פרק מג - שיבת הכבוד וחנוכת המזבח - חלק א

ספר יחזקאל פרק מג. ויוליכני אל השער, שער אשר פונה דרך הקדים. ויוליכני אל השער, מהצד המערבי כפי שראינו וסיימנו בפרק הקודם, הוא מוליך אותו אל השער. מה זה השער? זה בה' הידיעה, זה אומר השער הידוע. השער שדרכו הוא נכנס תחילה. מה היה השער שדרכו הוא נכנס תחילה? זה שער הפונה קדים. לצד מזרח, כי ראינו שכל הסיור הרי התחיל מהשער הפונה קדים. ראינו שכל הסיור התחיל מהצד הפונה למזרח, אז כעת הוא אומר, הוא לוקח אותי שוב ומתחיל מהצד ההוא.

והנה כבוד אלוהי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו. כבוד אלוהי ישראל בא מדרך הקדים. אומר המלבי"ם, תשים לב שעד כאן ההתגלות הייתה ממלאך. עד עכשיו האיש, הוא זה המוליך אותו, וזה בעצם איש האלוקים, מדברים במלאך. אבל לעומת זאת כאן, הוא רואה את התגלות השם בכבודו, דהיינו השם בעצמו, הוא זה שמתגלה אליו. לא המלאך אלא קודשא בריך הוא בעצמו. והשם מתגלה אליו, השם אלוקי ישראל. המלבי"ם הסביר לנו כבר בכמה הזדמנויות, שבכל מקום שכתוב אלוקי ישראל, שאנחנו אומרים אלוקים זה באופן הכללי. כשאני אומר אלוקי ישראל זה מצד ההשגחה המיוחדת לו על עם ישראל. וכאן הוא בא לבטא את הקשר הייחודי שיש לקדוש ברוך הוא עמנו. מה שזה אומר שהקדוש ברוך הוא בעצם מנהיג אותנו בהנהגה שהיא מעל הטבע, שהיא בעצם הנהגה ניסית. וכאן מראים לו שכאשר הקדוש ברוך הוא יחזור וישיב שכינתו אלינו, הוא ינהיג אותנו בהנהגה על טבעית. הרי אנחנו מדברים על הבית השלישי, הרי אנחנו מדברים כבר על ההנהגה העתידית. הוא אומר לך, ההנהגה תהיה כבוד אלוקי ישראל, זה יהיה כבוד של הנהגה, כבוד השם בהנהגה ניסית שהיא מעל הטבע.

אומר האברבנאל, מביא המלבי"ם את האברבנאל, שהוא מסביר מה שכתוב מדרך הקדים, כי צד המזרח, קדים הרי זה קדמה, צד המזרח, ייתן אומר ודברים על כוח השם ויכולתו, מצד התנועה המזרחית אשר הגלגל היומי מניע כל צבא השמיים ממזרח למערב. אומר הרב, בעצם האברבנאל מסביר שהצד המזרחי בא לבטא את דרך הנהגת השם, כפי ההנהגה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. כי הרי ההנהגה של העולם, אנחנו יודעים שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. אומר האברבנאל, לא יודע על מה בדיוק הוא מתבסס, אבל אומר האברבנאל שזה היפך תנועתם העצמית ממערב למזרח. הוא אומר התנועה העצמית שלהם זה ממערב למזרח, אבל הקדוש ברוך הוא מניע אותם ממזרח למערב, הכוונה השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב.

חז"ל אומרים אילמלא קול גלגל חמה נשמע, קול המונה של רומי. אילמלא קול גלגל חמה, אילמלא שקול גלגל חמה מנסר באוויר העולם, היה נשמע קול המונה של עיר. היו שומעים את כל המון העיר. ובאמת היום גם ידוע על פי מדע, גם הרב זמיר מביא את זה בספר שלו, שהשמש מנסרת באוויר הרקיע ויש קול, והקול הזה של השמש המנסרת באוויר הרקיע מונע מן הקול ללכת למרחוק. הגמרא אומרת שבלילה הקול הולך למרחוק. בן אדם עושה 'היי', שומעים אותו למרחקים. ביום לא. אז נוטים לחשוב בגלל שיש רעש בחוץ. אבל אתה יכול לעמוד גם במקום שאין רעש, ותראה שהקול לא נשמע למרחוק כמו בלילה. מכיוון שבלילה אין את קול גלגל חמה המנסר, וביום כל גלגל חמה מנסר בחלל האוויר וזה המונע את הילוך הקול. אז הוא אומר, מה פירוש, תראו איך הוא מסביר את זה יותר בדרך דרש, אילמלא קול גלגל חמה נשמע, אז נשמע קול המונה של עיר. אומר קול גלגל חמה משתיק את כל המון העיר. קול המון העיר זה כל ההמון שמכחישים את מציאות השם. מכחישים את מציאות הבורא. וכל גלגל חמה, מי שמסתכל בגרמי השמיים ובגלגל חמה, רואה בזה את מציאות הבורא, אז זה משתיק את כל המון העיר. זה משתיק את המכחישים את מציאות הבורא ואת יצירת העולם בשישה ימים וכולי. ומי שמתבונן בגרמי השמיים, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שומע קול גלגל חמה, רואה בזה את הנהגת השם. מסביר את הדברים יותר על פי העמקות שלהם.

ואז, וקולו כקול מים רבים. אז כאשר השם מתגלה כבוד אלוקי ישראל, מתגלה בהשגחתו עלינו, אז יתגלה השגחתו לכולם, לכל העולם. וקולו כקול מים רבים, כמו שקול מים רבים נשמע קולו למרחוק, מי שפעם היה במפלי הניאגרה יכול להעיד, קול מים רבים נשמע למרחוק. הוא אומר, הקול הזה נשמע, מסביר המלבי"ם, בין אם לשמע האוזן, כקול מים רבים, שהכוונה היא שכל המציאות משמיעה אדיר השם במרום, כל המציאות מוכיחה יש אלוקים, העולם לא נברא מעצמו. ואם מצד ראיית העין, כיוון שהארץ האירה מכבודו. זה סיום הפסוק. פירושו של דבר, על ידי התגלות השכינה וכבוד השם שחופף על הנביאים, על ידי זה הארץ מאירה מכבוד השם.

וכמראה המראה אשר ראיתי, כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר, ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר, ואפול אל פניי. זה פסוק כמדומני יחידני בתנ"ך. אני לא מכיר עוד פסוק כזה, אבל יכול להיות שיש, מי שיודע הוא מכיר, אדרבה. זה פסוק שמופיעה בו אותה מילה בשמונה הטיות שונות. ובואו נספור אותם: כמראה, המראה, אשר ראיתי, כמראה, אשר ראיתי, בבואי לשחת העיר, ומראות, כמראה, אשר ראיתי. שמונה פעמים מופיע פה הביטוי ראייה. והמלבי"ם כדרכו יבאר לנו מה כאן רוצה לתאר יחזקאל.

אומר המלבי"ם, כבר ביארנו לעיל שיחזקאל ראה את מראה המרכבה בשלושה מיני מראות, שבעצם זה מתייחס לשלושה מיני הנהגות. הוא ראה את מראה המרכבה שהיא נראית כאשר בא לשחת את העיר. הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא בא להחריב את ירושלים, השם יורד בחימה על מנת להשחית את העיר. היה את מראה המרכבה שהוא ראה בפעם הראשונה, זה היה על נהר כבר. שם הוא ראה את מראה המרכבה כיוצא ללוות את הגולים לארבע רוחות השמיים, שזה בעצם בא לבטא את החמלה והחסד והחנינה שהשם חונן אותם, שהקדוש ברוך הוא מלווה אותם, עמו אנוכי בצרה. אבל עם כל זה, אומר המלבי"ם, כל ימי הגלות ההנהגה היא לא בהשגחה צמודה של השם יתברך בעצמו, אלא דרך שרי מעלה. כיוון שבגלות אין הנהגת השם על ידי קודשא בריך הוא בעצמו, אלא דרך שרי מעלה. לכן מי שגר בגולה, בחוץ לארץ, כמי שאין לו אלוה. רק בארץ, ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה. בחוץ לארץ ההנהגה כביכול כמו מתלבשת באותו שר של אותה אומה, ודרך זה הקדוש ברוך הוא מנהיג את עם ישראל. המראה השלישי, אומר המלבי"ם, היה מראה המרכבה שבו הקדוש ברוך הוא מראה לו את בניין בית המקדש העתידי, בניין הבית השלישי. ואז הוא רואה את הנהגת השם, כאשר השם יחזיר את שכינתו לציון וינהיג את עם ישראל כמו שאמרנו קודם, מהנהגה מעל הטבע, הנהגה ניסית, הנהגה פלאית.

עכשיו הוא מתאר שכאשר הוא מגיע אל השער הקדים, פעם שנייה, אחרי הפעם הראשונה שהוא הגיע לשם כשהוא נכנס לראות את בית המקדש, הוא רואה את המרכבה בשלושת המראות המתחלפים הללו. המראה כמו שאמרנו האחד שבא לשחת העיר, המראה השני בא ללוות את הגולים, והמראה השלישי שמראה את בית המקדש השלישי. כביכול עכשיו הוא רואה את שלושת המראות הללו. ומסביר המלבי"ם, שהשם הודיע לו שאחרי שייבנה בית המקדש השני, בית המקדש ייחרב. וכבר הסברנו את העניין הזה כמה פעמים בעבר, וגם הרב דסלר דיבר על העניין הזה, שבית שני לא נועד להיות בית העתיד. אנחנו רואים שעוד לפני כן, עוד לפני בניין בית שני כבר הם מקבלים מסר על בית השלישי. שזה אומר בית העתידי. בית שני, כפי שהסביר המלבי"ם, היה תקופת מבחן. כדי לבחון אותם ולראות האם הם יהיו ראויים. ואם בתום ה-420 שנה הם היו הגונים וראויים, היה יורד בית המקדש בנוי באש, היה בית שלישי, הייתה גאולה. אבל כיוון שלא היו ראויים, תקופת המבחן הם עברו בנכשל לצערנו, ואז ירדו לגולה ל-2000 שנות גלות שעדיין איננו רואים את הסוף. ודאי אנחנו יודעים שהסוף קרוב, שית אלפין קאים עלמא, ואנחנו כבר מתקדמים, מתקרבים לדדליין. אבל על כל פנים, אנחנו יצאנו לגלות נוספת מכיוון שלא היינו ראויים, לא הכנו עצמנו בבית שני. אבל מראש היה ידוע שבית שני הוא בית זמני. ומהסיבה הזאת גם כן רבים לא עלו, כמו שהסברנו בעבר. רק 50,000 עלו. כל השאר לא עלו. רגילים לחשוב שרק בני תימן לא עלו, אבל לא רק הם. מיעוט עלו. 50,000 מכל הגולה. כמה זה 50,000? מנינו רק 800, 200,000. כמה זה 50,000? 50,000 בסך הכל עלו מכל מכל בני הגולה. ואלה שלא עלו, כיוון שרבים מהם ידעו שהבית עתיד להיחרב, אז הם אמרו למה שנעלה ונחווה חורבן נוסף וגלות נוספת? ולכן לא עלו. על כל פנים, אז בית שני, הקדוש ברוך הוא מודיע לו שאחרי שייבנה בית המקדש של בית שני, הוא ייחרב שוב פעם בעוונותיהם של ישראל. וזה היה המראה שאותו הוא רואה, כיצד הוא בא לשחת את העיר. הביאה לשחת את העיר באה לומר, מה שאתה רואה בית שני, תדע לך שהבית השני הוא זמני. תדע לך שהבית השני לא יישאר לתמיד. לאחר מכן הוא מראה לו שלאחר מכן עם ישראל יגלו ויפוזרו בארבע רוחות השמיים, והקדוש ברוך הוא ייצא עמהם וילווה אותם. זה היה המחזה הנוסף של המרכבה, שבא לבטא את העניין שעם ישראל, הקדוש ברוך הוא ילווה אותם בגלות, וזה עמו אנוכי בצרה. וזה מה שהשם מתגלה לו על נהר כבר, אפילו שאין נבואות בחוץ לארץ. נהר כבר זה בחוץ לארץ. כי יש כאן התגלות אלוקית כדי לומר לו, הקדוש ברוך הוא גם שם, גם בחוץ לארץ, עמו אנוכי בצרה. ולאחר מכן השם יראה לו איך הם יחזרו לכאן לבית השלישי, וזה מראה המרכבה השלישי של בניין בית המקדש, כיצד יחזור וייבנה עם כל מה שהראה לו.

אומר המלבי"ם, ראינו לעיל, ופני הקודש המראה כמראה. אומר המלבי"ם, ראינו לעיל שפני הקודש נדמו לו כמראות הצובאות. מה פירוש הדבר? שכביכול רואה בפני הקודש מין מחזה, והמחזה הזה כמו אדם המסתכל באספקלריה. אספקלריה, מגדיר את זה המלבי"ם, שפיגל. מישהו יודע מה זה שפיגל? מראה. רואה את דרך מראה. כרואה דרך מראה. זה הכוונה, זה גם הביטוי אספקלריה. אספקלריה הכוונה היא מראה. אז הוא רואה במראה כביכול מראים לו מעין מראה שבה נחקק כל אותם מחזות שאותם הוא רואה.

ומסביר המלבי"ם, שההתגלות של הקדוש ברוך הוא במקדש הקטן, שזה בעצם המקדש הקטן זה בית המקדש, זה דומה להתגלות של מרכבת השם וההנהגה שלו במקדש הגדול. המקדש הגדול זה העולם. שהשם ברא את זה כדמות כבודו. והמרכבה של השם בעולם הגדול דומה למרכבת השם אשר שוכנת בעולם הקטן, שהוא האדם שנעשה בצלמו כדמותו. ונסביר את העניינים. ובעצם זה מופיע כמה וכמה פעמים, דיברנו על זה, מופיע הרבה בספרים, שיש עולם גדול ועולם קטן. ובספרים מופיע הרבה על המקבילות שבין שלושת הקודקודים, וזה העולם, האדם, המקדש. והמקדש הוא בתבנית האדם, או האדם בתבנית המקדש, ושניהם בתבנית העולם. ובעצם יש הרבה מקבילות ביניהם, והמקבילות הללו מרבים לדבר עליהם, ודיברנו עליהם גם אנחנו בכמה הזדמנויות, על המקבילות שיש בין האדם למקדש לעולם. משמעות הדברים היא שבעצם גם בעולם אנחנו רואים עולם גשמי. אבל מה אנחנו כולנו יודעים? כולו בהנהגת השם, הוא מונהג וכל תנועה וכל פעולה שבו קורית על פי רצון השם. גם האדם, מי שמסתכל רואה שזה אוסף מולקולות. אבל כולנו יודעים שתנועת האדם ומציאותו מתאפשרת רק מכוח הנשמה. יש כוח רוחני, חלק אלוה ממעל, שמניע ומניד את האדם בכל פעולותיו. אותו דבר גם כן בית המקדש. בית המקדש הוא לא מבנה אבנים. וכאשר הוא נהיה מבנה אבנים, בא נבוכדנצר, בא טיטוס, וברגע אחד החריב אותו. מתי זה קרה? ברגע שמתרוקנת מתוכו הרוחניות. כמו שהאדם, ברגע שמתרוקנת מתוכו רוחניות, הוא גופה. מתי הוא בעצם אדם חי? כשהרוחניות נמצאת בתוכו. אז כך גם כן בית המקדש.

אומר המלבי"ם, המציאות הזאת, המקדש שראה יחזקאל בנוי בהר, מסביר המלבי"ם, שימו לב, זה המראה והאספקלריה שבו נראו לו שתי הצורות הגדולות הללו, העולם הגדול והקטן. אז אם אמרנו שישנם שלושה קודקודים, שזה בעצם האדם זה העולם הקטן, יותר מזה זה בית המקדש, יותר מזה זה העולם הגדול, כן, מדבר עכשיו מבחינת הגודל. אומר הרב, כעת מסתכל יחזקאל, תשימו לב, במראה של בית המקדש, ודרכו הוא רואה כמו במראה השתקפות של העולם הגדול והעולם הקטן, שזה האדם. העולם הגדול זה העולם, והעולם הקטן זה האדם. כך שיוצא שבראייה זו, שהסתכלותו במקדש, הוא רואה בעצם את שלושת העולמות. הן את האדם, הן את המקדש עצמו, והן את העולם הגדול שזה בעצם מציאות של כלל העולם. מסביר המלבי"ם, כמו אדם שמסתכל במראה, רואה את צורת הפנים שלו, כך מי שמסתכל במראה של המקדש, מבין ורוכש מזה את צורת המרכבה ששוכנת בעולם הגדול, ואת מרכבת השם ששוכנת בתוך נפש האדם. ועכשיו הוא מפרט.

על המרכבה שהוא רואה אותה בפני הקודש, הוא אומר כמראה כמראה אשר ראיתי. אומר המלבי"ם, עכשיו אני רואה בבית השלישי, שהיא בעצם המרכבה השלישית שהוא ראה במחזה, כמראה המראה, כמו המראה שראיתי במראה, הכוונה במראות הצובאות, שהוא ראה אז את פני הקודש, ואמרנו שהוא ראה במין מראה, הוא ראה את המרכבה שהאלוקות מתגלית בכוחה העצום והרב. אני רואה גם כן כמראה אשר ראיתי, כאשר הוא ראה את המרכבה שבאה לשחת את העיר, כאשר השם מודיע לו שעתידה העיר להיחרב. ואז ראיתי כמראה ההוא, שזה סימן לחורבן של הבית השני. ראיתי גם כן מראות אחרות שמתארים את הטלטול ואת הגלגולים שעם ישראל יעברו כאשר הם ילכו בגולה, כמו שהסברנו שזה עניין המרכבה השלישית, ששמה השם הראה לו על נהר כבר איך עם ישראל גולים ומטולטלים.

אומר המלבי"ם, במראה המרכבה הראשונה, שם הוא השיג על ידי החיות, חיות הקודש, עולם המלאכים, שם הוא השיג את ההנהגה, כמו שביארנו באריכות בפתיחת ספר יחזקאל. במראה השני הוא רואה את ההנהגה שעל ידי השרפים ועולם הכיסא. במראה השלישי הוא רואה את העתיד, שזה ההנהגה האלוקית בעולם האצילות. ואז תשימו לב, זה הולך ועולה. החיות והמלאכים זה העולם התחתון, לאחר מכן עולם השרפים והכיסא זה עולם הבריאה והיצירה, ולאחר מכן המראה השלישית זה כבר אצילות, שזה העולם העליון. בעצם השם הראה לו את כל דרכי הנהגתו בכל האבי"ע, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, אבל מתתא לעילא. מהמראות שבתחילה הוא רואה את המראות התחתונים, ולאחר מכן הולך ומגיע עד העולם העליון שהוא בחינת האצילות. ועל ידי זה, ואפול אל פניי. מכוח זה ראה שהנה אחרי שייבנה בית מקדש שני, ישוב וייחרב, והדבר הזה גרם לו ליפול על פניו. הנפילה על הפנים בעצם מבטאת צער. נפל על פניו מתוך כאב על אובדנם של ישראל.

וכבוד השם בא אל הבית דרך שער אשר פניו דרך הקדים. וכבוד השם בא אל הבית, הוא רואה את כבוד השם שבא כעת אל הבית השלישי, והוא בא דרך שער הקדים, כמו שהסברנו שהכוונה היא לשער המזרחי. וראינו שכבוד השם, אומר המלבי"ם, כך הוא הסביר בישעיהו מ"ג, כבוד השם בהתחלה יתגלה על עשרת השבטים, אלה שגלו למזרח. כמו שכתוב וייראו ממערב את שם השם וממזרח שמש את כבודו. כבוד השם יבוא ממזרח עם אלה שגלו במזרח. במערב בהתחלה רק יישמע שמעו למרחוק. אז אם כן הוא אומר, בהתחלה הוא רואה את כבוד השם בא מדרך הקדים, אליהם עשרת השבטים.

ותישאני רוח ותביאני אל החצר הפנימי, והנה מלא כבוד השם הבית. ואז נושאת אותו רוח, הרוח הכוונה היא פה רוח הנבואה, היא מביאה אותו אל החצר הפנימי, הוא רואה את כבוד השם מלא את הבית. ואשמע מדבר אליי מהבית, ואיש היה עומד אצלי. כמו שהסברנו קודם, עד עכשיו הוא קיבל את שפע הנבואה באמצעות המלאך שבידו היה קנה המידה, והוא הלך עמו ומדדו את הבית, מוצאיו ומובאיו. מכאן והילך, כבר הוא שומע את קול השם. ואשמע מדבר אליי מהבית. ואני רואה, איש היה עומד אצלי. מה זה איש היה עומד אצלי? אומר המלבי"ם, המדבר אליי זה בדיוק כמו שהיה אצל משה, שקול השם היה מדבר אליו מבין הכרובים. איש היה עומד אצלי, זה המלאך. המלאך שאותו הוא ראה קודם, המלאך לא נכנס לקודש הקודשים, למקום הכבוד, שמשם היה בעצם יוצא הקול, אלא הוא היה עומד אצלי. הוא היה לידי, כביכול גם לו לא הייתה רשות להיכנס פנימה אל המקום אשר הקול מדבר אליו, אל המקום שמשם יוצא קול האלוקים. אלא המלאך עומד אצלי, ואז יוצא ששניהם מקבלים את הדיבור האלוקי בשווה.

ויאמר אליי בן אדם, את מקום כיסאי ואת מקום כפות רגליי אשר אשכון שם בתוך בני ישראל לעולם. ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קודשי, המה ומלכיהם בזנותם, ובפגרי מלכיהם במותם. ויאמר אליי בן אדם, את מקום כיסאי, אומר המלבי"ם, לעתיד, אנחנו נראה את זה ביחזקאל בפרק מ"ח, ירושלים העתידה תהיה רחוקה מבית המקדש 45 מיל. פירושו של דבר, יהיה בית המקדש, 45 מיל מסביב, שזה אומר משהו קרוב ל-45 קילומטרים, שיהיה מסביב, שיהיה מקום פנוי, דהיינו לא יהיה מקום יישוב של שאר העם. עוד מעט נראה מה כן יהיה שם. וירושלים. זאת אומרת ירושלים עצמה תתרחב מאוד. סביבות המקדש, מה שמה יהיה? שם יהיה המקום של הכוהנים והלויים. אומר המלבי"ם, וזה בהתאמה מלאה למה שהיה גם כן בהיותם במדבר. כי הרי בהיותם במדבר, באמצע היה המשכן והארון, מסביב שבט לוי, הכוהנים והלויים, ומסביב היו מחולקים הדגלים, שלושה שבטים, שלושה שבטים לכל רוח. זה הייתה דרכם בעת שהלכו במדבר. כך תהיה המציאות גם בירושלים העתידה, שמסביב למקום המקדש יהיו הכוהנים והלויים, שהם המקודשים לעבודת השם, והעם היושבים כעת בירושלים יהיו רחוקים מרחק גדול של 45 קילומטרים, ירושלים תתרחב מאוד.

ולמה באמת זאת תהיה המציאות? אומר המלבי"ם, מכיוון שאז, בעבר, הרי לא הייתה מציאות כזאת, לא בבית ראשון ולא בבית שני. בעבר השכינה עיקרה היה בשמיים. השמיים כיסאי והארץ הדום רגליי. הכינו כביכול משכנו יתברך בשמיים. הארץ זה רק הדום רגליי. מה זה אומר? השם מנהיג את העולם, מנהיג את הארץ, על פי הטבע, על פי המערכה, שזה אומר על פי גרמי השמיים, על פי הכוכבים והמזלות. רק מה, השם מסובב את ההנהגה כפי רצונו. אבל נגדיר את זה, עדיין ההנהגה היא על פי טבע, היא בהנהגה טבעית. אם נרצה להמשיל את זה במשל, אז יש אפשרות לתאר לעצמנו ששמים אדם בתוך רכב ומנהיגים אותו באופן על טבעי, הוא לא נוהג ברכב, מישהו מנהיג אותו. ואפשר לשים בן אדם על שטיח ולהנהיג אותו. תסכימו איתי, לשים אותו על שטיח ולהנהיג אותו, זה נס גלוי. לשים אותו בתוך רכב ולהנהיג אותו, זה עדיין נראה, יש גלגלים, יש רכב, יש מנוע, זה עדיין נראה שזה כמו נוסע מעצמו. אנחנו היום כמו בתוך רכב. לעתיד ההנהגה תהיה על טבעית, שההנהגה תהיה כמו על שטיח עף. וידא על כנפי רוח, תהיה מציאות כזאת שההנהגה תהיה מציאות רוחנית, לא במציאות הגשמית. היום ההנהגה היא מגושמת יותר, ולכן אומר השמיים כיסאי. בשמיים זה מקום כיסאו של השם יתברך, הארץ זה רק הדום רגליי. הכוונה היא, השם רק מנהיג את הארץ על פי רגליו, הכוונה מוליך את הארץ על פי הנהגת הטבע. אומר הקדוש ברוך הוא, לעתיד לבוא תהיה המציאות שונה. לעתיד לבוא המציאות תשתנה ולא תהיה הארץ רק הדום רגליי, או כמו שכתוב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, או כמו שכתוב ושוליו מלאים את ההיכל, שזה מראה על הזמן שלנו, רק שולי השם, קודשא בריך הוא כביכול למעלה. לעתיד לבוא הכיסא יהיה למטה, במקדש. השם ישכון בבית המקדש שכינה קבועה. לא תהיה הנהגה של המערכה, הנהגת הטבע, קיץ וחורף, סתיו, אביב, שזה אומר הנהגות טבעיות. אלא הכל יהיה בהנהגת השם. השם ישכון בתוכנו, כיסאו יהיה בבית המקדש, לא השמיים כיסאי, אלא הארץ תהיה כיסאי. וזה מה שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך השם לאור עולם. ולמה? כי מלאך השם צבאות בהר ציון ובירושלים. לא השמש לאור יומם, הלבנה היא זאת שתאיר לנו, זה הנהגות טבעיות. אז, השם צבאות יהיה בהר ציון ובירושלים. הוא בעצמו ישב בבית המקדש. וזה מה שהוא אומר, ויאמר אליי בן אדם, את מקום כיסאי ואת מקום כפות רגליי. לא השמיים כיסאי אלא ירושלים, היא היא תהיה מקום כיסאי. אני אשכון שם בשכינה של קבע, ואני שם אהיה אשכון שם בתוך בני ישראל. גם הכיסא יהיה למטה, לא קודשא בריך הוא למעלה ורגליו כאן, אלא גם בתוך בני ישראל ממש. והוא אומר, עיקר השכינה לא תהיה אלא בתוך בני ישראל. ושכנתי בתוכם, שזה עיקר המטרה והתכלית, ששכינת השם תאיר בנפשותינו. וזה יהיה בתוך בני ישראל, ולכן אומר השם, זה יהיה לעולם. לעולם זה אומר שהבית הזה לא ייחרב עוד, לא כמו הבית הראשון והשני. אומר השם, היות וכן, אז נצטרך להרחיק את העיר מהמקדש. מכיוון שכפי גודל הקדושה וקביעת השכינה במקום, כך תצטרך הרחקה של העם שלא יטמאו את המקום בטומאתם. אז בזמן שלמה ולאחר מכן בזמן בית שני, הארץ רק הייתה הדום רגליי, אז היה ניתן שיגורו בעיר מסביב לבית המקדש. אבל כאשר השם בעצמו ישכון, אז יצטרך להיות המציאות שרק הכוהנים והלויים יוכלו להיות מסביב, שהם מקודשים יותר. ואילו שאר העם, מרחק של 45 מיל, יהיו מרוחקים ממקום המקדש. והסיבה היא, כמו שהוא אומר, ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קודשי, המה ומלכיהם בזנותם, ובפגרי מלכיהם במותם.

כמו שעד עכשיו הם טימאו את המקום מכיוון שהיו יושבים בעיר, שזה היה קרוב אל המקדש, הם פגמו בקדושת המקדש. במה טימאו אותו? המה ומלכיהם. המה טימאו אותו בכך שהיה להם את החיבור לעבודה זרה, מה שזנו אחרי העבודה זרה, בזנותם, זנו אחרי העבודה זרה. המלכים טימאו אותו במותם. מה זה במותם? אז במותם אפשר להסביר מצד הבמות, שהיה שם, עשו שם במות. אבל מסביר המלבי"ם שבמותם בפירוש אחד הוא אומר, שהכוונה היא שהיו קוברים את המלכים בתוך העיר. אז בעת מותם היו קוברים אותם בתוך העיר. יוצא אם כן שטימאת את המקום, כיוון שכעת זה מקום השכינה, לא מקום שראוי שישימו שם קברים. ועל זה הוא אומר שהיו מטמאים את זה בפגרי מלכיהם. למה הוא קורא אותם פגרי מלכיהם? אומר המלבי"ם, הוא קורא אותם פגרים גם בחייהם. כמו שהגוף הוא פגר, אם הנפש מסתלקת ממנו, כך גם כן כאשר האדם, יש בו את הנפש הבהמית, אם אין בו את החלק אלוה ממעל, את החלק הרוחני שבו, אין בו, אז הוא פגר. כמו שחז"ל אומרים שרשעים בחייהם קרויים מתים. הוא פגר, הוא פגר מהלך, אבל הוא פגר. הוא נחשב כמי שנסתלקה ממנו הנפש האלוקית. ואז הוא נחשב כמת ביחס לאדם שנקרא אדם משכיל, אדם שיש בו את הנפש הרוחנית.

בתיתם סיפם את סיפי, ומזוזתם אצל מזוזתי, והקיר ביני וביניהם. וטימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו, ואוכל אותם באפי. בתיתם סיפם את סיפי. אומר המלבי"ם, עד עכשיו היה בית המלכים קרוב לבית השם, והסף של ביתם. מה זה בעצם הסף? אז כבר ראינו לעיל כאשר הוא תיאר לנו את הכניסה שלו לתוך בית המקדש, המדידות שהוא מדד את בית המקדש, ראינו שהסף זה המקום של עובי החומה שעוברים דרכו, הפתח, הוא נקרא הסף. הוא בין בצדדים, בין למטה, כמו שכתוב וידי על הסף, שזה נקרא גם כן בלשון חז"ל האיסקופה. המקום שהוא נמצא מתחת למשקוף, כן, בתחתית, זה נקרא האיסקופה. המקום שלשם מחברים את הדלת, אגב הסף יכול להיות רחב מאוד. ראינו שיכול להיות שהרוחב שלו יהיה 12 אמה, שש אמות לכאן, שש אמות לכאן. מה יהיה באמצע? באמצע היו שמים את הדלת. כדי לקבוע את הדלת, היו צריכים מזוזות. זה תמיד שכתוב מזוזות, מדברים על מזוזות העץ שנמצאים באמצע הסף, ועליו קבועות הדלתות, מה שאנחנו היום קוראים משקוף. המשקוף הימני והשמאלי, בלשון חז"ל זה נקרא מזוזה. המשקוף בלשון חז"ל זה החלק העליון. שהוא השוקף ומביט, כמו מלשון משקיף מלמעלה, או שהדלת שוקפת עליו, הכוונה מכה עליו, כמו נוקפת עליו, כן. אז זה נקרא המשקוף. המזוזה נקראת מזוזה, מה שאנחנו היום קוראים מזוזה, בגלל ששמים אותה במזוזת הפתח. כיוון ששמים אותה במזוזת הפתח, שזה בעצם המשקוף הימני והשמאלי, על שם זה נקראת המזוזה, הקלף נקראת מזוזה. אז אם כן אומר המלבי"ם, בתיתם סיפם את סיפי, את סף הפתח שלהם עשו ממש סמוך לסף פתח בית השם. כביכול רק קיר המקדש היה מפסיק ביני וביניהם. ועל ידי זה הם טימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו. מכיוון שהתועבות שלהם, מה שנקרא נעשה ליד הפתח של הקדוש ברוך הוא, ליד פתח בית המקדש. אבל עכשיו, לפי ערך קדושת המקום, שם גם טומאה קלה, שבמקום חולין לא מטמאת, במקום קודש היא מטמאת. איפה אתה רואה דוגמה לזה? הנה תראה דוגמה, יש לנו גדרים בטומאה. יש לדוגמה, יש ראשון, יש אבי אבות הטומאה, מת. יש אב הטומאה, כגון שרץ, נבלה, שכבת זרע. יש ראשון לטומאה, דבר שהוא נוגע בו הוא נהיה ראשון. לאחר מכן, כשזה נוגע בדבר נוסף, ההוא נהיה שני. כשהדבר הנוסף נוגע בדבר שלישי, הוא נהיה שלישי. כשהדבר השלישי נוגע בדבר אחר, הוא נהיה רביעי. עד כמה ועד היכן? אז זה ככה. כשאנחנו מדברים על חולין, יש עד שני לטומאה. אין דבר חולין שקיבל טומאה יותר משני. אבל לעומת זאת תרומה היא קדושה יותר, אם השני ייגע בדבר של תרומה, הוא יטמא אותה. אם הוא ייגע בחולין, הוא לא עשה לו כלום. אבל אם הוא ייגע בתרומה, הוא יטמא אותה. עכשיו, השני הזה ייגע בדבר שלישי, השלישי, סליחה, ייגע ברביעי, התרומה היא נהייתה שלישי. היא תיגע ברביעי, גם אמרנו, היא לא מטמאת תרומה. אין רביעי בתרומה. אבל אם היא תיגע בבשר קודש לדוגמה, בקורבן, אז יש גם רביעי בקודש. כי קודש קדושתו גבוהה יותר מהתרומה. מה הלאה? אין יותר מרביעי בקודש, חוץ מפרה. פרה אדומה, זה עד אין סוף. יש חמישי ושישי, שבת, מה שאתה רוצה. אין לזה הגבלות, כמה שייגע ימשיך ויטמא, זה לחומרתה של פרה אדומה, מי שירצה ישמע את זה בשיעורים שלנו על המשניות על מסכת פרה, שם את הגדרים של דיני הטומאה ועד כמה זה עובר. אומר אם כן, מה אתה למד מכאן? שדבר שלחול כבר לא מהווה טומאה, אבל אם הוא ייגע בתרומה זה כן מטמא. מה שכבר בתרומה לא מהווה טומאה, אם ייגע בקודש זה כן מטמא. למדת שיש דרגות מסוימות שדבר מסוים זה לא יטמא, אבל דבר אחר, קדוש יותר, זה כן מטמא. זה מה שהוא רוצה לומר כאן. המציאות תהיה שקודשא בריך הוא ישכון בתוך בית המקדש. ואז גם מה שפעם כן היה אפשרי, ומה זה אומר? לגור סביבות בית המקדש, היום כבר לא יהיה אפשרי. כי לגודל הקדושה שתהיה היום, מה שפעם לא טימא, היום כן יטמא. אז לכן היום המגורים יצטרכו להיות, העיר עצמה תהיה רחוקה 45 מיל ממקום המקדש. והסיבה היא, כמו שהוא אומר, והנה תראה מה שהיה כאשר היו קרובים מדי ועוד עשו שם תועבות וטימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו, ואוכל אותם באפי. הגיע המצב שכיליתי אותם בכעסי. אומר הקדוש ברוך הוא, לכן כעת את אלה הזרים שהם לא כוהנים ולא לויים, יש להרחיק ממקום המקדש. אלה שישבו סביבותיו זה רק הכוהנים והלויים, כפי שהיה בזמן המדבר, ומי שהתקרב בזמן המדבר, הזר הקרב יומת. אז כך גם כן עכשיו צריך ליצור את אותה הרחקה.

עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני, ושכנתי בתוכם לעולם. עכשיו הם ירחקו את זנותם, כמו שהסברנו שזנותם זה במשמעות של זנות אחרי העבודה זרה, ואת פגרי מלכיהם, כמו שאמרנו שהיו קוברים את פגרי המלכים שמה בירושלים, ירחקו את זה ממני, ואז העיר תהיה רחוקה מן המקדש, ועל ידי זה ושכנתי בתוכם לעולם. גם כאן אומר המלבי"ם, שהכוונה היא ושכנתי בתוכם לעולם, הכוונה היא באדם עצמו. שכשהאדם מקדש עצמו וכשהאדם הוא רוחני, הוא בעצם, הוא הוא המקדש לשכינת עוזו. ושכנתי בתוכם, השכינה שורה בתוכו, הוא בחינה של בית מקדש. אבל בזמן הזה, כאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לשכון בתוכם בקודש, הוא אומר תראה, יש קיר מבדיל. מה זה הקיר המבדיל? אומר המלבי"ם, זה בעצם הגווייה, זה הגוף. החומר של האדם הוא עכור. כמו שדיברנו על זה פעם. והחומר העכור הזה, זה אומר המציאות המגושמת של האדם, היא המבדילה בינינו לבין השם. לכן כדי ליצור חיבור אל האלוקות, חייב שהאדם ימות. ואם האדם לא ימות, אז לא יוכל להתחבר לקונו. רק כאשר אדם ימות וייפרד מן החומר המבדיל, אז הנשמה תשוב אל האלוקים אשר יצרה. לפני חטא אדם הראשון, אדם יכל להתחבר לרוחניות גם מבלי זה. מכיוון שלא היה חומרו עכור, לא היה לו גוף גשמי ותאוותני כמו שהזכרנו לו פעם, שהמציאות של הגשמיות של אדם הראשון קודם החטא הייתה כמציאות הנשמה שלנו. ומה הייתה נשמתו? לחלוטין אין לנו השגה. אז אם כן יוצא שבמציאות שלנו היום, שאנחנו מגושמים ויש לנו גוף חומרי, המציאות הזאת מונעת מאיתנו התחברות אל האלוקות. ולכן גם כן הסברנו שכאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת, השם הוציא אותו מגן עדן, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ושאלנו, ואז מה? וחי לעולם. שואל הרב מולוז'ין, וחי לעולם, וכי חלילה צרה עינו של קודשא בריך הוא בכך שאדם יחיה לעולם? הוא אומר לא, אם הוא יחיה לעולם, לא יהיה לו לעולם תיקון. כי ברגע שהוא יחיה לעולם, הוא לעולם יישאר כלוא בתוך הגוף, ואז אין לו שום אפשרות להתחבר אל האלוקות. כיוון שהגוף הוא חומר עכור המבדיל בינינו לבין השם. וכדי שיהיה מציאות שאדם יוכל לבוא לידי תיקון, צריך שהגוף יירקב וייבלה כאן בארץ, ואז הנשמה תשוב אל האלוקים אשר יצרה, כיוון שאז הנשמה היא בעצם חלק אלוה ממעל, חלק רוחני, שהיא כן יכולה להתחבר אל האלוקות. לכן חייב להיות המוות. ולכן כתוב והנה טוב מאוד, זה המוות, אומרים חז"ל. מה כל כך טוב? כי בלי זה לא שייך להתחבר אליו יתברך. הדרך להתחבר אליו יתברך זה רק על ידי המוות, רק על ידי שהאדם יוצא מתוך קישורי הגוף, שהגוף קושר ומחבר את האדם אל הגשמיות ומהווה מסך מבדיל בינינו לבין השם.

אומר המלבי"ם, אז אם כן יוצא שגם כשהשם קרוב אלינו וכביכול סף ביתו על סף ביתנו, מסביר עכשיו את כל מה שאמרנו עכשיו בדרך של משל. בתיתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי, זה לא רק במציאות שהמלכים היה סף ביתם על סף בית המקדש. הוא אומר המציאות גם כן בחלק הרוחני של האדם, שהיה סף ביתו כביכול האדם נמצא על סף השכינה, אבל מה לעשות, אתה מאוד קרוב לשכינה, אבל מגושם. יש קיר חוצץ, שהם בעצם הגשמיות והגוף שהוא החומר העכור שהוא החוצץ והמבדיל בינינו לבין השם. ואז כביכול קודשא בריך הוא לא יכול להיכנס פנימה. אבל כאשר המציאות תהיה רוחנית יותר, אז השם ישכון ושכנתי בתוכם לעולם. אז הקדוש ברוך הוא ישכון בתוך האדם ולא תהיה את ההפרדה והחציצה של החומר העכור.