנים מובהקים. ולכן היא אומרת: רדפו מהר אחריהם, שכל הראיות מוכיחות את דבריי. ו"כי תשיגום" - אל תתמהמהו ואל תתחילו לחפש כאן, שהזמן יאבד ותפסידו אותם; מהרו ורדפו, ואם לא תתעצלו עוד תשיגום.
וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג.
לאחר שבחוכמתה שילחה את המחפשים, יש לה פנאי להטמין אותם ממש. וזאת עשתה מפני שחששה שכשלא ימצאו, יחזרו לכאן שוב - כדרך שנוהגים, או כדי לדלות פרטים נוספים, או כדי לחקור אותה אולי היא יודעת משהו והסתירה. וההטמנה היא כיסוי בדבר מה, וכאן כיסתה אותם בפשתי העץ הערוכות והמסודרות שם, כדי שאיש לא ירגיש שמישהו טמון תחתיהן.
ולמה דווקא בפשתי העץ? כתוב שלפשתן יש סגולה שהוא עומד בפני כשפים ומהווה מיסוך בפניהם. ידעה רחב שברגע שהם מכוסים בפשתן, אין בכוח הכשפים לגלותם. ומטעם זה תכריכי המת עשויים פשתן, כדי שכוחות הטומאה לא יידבקו במת ולא תהיה רשות למשטין לקטרג. וכן הכהן הגדול השתמש בבגדי פשתן, שנועדו להגן עליו מן המסטינים והמקטרגים.
ומה הטעם שהפשתן מוגן מפני כוחות הטומאה? מפני שכל הצמחים גדלים מכוח שבעת כוכבי הלכת, והפשתן גדל מכוח שישה מהם בלבד, ומאדים - הכוח הממונה על הפורענות בעולם - אינו שולט בו. וזה רמוז בשמו: בגדי "שש", שרק שישה כוחות שולטים בו. וכן "כותונת בד" - בד הוא הפשתן, ו"בד" בגימטרייה שש. ממילא לא יכלו לזהות בכשפים את המקום שבו הוחבאו.
וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת, וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם.
יש כאן כפילות - "רדפו אחריהם" ו"כאשר יצאו הרודפים אחריהם" - ואף לא נאמר מי סגר את השער. אומר המלבי"ם: "והאנשים רדפו" כפי שסברו שעוד יוכלו להשיגם, ורדפו דרך הירדן, שכן חשבו שאם משם באו לשם יברחו, ולכן רדפו "על המעברות", מקום מעבר הירדן. ו"והשער סגרו אחריהם" - כאילו כתוב שסגרו את השער אחריהם, כמו "והדלת סגר אחריו": הרודפים יצאו וסגרו את השער מאחוריהם.
ולמה? כי אם לא יסגרו, ייתכן שמיד לאחר צאתם יצאו גם המרגלים המסתתרים בסמוך. לכן דאגו לנעול את השער, להבטיח שאם המרגלים בפנים - הרי הם ננעלו כאן ולא יוכלו לצאת, וכשנחזור עוד נמצאם. הם רק לא לקחו בחשבון שלרחב יש "מעלית" בבית דרך החלון.
וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג.
"והיא עלתה עליהם" - אומר המלבי"ם, כפשוטו. אין הכוונה רק שעלתה אל הגג, שהרי כבר נאמר "על הגג", אלא שעלתה עליהם ממש, על הפשתים שכיסו אותם, כדי להסירם מעליהם.
וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים, יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.
שואל המלבי"ם: "נפלה אימתכם", "נמוגו", ואחר כך "ונשמע וימס לבבנו" - כל אלו לשונות כפולים, ולמה חוזר הנביא על אותו עניין בכמה ביטויים? אלא שהיא פותחת בכלל: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ", ועתה מפרטת מהיכן נובעת ידיעתה.
הראשון: "נפלה אימתכם עלינו". הגדרת "אימה", בשונה משאר לשונות הפחד, היא שהאדם מצייר בנפשו את רוממות העצם המאיים ואת עיזוזו. אימה היא במידה רבה יראת כבוד ויראת רוממות, ולאו דווקא פחד מנזק. השני: "נמוגו כל יושבי הארץ" - זהו ביטוי של פחד מפני חשש לנזק, נמסים מפחד מה ייעשה להם, שהרי רואים איך אתם ממגרים את כל האומות סביב ואיזו עוצמה יש לכם.
כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם.
כאן היא נותנת ביאור לשני הדברים כסדרם. כנגד "נפלה אימתכם" - שהיא יראת הרוממות - היא אומרת "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם". ייבוש ים סוף אינו דבר שאני צריכה לפחד ממנו לעצמי; הוא מראה את גדולתכם ורוממותכם, וזו יראת הרוממות. וכנגד "נמוגו כל יושבי הארץ", שהוא פחד מפני מה שיקרה לנו ויראת העונש, היא אומרת "ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר החרמתם אותם" - לא הותרתם כל נשמה, ויש לנו מקום גדול לחשוש שזה יהיה גם גורלנו.
וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.
אומר המלבי"ם: כאשר עולה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות, איזה צבא אדיר ההולך וכובש מדינות, בתחילה כששומעים את שמו מתמלאים פחד ויראים ממנו. אבל כאשר הוא מתקרב אל גבול ארצך, שם דווקא מתחילים האנשים להתארגן: איננו הולכים כצאן לטבח, אנחנו נילחם. וכי מה הסיכויים? מה זה משנה - בין כה אני הולך למות, אז נילחם, אולי נצליח. וכאן, אף שאתם עומדים כבר על הגבול, "לא קמה עוד רוח באיש מפניכם".
וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כׇּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.
"המוצאות אותם" - דברים טבעיים והגיוניים שאירעו להם. טבעי והגיוני הוא שאנשים המסתובבים בארץ זרה ומגיעים בשעת לילה מעוררים חשד, ומיד מתחילים לחפש אחריהם. כל אלו "מוצאות", כי הדברים כאן קרו בדרך הטבע.
וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כׇּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.
מניין הם יודעים ש"נתן ה' בידנו את כל הארץ"? מן הדרך הניסית שבה הצילם ה' בשליחות זו. ומניין ש"נמוגו כל יושבי הארץ"? ראשית, מן הפחד הנורא שאחז את מלך יריחו, שמיד החל לחפש ושלח רודפים אחרי המרגלים שנכנסו. ושנית, מן המידע שמסרה להם רחב, שסיפרה עד כמה לא נותרה רוח באיש ועד כמה כולם אחוזי בהלה.
ובפסוק זה רואים בבירור את ההבדל שדיברנו בו. מרגלי משה לא ראו עצמם שלוחי משה אלא שלוחי העם, שהרי הדרישה באה מן העם - "נשלחה אנשים לפנינו וירגלו לנו את הארץ", "ויתורו לנו את ארץ כנען" - ומשה אמר: אני לא רציתי, אתם רציתם. לכן בשובם נאמר "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ". וזה עצמו חלק מן ההוכחה שמגמתם הייתה רעה: אילו הייתה מגמה טובה, היית מוסר את הדברים למשה בלבד. אבל אתה מנסה לעורר רעש בעם, ליצור תסיסה ותגובות - ולכן היה עונשם נורא כל כך. כאן, לעומת זאת, "ויאמרו אל יהושע": הם חוזרים ומוסרים את המסר למנהיג ששלחם, ואל העם אינם פונים כלל, וזה גם כן סוד ההצלחה של השליחות הזאת.
כאן סיימנו את הפרק, ואוסיף נספח מדברים שהבאתי במשנת הגלגולים על הקשר שבין יוסף ליהושע. בספר גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו כותב בשם רבי חיים ויטאל שיהושע היה גלגולו של יוסף, ולא רק שהיה מזרעו. ורחב הייתה גלגולה של אשת פוטיפר. יוסף לא התפתה לאשת פוטיפר והתגבר על יצרו, וכעת הוא מקבל אותה בהיתר: יהושע נושא את רחב, שהיא אשת פוטיפר. ויהושע מאורו היה בבחינת ירח - פני יהושע כפני לבנה - ולכן נשא אישה מיריחו, הקשורה לעניין הירח. ואומר החיד"א שלפי זה נבין את ברכת יעקב ליוסף "משם רועה אבן ישראל": שעתיד הוא להיות רועה ומנהיג את ישראל, בגלגולו כיהושע.
ובואו נראה את ההקבלות, שכן בכל גלגול מוצאים דמיון בין הנפש המגולגלת לבין האדם המקורי. שש זוגות היו ששנותיהם שוות - רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע - ושניהם חיו מאה ועשר שנים. על שניהם נאמר שהרבנות קברה אותם: וימת יוסף וכל אחיו, והרי יוסף קטן שבשבטים ולמה מת קודם כולם? מפני שהרבנות מקברת את בעליה ואבק מלכות קשה. וכן יהושע היה קטן שבהם, ונאמר "כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" - מאותה סיבה.
על שניהם כתוב שלא התגאו בשררתם. "הוא הושע בן נון" - יכול שתזחה דעתו עליו משנכנס לגדולה, תלמוד לומר "הוא": הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה, אף שנתמנה פרנס על הציבור נשאר יהושע בצדקו. וכן ביוסף: "ויוסף היה במצרים" - וכי אין אנו יודעים שהיה במצרים? אלא הוא יוסף עד שלא נכנס לגדולה והוא יוסף משנכנס לגדולה, אף שנתמנה מלך נשאר יוסף בצדקו.
שניהם עלו לגדולה באופן פלאי, נגד כל הסתברות. מי היה מאמין שעבד שבא מחוץ למצרים יהיה מלך מצרים שמונים שנה? וכן יהושע היה האדם האחרון שחשבו שיהפוך למנהיג, ועד שכשראו את מנהיגותו אמרו "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה", והיו שקראו לו כסיל: זה יהושע, מסדר הספסלים בבית המדרש, יהיה מנהיג לנו?
בשניהם נאמרו חוכמה ורוח: "ויהושע בן נון מלא רוח חוכמה", ואצל יוסף "אין נבון וחכם כמוך". וכן רוח: ביוסף "אשר רוח אלוקים בו", וביהושע "אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". ולשניהם הצלחה פלאית: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח", וביהושע "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". ואצל יהושע ההצלחה הייתה אף יתרה משל משה, שכנגד משה קמו מורדים ואילו כנגד יהושע לא קם איש. ודבר פלא: דווקא בפסוקי הצלחת יוסף רמוז יהושע בדילוגי אותיות - "וירא אדוניו כי ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו": מן הי' של "אדוניו", בדילוג חמש אותיות, ה' של השם, ו' של "איתו", ש' של "אשר", ע' של "עושה" - יהושע.
שניהם נקראו נער: "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער את בני בלהה", וביהושע "ומשרתו יהושע בן נון נער". ולשניהם נוספה אות בשמם: "עדות ביהוסף שמו", והושע נקרא יהושע.
משה מברך את יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", והכול שואלים: ומה עם כלב, למה אותו לא בירך? בדרשות לפרשיות הבאנו בזה כמה הסברים, אך לפי דרכנו עתה אפשר לומר שמשה ידע שיהושע גלגול יוסף, ויוסף הרי הוציא את דיבת אחיו רעה. וכאן הסכנה: תמיד יש חשש שנפש המגולגל תחזור לאותם דברים שקלקלה בהם. מי שהוציא דיבת אחיו רעה חשוד להוציא דיבת הארץ רעה, ולכן דווקא אותו בירך - שזהו התיקון שלו שלא ייכשל בעניין זה.
אצל שניהם ראינו קנאות. יוסף, מתוך שקינא קנאת ה', היה מספר לאביו את חטאי אחיו כדי שיוכיחם; ויהושע קינא לכבוד משה - "אדוני משה כלאם". ואגב, הרמ"ע מפאנו כותב ששמאי הזקן היה מגלגול יהושע בן נון, וגם בשמאי ראינו קנאות והקפדה. ועוד: ביהושע נשתכחו שלושת אלפים הלכות בימי אבלו של משה, ובשמאי נאמר שלא נפסקה הלכה כמותו - אצל שניהם רואים שאינם אליבא דהלכתא.
עוד: אחי יוסף קינאו בו - "ויקנאו בו אחיו"; וביהושע קינאו כשראו שנעשה מנהיג, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה. ויש קריעה כנגד קריעה: יוסף גרם לשבטים לקרוע - "ויקרעו שמלותם", ובא בן בנו ונפרע לו - "ויקרע יהושע שמלותיו". יוסף עצמו שילם את המחיר בהתגלגלו ביהושע, ורמז לדבר: "ויקרעו" בגימטרייה יהושע. וכן באויבים: יוסף היה שטנו של עשיו, וממשיכו יהושע נלחם בעמלק - "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק".
ועוד מקבילה: ברית מילה. יוסף מל את מצרים - "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", ואמר רבי אבא כפאן למול, וטבעי הדבר שהרי מידתו של יוסף יסוד. וכשנכנסו ישראל לארץ, יהושע מל אותם: "ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות" - גם הוא מל את הכלל, כי מקורו מיוסף מן היסוד.
שניהם קיבלו תורה משם. על יוסף נאמר "בן זקונים הוא לו", ומפרשים שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו. ויהושע קיבל את כל תורת משה, ומשה הרי הוא גלגולו של שם, נמצא שגם יהושע קיבל מתורת שם. ולשניהם קשר לארץ ישראל: יוסף הודה בארצו - "כי גנוב גונבתי מארץ העברים" - ולכן זכה להיקבר בארצו, "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם"; ובגלגולו כיהושע זכה להנחיל את הארץ. ולשניהם קשר עם מרגלים: יוסף חשד באחיו שהם מרגלים, ויהושע נשלח לרגל על ידי משה ואחר כך שולח בעצמו מרגלים.
ולשניהם קשר לדג. יוסף נתברך "וידגו לרוב בקרב הארץ", ואמרו: מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ויהושע - בן נון, ונון הוא דג. ועוד: יוסף חלם שהשמש והירח משתחווים לו, ובאופן סמלי מתאר הדבר את האחים והאב ומי שגידלתו כאמו; אבל היכן התקיים בפועל? בזמנו של יהושע - "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" - השתחוו לו ועשו את רצונו. מה שראה יוסף התגשם בגלגולו כיהושע.
שניהם נמשלו לשור. התרגום הירושלמי מפרש "וברצונם עקרו שור" שנאמר בשמעון ולוי - שמכרו את יוסף שנמשל לשור. ובילקוט שמעוני נדרש "בכור שורו הדר לו... בהם עמים ינגח" על יהושע, שנמשל בכוחו לשור המנגח בקרניו את העמים בכיבוש הארץ. ומעניין ש"שור" בגימטרייה תק"ו, כמניין "עלינו לשבח", ויהושע הוא שחיבר את "עלינו לשבח" וחתם בו את שמו.
ועל שניהם נאמר שקרעו את הים. בקריעת ים סוף נאמר "הים ראה וינוס" - מה ראה? "ויעזוב בגדו בידה וינס החוצה", נמצא שקריעת ים סוף בזכות יוסף. וקריעת הירדן הייתה בימי יהושע. והקשר נפלא בפסוק עצמו: "הים ראה וינוס" - זה יוסף; "הירדן ייסוב לאחור" - זה הוא עצמו בבואו בגלגול כיהושע. כל הפסוק מדבר באותה דמות.
ורחב הזונה, כאמור, גלגול אשת פוטיפר. בזה מובן למה הייתה זונה: נמשכה אחר גלגולה הקודם, שניסתה לפתות את יוסף לדבר עבירה, ולכן התגלגלה בזונה. ועוד רמז: שם אשת פוטיפר, כמובא בספר הדורות, היה זליכה, ו"הזונה" בגימטרייה זליכה. וחז"ל לימדו עליה זכות ואמרו שלשם שמיים נתכוונה. אמר רבי יהושע בן לוי: רואה הייתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא הייתה יודעת אם ממנה אם מבתה. ולפי דברינו הדבר נפלא: היא ראתה נכון שהיא עתידה להעמיד ממנו בן - לא עתה, זליכה מיוסף, אלא בגלגול הבא, רחב מיהושע. ולאו דווקא בן אלא צאצאים, שהרי ליהושע היו רק בנות.
פרק ב' מלמד אותנו שהמרגלים אינם החטא, אלא הדרך שבה שולחים אותם ומיהם הנשלחים. יהושע שלח שניים ולא שנים עשר, אנשים פשוטים ולא נשיאים, מרגלים ולא תרים, מן השיטים ולא ממדבר פארן, חרש ולא בפרסום, ומדעת עצמו ולא מדעת העם. השליחים - כלב ופנחס - עשו עצמם ככלי חרס שכל חשיבותו בהיותו כלי קיבול, והיו כלי קיבול גמור לציווי יהושע בלא דעה עצמית. בביתה של רחב, מקור המידע הטוב ביותר בעיר, נחשף הלך הרוח האמיתי של כנען: אימה מפני רוממות ישראל ופחד מפני עוצמתם. וכשחזרו, לא פנו אל העם אלא אל יהושע לבדו - וזה סוד ההצלחה שהבדילה בין שליחות זו לשליחות שהמיטה אסון ארבעים שנה קודם לכן.