יחזקאל פרק ל"ג. ויהי דבר השם אלי לאמור, בן אדם, דבר אל בני עמך ואמרת אליהם, ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם, איש אחד מקצותיהם, ונתנו אותו להם לצופה. השם אומר לו, דבר אל בני עמך ואמרת אליהם, ארץ כי אביא עליה חרב, ארץ שבאה, יש בה סכנת מלחמה. מה הם עושים? איך הם יבטיחו שלא תהיה להם התקפת פתע? ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם, לוקחים איש אחד מקציהם, הכוונה מלשון קצה, ונתנו אותו להם לצופה. הוא יהיה הצופה. זה פשט הכתובים. זאת אומרת, האדם הזה הוא כמו, נגדיר היום, לוויין. היום הלוויינים אמורים לראות בכל רגע נתון האם יוצא איזה מטוס משדה תעופה בסוריה לכיוון שלנו, האם יש איזה תזוזה של טנקים, אני יודע מה, בכיוון לבנון או מצרים וכן הלאה על זה הדרך. בזמנם היו לצורך זה מעמידים צופה. או, מי שזוכר, האוניות הוויקינגיות העתיקות, אתה רואה מישהו היה עולה עד למעלה לתורן ומסתכל עם משקפת, כן, משקפת של עין אחת, ומסתכל לראות מאיזה כיוון מגיעות אוניות, מאיזה כיוון יש סכנה. האדם הזה נקרא, היה נקרא הצופה. עכשיו כל זה הוא בגדר משל, כפי שאנחנו נראה בהמשך, הוא בעצם נותן להם משל שאת הביאור של המשל אנחנו נראה בהמשך של הדברים.
המלבי"ם מסביר, ישנם שני מיני צופים. יש צופה שמעמידים כדי שיראה האם אויב מתקרב לעיר. לעומת זאת, יש צופה אחר שאחרי שהאויב כבר התקרב לעיר, שמים אותו שאתה תסתכל על הצופה, על האויב, ותתבונן מאיזה צד הוא מתכוון לפרוץ לעיר, מאיזה צד הוא רוצה לעשות מלחמה, מאיפה אנחנו יכולים להשליך עליו חיצים ובליסטראות כדי שלא ייכנס. זה מסוג, מהצופה מהסוג השני. אומר המלבי"ם, ויש שלושה הבדלים בין הצופה שעומד באופן קבוע על החומה כדי לראות אם מישהו מתקרב, לבין הצופה השני שהוא כבר עומד כשהאויב כבר התקרב והוא אמור להשגיח על מעשיו. שלושה הבדלים.
ההבדל הראשון, הצופה שמעמידים כדי לראות אם איזה אויב מתקרב, מעמידים הרבה קודם כל. מכל הצדדים, כי אני לא יודע מאיזה צד יבוא של העיר, מהצד דרום או מצד מערב או מצד מזרח, מעמידים צופים רבים. מה שאין כן הצופה שעומד אחרי שהאויב כבר בא, מספיק לי צופה אחד, כי אני כבר רואה את האויב מאיזה צד הוא בא, מספיק לי שהוא יעמוד כאן וישגיח יראה מה הם התנועות שהאויב עושה. דבר שני, הצופה שרואה האם האויב מתקרב, צריך מישהו אסטרטג? מומחה מלחמה? עם איזה כמה פלאפלים על הכתף? לא צריך. מה צריך שיהיה לו? עיניים טובות, ראייה טובה. אם הוא רואה טוב, זה מספיק. לא צריכים יותר מזה. לעומת זאת, כאשר מדובר על מישהו שאמור לעקוב אחרי מהלכי האויב כשהוא כבר בפתח העיר ולראות מה הפעולות שלו, פה אני חייב שהצופה הזה יהיה אסטרטג, שיהיה טקטיקן, שיהיה מבין מהלכי מלחמה כדי שהוא יוכל לראות ולהבין ולפרש נכונה כל מהלך שהאויב עושה כאשר הוא כאן ליד העיר. חייב שיפתח את המכסה של המשקפת. אסור שיסתכל דרך המשקפת הסגורה. דבר נוסף, אומר המלבי"ם, הצופים שהם הצופים הראשונים שאותם הזכרנו, שהם באים כדי להתבונן שלא יתקרבו אנשים או אויבים לעיר, אלה הם צופים שהמלך או שר הצבא מעמיד אותם. למה? כדי שאם יקרה משהו, מיד יודיעו למלך או יודיעו לצבא לצאת לקראת האויב. אבל הצופה השני שרק מסתכל אחרי שהאויב כבר פה והוא מסתכל לראות מה התוכניות שלו, זה מעמידים כל העם. למה? כי פה זה לא צריך שמישהו יבוא יגיד, אה, הצבא, תתכוננו, תצאו, יש אויב. האויב כבר פה, כולם יודעים שהוא פה. אנחנו כל העם רוצים להעמיד מישהו שיודיע לנו מתי אנחנו צריכים לברוח. ולכן כל העם מעמידים את הצופה. כי פה זה לא בשביל להודיע לצבא, הצבא כבר יודע שיש, שיש פה צבא אויב לידנו. פה צריכים העם להעמיד צופה אסטרטג מומחה שיבין את המהלכים כדי שהוא ידע באיזה שלב המצב המערכה אבודה ויגיד לנו רבותיי, כל עוד נפשכם בכם תברחו כי העיר עוד חמש דקות נופלת ביד האויבים.
אומר המלבי"ם, לפי זה עכשיו נבאר את הפסוק. ארץ כי אביא עליה חרב. אביא עליה חרב, תגידו לי, מדובר פה באויב שעדיין לא בא או שהאויב כבר פה? אביא עליה חרב, החרב כבר פה, אביא עליה. אני מביא עליה חרב. לא שהאויב עוד לא הגיע, אני כבר הבאתי אותו. אז לא צריך להעמיד הרבה צופים. אז הוא אומר, קודם כל, מי לוקח את הצופה אמרנו? המלך או העם? ולקחו עם הארץ. לכן אומר הכתוב מי ממנה את הצופה במצב כזה? ולקחו עם הארץ. כמה ממנים? אנשים רבים או בן אדם אחד? אחד. כיוון שאמרנו, רק כאשר אני לא יודע מאיזה כיוון יבוא אויב אני צריך אנשים בכל הכיוונים. אבל כשהאויב פה והוא בצד הזה של העיר, אני לא צריך הרבה אנשים, רק צריך מישהו שיעקוב מה התוכניות שלו. ולכן כתוב ולקחו עם הארץ איש אחד. צריך מספיק בן אדם אחד. עכשיו איזה בן אדם צריך להיות? קצין או צריך שיהיה אפילו בן אדם פשוט, הדיוט? צריך שיהיה קצין, שיהיה מומחה, כי הוא צריך עכשיו לפרש את המהלכים שלהם, צריך איש צבא. ולכן כתוב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם. מהקצינים שבהם. אדם כזה צריך. לא סתם אדם. מקציני העם, הוא יהיה להם לצופה, אתה תעמוד כאן ליד החומה, תזהיר אותנו, אתה רואה איזושהי תנועה חשודה, אתה רואה איזה התקפה שבאה מאיזה כיוון מסוים, אתה רואה איזה פתח מסוים שהוא חלש יותר ומתוכו הם באים לתקוף, אתה צריך מיד להודיע לנו לעם כדי שאנחנו נדע לכלכל מעשינו.
עכשיו מה קרה אם הצופה הזה מעל בתפקידו? זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה, מילא את תפקידו. הנביא עכשיו יתמקד בשתי האפשרויות ובעצם יראה לנו מה קורה בשני המצבים. וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם. האפשרות הראשונה שהוא מילא תפקידו נאמנה. הוא רואה את החרב באה על הארץ והוא מבין המצב אבוד, מה נותר לעשות? להזהיר את העם רבותיי, הצילו נפשכם לשלל. אין מה לעשות. תמהרו לברוח. תוקע בשופר. ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר, ותבוא חרב ותיקחהו, דמו בראשו יהיה. אם שמע השומע, ולא נקט באמצעי זהירות, אמרו שמעת שהיה שופר? כן, שמעתי, אז מה, גם בראש השנה היה שופר, מה אתה... זה היה שופר. כן, אבל זה שופר של הצופה. בסדר, אבל יש לנו עוד כמה עניינים פה, אל תלחיץ. אל תלחיץ. ואז נכנסו האויבים והורידו לבן אדם הזה את הראש. נו, דמו יהיה בראשו. אומרים לך אדוני, אתה אשם. עוון מיתתך על עצמך. אל תאשים מישהו אחר, אל תאשים את הצופה. היו פה סימנים, יכלת לקחת את זה בחשבון ולא לקחת את זה בחשבון. וגם אם תגיד אבל אני לא מכיר את סוג תקיעת השופר, חשבתי שזה מישהו ש, אני יודע מה, שסתם תקע לו בשופר להנאתו, לא ידעתי שתקיעת שופר, אני יודע מה, במקצבים מסוימים, אני יודע מה, בתקיעת שופר במנגינה עולה ויורדת, אומרת להיכנס למקלטים או לברוח על נפשך. לא ידעתי את זה. זה הפסוק הבא. את קול השופר שמע ולא נזהר, דמו בו יהיה. הוא אומר לך אבל על כל פנים את קול השופר שמעת. אתה צודק, לפרש בדיוק לא ידעת. אבל לשמוע קול שופר שמעת, נכון? היית צריך ללכת לשאול, רבותיי, שמעתי פה משהו שונה, קול שופר. לא כל דקה או כל רגע שומעים קול שופר, לא בכל יום זה נשמע. מה זה? תגידו לי, מה מדובר פה? זה מה שהיית צריך לעשות. את קול השופר שמע, היית צריך להיזהר, היית צריך לברוח. מזה, זה מתכוון לומר, האדם הזה דמו בו יהיה. לא נזהרת לשוב בתשובה, דמו בו יהיה.
אומר המלבי"ם, בעניין קול השופר יש עניין נוסף חוץ מזה שהיינו שעל ידי זה הוא יברח. אומר יש עניין נוסף, יש צד מוסרי. קול השופר מעורר לתשובה. היו מתריעים על הצרות כדי שהעם ישוב בתשובה. וזה גם כן העניין שהאשכנזים תוקעים כל חודש אלול, זה מעורר לשוב בתשובה. אז זה הוא אומר לך, קול השופר שמע ולא נזהר לשוב בתשובה, דמו בו יהיה. זאת אומרת, פה זה כפילות, כי הרי אמרת בהתחלה דמו בראשו יהיה. למה עוד פעם דמו בו יהיה? הוא אומר לך, על כל פנים לשוב בתשובה היה לך. למה לא תיקנת נפשך על ידי תשובה? היית, אם היית שב בתשובה אז לפחות גם אם היית מת, אבל לפחות כצדיק. אבל עכשיו, לא שבת בתשובה וגם איבדת את חייך, בעצם גם דמו בראשו וגם דמו בו. אין לו לא חיים וגם לא חיי העולם הבא, כי הוא לא שב בתשובה. סוף הפסוק הוא, והוא נזהר, אבל אם באמת הוא נזהר, נפשו מילט. אם באמת הוא נזהר, באמת ברח, הציל את נפשו.
והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר, ותבוא חרב ותיקח מהם נפש, הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש. אומר הפסוק, והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר, מעל בתפקידו. זאת האפשרות השנייה. למה אתה לא תוקע בשופר? עזוב, אין לי כוח. אני גם, זה, מה זה נראה לך פשוט לתקוע בשופר? זה מאמץ. אני גם עייף. חוץ מזה, אתה יודע כמה זמן כבר לא שילמו לי משכורת? מה אני, אני חושב שאולי יאחרו לי בתשלומים ואני עוד אתקע לו בשופר? לא תקע בשופר. ובעקבות זה, והעם לא נזהר. בעקבות זה, העם היה שאנן, שקט ושלו, והאויבים באו בהפתעה. ותבוא חרב ותיקח מהם נפש. הוא בעוונו נלקח. מה זה הוא בעוונו נלקח? הבן, לא, שימו לב. הבן אדם עכשיו מן העיר שמת, אומרים לך, אה, למה הוא מת? הוא לא אשם, זה הצופה אשם. אומרים לך לא לא לא לא. הוא בעוונו מת. אילולא שהייתה לו סיבה עצמית, עוון עצמי, לא היה מת. איש בחטאו יומת. הבן אדם הזה שהלך פה בעיר שאנן ושלו כי לא היה קול שופר, ובסוף מת, זה בעוונו. עכשיו הוא בא ומוסיף לך, הוא בעוונו נלקח, ודמו מיד הצופה אדרוש. פירוש הדבר, לא יוכל הצופה לרחוץ בניקיון כפיו ולומר, אדוני, אם לא היה לך עוונות לא היית הולך. אם אתה הלכת, כנראה שיש לך עוונות. אז אני נקי. אומרים לך לא אדוני. על ידי מי גולגלה המיתה הזאת? על ידך הצופה, כי אתה מעלת בתפקידך. זה מה שנקרא מגלגלין חובה על ידי חייב. כיוון שעל ידך באה הצרה, תיקח בחשבון שאת דמו מיד הצופה אדרוש. וכך בדיוק בכל מקרה ומקרה שבו אדם רוצח את חברו. החבר הזה היה צריך למות או לא? ודאי. ייתכן שבן אדם ימות רגע לפני שנכתב לו למעלה? צריך. אה, אם הוא צריך למות אז למה אתה תובע אותי על רצח? אני גברא קטילא קטל. הוא ממילא צריך למות. אלא מה, ביאור העניין הוא כזה, מי אמר לך להיות תליין? מי אמר לך להיות זה שיגלגלו את החובה על ידו? התנדבת שיגלגלו חובה על ידך, מגלגלין חובה על ידי חייב, תשלם את המחיר.
ואתה בן אדם. עכשיו הוא עובר אל הנביא. צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני. אומר לו עכשיו תשמע יחזקאל, אתה הוא הצופה פה במשל. צופה נתתיך. כמו אותו צופה שאמור להזהיר את העם, כך גם כן אתה זה שאמור להזהיר את העם מפני צרות, מפני החורבן שאמור להיות, אמור לעורר אותם לתשובה. הוא אומר לו, אתה אם אתה תזהיר אותם, הצלת את נפשך. ואם לא, חלילה וחס, אז כמו במשל, חלילה וחס העוון שלהם יהיה תלוי בך. באומרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. בדיוק כמו במשל שעליו דיברנו על צופה ועל אנשים שלא נזהרו מן החרב, באותה מידה כאשר אני שולח אותך לנבא ולומר לעם, רשע מות תמות, דהיינו אתה מת בגלל שאתה רשע. תעשה תשובה, תהיה צדיק ולא תמות. זה הדגש. רשע מות תמות. אם לא תהיה רשע לא תמות. ואתה לא דיברת להזהיר רשע מדרכו, אלא הוא המשיך בדרכו הרעה. לכן אתה גורם שתי רעות. א', הוא רשע, בעוונו ימות. קודם כל הוא ימות. דבר שני, יהיה זה בעוונו. הוא מת עם עוון על הכתפיו. אם היית מזהיר אותו, לא היה בו עוון, אז היה מת זכאי. אבל כיוון שאתה לא הזהרת אותו, גרמת לו רעה בשניים. א', גרמת למיתתו, ב', גרמת למיתתו כרשע. אם היית מזהיר אותו, א', יכלת לגרום שימשיך לחיות, ב', בבוא זמנו היה מת כצדיק. עשית לו שתיים רעות. ולכן דמו מידך אבקש.
ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו, הוא בעוונו ימות ואתה נפשך הצלת. אומר לו אתה, אם הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה, והרשע הזה בסופו של דבר לא שב בתשובה, אבל אתה את שלך עשית, את המוטל עליך קיימת. ולא שב מדרכו, הוא בעוונו ימות. זאת אומרת, דבר ראשון, שימו לב, לא כתוב פה הוא רשע בעוונו ימות. כמו שכתוב לעיל הוא רשע בעוונו ימות בפסוק ח', אלא כתוב הוא בעוונו ימות. זאת אומרת, הוא יעשה תשובה קצת, וגם אם הוא ימות, הוא ימות כצדיק. בלי עוונותיו. לכן פה כתוב הוא בעוונו ימות. ואתה נפשך הצלת. זאת אומרת, א', יכול להיות שהוא יעשה תשובה כזאת שתביא אותו ממוות לחיים. וגם אם לא, כי כבר נגזרה הגזרה, חרוצה הגזרה ונקבע לו שהוא ימות, אבל לפחות הוא לא ימות כרשע. הוא ימות כצדיק, כי הוא עשה תשובה, אז עולם הבא יהיה לו. ודבר שני, אתה את נפשך הצלת. בעצם מה שאומר כאן הפסוק זה גם אם יגיד לו בורא עולם אתה צריך למות בגלל החטא שעשית, כי יש עוונות שאין להם כפרה אלא מיתה, כמו לדוגמה חילול השם, נכון? אז הוא ימות בעוונו, אבל הוא לא רשע, כי הוא כבר עשה תשובה. המיתה זה סוג של מירוק. אבל הוא עשה תשובה.
ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל, כן אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה. עכשיו הקדוש ברוך הוא בא להתעמת עם טענות שהיו לאנשי אותו הדור. השם אומר לו, אתה תאמר להם, הם הרי טוענים פשעינו וחטאתינו עלינו. מודים, אנחנו עשינו פשעים וחטאים. אבל לא מועיל לנו תשובה. במילים פשוטות, אל תמכור לנו אשליות. למה? הם אומרים זה כמו שאם המלך נתן איזושהי הוראה לעבדיו, לדוגמה לבנות כאן גשר. והם עברו על פקודתו. א', בעצם זה שהמרית את פי המלך אתה מורד במלכות. דבר שני, היה צריך להיות פה גשר, אין פה גשר. בגלל שאתה לא מילאת את צו המלך. עכשיו, על שני הדברים האלה לא מועילה תשובה וחרטה. למה? מרדת במלך, מה יעזור תשובה? אתה אין פה גשר, מה יעזור תשובה? זה בעצם מה שנמצא כאן בפסוק. אתם אומרים כי פשעינו. מה זה פשעינו עלינו? אני מרדתי בבורא עולם. זה פשע נורא. פשעינו עלינו. ועוד, וחטאתינו. גם חטאתינו עלינו. זאת אומרת, עצם זה שקלקלנו את עבודתו של הבורא, היה צריך לעשות ולא עשינו. איך יועיל על זה תשובה? דבר נוסף הם באים וטוענים, הרי המצוות והאזהרות הם באו לתועלתנו. כמו רופא שבא ואומר לך, תיקח תרופה כזאת וכזאת, זה יעזור לך. כך גם כן המצוות, הם, כלשון הזוהר, תרי"ג עצות. הם עצות לנו לטובה. עכשיו, כל זה טוב אם מיד כשהחולה התחיל לחלות, הוא ניגש לרופא, הוא דאג לו לתרופות והוא התחיל לקחת אותם. תתארו לעצמכם שהרופא נתן תרופה, החולה לא לקח אותה, עד שהגיע לשערי מוות. עכשיו מתוך טוב תביא לי, תביא לי עכשיו את התרופות. מה יעזור לך? מה יעזור לך? זה יכל לעזור כשהמחלה הייתה בתחילתה. אבל אתה שאנושה מכתך, כבר הנמק הלך והתפשט לדוגמה בכל הרגל, תגיד לי עכשיו תביא לי את התרופה, מה יעזור? אין ברירה אלא לכרות את הרגל. או הנמק הלך והתפשט בגופו, אין ברירה אלא המיתה.
וזה מה שהם טוענים כטענה נוספת. ובם אנחנו נמקים. אנחנו כבר הגענו למצב של נמק. אנחנו כבר הגענו למצב שבו תשובה לא תועיל, התשובה כבר לא תעזור. כיוון שבהתחלה, בזמן הראוי לא לקחנו את התרופה. ואיך נחיה? אז איך אתה בא ואומר לנו תעשו תשובה, תתחרטו, תאזינו ותשמעו לקול השופר ועל ידי זה אתם תצאו מהצרה. כנגד הטענה הזאת, השם שולח ביד הנביא תשובה. אמור אליהם, חי אני נאום השם אלוקים, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. בא ואומר להם, חי אני נאום השם אלוקים. נשבע לכם שהתשובה הזאת שאומר אני כעת לכם היא תשובה אמיתית היוצאת ממני השם יתברך ואני נשבע על כך שכך אעשה. זה דבר מדהים. אם, אם צריך, אם יבוא בן אדם ויאמר לך דבר מסוים, הוא אומר לך, אני אומר לך את זה שזה כך. ואתה לא תקבל. הוא אומר לך, אני מבטיח לך שזה כך. זאת אומרת שזה דבר שעוד יותר לא מתקבל על הדעת, הוא צריך להבטיח. אם הוא בא ואומר אני מבטיח לך בהן צדקי שזה כך. זה עוד יותר מראה שהדבר לא הגיוני. אם הוא בא ואומר אני נשבע לך שזה כך. זה מראה שזה לגמרי לא הגיוני, עד כדי כך שהוא חייב שבועה. עכשיו, אם הבן אדם הזה הוא בן אדם רגיל, אז אנחנו אומרים, טוב, הוא צריך לאמת את דבריו כי יכול להיות שלא כל כך מאמינים למה שהוא אומר באופן טבעי. אבל אם זה בן אדם צדיק שאומר לנו את זה ונשבע על כך, זאת אומרת שזה כל כך לא הגיוני שאפילו לצדיק אני לא הייתי מאמין אילולי שהוא היה נשבע. אם זה בורא עולם בעצמו שבא ואומר אני נשבע לך שזה כך, זה אומר שזה לחלוטין משולל מן ההיגיון, עד כדי כך שכביכול, כביכול, גם לבורא עולם לא היו מאמינים אילולי שבועה. אומרים בעלי המוסר, זאת התשובה. מצוות התשובה זה דבר כל כך לא הגיוני, שבן אדם עשה עבירה ובן אדם קלקל, כמו שאומר המסילת ישרים, הרי שהוליד ממזר, הרי שרצח את הנפש, הרי קלקולו קיים בעולם, מה יעשה עכשיו תשובה? מה יעזור לו תשובה? לא הגיוני, לא נתפס בשכל. עד כדי כך זה לא הגיוני שצריך בורא עולם בכבודו ובעצמו לבוא להגיד אני נשבע לכם שזה כך! עד כדי כך זה מראה לנו עד כמה הדבר הזה לא נתפס בשכל שהשם חייב לבוא להישבע, אני לא רוצה, לא חפץ במות המת, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל.
על מה שאתם באים ואומרים, איך ייתכן, בן אדם שמרד במלך, עשה נגד רצונו, איך ייתכן שבמצב כזה יש לו תקנה? איך תועיל לו תשובה? אומר להם, אינו דומה ציוויו של בורא עולם לציוויו של בשר ודם. ציוויו של בשר ודם, אם לא שמעת בקולי, אני רוצה להינקם ממך. אה, לא עשית? אני עכשיו אראה לך מה זה. אני אעניש אותך. אני אהרוג אותך. זה כאשר מלך ציווה ציווי ועבדיו לא שמעו. אבל הקדוש ברוך הוא אין מטרתו להמית את בריותיו. אלא אדרבה, הקדוש ברוך הוא גם כשהוא נותן עונש ואפילו אם זה עונש מיתה, אין המטרה בשביל שתמות, אלא כדי לתקן אותך, כדי לזכך אותך. וכדי שעל ידי זה תראה את האיום והסכנה שלקראתם אתה הולך ותשוב בתשובה. וזה מה שהוא אומר להם, חי אני נאום השם, אם אחפוץ במות הרשע, זה לא החפץ, זה לא התכלית, זה לא המטרה, מות הרשע, אין מטרה כזאת. מה התכלית? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
שימו לב, המלבי"ם פה יש לו פירוש מקורי. המלבי"ם אומר, גם כשאני הורג את הרשע, אין מטרה במיתת הרשע אלא בשוב רשע מדרכו. צריך להבין דבר כזה, הוא כבר מת, מה בשוב רשע מדרכו? אלא הכוונה היא כזאת. גם כשאני הורג את רשע א', אין זאת התכלית, אלא המטרה היא בשוב רשע ב' מדרכו וחיה. זה בבחינה של למען יראו וייראו. כשאני מכניס בן אדם מסוים לכלא או מעלה אותו לגרדום, בשבילו זה כבר לא יעזור. זה יעזור בשבילך, שאתה לא תחזור על המעשים שהוא עשה, כי אתה תראה לאן אפשר להגיע. למה המלבי"ם מסביר כך? זאת אומרת, למה, למה לא לפרש כך את הפסוק? כי למלבי"ם יש עיקרון שתמיד כאשר הוא חוזר על אותו שם פעמיים, לא מדובר על אותו אחד הראשון, כי אם מדברים על הראשון, הזכרת אותו פעם אחת, זה מספיק. אם הוא חוזר על אותו שם פעמיים, זאת אומרת שמדברים על אחר. ושימו לב פה גם הדקדוק הזה בא לידי ביטוי. חי אני נאום השם אלוקים, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ככה היה צריך להיות כתוב. למה כתוב כי אם בשוב רשע? כבר אמרת אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו. למה עוד פעם רשע? אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. אלא מזה שהזכיר עוד פעם רשע, משמע מכאן אומר המלבי"ם שמדברים על רשע אחר. אני לא חפץ במות רשע א', אפילו אם הוא ימות, המטרה היא בשוב רשע ב' מדרכו וחיה. מטרתי שרשע שני ישוב מדרכו, ישים אל ליבו ויתקן מעשיו להבא.
עכשיו מה אתם באים וטוענים, אתם אומרים אנחנו בם אנו נמקים, זה כבר כמו נמק, כבר אין מה לעשות, צריך לכרות את האיבר, אין מצב לרפא יותר. על הטענה הזאת הוא בא ואומר להם, שובו שובו מדרכיכם הרעים. זאת אומרת, יש לכם עדיין אפשרות רפואה. ולמה תמותו בית ישראל? לא אומרים, רופא לא אומר לפציינט קח את התרופה אם הוא חושב שהמצב הוא במצב של אל חזור. הוא מצב בלתי הפיך. לא אומרים תיקח את התרופה. אם אני אומר קח את התרופה, זאת אומרת שהמצב עדיין בר שינוי. ולכן אומר להם שובו שובו מדרכיכם הרעים. תשנו את דרכיכם הרעים, תשנו את מעשיכם המקולקלים, כי עדיין התשובה שייכת בכם. עדיין התשובה יכולה לשפר את מצבכם. ולכן השם בא וטוען כנגד טענותיהם, אין מה לעשות, תשובה כבר לא תועיל לנו, אומר להם השם אדרבה, תשובה תעזור לכם ותשנה את מצבכם לטובה, ולכן אל תתרצו תירוצים, אלא שובו אל השם והשם יחזור וירחם עליכם. בפסוקים הבאים יחזקאל עוסק בשאלה של התשובה ובסוגיה של תוהה על הראשונות. זאת אומרת, כיצד התשובה היא בעצם מועילה, ומה קורה כשבן אדם מתחרט על מעשיו הרעים הקודמים או על מעשיו הטובים הקודמים. מה קורה אז? מה קורה לאותם מעשים.