ספר יחזקאל פרק מו. כה אמר השם אלוהים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. מהו שער החצר הפנימית הפונה קדים שיהיה סגור? על איזה שער כאן אנחנו מדברים? יש בזה מחלוקת בין רש"י לבין המלבי"ם. רש"י מביא את מה שחז"ל שנו במסכת מידות, שני פשפשין היו לו לשער ההיכל, אחד בדרום ואחד בצפון. שער ההיכל היה שער מרכזי שאיתו היו נכנסים מן האולם אל ההיכל, וההיכל זה המקום שבו היה את המנורה, מזבח הזהב, את שולחן השולחן, כן? ושם בכניסה לשער הזה של שער ההיכל היה מימינו שער קטן ומשמאלו שער קטן. שער דרומי מימינו, שער צפוני משמאלו. השער הדרומי מימינו, הפשפש הימני, על זה המשנה במסכת מידות אומרת שהוא יהיה סגור. מפורש עליו בקבלה איש לא יבוא בו והיה סגור. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שכאן בכלל בפרק שלנו אנחנו מתארים באיזה צורה הנשיא מגיע לבית המקדש כדי להקריב את הקורבנות, וכאן הוא אומר לנו שהשער של החצר הפנימי שהוא השער המזרחי של עזרת ישראל, זה בעצם השער שממנו בכלל נכנסים לעזרה שבו נמצא מזבח האבן שעליו היו מקריבים את כל הקורבנות, או מזבח העולה כפי שהוא נקרא, ועל השער הזה אנחנו מדברים, ויהיה סגור, זאת אומרת כל השער יהיה סגור. לא כמו שלומד רש"י שהכוונה היא רק על הפשפש הימני של שער ההיכל. המלבי"ם אומר זה בכלל לא שער ההיכל, מדברים על השער של הכניסה של העזרה של עזרת ישראל. והשער יהיה סגור כולו. ויהיה סגור מתי? אומרת לנו אומר הנביא, יהיה סגור ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. השער הזה של העזרה, שער המזרחי, יהיה סגור במשך שישה ימים, אבל בשבת ובראשי חודשים אז הוא יפתח.
ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחווה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב. כאשר הנשיא יבוא כדי לעמוד על קורבנות החינוך, כי חז"ל אומרים שכל קורבן שאדם מביא אז צריך להיות עומד עליו, כאשר הנשיא יבוא שם לעמוד על קורבנות החינוך, הוא יבוא דרך אולם השער מבחוץ, ובשער הפנימי, אומר המלבי"ם, האולם היה מבחוץ. מה פירוש הדבר? הרי יש לנו שער ויש לו אולם. אולם הסברנו כבר בפרקים הקודמים שזה היה הכניסה לשער וזה אומר מקום גדול שהיה מכוסה. זה נקרא אולם, זה כמו מבואה אל השער. אז כאשר מדברים על השער הפנימי, האולם היה בחוץ. הוא יבוא מן החצר החיצונה דרך האולם של השער המזרחי, וראינו לעיל שכאשר הוא היה מגיע לשער של החצר החיצונה לאכול לחם, הוא גם היה מגיע אל אולם השער, אבל שם האולם היה מבפנים. אז הוא לא היה בא מבחוץ, מכיוון שהשער של החצר החיצונה, שזה אומר החצר בכלל, מה שהיה בבית המקדש השני, מה שהיה עזרת נשים, השער הזה של החצר החיצונה הוא שער שהיה סגור באופן תמידי. אז איך היו נכנסים בכלל אל בית המקדש אם השער החיצוני לגמרי היה סגור? אז ראינו שהיה שער מדרום ושער מצפון, משם היו נכנסים. והכהן כאשר היה רוצה לאכול, אז ראינו לעיל שהוא היה אוכל תחת תקרת השער, אבל היה נכנס אחרי שנכנס מדרום או מצפון, הוא היה נכנס אל המבואה של השער מבפנים ושם היה אוכל. אומר המלבי"ם, כאן אל השער הפנימי הוא יבוא מבחוץ. איך? בא מלפני התאים, הוא עומד על מזוזת השער והשתחווה. איך הוא יבוא? אומרים לך יפתחו לו את השער במיוחד. וזה מה שהם אומרים לנו כאן, ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחווה על מפתן השער ויצא. ואז ברגע שפתחו את השער לצורך הנשיא, והשער לא יסגר עד הערב. השער שהיה נמצא שם בעזרת ישראל ישאר פתוח עד הערב. והמטרה היא,
והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחודשים לפני השם. היות ואז בשבתות ובחודשים הם באים להראות לפני השם, אז והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני השם, לכן אז השער יהיה פתוח במשך כל היום.
והעולה אשר יקריב הנשיא להשם ביום השבת שישה כבשים תמימים ואיל תמים. כמו שאמרנו הנשיא היה מגיע, היו פותחים במיוחד בשבילו את השער בשבתות ובראשי חודשים ואז העם היו נכנסים, היו משאירים להם את זה פתוח, והנשיא היה מקריב אז קורבן, קורבן עולה. עכשיו הוא חוזר לנו לקורבנות החינוך שדיברנו עליהם בפרק הקודם, שהם קורבנות ייחודיים לחינוך של בית המקדש. והעולה שהוא מקריב ביום השבת של עוד שבתות, מדברים על כל השבתות של 190 יום, מפסח כמו שדיברנו בפרק הקודם, עד סוף סוכות. כל השבתות הללו הוא יקריב קורבן ייחודי והקורבן יהיה שישה כבשים תמימים ואיל תמים. וזה כמו שהסברנו לעיל, חוץ מהקורבנות הקבועים שמוזכרים בתורה שצריכים להקריב מדי שבת בשבתו. ומנחה איפה לאיל ולכבשים מנחה מתת ידו ושמן הין לאיפה. מנחה ואיפה לאיל, כך נקבע מנחת האיל בכל ימי החינוך, ולכבשים היה נותן מנחה מתת ידו. לכבשים הוא היה נותן שישית האיפה לכל כבש, שזה שיעור התרומה שהיו נותנים לנשיא מהחומר. אז זה המתת ידו, מה שהם היו נותנים, את זה עכשיו הוא היה נותן כקורבן. וזאת התרומה שישית האיפה מחומר החיטים, כך ראינו בפרק הקודם. ואת השיעור הזה שנותנים לידו תרומה, זה השיעור של מנחת הכבש, לכן זה נקרא מתת ידו. כך גם כן אמר בפירוש שמנחת הכבש היא שישית האיפה, נראה את זה בפסוק י"ד, ובפסוק ז' הוא אומר כאשר תשיג ידו, כמו שביארנו שהכוונה היא במה שהאנשים היו מביאים.
וביום החודש פר בן בקר תמימים וששת כבשים ואיל תמימים יהיו. וביום החודש פר בן בקר תמימים, יש פה קושי. פר בן בקר זה אחד, תמימים זה רבים. תגיד פר בן בקר תמים. מה זה פר בן בקר תמימים? המלבי"ם אומר יש בזה דרוש לחז"ל. בואו נראה, רש"י מביא את הדרוש של חז"ל. מקרא זה דרשו רבותינו במנחות. פר, מה לימדנו? לפי שנאמר בתורה ובראשי חודשיכם פרים בני בקר שניים. מניין שאם לא מצא שניים יביא אחד? היה מקום להגיד אם אין שניים אל תביא כלום. לא, אומרים חז"ל, כתוב לנו כאן פר בן בקר תמימים. אומרים לך אם יש אחד תביא אפילו אחד. וששת כבשים מה מלמדנו? לפי שנאמר בתורה שבעה. בתורה כתוב שצריך להקריב בשבת שבעה כבשים. מניין שאם לא מצא שבעה יביא שישה? מאיפה אתה יודע שדי אפילו בשישה? ממה שכתוב אצלנו וששת כבשים. ומניין אפילו אחד? תלמוד לומר ולכבשים כאשר תשיג ידו. הכבשים גם אם אין לך שישה, תשיג ידו. השיג אחד, תביא אפילו אחד. הרד"ק נותן עוד אפשרות, אומר הרד"ק מה זה פר בן בקר תמימים? אמר פר יחיד ואמר תמימים רבים, יש מפרשים שהפר ואימו יהיו תמימים. וזה אומר הרד"ק זה חידוש שהוא הוצרך רק אז לצורך חינוך בית המקדש, כי באופן הרגיל אף פעם אנחנו לא מחפשים לבדוק שגם אימו תהיה תמימה ממום, רק הקורבן העולה למזבח צריך שיהיה תמים. ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה. ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה, כמו שראינו לעיל, ולכבשים כאשר תשיג ידו, שהמנחה של הכבשים זה כפי השגת ידו כמו שאמרנו, וכמו שחז"ל אומרים, איפה לפר ואיפה לאיל, אמר רבי שמעון וכי מידת פרים ואילים אחת היא? אלא שאם היו לו פרים מרובים ולא היה להם נסכים, יביא פר ונסכיו ואל יקריבו כולם בלא נסכים. זאת אומרת, אנחנו לא אומרים שתביא פרים מרובים ועל מה יש לך נסכים? על אחד? על אחד תביא נסכים, על השאר לא. לא. כמה שיש לך נסכים לפי זה תביא פרים. יש לך לפר אחד נסכים, תביא רק פר אחד. יש לך לכל השבעה, תביא את כל השבעה. כיוון שהנסכים הם הכרחיים. זה עוד דרשה שחז"ל דורשים כמו שראינו לעיל, עוד דרשה כפי שמביא כאן הרד"ק. ואם היו לו אילים מרובים ולא היה להם איפה, יביא איל ואיפתו. ולא יגיד אני אביא את כולם גם מבלי איפה. לא, אומרים חז"ל, כמה שיש לך איפות תביא לפי זה אילים.
ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא. כאשר הנשיא היה מגיע לפנים אל העזרה, הוא לא צריך לסבב ולצאת דרך שער אחר כמו העם, אלא הוא יוצא דרך אולם השער שהוא בא בו. אז הוא בא דרך השער המזרחי, הוא יוצא דרך השער המזרחי. אומר רש"י, הוא לא מצווה לעשות העזרה קפנדריא. העם היו מצווים לעשות את העזרה קפנדריא, שזה אומר להיכנס ממקום אחד ולצאת ממקום אחר. לעומת זאת הנשיא לא, מאותה נקודה שהוא נכנס, מאותה נקודה הוא יוצא. ומה באמת ההסבר בזה? ובבוא עם הארץ לפני השם במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה. לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא. העם כאשר היו באים לפני השם במועדים, מי שבא מהשער הצפוני להשתחוות יוצא דרך השער הדרומי. מי שבא דרך השער הדרומי יוצא דרך השער הצפוני. לא ישוב דרך השער אשר בא בו. דרך השער שממנו הוא הגיע, לא ממנו הוא היה יוצא. אבל לעומת זאת הנשיא, דרך אותו שער שהוא הגיע, המזרחי, דרך אותו שער הוא היה יוצא. אומר המלבי"ם, מזה אתה רואה שדרך השער המזרחי לא היה להם בכלל רשות להיכנס ולצאת. הגם שראינו לעיל שביום השבת יפתח, והגם שראינו לעיל בפסוק ג' והשתחוו במרץ פתח השער ההוא בשבתות ובחודשים לפני השם, כאשר הנשיא יבוא ויכנס דרך השער, השער המזרחי יפתח במיוחד בשבילו, עם הארץ ישתחוו דרך השער ההוא. אל תטעה לחשוב שהם ישתחוו דרך השער ההוא וגם יכנסו. לא. רק הנשיא נכנס דרך השער המזרחי. הם עומדים פתח השער, משתחווים, אבל להיכנס לתוכו אין להם רשות. כמו שקראנו עכשיו, שעם הארץ נכנסים ובאים דרך שער צפון, יוצאים בדרום. נכנסים משער אחד, יוצאים דרך השער שכנגדו. אבל דרך השער המזרחי זה היה נפתח במיוחד לנשיא, הם יכלו לעמוד שם ולהשתחוות, אבל בשום אופן לא להיכנס דרך שם.
והנשיא בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו. הנשיא בתוכם, כאשר הנשיא יבוא בתוך העם, פירושו של דבר הוא מגיע יחד עם העם, ואז הוא צריך להתנהג אומר המלבי"ם כמו העם, להיכנס דרך שער נגב או צפון ולצאת בשער שכנגדו, וזה לכבוד העם. כיוון שאתה יחד עם העם, תתנהג כמותם. הם נכנסים מצפון יוצאים מדרום או נכנסים מדרום יוצאים מצפון, גם אתה תתנהג כמותם כי אתה בא עכשיו יחד עם העם. כשאתה לבד, כמו שאמרנו, אז אתה תיכנס דרך השער המזרחי. אבל כאשר אתה יחד עם העם, תיכנס דרך שער צפון ותצא דרך שער דרום. כי מה שאמרנו שהנשיא יצא דרך השער אשר בא בו, הכוונה היא הנשיא ייחודי, הוא נכנס מאותו שער ויוצא מאותו שער, הוא לא צריך לצאת דרך שער אחר, אומר המלבי"ם זה רק שהוא בא לבד. כאשר הוא בא עם העם, אז הדין הוא שהוא יצא מהמקום שבו הם יוצאים ויכנס מהמקום שבו הם נכנסים. והרד"ק מוסיף ואומר, וכבודו והדרו הוא לבוא עמהם ולצאת עמהם. לפי המלבי"ם משתמע שזה כדי לא לשנות מהנהגת העם. לעומת זאת לפי הרד"ק משתמע שזה עצם כבודו של הנשיא, שלא כמו יבוא בגפו, כבודו והדרו שיבוא עם עם רב שילוו אותו, ולכן כאשר בבואו בתוכם, בבואם יבוא ובצאתם יצאו, הוא ילך ויצא כמו שהם באים ויוצאים. מה שכאן צריך להבין, כתוב בבואם יבוא ובצאתם יצאו, לא כתוב אלא יצאו. זה לא מובן. אם בבואם יבוא אז בצאתם יצא. איך זה נהיה לשון רבים? מסביר המלבי"ם, הדין הוא שהנשיא נכנס ראשון ויוצא אחרון. ולכן כאשר אנחנו מדברים על הביאה, אז אני אומר בבואם יבוא. מי בא ראשון? הוא בא ראשון, הוא בראש. אבל כאשר אנחנו מדברים על היציאה, הוא לא יוצא ראשון, הם יוצאים ראשונה, לכן הוא אומר ובצאתם יצאו. קודם הם יצאו ורק לאחר מכן יצא הנשיא. רב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר, יש לו רעיון מאוד מאוד מפורסם, מאמר ט"ז שנת ל"א, רעיון שבו הוא מדבר על נזקי תרדמת ההרגל. עד כמה רע וגרוע המצב שבו האדם מתרגל לכל דבר, וחלק מזה גם כן זה הרגל בעבודת השם, ואז האדם פועל את פעולתו כאיזושהי פעולה רוטינית קבועה מבלי לב, מבלי מחשבה, מבלי התבוננות. והמסר שהוא לומד מן הפסוקים הללו הוא מסר עוצמתי מאוד. אומר רב חיים שמואלביץ, תתבונן, אצלנו כתוב שעם הארץ היו באים, היו באים דרך שער צפון יוצאים דרך שער נגב, הבאים דרך שער נגב יוצאים דרך שער צפון, לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא. למה? מה באמת הסיבה? אומר היעב"ץ בביאורו למסכת אבות, כי הקפיד השם יתברך שלא יראה השער שתי פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו. שומעים? אומר היעב"ץ, אתה נכנס דרך אותו מקום ויוצא דרך אותו מקום, אה כבר התרגלתי, אה זה מה אני מכיר אותו, אני כבר נכנסתי דרך פה, כבר ראיתי את זה פעם. ברגע שאתה כבר מכיר, ברגע שהתרגלת, ממילא המתח יורד, ממילא אתה כבר לא מתרגש, אין לך התפעלות. אומרים לך לא, נכנסת דרך שער אחד, אומר היעב"ץ תצא דרך השער השני, כי הקפיד השם שלא יראה השער שתי פעמים פן ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות קירותיו לקירות ביתו. כאשר אדם רואה בפעם הראשונה הוא מתרגש, אבל לאחר מכן כבר מאבד את ההתפעלות, והתורה רצתה למנוע את זה, שיהיה לך בבית אלוקים נהלך ברגש, שתלך בהתרגשות ולא תאבד את אותה התפעלות. אומר היעב"ץ, אומר רב חיים שמואלביץ, תדייק, כל זה שייך רק בעם הארץ, מכיוון שההתפעלות שלו הראשונה היא התפעלות רגעית ולאחר מכן היא דועכת. אבל הנשיא, וכאן אנחנו מדברים הרי על מלך המשיח, כך אנחנו מדברים על מישהו שהוא מורם מעם, מדברים כבר בבית השלישי, השגתו מצד השכל, לא מצד הדמיון. ההתרגשות שלו זה לא התרגשות רגשית רגעית של לב, אלא זה התרגשות של התבוננות, של מחשבה, זה מצד השכל. וככל שיוסיף להתמיד תגדל הערכתו ואהבתו. אז הוא יצא מאותו שער שהוא נכנס בו, כיוון שבהשגה שלו לא רק שזה לא יפגע בו, זה עוד יוסיף בו. אצלו זה השגה שכלית, ובהשגה השכלית ההתבוננות הנוספת היא העמקה נוספת, היא תוספת בהתרגשות ובמחשבה ובכוונה של ההליכה לבית השם. כל זה אבל שימו לב, רק כאשר הנשיא הולך לבדו. אבל כאשר הנשיא בתוכם, כמו שאמרנו, אז בבואם יבוא ובצאתם יצאו. כאשר הנשיא הולך עם העם, הוא הולך יחד איתם באותו שער שבו הם נכנסים, אז הוא נכנס מצפון יוצא מדרום, נכנס מדרום יוצא מצפון. ולמה? כדי לא לשנות מן הציבור, כמו שהסביר לנו המלבי"ם, שזה אומר גם אם אתה בהשגות שלך אתה מורם מעם, אבל כאשר אתה יחד עם הציבור, אז תתנהג יחד עם הציבור. ובאמת אצל הרבה גדולים ראינו את ההנהגה הזאת, שאת כל החומרות שלהם וההקפדות שלהם והדקדוקים שלהם עשו כשהיו בינם לבין עצמם. אבל כאשר היו יחד עם הציבור, אז בתוך עמי אנוכי יושבת, נהגו כמו כולם כדי לא להראות שכביכול יש להם חומרות מיוחדות ולא להראות שהם כמו מתנשאים מעליהם, אז מה שכולם היו עושים היו עושים כמו כולם. אפילו שיכול להיות שמצד עצמו לדוגמה לא היה אוכל את זה, כיוון שיש לו איזה שהם חומרות מיוחדות, לא מדבר על ענייני כשרות, מדבר על חומרות, הקפדות מיוחדות, אבל כאן כיוון שזה יתפס כאילו אני פורש מהם, כאילו אני מתנשא עליהם, אז לא היה עושה כן. אז אם כן, כמו שאמרנו, לכבוד העם לא היה משנה מהנהגת הציבור. ומפה אומר רב חיים שמואלביץ יש מסר עצום ורב שצריכים ללמוד, שאם בן אדם לא יעורר עצמו, האדם צריך להבין שההתלהבות שלו תדעך מכל דבר שבקדושה, מכל דבר שבקדושה. ולכן האדם צריך באופן תמידי ללמוד מוסר, באופן תמידי לחזק עצמו, באופן תמידי לשנן את ההלכות של כל דבר ודבר, מכיוון שאלמלא יעורר האדם עצמו, באופן טבעי הכל דועך, ההתרגשות יורדת, ההתלהבות מתפוגגת, ואז האדם חוזר לקדמותו, והאדם פתאום יראה את עצמו איך הוא מדרדר מבלי שהוא הרגיש. אומרים שמי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קודשו, אומרים שדרך העלייה בהר השם המשילו את זה לאדם שנוסע רוכב על אופניים. מי שרוכב על אופניים יודע שאם ברגע אחד אתה מפסיק לדווש, אתה מדרדר. היום לצערנו הציבור לא יודע את הסוד הזה, לכולם יש אופניים חשמליות, אבל אומרים לך אדוני תבין, כאשר אתה לא פועל, אתה לא מפעיל כוח, אתה בהכרח יורד. ולכן אומר הרב, אדם צריך תמיד לעורר עצמו, כי אם לא כן ההרגל ירדים את הרגש וממילא על ידי כן ידרדר מבחינה רוחנית.
ובחגים ובמועדים תהיה המנחה איפה לפר ואיפה לאיל ולכבשים מתת ידו ושמן הין לאיפה. אז קודם כל יש פה קושי שכבר עמדנו עליו לעיל, בחגים ובמועדים, מה לי חגים, מה לי מועדים? אז הרד"ק מיישב ואומר שכל החגים נקראו מועדים, כמו שראינו אלה מועדי השם, ומי אלה? בעצם שם מדובר על החגים. אז למה אם כן הוא כפל ואמר החגים והמועדים? אומר הרד"ק, מכיוון שיש חג שאיננו מועד, כגון חנוכת הבית ששלמה המלך עשה, כתוב עשה את החג שבעת ימים. ומה זה חג? זה שמחה שאדם אוכל ושותה, זה נקרא חג. הנה אתה רואה קרא לזה חג, כיוון שהיו אוכלים שותים וחוגגים. הגם שזה לא היה אחד מן החגים המוכרים לנו. מועד גם כן אומר הרב, יש גם כן מועד שהוא לא חג. כמו שיש חג שהוא לא מועד, יש מועד שהוא לא חג. כמו שכתוב לאותות ולמועדים, או כמו שכתוב למועד אשוב אליך כעת חיה, כל זמן שאדם קובע עם חברו נקרא מועד, קבע לו מועד, קרא עליי מועד. לכן אמר בחגים ובמועדים, בין אם זה חג מבלי מועד, בין אם זה מועד מבלי חג. המלבי"ם לעומת זאת כבר לעיל הסביר לנו שהחגים אנחנו מדברים על חג השבועות שהיה מביא בו שלמי חגיגה, והמועדים זה ראש השנה ויום הכיפורים, כיוון שבראש השנה וביום הכיפורים לא היה עניין של שלמי חגיגה, והיות וכן הם נקראים המועדים. והקורבן שעליו אנחנו מדברים כאן, זה היה הקורבן שהיו מקריבים בקץ ימי החינוך, כמו שדיברנו לעיל, ה-190 יום שבהם חנכו את בית המקדש, שאלה היו הימים שמפסח ועד סוכות. אז הקורבן הוא הקורבן הייחודי לימי החינוך הללו. המנחה תהיה איפה לפר, הוא מביא פר אחד כמו בראש חודש, מביא גם כן איפה ומנחה, מביא איל אחד ואיפה ומנחה, וגם כן לכבשים מתת ידו, הכוונה כרצונו, כמתת ידו. והוא מביא שישה כבשים כמו שהוא מביא בראש חודש, ושישית האיפה לכל כבש כמו שראינו לעיל. אומר המלבי"ם, סתם מספר הקורבנות מפני שאנחנו יודעים שראש חודש הוא גם כן, שראש השנה הוא גם כן ראש חודש, ולכן זה לא פחות מראש חודש. וכי יעשה הנשיא נדבה או עולה או שלמים נדבה להשם ופתח לו את השער הפונה קדים ועשה את עולתו ואת שלמיו כאשר יעשה ביום השבת ויצא וסגר את השער אחרי צאתו. עכשיו הוא מתחיל לבאר את עניין הנהגת הנשיא לימי החול, והוא אומר שהגם שבחול השער הפנימי כמו שראינו היה סגור, אם הנשיא עושה עולה או שלמים או נדבה, היו פותחים לו את השער גם בימי החול. לכבוד הנשיא פותחים את השער. רק אז לא היו משאירים אותו פתוח כל היום כמו שהיה בשבתות ובמועדים, אלא אז כאשר הוא היה יוצא מיד היו סוגרים אחריו. ופתח לו את השער הפונה קדים ועשה את עולתו ואת שלמיו כאשר יעשה ביום השבת ויצא וסגר את השער אחרי צאתו. מיד שהיה יוצא היו סוגרים. זה היה בימי החול, אבל בשבתות ובמועדים היו פותחים ומשאירים אותו פתוח. ובימי החול כמו שראינו העם לא באים להשתחוות כמו בשבת וראש חודש, אז לא היה צריך להשאיר את השער פתוח, העם לא היה נכנס שם. אבל אמרנו היה מגיע עד השער ומשתחווה שם ולאחר מכן נכנס דרך צפון או דרום. וכבש בן שנתו תמים תעשה עולה ליום להשם בבוקר בבוקר תעשה אותו. עכשיו הוא יבאר לנו את תורת החינוך, שזה אומר הקורבנות הייחודיים לזמן חינוך המקדש של ימי החול. קודם הוא הסביר מה היו עושים בחגים ובמועדים, עכשיו הוא יסביר מה יעשו ביום יום. בכל יום הוא היה מקריב כבש לעולה, ועוד פעם זה חוץ מכבשי התמיד, שהיה כבש בבוקר וכבש בין הערביים. עולת החינוך לא הייתה בין הערביים, הייתה רק בבוקר. וזה הסבר למה יש רק קורבן בבוקר, הרי תמיד הוא גם בין הערביים. לא מדברים פה על התמיד הקבוע. מדברים על קורבן ייחודי לעת חינוך המקדש. ומנחה תעשה עליו בבוקר בבוקר שישית האיפה ושמן שלישית ההין לרוס את הסולת מנחה להשם חוקות עולם תמיד. ומנחה תעשה עליו שישית האיפה, זה השיעור של מנחת הכבש שהיו מקריבים בימי החינוך ב-190 יום כמו שהזכרנו בימי החול, ושמן שלישית ההין. הגם שלפי החשבון לכאורה היה צריך להביא שמן שישית ההין, כי החשבון כמו שאמרנו זה הין לאיפה, אז שישית ההין לשישית האיפה. למה פה הוא אומר לי שיביא שלישית ההין שזה בעצם כמות כפולה? הסיבה היא מיד כמו שהוא מסביר, לרוס את הסולת. לרוס את הסולת הכוונה היא לרכך את הסולת. מסביר המלבי"ם שלרוס הכוונה היא שיהיה הרבה שמן כדי לזלף על גבי הסולת, שלרוס זה כמו רסיסי לילה, שהם טיפים הנוזלים על גבי הסולת. לעומת זאת רש"י מפרש שלרוס הכוונה היא לחתות ולבלול את הסולת, שזה גם כן על פי אותו רעיון של רסיס, אבל לפי איך שמסביר המלבי"ם הרסיס חוזר על השמן. רסיסי השמן היו מרבים לזה לרוס את הסולת, מרבים שמן כדי לרכך את הסולת. לעומת זאת רש"י מסביר שלרוס זה לחתות ולבלול את רסיסי הסולת, זאת אומרת הסולת לפעמים יש בה רסיסים, שזה אומר קצת גושים, היו עם השמן יותר בוללים את הסולת. מנחה להשם חוקת עולם תמיד. כל מה שהסברנו עד עכשיו זה רק למצוות מנחת החינוך, וזה רק לשעה ולא לעולם. אבל חוץ מזה הוא אומר, תדע לך שצריכים גם כן להביא מנחה להשם חוקות עולם תמיד. ומהי המנחה להשם חוקות עולם תמיד? יעשו את הכבש ואת המנחה ואת השמן בבוקר בבוקר עולת תמיד. הוא אומר לך לא יבוטל הקרבת התמיד על ידי הכבש שהם מביאים לחינוך, כי בכל אופן עושים את הכבש, שזה כבש התמיד, ואת המנחה ואת השמן, כפי המצווה הקבועה הכתובה בתורה של מצוות התמיד, שזה עשירית האיפה סולת למנחה ובלולה בשמן כתית רביעית ההין, בבוקר בבוקר עולת תמיד. עולת התמיד היא קבועה בכל בוקר, ומכל שכן אומר המלבי"ם שלא יתבטל התמיד של בין הערביים, מכיוון שהרי במפורש אמרנו שכל מה שציווינו בו עד עכשיו זה לצורך חנוכת המשכן, אז הקורבנות הקבועים ישארו בקביעותם.
כה אמר השם אלוהים כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחוזתם היא בנחלה. כעת ממשיך הנביא ואומר, מה יהיה כאשר הנשיא, שאם אתם זוכרים אנחנו ראינו שחילקו את ארץ ישראל ל-13 רצועות, ורצועה אחת שלמה כמו שיעור של שבט היה חלקו של הנשיא, ואומנם היה שם באמצע את המקדש, אבל משני הצדדים ראינו שהרצועה הזאת היא רצועה של הנשיא, אז הוא קיבל מה שנקרא מרחב תמרון מאוד גדול, הוא קיבל חבל ארץ מאוד מאוד גדול. אם הוא ירצה לתת איזה מתנה לאיש מבניו, אומר הנביא נחלתו היא לבניו תהיה אחוזתם היא בנחלה. פירושו של דבר, יש איזה דין של נחלה שזה לא חוזר ביובל. זאת אומרת, אם זה היה מתנה הייתי אומר שזה צריך לחזור ביובל. אבל הוא אומר לך לא, אחד מבניו שקיבל את זה, זה נשאר אצלו, לא אומרים ביובל תחזיר את זה, תחלק את זה לשאר האחים שווה בשווה. זה צריך לחזור ביובל, לא יהיה כן. אומר הנביא, נחלתו היא לבניו תהיה אחוזתם היא בנחלה, כיוון שזה נחלה, זה ירושה, ולכן זה לא חוזר ביובל. וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והייתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא אך נחלתו בניו להם תהיה. לעומת זאת אם הנשיא החליט לתת נחלה לעבדיו, לא לבניו, פה הנחלה כן תחזור ביובל. כשתגיע שנת היובל, אותה נחלה שהנשיא נתן מחלקו לעבדו, עבדו הכוונה אחד מן העם, לא מתכוונים ללמד דווקא עבד כנעני או עברי, אלא הכוונה אחד מעבדיו זה אחד מן העם, אם הוא נותן לו נחלה, זה חוזר ביובל לנשיא. ואז יוצא שאך נחלתו בניו להם תהיה. רק נחלת בניו להם תהיה ולא תלך לזרים. לעומת זאת שאר הנחלה שאותה הוא נתן במתנה לעבדיו, תחזור בחזרה לנשיא ותינתן לבניו. זה מה שהוא אומר, הנחלה תהיה לבניו לתמיד. ויש מחלוקת אומר המלבי"ם, האם יש הדין של מכר שהיא חוזרת ביובל או לא. ולפי מי שאומר שמתנה אינה חוזרת ביובל אלא נשארת לתמיד, חידש פה דין בנשיא ואמר לי דע לך שאצל הנשיא היא כן תחזור. הגם שמתנה יכול להיות שאינה חוזרת ביובל לפי דעה מסוימת, כאן מחדש הנביא שהיא כן תחזור אל הנשיא. ולמה באמת היא תחזור אליו? אולי לפני שנסביר את זה רק נסביר את הלשון כאן, והייתה לו עד שנת הדרור, הדרור זה אומר היובל, כי אז קוראים דרור לעבדים, ושבת לנשיא, שבת לנשיא כמו ושבה לנשיא, זה הכוונה ושבת לנשיא. ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם מאחוזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו. כאן הנביא מטעים לנו, מבאר לנו, מהי הסיבה שלנשיא אנחנו נותנים פריבילגיה כזאת מיוחדת שגם מתנות שהוא נותן חוזרות לו ביובל? כדי שלא יקח הנשיא מנחלת העם. מכיוון שאם המתנות שלו הם יהיו כאלה שהם לא יחזרו אליו אלא יהיו לעם, מה שיקרה זה שהנשיא כאשר ירצה להוריש לבניו הוא ילך ויקח מנחלת העם כדי להוריש לבניו. הרי לנשיא יש כוח בלתי מוגבל. אז הוא יגזול את העם כדי להוריש לבניו. בעצם כבר ראינו לעיל בפרק מ"ה בפסוק ח', שהסיבה שנתנו לו נחלה כל כך גדולה הייתה כדי שהוא לא יצטרך לנהוג כמו המלכים הקדמונים שהלכו ועשקו את העם ונטלו מהם את נחלתם. אתה לא תצטרך לנהוג כך, נתנו לך נחלה שיש בה די והותר. נחלה כזאת גדולה כמעט כמו ששבט שלם מקבל, כדי שלא תצטרך ללכת לגזול מהעם. מאותה סיבה עצמה גם כן, אם נתת מתנה לעם מנחלתך, זה יחזור אליך, כדי שישאר לך נחלתך ולא תצטרך ללכת ולגזול את העם, וזה יהיה לך כדי להוריש את בניך אחריך, כמו שראינו לעיל, למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו. כדי שהנשיא לא ילך ויגזול מן העם כדי להגדיל אחוזתו והאנשים בעקבות זה יגורשו מאחוזתם, אז נתנו לו מראש נחלה גדולה ונתנו לו פריבילגיה נוספת שאם הוא נתן את זה במתנה למישהו אחר, זה יחזור אליו ביובל ואז יהיה לו מה להוריש לבניו ולא יצטרך לגזול את העם.
ויביאני במבוא אשר על כתף השער אל הלשכות הקודש אל הכהנים הפונות צפונה והנה שם מקום בירכתיים ימה. ויביאני במבוא, מסביר המלבי"ם, עד עכשיו הוא עמד בעזרת ישראל ליד השער הצפוני, כמו שראינו לעיל בפרק מ"ד בפסוק ד'. עכשיו הוא יוצא משער הצפון והוא מגיע אל הדרך ההולך בכתף השער, שהכוונה היא זה הדרך של ה-10 אמות ששם המקום שהיו עוברים ממזרח למערב דרך לשכת ה-50. היו עוברים דרך לשכת ה-50, היה מקום שהיה 10 אמות. ראינו שהיה שמה את דרך גדר החצר אל דרך 10 אמות שלפני לשכת ה-20. שלשכת ה-20 הסברנו שזה היה המקום שהיה יותר סמוך להיכל ולאולם ולקודש הקודשים, והיה עובר, היה לו שם שביל של 10 אמות, שהם לשכות הקודש שנתקדשו בקדושת עזרה, ושם הוא רואה שבלשכת ה-20 בצד המערבי, הצד המערבי זה הצד שיותר לכיוון קודש הקודשים והלאה, זה הצד היותר מערבי של בית המקדש, שמה הוא רואה שיש מקום שמוכן לבשל שם, מקום שהכינו אותו כדי לבשל, ותכף נראה את מה. ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם. הוא אומר לו המקום הזה זה מקום מיוחד כדי ששם יבשלו את השלמים בחצרות קטורות. מה הם החצרות קטורות? אנחנו כבר ראינו לעיל שאם אנחנו מסתכלים על הציור של בית המקדש, אז בארבע פינות של העזרה היו חצרות שהיו נקראים חצרות קטורות. עוד מעט אנחנו נבין למה נקראו בשם הזה, אבל בארבע פינות הללו היו חצרות קטורות שהם היו מלבניות, ושם במקום הזה הוא אומר לו, שם היו מבשלים את השלמים, והם היו בחצר החיצונה בפינות, ושם המקום הזה לא התקדש בקדושת העזרה. והוא מראה לו שלבישול קודשי הקודשים יש מקום מיוחד במקום מקודש כדי שלא יצטרך להוציא אותו אל החצר החיצונה על מנת לקדש את העם. פירושו של דבר, את כל הקורבנות שהיה צריך לבשל היו מבשלים בחצרות קטורות. אבל לעומת זאת כאשר אנחנו מדברים על הבישול של קודשי הקודשים, שהם קודשי קדשים, שזה אשם, זה חטאת, אשם וחטאת זה קודשי קדשים, זה לא קדשים קלים, זה לא שלמים, זה לא בכורות, כן? אלה הם קודשי קדשים. קודשי הקדשים היה להם מקום מיוחד לבשל אותם ולא בחצרות הקטורות שזה מקום שאין לו את הדרגה של הקדושה של שניצרכת לקודשי הקודשים, זה לא קדוש בקדושת העזרה, כיוון שאנחנו מדברים על החצר החיצונה, אנחנו מדברים על מקום שהוא עזרת נשים, זה לא הקדושה של העזרה של עזרת הכהנים. ולמה באמת היה מקום מיוחד ששמה היו מבשלים את קודשי הקדשים? זה הוא אומר לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם. כדי שלא יוציא את קודשי הקדשים אל החצר החיצונה ולקדש את העם, כמו שהסברנו לעיל כביכול תפקע הקדושה מקודשי הקדשים ותעבור אל העם, אל החול, כמו כביכול תתחלל קדושתם, אז לא רצה שיתחלל קדושתם של קודשי הקדשים ולכן הראה לו מקום ייחודי ששם היו ממש בקודש ששם היו מבשלים את האשם ואת החטאת.
ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר והנה חצר במקצוע החצר חצר במקצוע החצר. שמה הוא מוציא אותי אל החצר החיצונה ואז אני רואה שבכל מקצוע, במקצוע הכוונה פינה, אני רואה שבכל פינה יש חצר. מה זה החצר הזאת? החצר הזאת הם החצרות קטורות כפי שהזכרתי קודם, מה שהיה בארבע פינות החצר החיצונה, ועכשיו הוא יסביר לנו מה היה עניינם. בארבעת מקצועות החצר חצרות קטורות ארבעים אורך ושלושים רוחב מידה אחת לארבעתם מהוקצעות. בארבע מקצועות החצר, בארבע פינות החצר מבפנים, היו חצרות קטורות. מה זה קטורות? אומר המלבי"ם, מלשון קטורת, לשון עשן, הקיטור. מה העניין של העשן? החצרות הללו הם היו בלא תקרה, ולכן הוא קורא להם גם כן חצרות, זה לא לשכה, זה חצר. מה זה אומר? זה היה רק מגודר, אבל תקרה לא היה לו, כיוון שהמקומות הללו היו מקומות בישול והיה צריך שהעשן יעלה ויצא החוצה, היות וכן זה היה בלא תקרה. הגודל שלהם היה 40 אורך, שימו לב, אומר המלבי"ם האורך היה ממזרח למערב, והרוחב מצפון לדרום. כיוון שהרוחב היה צר יותר, זה היה 30 רוחב. אומר המלבי"ם, אם אתה תחלק את זה אחרת ואתה תרצה לטעון שהאורך שהאורך סליחה היה מדרום לצפון, אז אתה נקלע לבעיה מכיוון שאתה נקלע למקום ששמה הייתה הלשכה, לשכת המאה. ואתה כבר נכנס לתוך לשכת המאה. לכן חייבים לומר שהמקום הזה היה מוארך, והמוארך שלו היה ממערב למזרח, זה היה ה-40 אמה, וה-30 אמה היה מצפון לדרום, ואז זה לא נתקל בלשכת המאה שהייתה בצידו. וטור סביב בהם סביב לארבעתם ומבשלות עשוי מתחת הטירות סביב. היו טורי אבנים שהיו יוצאים מסביב לכותל וזה היה עשוי כשפיתת קדרות, מקום ששם שופתים את הקדרה, הכוונה מניחים את הקדרה לבישול. ותחתיהם מבשלות, הכוונה מקום בישול, מקום להבעיר את האש כדי לבשל, עשוי מתחת הטירות סביב, כן מתחת הטירות כמו שאמרנו כמו הטור של טורי האבנים. ויאמר אלי אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם. אלה בית המבשלים ששם היו מבשלים שלמים, תודה, חזה ושוק, כל אלה הדברים שהרי נאכלים על ידי הכהנים והם נאכלים בכל מקום, אז אין מניעה לבשל אותם שם. אבל לעומת זאת לקודשי הקדשים ראינו שהיה מקום ייחודי שהוא היה בתוך עזרה של עזרת הקודש ששמה היו מבשלים את קודשי הקדשים כיוון שהם במדרגה של קדושה גבוהה יותר ולא רצו להוציא אותם אל החצר החיצונה אל עזרת אנשים.