בעזרת ה' אנו פותחים בלימוד ספר יהושע.
הפתיחה: מדוע דוקא עכשיו?
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: (ב) משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
מדוע יש להדגיש שהדיבור אל יהושע היה דוקא אחרי מות משה? מבאר המלבי"ם: כל זמן שמשה רבנו היה חי, לא היה אפשר שיהושע יעבור את הירדן, ומשני טעמים. האחד, לא ייתכן שיהושע יהיה המצביא בראש הצבא בחיי משה. השני, לא ניתן היה לעבור את הירדן מפני השבועה שמשה לא יעבור אותו. אחרי מות משה נסתלקו שתי המניעות: אין עוד מניעה לעבור את הירדן, ואין עוד מניעה שיהושע ינהיג. וזהו שאמר לו: "ועתה קום עבור את הירדן" - כנגד המניעה הראשונה, "אתה וכל העם הזה" - כנגד המניעה השניה, אתה בראש וכל העם אחריך. וכלל הוא, שכל מקום שכפל הכתוב את הכינוי, שם עיקר הכוונה.
"אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל". דרכם של כובשי ארצות, שהארץ הנכבשת נקראת על שם המלך או שר הצבא הכובש, והיא שלו לעשות בה כרצונו. כך מצינו שיואב אומר לדוד שיבוא הוא ויכבוש את העיר, כדי שתיקרא על שמו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: בארץ הזאת לא יהיה כן. "אשר אנכי נתן להם" - היא נקראת על שם הנותן, ארץ ה', "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה". ומדוע כפל "להם לבני ישראל"? כדי לומר: לבני ישראל דוקא, ולא לך. אל תחשוב שהארץ מגיעה לך בזכות היותך הכובש והמצביא - היא ניתנת לכלל העם.
יהושע - "משרת משה"
התואר "משרת משה" הוא תואר נפלא. אמרו רבותינו במדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יהושע שרת אותך והרבה לך כבוד, הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות. הואיל ושרת אותך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאיני מאבד שכרו - "קח לך את יהושע בן נון", לקיים מה שנאמר "נוצר תאנה יאכל פריה" (במדבר רבה כא, טו). וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז ע"ב) - המשמש את החכם רואה את הנהגותיו ביומיום, ומקבל ממנו הרבה יותר משהיה מקבל מעצם הלימוד בספריו.
ומדברי הרמב"ן בפרשת שלח מוכח שהיו בישראל גדולים יותר מיהושע, שכן כתב שם שהכתוב מנה את המרגלים לפי מעלתם, ויהושע נמנה חמישי. ובעל הטורים כתב שכל המנויים שם היו שרי חמישים. ואף על פי כן זכה יהושע להתמנות נשיא על ישראל, משום ששימש את משה רבנו, ועל ידי השימוש הוכשר לקבל ממנו את ההשפעה והחכמה האלקית (שיחות מוסר, פנחס תשל"ב).
ויותר מזה: יש מדרש שקשה להוציאו מן הפה, שאנשים הגדירו את יהושע ככסיל. עד כדי כך החביא את עצמו, שלא הכירו כלל במעלתו. ולכן כשקם יהושע למלוך ואמרו "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה", נתהפכו פניהם - כי עתה התברר להם למה זכה זה שזלזלו בו, "מה זה השמש המסדר את בית המדרש". מכאן אנו רואים את גדולתו של יהושע וענוותנותו. וכך מסופר גם על החזון איש, שבימי אברכותו הציג את עצמו כפשוט שבפשוטים, ומי שראהו לא עמד כלל על מעלתו, עד שחלם חלום ובו ראה פעמון (הבאנו זאת ב"משנת החלומות"), ואמר לאחותו, אשת הסטייפלר, שכנראה רוצים משמים שיתגלה. בעקבות זאת עלה לארץ, והוא שהקים את עולה של תורה בארץ ישראל - צביון הכוללים וצביון שמירת המצוות התלויות בארץ הם פועל ידיו. בעלי המעלה יודעים להיות נסתרים עד שמגיע הזמן, וכאן הגיע זמנו של יהושע להיות מנהיגם של ישראל.
ואגב, מדוע נקרא "יהושע בִּן נון" ולא "בֶּן נון"? הרד"ק מבאר שמכיוון שנקרא כמילה אחת, קוראים בחיריק, שכן קל יותר על מוצא הלשון לומר "בִּן נון". ויש הסבר נוסף: תחילה נקרא הושע, והוסיפו לו את האות יו"ד. כדי לנקד את היו"ד בשווא היו צריכים שתי נקודות, ונטלו אותן מן ה"בֶּן" - ובמקום סגול נשאר חיריק.
למה נקרא משה "עבד ה'" אחרי מותו?
מבאר המלבי"ם: הכתוב מזכיר לנו שיהושע זכה בין לנבואה ובין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה, וגדולה שימושה יותר מלימודה. ואת משה קרא בשם "עבד ה'" גם אחרי מותו, וכמו שאמרו חז"ל: מה כאן עומד ומשמש, אף שם עומד ומשמש. ולכאורה תמוה - הרי מת, ו"במתים חפשי"! אלא שהצדיק העוסק רק להשלים את עצמו, עבודתו נפסקת בעת מותו: כשה"עצמי" איננו, תמה העבודה. אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון, והעבודה המתמדת בסיבתו גם אחרי מותו נקראת על שמו, כמו שכתוב "וצדקתו עומדת לעד".
ואת מי אנו לומדים היום? "תורת משה עבדי". מכוחו של מי? מכוחו של משה. יש מדרש שהקדוש ברוך הוא נתן תורה למשה, ומשה נהג בנו טובת עין ונתנה לנו. וכיוון שהמפעלים שהקים משה רבנו עומדים וקיימים לנצח, נמצא שמשה לא הפסיק לעבוד, והוא בגדר עומד ומשמש גם אחרי מותו.
"משה עבדי מת" - פשיטא!
לכאורה, וכי צריך להודיע ליהושע שמשה מת? אלא כאומר לו: אילו משה היה קיים, הייתי מעדיף אותו; ועכשיו שמת, אתה תלך ותנחיל את העם. ואמרו חז"ל שכשמת משה נשתכחו שלושת אלפים הלכות (ויש אומרים שלוש מאות), ובקשו מיהושע ולא ידע, ורצו להורגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא שיטרידם במלחמה וישכחו מן העניין, וכך אכן היה, עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו.
ומדוע שכח יהושע דוקא הוא, שהיה פה שני למשה וקיבל ממנו את כל התורה? אמרו חז"ל: לפני מותו אמר לו משה שישאל כל מה שקשה לו, שהרי עוד מעט לא יהיה את מי לשאול, והשיב לו יהושע שהרבה שימש אותו ולא מש מידו ואת הכל הוא יודע. היה בזה שמץ דק מן הדק של גאוה, וכל המתגאה - חכמתו מסתלקת הימנו. וזהו "ויהי" שהוא לשון צער: על שנשתכחו אותן הלכות.
וכבר דיברנו שאין הלכות נלמדות מנבואה, ולכן לא היה שייך שיהושע יקבל אותן ברוח הקודש, אלא היה צריך שיחזירון בפלפול ובדרכים שהתורה נדרשת בהן, שהרי "לא בשמים היא" - אין פוסקים הלכה מן השמים. ואף שהאר"י הקדוש קיבל תורתו מאליהו, כתב החיד"א שכאשר אליהו בא בגוף גשמי הרי הוא כחי בחיים חיותו וניתן לקבל ממנו, אבל כשהוא מתגלה כמלאך - אין מקבלים תורה ממלאכים.
גבולות הארץ ומדרך כף רגל
(ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה: (ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם:
לכאורה יש כאן סתירה: אם כל מקום שתדרוך בו כף רגלם שלהם, מדוע מיד אחר כך מגביל הכתוב את הגבולות? ותחילה נבין את הגבולות עצמם. "מהמדבר" - מדבר קדש ומדבר צין שעל יד אדום, שהם במקצוע הדרומית מזרחית של הארץ, ומשם נכנסו, וכמו שכתוב "והנה אנחנו בקדש". ורש"י מוכיח זאת ממה שנאמר "והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום". "ועד הנהר הגדול נהר פרת" - זה רוחבה של הארץ מדרום לצפון, וכל ארץ החתים בכלל. "ועד הים הגדול מבוא השמש" - זה האורך ממזרח, מכיוון הירדן, למערב, לכיוון הים התיכון.
הפסוק הזה כבר נזכר בפרשת עקב, וחז"ל דורשים שאם תדרכו בכל מקום שהוא בחוץ לארץ כדי לכובשו - יהיה שלכם. ולא רק מבחינה קניינית, אלא הלכתית: יפרישו שם תרומות ומעשרות, ינהגו בו כל המצוות התלויות בארץ, ותחול בו קדושת ארץ ישראל. ומהו "יהיה גבולכם"? כאן חובה. את התחומים שנאמרו בפסוק ד' אנו מחויבים לכבוש, ואי אפשר לומר "די לי במועט". זו ארץ ישראל המקורית המובטחת. וכל מה שמעבר לה - אם תכבשו יהיה שלכם ובגדר ארץ ישראל, אבל אין רשות לכבוש בחוץ לארץ קודם שהושלם הכיבוש בארץ. ולכן אף שדוד כבש בארם צובא, אין לזה שם של ארץ ישראל ממש לכל מצוותיה, לפי שהלך לכבוש בטרם נסתיים הכיבוש המוחלט בארץ.
ומבאר המלבי"ם: כבר נודע מדברי חז"ל שאילו היה משה עובר וכובש, לא היו נצרכים למלחמה כלל, אלא בכל מקום מדרך כף רגלם היו האויבים נופלים לפניהם חללים. וזהו שנאמר למשה "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" - בדריכת הרגלים בלבד תקנוהו. אולם גרם החטא ומשה לא נכנס, והוצרכו עתה למלחמה. ואף על פי כן דבר ה' לא ישוב ריקם, ולכן נאמר גם עתה "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה", אלא שהדבר תלוי בתנאי: "מהמדבר והלבנון הזה... יהיה גבולכם" - אם תכבשו תחילה את כל ארץ ישראל.
וזה עצמו תלוי בהטבת המעשים, כמו שנאמר בשופטים ג': "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" - כיוון שראה שאין לבבם שלם עמו, הניח מן האומות לנסותם. אבל אילו היה לבבם שלם עד שלא היו צריכים לניסיון, היו כובשים את כל גבולם כהבטחה שנאמרה למשה, בלי חרב ובלי מלחמה. נמצא שההבטחה עדיין תלויה ועומדת, והם יכולים להשיגה אם ינהגו כפי הציווי האלקי.
שתי הבטחות: מנהיגות ודבקות
(ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ:
שתי הבטחות יש כאן. האחת: "לא יתיצב איש לפניך" - לא יתפוס איש שררה ולא ידבר דבר נגדך. ואכן כל ימי יהושע לא היה שום מרד, שלא כמשה שקרח ערער על מנהיגותו. ומדייק המלבי"ם בלשון: "יתיצב לפניך" בלמ"ד עניינו שהקטן מתייצב לפני הגדול דרך השתוות, כמו "לפני מלכים יתיצב", "מי הוא לפני יתיצב"; ואילו "יתיצב בפניך" עניינו התקוממות להילחם נגדו, כמו "לא יתיצב איש בפניך" שבדברים ז' ובדברים י"א. וכאן ההבטחה היא שכל ימי חייו יהיה הוא המנהיג ולא ירים איש ראש בלעדיו, אפילו לתפוס שררה - ולא רק שלא יתקוממו נגדו.
ההבטחה השניה היא בעניין הדבוק האלקי: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" - להשרות שכינתי עליך בנסים ונפלאות כמו עם משה. וכנגד הראשונה אמר "לא ארפך", שאחזיק אותך ביד ימינך לחזקך תמיד; וכנגד השניה אמר "לא אעזבך", שלא תסור רוח קדשי ממך. שכן כנגד החוזק הגופני ההיפך הוא הרפיון, וכמו שכתוב "אחזתיו ולא ארפנו", וכנגד חלות השפע הרוחני ההיפך הוא עזיבה.
חזק ואמץ - ומדוע פעם אחר פעם?
(ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: (ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:
שואל המלבי"ם: למה שנה ושילש באזהרת האומץ והחוזק? ולמה בשניה הוסיף "מאד"? ומה כוונת "הלוא צויתיך" שבפסוק ט'? ומשיב שעתה בא לבאר את דבריו הקודמים. כנגד מה שאמר לו "לא יתיצב איש לפניך" - אומר לו שעליו להתחזק ולהתאמץ, שכן העזר העליון חל כפי ההכנה האנושית.
ומה ההבדל בין "חזק" ל"אמץ"? התחלת התעוררות הגבורה נקראת חיזוק, וקיומה והתמדתה, שהוא אומץ הלב, נקראת אימוץ. תופס אדם דבר - זה חיזוק; אוחז בו בכל כוחו שלא ייפול ממנו - זה אימוץ. וזה גדרם בכל מקום.
ולמה נצרך כאן חיזוק, והרי הובטח לו שלא יתייצב איש לפניו? כי אל יאמר אדם: הקדוש ברוך הוא הבטיח לי, אוכל להיות נרפה. ההבטחה נאמרה על תנאי שיעשה את ההשתדלות הנדרשת ממנו כדרך הטבע, ואז יחול העזר העליון כפי ההכנה האנושית. מכאן לימוד גדול: מנהיג אינו רשאי להתנהג בענווה שכזו, שישפילוהו ולא יגיב, שיבטלו את דבריו ולא יתייחס. "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", ואף נתבע על כך, שאין זו משרה פרטית שלו אלא הוא עבד לעם, וכבודו הוא כבוד העם. ומה שדוד המלך שתק כששמעי ביזה אותו - באותה שעה כבר הורד ממלכותו, ולא היה מקום לתבוע; אבל לאחר מכן, כשחזר למלכותו, ציווה לפתוח בעניינו ולראות כיצד להיפרע ממנו.
"כי אתה תנחיל" - ולזה בעיקר צריך חיזוק, שלא יתייצב איש לפניו בענייני הנחלות ויטפלו עליו קטטות ודינים. וכי אין אנו יודעים מה קורה כשמחלקים נדל"ן? כבר עמדנו על כך בעניין שליחת המרגלים, "ותקרבון אלי כולכם" בערבוביה. והיכן שמענו שנשלחים שנים עשר מרגלים? מפני שכל שבט אינו סומך על חברו שידאג לאינטרסים שלו. מכאן תבין מניין לנו מאות רסיסי מפלגות: כל אחד רוצה מי שידאג לו לאינטרס הפרטי שלו. ומי שעומד לחלק נחלות - לאילו קרבות הוא נכנס! אם לא יהיה חזק ואמיץ, יבטלו את דבריו, יהיו נרגנים ולא מרוצים בחלקם. וכשמנהיג נוהג בעוצמה, רואים בו מנהיג ומקבלים את דבריו.
ומבאר המלבי"ם שראוי לו להתחזק ולא לירא משלושה טעמים: א' מצדו - כי אתה תהיה המנחיל ולא זולתך. ב' מצד הנוחל - "את העם הזה", העם הנבחר. ג' מצד הנחלה - "הארץ אשר נשבעתי לאבותם", ושבועתי לא תשוב ריקם.
"רק חזק ואמץ מאד" - מלחמת היצר
לאחר שהסביר שעליו להתחזק כדי שלא יקום איש בפניו, מבחינה גשמית, פונה עתה לעניין השני - הדבוק האלקי, שעליו נאמר "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". גם בזה ההתעוררות צריכה להתחיל ממנו, איתערותא דלתתא, אלא שכאן צריך חיזוק גדול יותר מן הראשון, ולכן הוסיף "מאד" - כי עיקר הגבורה לכבוש את יצרו. ועוד, שהחיזוק הגופני עצמו תלוי בחיזוק הנפשי שבשמירת התורה.
מעשה מובא בחובות הלבבות: ראה החכם גדודים חוזרים מן המלחמה. שאלם מהיכן, ואמרו לו שניצחו במלחמה. אמר להם: ניצחתם את המלחמה הקטנה, עדיין לפניכם המלחמה הגדולה. שאלוהו: איזו? אמר להם: מלחמת היצר. אדם יכול לסיים את המלחמה הקטנה ומיד תתחיל הגדולה - ילך בדרך גאוה, "אתה יודע מי אני, איזו מלחמה ניצחתי, איזו גבורה עשיתי".
וביאר המלבי"ם שהחיזוק הזה הוא בשני חלקים: "לשמור" - להישמר ממצוות לא תעשה, "לעשות" - לקיים מצוות עשה. "ככל התורה" - שלא תשמרן מפני הכרעת שכלך אלא מפני ציווי התורה, וזהו "אשר צוך משה עבדי"; וגם לא יספיק אם תשמור חלק מן התורה, אלא ככל התורה כולה. "אל תסור ממנו ימין ושמאול" - ימין על צד התוספת ושמאל על צד המגרעת, כלומר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. "למען תשכיל בכל אשר תלך" - ובכך תנחל הצלחה בכל מעשיך.
מה קודם למה - דבריו של רבי יחזקאל אברמסקי
מסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבשלהי שנת תשכ"ח מינתה הממשלה ועדת שרים לדון בדחיית גיוסם של בני הישיבות, והוא, שהיה אז נשיא "ועד הישיבות", הוזמן להופיע בפניה ולייצג את עולם הישיבות ולהשמיע את דעת התורה. תוך כדי הדיון פנה אליו אחד השרים ושאל: האם אין כבוד הרב סבור כי חובת ההגנה על המדינה קודמת להגנה על התורה?
נזדעק הרב ואמר: דבר ה' אל יהושע, הכובש הראשון של הארץ, מוכיח היפוכו של דבר! בפרק הראשון של ספר יהושע מוצאים אנו שני ציוויים - האחד על כיבוש הארץ והשני על שמירת התורה. על כיבוש הארץ נאמר "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם", ובפסוק שאחריו, המדבר על שמירת התורה, יש תוספת: "רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך". התבוננו בעצמכם, סיים רבי יחזקאל, וראו על מה נאמר "חזק ואמץ מאד" ועל מה נאמר "רק חזק ואמץ". הדברים הקדושים עשו רושם עז על כל הנוכחים.
וכבר אמרו בגמרא: שאלוהו מי הם שומרי העיר, והראו לו את השומרים. אמר להם: אינו נטורי קרתא, אינו חרובי קרתא - אלו מחריבי העיר. הראו לי את בית המדרש, את הכוללים ואת הישיבות, אלו הם שומרי העיר האמיתיים. וכשמתריסים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", יש לדעת שאף פשוטו של מקרא לא הובן: הכתוב נאמר על רועי צאן, שבצדק נשאלו מדוע ילכו לעשות ממון בשעה שאחיהם נלחמים. אבל היוצא ללמוד תורה - הרי "חלק כחלק", כנגד היוצאים לצבא היו היושבים על הכלים והעוסקים בתורה. ומאידך, הדבר תובע מאתנו: אם אני המקיים את העולם בתורתי, איני יכול להתבטל, איני יכול לרדוף אחר הנאות. אם קורה משהו - אחריות גדולה מוטלת עלינו: האם למדנו כראוי, האם קיימנו את חובתנו.
"אל תסור ממנו" - לצייר את דמות הרב
הירושלמי אומר: האומר שמועה בשם אומרה, יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו. ואמרו גורי האר"י ז"ל, שאם קשה לאדם דבר הלכה, יצייר במחשבתו את צורת רבו ולא יזוז דעתו ממנו, ויועיל לו להבין את העניין. והיכן זה רמוז? "רק חזק ואמץ, אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו" - אל תסיר את דעתך ממשה, צייר בדעתך את בעל השמועה כאילו עומד לפניך, "למען תשכיל".
ואם ישאל אדם: כיצד אוכל לקיים את כל התורה, והרי יש מצוות השייכות למלך, ויש לכהנים, ויש לנשים ולעבדים? על כך בא ההמשך "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" - אדם מקיים את כל התורה על ידי שלומד את כל מצוותיה. כל הלומד תורת עולה כאילו הקריב עולה, תורת שלמים כאילו הקריב שלמים. ולכן בערב פסח, לאחר חצות, קוראים את עניין קרבן פסח בפסוקים ובמשניות - שאין בידינו להקריב, "ונשלמה פרים שפתינו".
לימוד, עיון, הצלחה והשכלה
(ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:
שואל המלבי"ם: למה כפל אזהרותיו על שמירת התורה, ולמה אמר תחילה "למען תשכיל" ואחר כך "כי אז תצליח ואז תשכיל"? ומשיב שיש כאן תנאי נוסף מלבד המעשה, והוא הלימוד והעיון והעסק בתורה. "לא ימוש מפיך" - העסק ללמוד ולשנן את הלכות התורה ומצוותיה. "והגית בו" - שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה. שני חלקים הם: שינון התורה שהוא בדיבור, והגייה בתורה שהיא במחשבה. הבא לעיין בסוגיה אינו יכול לדבר; עליו לשתוק, להתרכז, לתת את כל מחשבתו למצוא את החילוק שבין הדומים ואת החיבור שבין השונים - זו הגייה.
ותכלית העיון והעסק היא בעבור המעשה, לשמור ממצוות לא תעשה ולעשות מצוות עשה. שאם אדם רק מעיין בתורה ואינו מקיים, יכול הוא להיות בבחינת חמור נושא ספרים, סטודנט לתלמוד. אמרו פעם לרב כהנמן על פלוני שהוא "דוקטור לתלמוד", השיב: התלמוד אינו חולה, אינו זקוק לדוקטור. ובפעם אחרת אמרו לו "זה הרב הדוקטור", אמר: דבר אחד אני יודע, כשהדוקטור נצמד לרב - כנראה שהרב חולה. וידוע שהיו מגדולי ישראל שנאלצו להוציא תואר, כרב מרצבך ראש ישיבת קול תורה, שבגרמניה חייבו את הלומדים בכך; אך כל ימיו הסתירו והחביאו, ולא היה זה מקור גאווה אלא אדרבה. גאוותנו היא בידיעת התורה ובלימודה בלבד.
"כי אז תצליח, ואז תשכיל" - ומבאר המלבי"ם את ההבדל שבין הצלחה להשכלה. האדם החכם היודע לבחור תמיד באמצעים הטובים המובילים אל התכלית, בשכלו ובתבונתו, נקרא משכיל; ומי שמזלו עומד לו והוא משיג את התכלית תמיד כמקרה, נקרא מצליח. המשכיל - שכל חד וחריף לו לבחור תמיד את הדרך הקרובה אל המבוקש; המצליח - מזל טוב ומערכה טובה לו. ואומר לו: על ידי לימוד התורה תצליח, שה' יהפוך מזלך לטובה, וגם תשכיל לבחור בטוב - תצליח בעניינים העולמיים ותשכיל בעניינים הנפשיים.
ומספרים על השכל והמזל שהתווכחו מי מהם מוצלח יותר. אמר השכל: מה יועיל לך מזל בלי שכל? אמר המזל: ומה יועיל לך שכל בלי מזל? הלכו לעשות ניסוי. השכל הלך על המדרכה כדרך בעלי השכל, והמזל סמך על מזלו והלך באמצע הכביש. באה מכונית במהירות, ראה הנהג אדם באמצע הכביש, שבר את ההגה ימינה, עלה על המדרכה ודרס את השכל. ללמדך שאף שאין זו דרך שאדם ינהג בה, בסופו של דבר הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל.
"והגית בו יומם ולילה"
בירושלמי פאה: שאלו את רבי יהושע, מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, דכתיב "והגית בו יומם ולילה". כלומר אין שעה כזו, וכל עיתותיו של אדם קודש לתורה. וכן כתב הרע"ב באבות (ה, כב) על "ומינה לא תזוע": שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת יוונית - שאין מותר ללמוד חכמת יוונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, כגון בבית המרחץ או בבית הכסא.
וכן היה הגאון מוילנא: כיוון שאסור להרהר שם בדברי תורה, היה מכריח את עצמו לתפוס את מחשבתו בענייני חולין, והיה פותר שאלות חשבוניות סבוכות בעת שהיה בבית הכסא. כל עיתותיו היו מוקדשות לתורה, והיה ישן שתי שעות בלילה בהפסקות של חצי שעה, ואף אז היו שפתיו ממלמלות בדברי תורה. וכן האר"י ז"ל, שמילמל בדברי תורה בשנתו, ורבי אברהם מתלמידיו התכופף לשמוע, ואמר לו הרב שאף שמונים שנה לא היו מספיקות להסביר את אשר למד בשעה קלה בשנתו.
גם הרוגוצ'ובר היה פותר שאלות חשבוניות סבוכות בבית הכסא. שכן משכיל היה לו, שהביא פעם אנשי אקדמיה לראותו, ושאלו אותו שאלות מסובכות והוא ענה להם בתוך שניות. יצאו בהתפעלות, וחזר אותו משכיל ואמר לו: הפרופסורים אמרו שממוחו של הרב אפשר לחצוב כמה איינשטיינים. השיב לו הרוגוצ'ובר: ומן השבבים שיישארו - עוד מאה משכילים. והמשכילים, כידוע, הרבה צרות עשו לישראל באותו הדור.
ואגב זה: החפץ חיים הקפיד מאוד שלא ילמדו את שפת המדינה, כי הלימוד גורם להתקרב לסביבה ולהתנהג כמותם. מסופר שבתו נסעה בחופש לקרובים, וכששבה שמע אותה אומרת כמה מילים בפולנית. שאל אותה מהיכן היא יודעת, ואמרה שהם לימדוה - ומספרת הבת שזו היתה הפעם האחרונה שנסעה לאותם קרובים. וכן בארץ, בשעתו קידשו מלחמה שלא לדבר בשפה העברית שאימצו אותה המשכילים. לאחר מכן, כשכבר הפכה לשפה המדוברת, באו קנאים אל החזון איש בטענה כיצד פתחו חדר שמדברים בו עברית. סיפר להם החזון איש על גנרל זקן שיצא לגמלאות ובא לייעץ לגנרל הצעיר על פי מלחמה שהיתה לפני שישים שנה, וזה מסתכל עליו ואינו יודע אם לצחוק או לבכות: וכי הנשק היום כמו אז? וכי שדה הקרב היום כמו אז? אמר להם החזון איש: וכי היום המלחמה היא על השפה העברית? יש לנו מלחמות אחרות.
ולזה בדיוק צריכים את עיני העדה, את גדולי הדור, היודעים בכל דור ודור מהו שדה הקרב ועל מה לשים את הדגש. כשבאו לרב עובדיה יוסף בעניין ערבי שירה של זמרים, והוא ידע שאין הדבר נכון, אמר: ומה אתם רוצים, שנצא נגד זה? לא ישמעו, ובמקום זה ישמעו שירים חילוניים, וכי זה טוב יותר? יש דברים שבהם הדרך היא העלמה. ופעם באו אל החזון איש שימחה בעניין מסוים, ואמר: לא ישמעו לי. אמרו לו: לרב שומעים. אמר להם: יודעים אתם למה שומעים לי? מפני שאני שותק. אילו הייתי מוציא בכל בוקר מחאה חדשה, מי היה מקשיב? ובאמת, כשהחזון איש כבר דיבר - בעניין גיוס בנות ובני הישיבות, ואמר "ייהרג ואל יעבור" - לא היה מי שלא שמע לו. כי ידע באיזו נקודה לפתוח את פיו ומתי לדבר; ואילו התראות ואיסורים חדשים לבקרים, סופם שלא יתייחסו אליהם.
סדר היום: שמונה, שמונה ושמונה
כתב הרמב"ם שעשרים וארבע שעות יש ביום ובלילה, וצריך לחלקן: שמונה שעות ללמוד, שמונה שעות למשא ומתן, ושמונה שעות לישון. ודורשי רשומות מצאו לזה סימן בפסוק שבאיוב "ישנתי אז ינוח לי" - אם ישנתי שמונה שעות כמניין "אז", ינוח לי. וכן כאן: "אז תצליח" - שמונה שעות למשא ומתן, "אז תשכיל" - שמונה שעות ללימוד תורה (צוארי שלל).
ושאלו את הגר"א, שהסתפק בארבע שעות שינה ליממה, כיצד הדבר מתיישב? השיב שהוא לומד את הפסוק אחרת: "ישנתי א"ז" - שמונה שעות, "ינוח ל"י" - אוכל לנוח בעסק התורה ארבעים שעות, שהן יומיים; נמצא שמונה שעות שינה לשתי יממות, ארבע שעות ליממה. אל תתחכם עם הגאון מוילנא, לכל דבר ימצא לך הסבר.
"הלוא צויתיך" - החיזוק למלחמה
(ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אלקיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:
עד כאן ציווהו על החיזוק בחלוקת הנחלות ובשמירת התורה, אך היכן ציווהו להתחזק במלחמה נגד האויבים - והרי הוא בא לכבוש את הארץ ולהילחם בשלושים ואחד מלכים? על כך משיב: "הלוא צויתיך" - על זה כבר ציוויתיך בתורה על ידי משה, כמו שנאמר בפרשת וילך (לא, כג): "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם".
וכנגד "חזק" אמר "אל תערוץ", וכנגד "ואמץ" שהוא התמדת החוזק בלב אמר "אל תחת" - אל תישבר, אל תיפול ממדרגתך בשום פעם, לא כשתראה את האויבים חזקים ולא כשתראם אמיצים. "כי עמך ה' אלקיך בכל אשר תלך" - גם בלכתך למלחמה נגד האויב, ה' אלקיך עמך לתת אויביך בידך. ושים לב שלא אמר "כי עמך אני", כפי שהיה מתבקש בדיבור ישיר, אלא עבר ללשון נסתר - וזו ראיה לדברי המלבי"ם, שכאן הוא חוזר על מה שאמר לו משה: "וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך".
הכינו לכם צידה
(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: (יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלקיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ:
מבאר המלבי"ם, וכפי שיתברר מפסוק י"ב ומתחילת פרק ב', שטרם בוא דבר ה' אליו פחד יהושע. אחריות כבדה מוטלת עליו, ולכן פעל בדרכי הטבע: דיבר עם בני ראובן ובני גד שילכו חלוצים לעזרתו, ושלח מרגלים חרש לדרוש ולחקור, ודעתו היתה להמתין עד שובם ולפעול לפי דבריהם. אך משבא אליו דבר ה' וקיבל גב מן השמים - התחזק, ולא רצה להמתין למרגלים, אלא ציווה מיד להכריז "הכינו לכם צידה".
ובזה מיושבת מבוכה גדולה שיש בחשבון שלושת הימים: לכאורה כיצד אמר "בעוד שלשת ימים", והרי המרגלים שנשלחו לא שבו אלא לאחר חמישה ימים לפחות? אלא שהתכנית המקורית היתה בדרך הארצית, וכשבא הדיבור האלקי עזב את כל אותם חשבונות, לא המתין למרגלים ולא נסמך על בני גד ובני ראובן, אלא הכריז: תוך שלושה ימים אנו נכנסים לארץ.
ומהי הכנת הצידה? ביום השני בבוקר נסעו מהשטים, והכנת הצידה היא לטחון את המן בריחיים ולדוכו במדוכה. ויש מבארים שאין כוונתו לאוכל, שהרי מן היה להם בכליהם מז' באדר שבו מת משה, אלא כוונתו לכלי נשק, שהרי עומדים הם להיכנס למלחמה. ויש שאמרו באופן רעיוני: הכינו עצמכם לארץ בתשובה ובמעשים טובים, "התקן עצמך בפרוזדור" - כשם שאדם צריך להכין צידה לדרך לפני שהוא בא אל עולם האמת, כך לפני הכניסה לארץ אשר עיני ה' אלקיך בה.
הדיבור אל בני גד ובני ראובן - ומתי נאמר
(יב) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: (יג) זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אלקיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:
מדוע שינה הכתוב את סדר הלשון? היה לו לומר "ויאמר יהושע לראובני ולגדי". אלא כלל נקוט בידי המלבי"ם: כשרוצה הכתוב לספר עניין שהתחיל קודם למה שסופר לפניו, משתמש בפועל לבד ומקדים את השם אל הפועל, וזהו הנקרא "העבר המוקדם". וכן פירש רש"י ב"והאדם ידע", וכן "וה' פקד את שרה" - קודם שריפא את אבימלך.
ולפי זה, ממה שלא נאמר "ויאמר יהושע", מבואר שאין זה על הסדר, אלא "ולראובני אמר" - קודם לכן. כלומר עוד לפני שבא אליו דבר ה', חשב יהושע מחשבות על כיבוש הארץ, ומתוך יראתו מן המלחמה אמר לראובני ולגדי שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים - הכל מיראתו ופחדו. וכשראה ה' כי ייחת לבבו, דיבר אליו שיעבור את הירדן, שלא יצפה למרגלים, שיתחזק ויתאמץ ולא יבטח על גבורת בני ראובן. ולכן תיכף אחר הדיבור ציווה על העם להכין צידה כי בעוד שלושת ימים יעברו את הירדן. נמצא שכל הפרשה הזאת, עד סוף פרק ב', קדמה בזמן לדבר ה'.
"זכור את הדבר" - כיוון למה שנאמר בדברים ג', יח: "ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ה' אלקיכם נתן לכם את הארץ לרשתה חלוצים תעברו... רק נשיכם טפכם... עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם". והמלבי"ם עומד על שינוי: בפרשת מטות אמר משה "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו" - שלא חייבם להתעכב אלא עד תום הכיבוש; ואילו בספר דברים ציוום להתעכב עד אחר חלוקת הארץ, אף שעל זה לא התנה עמהם, ואמר שמן היושר יעשו זאת.
ומה טעם השינוי? בפרשת מטות התנה משה שילכו חלוצים "לפני ה'", "ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' ונכבשה הארץ לפני ה'" - כי סבר שהכיבוש יהיה בדרך נס, והקדוש ברוך הוא הולך בראשם כקורע להם את הים, ואז די להם להתעכב עד סיום הכיבוש. אבל בספר דברים כבר ראה שהמלחמה תהיה קרובה לטבע, ולכן אמר "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם" ולא פירט "לפני ה'", ולכן הוצרכו להתעכב עד גמר החלוקה, שאז נפסקת המלחמה לגמרי. שהרי כל עוד לא נחלקה הארץ, עדיין יש חשש מן האויבים; ורק אחר שיחלקו וינחלו בפועל אפשר לשוב.
וכן ביאר יהושע כאן: "ה' אלקיכם מניח לכם" - שתי פריווילגיות יש לכם שאין לנו. האחת, המנוחה: נשיכם וטפכם יושבים במנוחה ואינם נעים ונדים עוד, שכבר נכבשה ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן; והשניה, "ונתן לכם את הארץ הזאת" - הארץ שביקשתם כבר בידכם.
(יד) נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם משֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם:
נשיכם וטפכם ומקניכם יושבים ואינם נעים ונדים כנשי אחיכם, ולכן מן היושר שאתם תעברו חמושים לפני אחיכם. ולפי מה שנתבאר, שהביטוי "לפני אחיכם" מורה שהמלחמה תהיה טבעית ולא "לפני ה'", לכן דייק ואמר שיעברו "כל גבורי החיל". שאילו היתה המלחמה נסית, מה צורך בגיבורי חיל? אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. אבל כשהמלחמה נעשית על פי מדדים טבעיים, צריך אנשים חזקים, צריך שיעברו חמושים, וצריך לעשות הכל בדרך הארצית.
(טו) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלקיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:
עד מתי ישהו כאן? עד לאחר חלוקת הארץ, שתהיה לאחיהם מנוחה וירושה כמו שיש להם. וכנגד "ה' אלקיכם מניח לכם" אמר "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם"; וכנגד "ונתן לכם את הארץ" אמר "וירשו גם המה". ומה שאמר "אשר נתן לכם משה" - רק על תנאי זה נתן לכם שתירשו אותה, שלא תעזבו את אחיכם אלא תעזרו להם. ואגב, בספר "מעם לועז" מובא מעשה ארוך על מלך יניח שסייע ליהושע בכיבושו, ואין כאן מקום להאריך בו.
תשובת השבטים: קבלת מלכות
(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ:
אמרו לו: אין אתה צריך להזכיר לנו את ציוויו של משה, כביכול לבוא עם ארטילריה כבדה; די לנו בציווי שלך. ולא רק בדבר הזה שאנו מחויבים בו מצד היושר והצדק, אלא "אל כל אשר תשלחנו נלך" - אף אם תצווה ציוויים חדשים שאינם כלולים בהסכם המקורי עם משה, נלך. כלומר, מקבלים אנו את מלכותך באופן מוחלט.
(יז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל משֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אלקיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם משֶׁה:
"רק יהיה ה' אלקיך עמך כאשר היה עם משה" - אז אתה שקול אצלנו כמשה רבך. ודברים אלו אינם פשוטים כלל, אחרי שראינו שהיו שאמרו "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה", והיו שחשבו שיש כאן ליקוי מאורות ומה כוחו של יהושע להכניסנו לארץ. והם באים ומחזקים דוקא את אמונתם בו: עצם זה שה' עמך כאשר היה עם משה, די לנו בו כדי לסמוך עליך במאת האחוזים.
(יח) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ:
"אשר ימרה את פיך יומת" - כדין מורד במלכות. ומה ההבדל בין "ימרה את פיך" ל"לא ישמע את דבריך"? המרי הוא בלא תעשה: אתה אומר על דבר שלא לעשותו, והוא ימרה את פיך ויעשה. והבלתי שמיעה היא בקום ועשה: אמרת לעשות, והוא אינו שומע לך. וזהו "אשר ימרה" - לעשות היפך מה שנצטווה, "ולא ישמע" - שלא יעשה מה שנצטווה. "לכל אשר תצונו" - אפילו בדבר קטן, חייב מיתה כדין מורד במלכות.
ובסיום "רק חזק ואמץ" - שתתחזק כראוי למנהיג העם. ומזכירים לו כאן את שני הדברים שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא יתיצב איש לפניך" ו"כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", ובשניהם עליו להתחזק. שכן באופן טבעי, אדם הנכנס לנעליים גדולות ממנו בכמה מידות מקבל מורך לב: מי ישמע לדבריי, היכן אני לעומת משה רבי? לכן ראו צורך לחזקו: קח את המלוכה, אל תחשוש מאיש, ומי שימרה את פיך יומת - ורק בדרך זו תנהיג מלכות כהוגן וכראוי, בלי לפחד ממרד העם.
לסיכום:
פרק א' הוא פרק החניכה של יהושע. עם מות משה הוסרו שתי המניעות שמנעו את הכניסה לארץ, ויהושע - שזכה לכל מעלתו מכוח "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" - מתמנה למנהיג. הקדוש ברוך הוא מבטיח לו שתיים: שלא יקום עליו איש, ושהשכינה תשרה עליו כבימי משה; ועל שתיהן מצווהו "חזק ואמץ", כי העזר העליון חל כפי ההכנה האנושית. ובשמירת התורה נאמר "חזק ואמץ מאד" - שהיא המלחמה הגדולה, מלחמת היצר, ובה תלויה ההגנה על עם ישראל ועל ארצו. הארץ אינה נקראת על שם הכובש אלא על שם הנותן, וההבטחה "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" עומדת ותלויה בהטבת המעשים. ולבסוף, משראה יהושע את פחדיו ואת השתדלויותיו הטבעיות מתחלפות בדבר ה' - התחזק, לא המתין למרגלים, וציווה: בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן.