ספר יחזקאל פרק ל"ד. הפרק הזה הוא הפטרת בחוקותיי לפי מנהג התימנים והאיטלקים. ויהי דבר השם אליי לאמור. בן אדם הינבא על רועי ישראל הינבא ואמרת אליהם לרועים כה אמר השם הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלוא הצאן ירעו הרועים. ויהי דבר השם אליי לאמור. לאחר שחרב בית המקדש, התבטלה מלכות בית דוד, ראינו שעיני צדקיהו עיוור, יכוניהו היה בגולה, הקדוש ברוך הוא... זאת נבואה לרועים שהם בעצם היו הגורמים. והסיבה הייתה כיוון שהם לא רעו את הצאן במקום הראוי לו. הכוונה היא, הרועים זה מנהיגי ישראל, הצאן זה עם ישראל, ואתן צאני, עם ישראל נחשבים לצאן השם, והרועים לא רעו את הצאן כראוי, פירושו של דבר לא הנהיגו את עם ישראל כהוגן, מדברים פה על מנהיגי ישראל. והיות וכן, השם ביטל אותם ממלאכתם. וזה בא להראות שצדקו משפטי השם. הקדוש ברוך הוא הסיר את הרועים ממלכותם כיוון שמלכותם לא הייתה כהוגן. ולכן הוא אומר בן אדם הינבא על רועי ישראל הינבא ואמרת אליהם לרועים. כה אמר השם אלוהים הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם.
מסביר המלבי"ם, הנבואה הזאת, שימו לב היא כפולה. בן אדם הינבא על רועי ישראל, הינבא ואמרת אליהם לרועים. למה פעמיים? אז הוא מסביר שהנבואה הזאת בעצם גם נאמרה לעתיד, על אלה שעתידים לרעות אותם, והיא גם מתחילה בנוגע לאלה שהיו באותו הזמן. ולכן הוא אומר כאן פעמיים את הביטוי הינבא. הינבא על רועי ישראל, זה בנוגע לעתיד. דבר נוסף, הינבא ואמרת אליהם לרועים הנמצאים באותו זמן, שגם הם זקוקים למסר הזה, שהמסר הזה רלוונטי גם לגביהם. הוי רועי ישראל. הוי הכוונה היא, זה לשון כאב. הוי רועי ישראל, או יש אומרים שהוי זה מלשון ביטוי של נאום, נאום ופאתוס, אז אומרים הוי. הוי רועי ישראל, מה האמירה אליהם? תאמר להם, הרי רועים יכול להיות בשני אופנים. יש רועים שהמטרה שלהם היא על מנת להיטיב לצאן, ויש רועים שהמטרה שלהם זה לקבל מהצאן. מה אני יכול להרוויח מהצאן? אז הוא אומר להם, הרועים שהתכלית שלהם היא להיטיב לצאן, כל המטרה שלהם זה רק לעשות את מה שהצאן זקוקים לו ולהיטיב עימהם, כמו שכתוב על דוד, ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא בדק אותו בצאן. משה רבנו, השם בדק אותו בצאן. יעקב אבינו היה רועה צאן.
אומר, האנשים האלה, מסביר המלבי"ם, נקראים רועי הצאן. התכלית שלהם זה לרעות את הצאן. לעומת זאת, יש רועה שמרוויח מהרעייה של הצאן. הוא מקבל את הגיזה, הוא מקבל את החלב. פה הצאן רועים אותו. שומעים? הצאן רועים אותם. כביכול הצאן מעניקים להם, נותנים להם. עכשיו זה יכול להיות גם הדדי. הוא רועה את הצאן והצאן רועים אותו. הכוונה היא, הוא מנהיג אותם בצדק וביושר, והם גם כן נותנים לו טובות הנאה ממה שיש להם לתת. הם נותנים לו חלב, הם נותנים לו צמר, ואז יוצא שהוא רועה אותם והם רועים אותו גם כן. אומר המלבי"ם, בדורות הקודמים, רועי ישראל היו כאלה שהיו רועים אותם. פירושו של דבר, לא היו נהנים מהציבור, אלא רק רעו את הצאן. זאת אומרת, כל מטרתם היה להיטיב לצאן. כמו משה רבנו, שאפילו שניזוק על ידי שרעה את עם ישראל, כפי שאנחנו יודעים, מחני נא מספרך אשר כתבת, משה רבנו מוכן למסור נפשו עליהם, כי באמת הוא היה רועה אותם. כל עניינו היה להנהיג אותם, להיטיב להם. אז הוא אומר, הוי רועי ישראל, איפה הם אותם רועים אשר היו רועים אותם, שהיו מנהיגים את עם ישראל וזה כל מטרתם? הרי היום המציאות השתנתה. הלוא הצאן ירעו הרועים. היום המציאות השתנתה, כיוון שהיום אין כאלה רועים, כי הצאן הם הרועים את הרועים. פירושו של דבר, כמו שהסברנו, הם אלה שכל הזמן רק מעניקים ונותנים להם לרועים, כשהרועים לא נותנים מאומה לצאן. ועכשיו הוא יפרט לנו לאורך כל הפרק את המציאות הקשה הזאת, איך המנהיגים כל עניינם היה איך לקבל מהציבור ואיך ליטול את כל מה שיש לו, מבלי לתת לציבור מאומה.
את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו. הבריאה תזבחו, הצאן לא תרעו. הוא אומר להם, את החלב של הצאן אתם אוכלים. את הצמר של הצאן אתם לובשים. את הבריאה, הכוונה היא הצאן הבריאים, החזקים, שמהם אפילו שאתם יכולים ליהנות מהגיזה, מהחלב שלה, או מהחלב שלה, אין כל זה, יותר מדויק להגיד מהחלב, כי הוא מדבר עדיין מחיים. עם כל זה, הוא אומר הרי ראוי שתשגיחו עליהם, לדאוג להם, אתם את הצאן לא תרעו. אתם לא רועים אותם, אלא שוחטים וחושבים מה אני יכול לקבל, מה אני יכול להרוויח. להיטיב להם, להעניק להם, אין לכם שום כוונה. וזה אומר, את הנחלות לא חיזקתם, ואת החולה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנידחת לא השבותם, ואת האובדת לא ביקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך. עכשיו הוא מתחיל למנות את הצורה שבה התנהלו הרועים עם הצאן, ועד כמה ההתנהלות הזאת הייתה התנהלות קשה. הוא אומר, את הנחלות לא חיזקתם. נחלות, ואחרי זה הוא מזכיר את החולה. אז הנחלות והחולה לכאורה זה אותו דבר. אומר המלבי"ם, יש הבדל. נחלות פירושו של דבר שהיא חולה מעט. פירושו של דבר שהיא לא על קו הבריאות, זה תחילת החולי, ולכן זה בא בתואר של נפעל, נחלות. רפת המזג וצריכה חיזוק. ולעומת זאת החולה, היא כבר נפלה לחולי ממש. אז את הנחלות שזקוקות לחיזוק, לא חיזקתם. ואת החולה, זאת שכבר ממש נפלה לחולי, היא כבר זקוקה לרפואה, ואותה לא ריפאתם. ולנשברת לא חבשתם. נשברת שצריך לחבוש את השבר, לא חבשתם. ואת הנידחת לא השבותם. הנידחת הכוונה זו אשר נידחה ממקומה, לא השבתם אותה למקומה. ואת האובדת, זאת שאבדה לגמרי וכבר צריך עכשיו ללכת ולחפש אותה, לא ביקשתם. יוצא אם כן, שכל עניין רעיית הצאן לא היה לטובת הצאן, אלא לרעת הצאן.
וזה מה שהוא מסכם ואומר, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך. רדיתם בהם בחוזקה. רדייה זה מלשון לרדות בעם, ממשלה בעם בכוח. ובפרך, העבדתם אותם בפרך, וכל המטרה הייתה כדי לאכול מבשרם, ולא לנהל ולהנהיג אותם בהשגחה וברחמים כראוי למי שרועה את הצאן. המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין נידחת לבין אובדת. הוא אומר כאן, ואת הנידחת לא השבותם ואת האובדת לא ביקשתם. אומר המלבי"ם, שהנידח זה מי שנידח חוץ למקומו. ולעומת זאת מי שאבד, זה אבד לגמרי. נידח זה יכול להיות באזור, אבל מי שאבד זה נעלם לחלוטין. זה אומר, גם את אלה וגם את אלה לא דאגתם להם. ותפוצינה מבלי רועה. ותהיינה לאוכלה לכל חיית השדה ותפוצינה. הצאן, אומר המלבי"ם, צריך לקבץ אותם יחד, וצריך שיהיה רועה ששומר עליהם בעת קיבוצם. תמיד רועים את הצאן כקבוצה. הוא אומר כאן, ראינו שהצאן היו נידחת, היו אובדת, ולא זו בלבד, אלא גם כן כלל הצאן היו נפוצות. ותפוצינה, וזה מפני שלא היה רועה, לא היה מי שדאג להם. ועל ידי שהם נפוצו, ותהיינה לאוכלה לכל חיית השדה. ממילא כל חיית השדה יכלה למשול בהם, לא היה רועה שמנהיג אותם.
ותפוצינה. למה פעם שנייה אומר ותפוצינה? אומר המלבי"ם, כיוון שעד כאשר באה חיית השדה, אז הם נפוצו עוד. אז הם התפזרו פיזור על פיזור. אז הותפוצינה הראשון זה שלא היה רועה, ולאחר מכן כשבאו חיית השדה, אז הם עוד נפוצו, ולכן זה שוב ותפוצינה. ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה, ועל פני כל ועל כל פני הארץ נפוצו צאני, ואין דורש ואין מבקש. אומר המלבי"ם, עדיין הייתה אפשרות שהם מעצמם יחזרו למקום, מעצמם הם יתקבצו. אבל על ידי שותפוצינה, שראינו שבא חיית השדה והם נפוצו למרחוק, הם על ידי זה עלו אל ההרים. ומן ההרים הם נפוצו על כל גבעה רמה, אל הגבעה שתחתיו. ההרים תמיד זה הגבוה, ומתחת להר יש את המקום הנמוך יותר ששם נמצאת הגבעה. וזה כמו שכתוב בירמיהו פרק נ', צאן אובדות היו עמי, רועיהם התעום הרים שובבים, מהר אל גבעה הלכו שכחו רבצם. פירושו של דבר, על ידי שהם עלו להר, הם ירדו לגבעה, שכחו את המקום שלהם, אז התפוצה שלהם הייתה מרובה, נפוצו לכל עבר. ועל ידי זה, על פני כל הארץ נפוצו צאני. הכוונה התפזרו פיזור רב, אם שכחו את המקום ששמה הם לשם הם צריכים לחזור. ואין דורש ואין מבקש. מהי הכפילות אין דורש ואין מבקש? אומר המלבי"ם, כאשר הצאן אובדות, אז הרועה הולך כדי לבקש אותם. כשהוא לא מוצא אותם, אז הוא מתחיל לשאול אנשים, תגיד, ראית אולי פה הסתובבו כאן צאן? ראית כאן אולי כמה כבשים? אז הוא מתחיל לדרוש מהאנשים, אם לא ראית, האם לא מצאת, אני אתן לך סימנים, תחזיר לי. אז הוא אומר, אז לא זו בלבד שאין דורש ממישהו שמצא את האבידה, אין גם מבקש, אף אחד בכלל לא יצא כדי לחפש. זה לא שכבר יצאתי וראיתי אנשים והתחלתי לשאול.
לא רק שאין דורש, אין גם כן מבקש. ומסביר המלבי"ם, שתמיד לבקש את האובד זה כדי למצוא אותו, כמו שכתוב וביקשת ומצאת, ביקשתי ולא מצאתיו. והדרישה של האובד, הכוונה היא, אני מגיע לבן אדם שאצלו נמצא הצאן, אז אני מבקש ממנו על ידי סימנים, נותן לו סימנים, כמו אדרוש אחיך אותו והשבותו לו, חז"ל אומרים שצריך להיות על ידי סימנים. אז לגבי האבידה, קודם כל מבקשים ולאחר מכן דורשים. קודם כל מחפשים, ואחרי שהגעתי לבן אדם אני נותן לו סימנים כדי שיחזיר לי. אבל כאן הוא רצה להגיד לך עד כמה אף אחד לא מתעניין, הוא אומר לך אין דורש, לבקש סימנים, ואפילו אין מי שיצא לבקש אותם. לכן רועים שמעו את דבר השם. חי אני נאום השם, אם לא יען היות צאני לבז, ותהיינה צאני לאוכלה לכל חיית השדה מאין רועה, ולא דרשו רועיי את צאני, וירעו הרועים אותם ואת צאני לא רעו. חי אני, זה גזר דין שיש איתו שבועה. חז"ל אומרים זה גזר דין שלא נקרע. כאשר השם נשבע, זה אומר שדבר זה יתקיים ויהי מה. יען היות צאני לבז, ותהיינה צאני לאוכלה לכל חיית השדה מאין רועה. לא היה מי שיראה אותם וכל חיית השדה משלה בהם. ולא דרשו רועיי את צאני. הרועים לא דרשו את הצאן. והצאן הזה היו לבז, וסיבה לכך היא מאין רועה. כי אם היה רועה הוא היה מנהל אותם ומנהיג אותם בבטחה. וזה נחשב, חז"ל אומרים, כמו הוליך אותה במקום גדודי חיה וליסטים. הוליך אותה במקום גדודי חיה וליסטים, כתוב שהוא חייב. כי הגם שתגיד שפה זה ליסטים מזוין, הגויים שבאו זה כמו ליסטים מזוין, יש איזה דין של אונס, אבל מי שמוליך את הצאן למקום של גדודי חיה וליסטים לא יכול להגיד אונס. למה לקחת את הצאן למקום הזה? או מי שהפקיר את הצאן, לא יכול להגיד שזה אונס.
אומר, וגם לא זו בלבד, ולא דרשו רועיי את צאני. היה צריך גם כן להשקיע מאמץ כדי להציל אותם. איך? על ידי רועים, על ידי מקלות. כתוב שאם באו גדודים או באו מזיקים לצאן, הרועה מחויב ללכת ולהזעיק עזרה. ואז היו מגיעים אנשים עם מקלות, היו מגיעים בכוח והיו מגרשים את הזאבים או את הליסטים או את מי שלא יהיה. ואם הוא לא עשה את זה, טמן ידו בצלחת, אז עוד פעם הוא נושא באחריות על מה שקרה לצאן. אז גם כאן, לא דרשו רועיי את צאני, לא הלכו להציל אותם ברועים ובמקלות. ובפרט שהדין שלהם, אומר המלבי"ם, הוא כמו שומר שכר. כי וירעו הרועים אותם. מה זה וירעו הרועים אותם? כמו שחז"ל אומרים על בני יעקב, כאשר הלכו לבקש את יוסף, אז חז"ל אומרים שהלכו לרעות. בהתחלה כתוב שהלכו לרעות, לפני שיוסף הלך לחפש אותם, אז כשהם הלכו לרעות כתוב שהלכו לרעות את עצמם. חז"ל אומרים נקוד על את, שהלכו לרעות את עצמם. מה הפירוש לראות את עצמם? מובן הפשוט, הכוונה הלכו לדאוג לעצמם. מעין מה שכתוב כאן, שהרועה לא מבקש טובת הצאן אלא טובת עצמו. אבל ביתר פנימיות משמעות הדברים היא, שעל ידי הרעייה הזאת הם רעו את עצמם בסופו של דבר. כיוון שעל ידי הרעייה הזאת הם לקחו את יוסף וזרקו אותו לבור, והוא ירד למצרים ונהפך להיות שם מושל, ודאג לפרנס אותם. הרי השבטים התפרנסו מכוח מה שיוסף היה מושל. יוצא אם כן שבכל המהלך הזה הם רעו את עצמם. בסופו של דבר הם דאגו לשבור אוכל לעצמם בסופו של כל התהליך. על כל פנים, אז הרועים אותם, הכוונה היא שהם היו רועים את עצמם. המנהיגים היו רועים את עצמם, מנהיגים את עצמם, דואגים לעצמם. אז למה את צאני לא רעו? וכנגד מה שהוא אמר מאין רועה, אל תגיד שאולי הם החליטו זהו, אני מה שנקרא נוטש את המערכה, לא לוקח אחריות יותר על הצאן. אז מה אתה רוצה ממני?
אני בעצם כמו מתנתק מהם. הוא אומר לך לא ייתכן, הרי אתה אומר וירעו הרועים אותם. זה נקרא שלח ביד. ואם שלח ביד, אז למה את צאני לא רעו? פירושו של דבר, ברגע שאתה לקחת ונטלת מזה, אתה כבר נושא באחריות, זה נקרא שליחות יד. היות ושלח בהם יד, אז הוא מחויב היה לרעות אותם ומחויב באחריות כלפיהם, כלפי כל מה שיקרה להם. אז אם כן, אחרי שראו עצמם ונהנו מהם, ודאי שהיו צריכים לתת להם הגנה. לכן הרועים שמעו דבר השם. למה הוא צריך עוד פעם להגיד לכן הרועים? הוא מסביר, כמו שאמרנו קודם, שאין להם איזושהי אמתלה לבוא ולהגיד לא, התנתקנו מהם, לא לקחנו אחריות. לא, אומר להם השם, אתם הרועים. כיוון שאתה נטלת מן הצאן ונהנית מהם, אז אתה הרועה שלהם, אתה מחויב כלפיהם. כה אמר השם אלוהים, הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם, והשבתים מרעות צאן, ולא ירעו עוד הרועים אותם, והצלתי צאני מפיהם, ולא תהיינה להם לאוכלה. הנני אל הרועים, אומר להם כנגד מה שהיה צאני לבז ולאוכלה, אני אדרוש את זה מיד הרועים, הם חייבים יהיו לשלם, כי הם פשעו בשמירה שלהם. וכנגד מה שהוא אמר ולא דרשו רועיי את צאני, העונש יהיה שאני אפטר אותם. השבתים מרעות צאן. לא אתן להם יותר לרעות את צאני. פירושו של דבר, המלוכה, המשרה שהייתה בידם, הקדוש ברוך הוא ייטול אותה מהם, ייקח מהם את הממלכה. עד שלא ירעו הרועים אותם. פירושו של דבר, שהרועים לא ירעו את עצמם. וכנגד מה שהוא אמר וירעו הרועים אותם, הם נהנו מהם ורק לקחו לעצמם, אומר השם זה נגמר. מכיוון שעכשיו הצלתי צאני מפיהם. צאני מפיהם, פירושו של דבר, הם נהנים רק מהצאן, אוכלים בשרם, אבל לא נותנים מאומה, ולא תהיינה להם לאוכלה.
יותר לא יוכלו להמשיך ולאכול בהם וליהנות מהם, כיוון שאני ארחיק אותם מההנהגה של עם ישראל. כי כה אמר השם אלוהים, הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים. אומר להם השם, אל תחשבו שעכשיו ברגע שאני נוטל מהם את הרועים, אז לא יהיה להם הנהגה בכלל. פירושו של דבר, אם לא אני פה שרועה את הצאן, כביכול מי עכשיו ינהיג אותם? אומר השם, לא ככה. אחרי שאני סילקתי מהם את הרועים, אני אהיה אני בעצמי רועה שלהם. כי כה אמר השם אלוהים, הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים. אני אדרוש את צאני ואבקר אותם. תמיד ביקור בלשון התנ"ך זה במשמעות של ביקורת. וזה אגב אחד מהשיבושים של שיבושי הלשון העברית, כאשר רוצים להגיד ללכת לבקר חולה, אז אומרים ביקור חולים. ומזה אומרים אנשים, אתה בא לקפוץ לבקר את פלוני, לבקר את אלמוני, גם לא חולה, סתם אדם. ללכת לבקר. מסכת ביכורים. כן? הולך לבקר. למעשה, על פי לשון הקודש, זה ממש לא נכון להגיד כך. מכיוון שהביטוי ביקור הוא מלשון ביקורת. כאשר בן אדם הולך לבקר את החולה, זה לא ביקור של לקפוץ לשאול מה נשמע. זה להעביר ביקורת על מצבו, לראות מה הוא חסר ולדאוג לו. כמו המעשה עם רבי עקיבא, שהלך וראה את אותו תלמיד, ואמר שמי שלא מבקר חולים שופך דמים. מכיוון שכשהוא הלך וראה באיזה מצב נורא הוא היה, הוא עזר לו וניקה וסידר וכולי. זאת אומרת, הביקור זה מלשון ביקורת. אז אומר השם, כך גם כן כאן, אני דרשתי את צאני וביקרתים. ביקרתים הכוונה היא, כמו שאומר המלבי"ם, לדעת תכונת הדבר ועניינו. זה לדעת מה חסר, מה הם זקוקים, מה הצרכים שלהם. ועל ידי זה באמת יהיה להם רועה שהוא אחראי לדאוג להם למה שראוי להם. אומר השם, זה אני.
הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים. הדרישה, מסביר המלבי"ם, אז יש פה שני ביטויים. הביקור זה לדעת את תכונת הדבר ועניינו, אז פה יש גם כן את ביקור העדר באופן כללי, לדעת כמה הם חסרים, ויש גם כן את ביקור הצאן באופן פרטי. ולכן כתוב ודרשתי את צאני וביקרתים. חוץ מעניין הביקור של העדר באופן כללי, זה הצאן שלי שאני אצטרך לראות בכל אחד ואחד מהם מה בדיוק הוא חסר ומה אני יכול לתת לו. כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני, והצלתי אתכם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל. וזה יהיה כאשר יבקר הרועה עדרו. מה זה עדרו? את העדר שלו. כשבן אדם עובד בעסק של מישהו אחר, אז כולנו יודעים כמה אכפת לו וכמה הוא מתמסר וכמה הוא רק מחפש איך לסיים ולברוח. אבל כשבן אדם עובד בעסק הפרטי שלו, הוא נשאר שמה עד 12:00 בלילה, אפילו שאף אחד לא נותן לך תוספת במשכורת. זה העסק שלי. אומר, כבקרת רועה עדרו, אני אבקר אותם כמו שהרועה דואג לבקר את הצאן שלו, את העדר שלו, שלהם הוא דואג ואכפת לו, הוא רואה את הצאן של עצמו, הוא משגיח עליהם היטב. ביום היותו בתוך צאנו נפרשות. פירושו של דבר, כאשר הצאן הם נפרשות, הצאן מלשון פורש ומתרחק. מתי זה קורה? ביום ענן וערפל. ביום ענן וערפל, שזה יום חושך, אז הצאן לא רואים לאן הם צריכות להתרכז, אז הם נפרשות, הם פורשות ממקומם והם נפוצו. ואז מיד הוא מבקר אותם. מה זה מבקר אותם? סופר, רואה כמה חסרים, הולך לחפש את אלה שלא נמצאים. אומר השם, כך אני אבקר את צאני, והצלתי אתכם מכל המקומות אשר נפוצו שם. כל המקומות שלשם הם פרשו ונפוצו, ביום ענן וערפל. כאשר היה ענן וערפל,
פירושו של דבר, הן על ידי המנהיגים שהיו עיוורים והנהיגו אותם בעיוורון וכיום ענן וערפל, והן מפאת האויבים שבאו עליהם, שזה אומר שהזמן הזה הוא זמן של ענן וערפל שגרם למצב של פיזור, אומר השם אני ארכז אותם. והוצאתים מן העמים וקיבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ. כמו שאמרנו, ביום ענן וערפל הם נפוצו לבין האומות. אומר השם, אני אוציא אותם מבין העמים. רבים מהם היו שבויים בין העמים, כמו שכתוב יען היות צאני לבז, אז רבים מהם נפוצו בין העמים ובין הארצות. ותהיינה צאני לאוכלה, פירושו של דבר העמים שכבשו אותם אכלו בהם בכל פה. אומר השם, אני אוציא אותם מרשותם, ומהארצות שמשם הם היו מפוזרים, משם אני אקבץ אותם. ואני אביא אותם אל אדמתם. הכוונה אל ארץ ישראל. ושם אני אראה אותם בהרי ישראל, באפיקים ובכל מושבי הארץ. במרעה טוב ארעה אותם, ובהרי מרום ישראל יהיה נווהם. שם תרבצנה בנווה טוב, ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל. מסביר המלבי"ם, שהצאן צריכים מקום שבו הם ירעו במשך היום, ומקום של מרבץ, הכוונה שהצאן שוכבות ורובצות במשך הלילה. זה נקרא נווה הצאן. על זה הוא אומר, המרעה יהיה טוב, והנווה הוא יהיה בהרים, ששם הם בטוחים מהליסטים, בטוחים מחיות רעות, זה מקום גבוה, שמה הם ירבצו. והגם, אומר המלבי"ם, שבהרים בדרך כלל המרעה הוא לא שמן, הנווה הוא לא טוב, כי קשה לעלות לשמה, וגם שמה הגידולים הם לא כמו בעמק, ששמה הגידולים הם הרבה יותר טובים. פה הוא מבטיח ואומר להם, תדעו לכם, הנווה יהיה טוב, שמה הם תרבצנה, שמה הם תרעינה. הם לא יצטרכו לרדת משם אל המרעה, כי בהרים אני אדאג להם שיהיה להם שם מרעה טוב כראוי להם, אפילו שזה לא לפי המקובל. שבדרך כלל, כמו שאמרנו, בהרים אין מרעה טוב ואין מרבץ טוב. אומר הקדוש ברוך הוא, שם אני אדאג להם למרעה או מרבץ טוב. מה שזה אומר, שהם יהיו בעצם מוגנים ושמורים, כי בהרים יש הגנה ושמירה, ומאידך גיסא זה לא יחסר מהם מאומה בכל הטוב שאני אשפיע עליהם.