פרק כט - פרעה התנים הגדול - חלק א

ספר יחזקאל פרק כ"ט. בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחודש היה דבר השם אליי לאמור. אומר המלבי"ם, בשנה העשירית, אנחנו הרי זוכרים שהמפלה של צור היא כבר התנבא עליה בשנה האחת עשרה. אז מה קורה עכשיו הוא פתאום נסוג אחור? הוא פתאום מתחיל לדבר בשנה העשירית, כבר קודם דיברנו כבר היינו בשנה האחת עשרה. אומר המלבי"ם, וגם שאר המפרשים מתעסקים בשאלה הזאת, הסיבה שהוא הקדים את המפלה של צור אפילו שהיא בעצם באופן כרונולוגי הייתה מאוחרת יותר, בגלל שעל פרעה הוא מתנבא גם כן בשנה ה-12 ובשנה ה-27, ולכן הוא הקדים את נבואת צור כדי שאת הנבואות על פרעה הוא ירכז כולן יחד. כי אם לא, זה היה צריך לשים את נבואת צור באמצע, מפסיקה. בשנה העשירית מצרים, אחרי זה 11 צור, ואחרי זה עוד נבואות על מצרים. הוא לא רצה לעשות כן, אז הקדים את צור אפילו שצור היה בשנה ה-11, ולאחר מכן הביא את הנבואות על מצרים ברצף אחד. דבר נוסף הוא אומר, מצרים נחרבה פעמים רבות, והחורבן האחרון היה אחרי צור, ולכן הוא מסדר את הנבואה הזאת אחרי צור, מכיוון שהחורבן האחרון שלה היה מאוחר יותר.

בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים והינבא עליו ועל מצרים כולה. בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים, כיוון שפרעה עשה את עצמו לאלוה, וכיוון שפרעה משל ממשל רב, הכוונה היה לו שלטון גדול, והמפלה של פרעה היא בעצם מפלת האומה בכללה, ולכן כשהוא מדבר הוא מדבר על פרעה, אפילו שבעצם הנבואה היא לא אישית לפרעה. כשהוא ידבר כאן על פרעה הוא מדבר כאן מה יקרה לכלל מצרים. רק למה אני מתייחס לפרעה? כיוון שפרעה א' עשה עצמו אלוה, ודבר שני היה לו שלטון גדול, ולכן הוא פונה כביכול הוא מדבר אליו באופן אישי.

דבר ואמרת, כה אמר השם אלוהים הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני. דבר ואמרת כה אמר השם אלוהים הנני עליך פרעה מלך מצרים, ואת פרעה מלך מצרים הוא מכנה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. מהיכן בא הביטוי הזה ולמה דווקא זהו המשל? מסביר המלבי"ם, המצרים היו מאמינים שהנילוס הוא קדוש, ולכן אנחנו יודעים כשהקדוש ברוך הוא נפרע, הוא תחילה נפרע מאלוהיהם של האומה ולאחר מכן מן האומה עצמה, ולכן בתחילה הקדוש ברוך הוא הכה את מכת דם כדי להכות את הנילוס. הם האמינו שהנילוס הוא קדוש כיוון שהם ראו בו תועלת, הם היו משקים ממנו, היה והשקית ברגלך כגן הירק, כך היה דרכה של מצרים, והיות וכן ייחסו לנילוס איזה שהן תכונות של קדושה. התנינים הגדולים שיש בנילוס, גם להם הם ייחסו כביכול אלוהות. הם הרי האמינו באלוהי תרתק ונבחז ושאר מיני בעלי חיים. הם האמינו גם כן בבעלי חיים מסוימים שהם אלוהויות, התרנגול, נבחז ואשימא ועוד כל מיני אלוהויות, שזה תיש ותרנגול, והמצרים הרי האמינו בכבש וההודים מאמינים בפרה וכולי. אז הם האמינו גם כן שהתנים, התנינים שנמצאים במצרים, הם סוג של אלוהות. והם האמינו שיש תנין אחד שהוא גדול מכולם שם בנילוס, והוא כביכול האלוה של כולם, הוא מושל על כולם, והוא ברא את עצמו וברא את היאור. כך הם האמינו.

עכשיו הוא ממשיל את פרעה כביכול הוא התנים הגדול ההוא. ולמה? כי גם אצל פרעה היה את אותן בחינות. לפרעה היה בארץ את הכוח והשליטה, כביכול שהם ייחסו לתנים הגדול שנמצא בתוך הנילוס, לפרעה היה שלטון כזה כאן בארץ. דבר נוסף, פרעה רובץ בתוך יאוריו, הכוונה היא בתוך כלל ארץ מצרים וכל היאורים שבה, הוא בטוח שהכל שייך לו, ולא זו בלבד אלא הוא מתפאר גם כן שהוא בעצמו ברא את היאור ושהוא גם יצר את עצמו. וזה מה שהוא אומר, לי יאורי ואני עשיתיני. לי יאורי, היאור הוא לי, אני יצרתי אותו, ודבר נוסף אני עשיתיני, אני גם כן יצרתי את עצמי. טוב, שאלה קטנה, תגיד פרעה, לפני שיצרת את עצמך אתה היית או לא היית? לא יודע, סתם נקודה למחשבה, כן? אם לא היית אז איך יצרת את עצמך? טוב, כנראה שפרעה לא היה בנוי לשאלות יותר מדי מעמיקות, וכנראה שגם העם שלו לא היה מי יודע מה אינטליגנט כדי לשאול את השאלות הנכונות, וגם אם מי שהיה שואל כנראה שלא בדיוק תשובות היה מקבל, אבל על כל פנים זה מה שהוא מכר לעמו, לי יאורי ואני, אני אלוה. טוב, אבל אלוה מה קורה, יש צרכים, צריך להתפנות. צריך להתפנות אז הוא הולך הוא מזהם בחשאי את היאור, למזלו מפלגת הירוקים לא עבדה אז, כי אז היו עוצרים אותו על זיהום הנחלים, וכך אף אחד לא ידע שבעצם האלוה הזה גם לא נעים לומר אבל יש לו גם קצת הפרשות מדי פעם. על כל פנים, זו הייתה תפיסה של פרעה וכך פרעה מכר את זה לעמו.

צריכים לדעת, מה שאמרתי עכשיו זה בעצם הפירוש המוכר לכל. אבל צריכים לדעת שבעצם הפשטנים לא הולכים בכיוון הזה. הפשטנים מבינים מה שכתוב לי יאורי ואני עשיתיני, הכוונה היא אני עשיתי ותיקנתי לי את היאור כדי להשקות את ארצי. זה הכוונה עשיתיני. עשיתיני פירושו תיקנתי לי, זה עשיתיני, לא עשיתי את עצמי, אלא לי יאורי ואני עשיתיני, כמו עשיתי אותו בשבילי. זה הכוונה עשיתיני, עשיתי את היאור בשבילי. עוד הסבר אומר הרד"ק, עשיתיני הכוונה היא אני עשיתי אותו, אני עשיתי את עצמי למלך גדול ורם. מה פירוש הדבר? החוכמה שלי, הכישרון שלי, העוצמה שלי, זה מה שעשה אותי כזה גדול, אז אני עשיתיני. במובן הזה של אני יצרתי את העוצמה הגדולה של עצמי, אבל לא במובן של יצרתי את עצמי. וכך גם כן אומר תרגום יונתן, ואני עשיתיני, דילי מלכותא ואנא כבשית. לי המלכות ואני כבשתי. אבל לא במובן של יצרתי את עצמי. אבל אין קודם כמו שאמרתי, הפירוש המקובל בפי כל זה דווקא הפירוש של המלבי"ם, אפילו שזה מעניין שזה לא הפירוש הפשטני של עשיתיני, כי להאמין שבאמת הוא עשה את עצמו זה דבר קצת קשה לקבל, אבל כך מסביר המלבי"ם וכמו שאמרתי זה הפירוש השגור בפי כולם.

ונתתי חחים בלחייך והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך, והעליתיך מתוך יאוריך ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק. אומר המלבי"ם, מצרים נחרבה כמה פעמים. בתחילה לפרעה היה ממשל רב, היה מושל עד הנהר הגדול נהר פרת. ראינו שנבוכדנצר בא והכה אותו כאשר יהויכין מלך, כמו שמופיע במלכים ב' כ"ד. בשנה הרביעית ליהויקים עוד פעם הוא הוכה בכרכמיש, כמו שמופיע בירמיהו מ"ו. בפעם השלישית כאשר צרו לירושלים הוא גם כן יצא וגם כן הוכה. כל המכות האלה, המכנה המשותף שלהם היה שפרעה היה מחוץ למדינתו. הוא יצא מחוץ למדינתו כדי להילחם ואז הכו אותו. על זה כאן הוא אומר את המשל, ונתתי חחים בלחייך. כאשר היו רוצים למשוך את הדג, אז היו מכניסים מין קרס בלחיים ואיתו היו מושכים אותו. זה מה שהוא אומר גם כאן. כיוון שהקדוש ברוך הוא רצה להפיל את פרעה מחוץ לארצו, אז ונתתי חחים בלחייך כדי למשוך אותך ולהוציא אותך החוצה. וכיוון שמעצמו הוא לא ירצה לצאת, אז כביכול כמו שאת הדג מוציאים בכוח, והרי פה הוא הדג, הוא התנים הגדול, המשיל אותו לדג, היות וכן הוא מושך ומוציא אותו החוצה על פי גזירת השם, והעניין היה כדי להעניש אותו. עכשיו הוא אומר לו, אתה לא תצא לבד, אלא אתה תצא גם כן עם כל השרים והגיבורים שלך. זה והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך. הכוונה יש לו כביכול את קשקשיו והוא ידביק את דגת יאוריו. דגת יאוריו זה החשובים, זה השרים של המלוכה, גם הם יצאו יחד איתו. והעליתיך מתוך יאוריך ואת כל דגת יאוריך. מה פירוש הדבר? הכוונה אני אוציא אותך מחוץ לארצך, כיוון שבארץ היה לו איזה שהוא ביטחון כלשהו, אבל מחוץ לארצו תמיד יותר קשה להילחם כשאתה לא במגרש הביתי שלך, אז שם הוא היה פחות בטוח, ואז הוא דומה, אומר המלבי"ם, כמו דג שהוציאו אותו מן המים ליבשה. זה הרעיון של הוצאתי אותך מחוץ לארצך. ואז בעצם זה מבטא איזושהי חולשה. ואני גם כן אעלה את דגת יאוריך אשר בקשקשותיך תדבק, גם הם יעלו. אז זה הכוונה והעליתיך מתוך יאוריך ואת כל דגת יאוריך אשר בקשקשותיך תדבק. כי בעצם יש פה כפילות, והכפילות הזאת תמוהה. והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך ואחרי זה את כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק. כבר הדבקת אותם. מה זה מה צריך לומר? אלא לא, כוונת הדברים אני אעלה אותך מתוך יאוריך להילחם מחוץ לארצך, אותך ואת כל דגת יאוריך אשר בקשקשותיך תדבק. את כל אלה הדבקים בך, אותם שרים וחשובים, גם הם יעלו יחד איתך. ותמיד אומר המלבי"ם דגת זה ביטוי לריבוי, כמו הדגה אשר ביאור מתה, מדברים על ריבוי הדגים.

ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאוריך, על פני השדה תיפול, לא תיאסף ולא תיקבץ, לחית הארץ ולעוף השמיים נתתיך לאוכלה. גם הרד"ק כאן מסביר, ונטשתיך המדברה, שזה אותו עניין של המשל שדיברנו קודם, כיוון שהדגים לא חיים במדבר, אז הוא רצה להגיד לך כך גם כן המצרים ימותו בחרב על פני השדה כאשר הם יצאו להילחם עם הכשדים, ושם הם יהיו למאכל לחית השדה ולעוף השמיים. שם מתתם כמו הדגים שכשהם יוצאים מן המים למדבר, שם מתתם. המלבי"ם מסביר ששם בעצם יפוזר חילו וייפול על פני השדה, כי כמו שהסברנו המלחמה לא תהיה בתוך ארצו שהיא עיר מבוצרת, אלא היא תהיה על פני השדה. ולא תיאסף ולא תיקבץ. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין לאסוף לבין לקבץ? מסביר המלבי"ם שבלשון הקודש לקבץ פירושו דברים שהם מפוזרים אתה מקבץ אותם יחד. לעומת זאת לאסוף פירושו של דבר להחזיר אותם בחזרה אל מקומם. אנחנו אומרים לדוגמה, אם לדוגמה הרועה ירצה לרכז את צונו, אני אגיד שהוא יקבץ אותם. אם הוא ירצה להחזיר אותם לדיר, הוא יאסוף אותם. לא יאספו הביתה. לאסוף תמיד זה לחזור אל המקור, אל הבסיס, אל המקום שממנו הם יצאו. לעומת זאת לקבץ הכוונה היא רק לאסוף אחד לאחד. זה הביטוי של קיבוץ. אומר כאן המלבי"ם, הדגים בדרך כלל בהתחלה מקבצים אותם, הכוונה היא הדייג מקבץ את הדגים, עושה ערימה, ולאחר מכן אוסף אותם הביתה. כאן הוא אומר, לא רק שלא תיאסף הביתה, אלא אפילו לא תיקבץ, אפילו לא תהיו מקובצים יחד, כי חית השדה תאכל את כולכם.

וידעו כל יושבי מצרים כי אני השם, יען היותם משענת קנה לבית ישראל. אומר השם, בזה הריווח שלי יהיה שכל יושבי מצרים יכירו כי אני השם. יכירו שהעונש הזה הוא מאת השם, משגיל הגויים ויאבדם, השם מרומם את הגוי כי הנפילה מלמעלה היא הרבה יותר קשה. ולאחר מכן תבוא עליו מלחמה בארצו, אומר המלבי"ם. נבוכדנצר יבוא לגבול מצרים ושם הוא יכה אותו בארצו, במצרים. פה עכשיו הוא מתאר את המלחמה הראשונה, והוא מסביר גם כן את הסיבה שלה. הסיבה של המלחמה, היות והם היו משענת קנה לבית ישראל. לא פעם כבר ראינו לאל בספר מלכים ועוד, שישראל סמכו על המצרים שהמצרים יעזרו להם. ולא רק שהם לא עזרו להם, אלא הם עוד הוסיפו להם חורבן ונפילה, ובעיקר גם מהבחינה הרוחנית, שבעצם זה שפנית למצרים ביטאת חוסר אמונה, וזה כבר נפילה. כבר בזה הייתה מפלתם של ישראל, כי כשאתה פונה למצרים אתה אומר יש מעצור להשם להושיע, אז אין לי בעיה, אני יש לי בשביל זה חברים. בשביל זה אני אפנה לפרעה מלך מצרים, הוא יגאל אותי, הוא יושיע אותי. הם הסירו את ליבם מהשם ולא שמעו לכל ירמיהו שהתרה בהם לא לעשות כן. ואז אתם הייתם משענת קנה. קנה זה דבר חלש, קנה וסוף קמלו, קנה רצוץ, קנה זה דבר שאי אפשר להישען עליו. הייתם משענת קנה לבית ישראל.

בתופשם בך בכף תרוץ ובקעת להם כל כתף, ובהישענם עליך תישבר והעמדת להם כל מותניים. עכשיו הוא יתאר את הנזק שהוא גרם לעם ישראל כאשר עם ישראל סמכו עליו שהוא יושיע אותם. אתה כמו שאמרנו בגדר של קנה, ולא רק קנה אלא קנה רצוץ, קנה שבור, שכאשר האדם אוחז בקנה, הגמרא אומרת לקנה יש קרומיות. אם ניקח קנה סוף, אז למעלה אם תשברו אותו אתם תראו שהוא מקבל חודים רבים, זה נקרא קרומיות. וכשבן אדם ירצה לאחוז בו, אז הקרומיות הללו דוקרות את ידו. בתופשם בך בכף תרוץ ובקעת להם כל כתף. מה שכאן טעון הבנה, הכתף לכאורה איך הגיעה לכאן? היה צריך להגיד שזה יבקע את ידם, אבל למה הוא מדבר ובקעת להם כל כתף? מסביר המלבי"ם שהוא דימה אותו לקנה רצוץ שכאשר אדם תופס אותו בכפו והוא רוצה לאיים על האדם שבא כנגדו, אז מה הוא עושה? הוא לוקח את הקנה לאחור כדי להראות כאילו אני בא להכות אותך. עכשיו כשהוא לקח את הקנה לאחור, כיוון שהקנה הוא רצוץ הוא ביקע לו את הכתף. אתם מבינים? רציצת הקנה וחודיו בקעו את כתפו של המאיים. זה מה שהוא אומר, ובקעת להם כל כתף. התרוצץ כתפו והובקע, וזה כאשר הוא ירצה לאיים איתו. ולאחר מכן, ובהישענם עליך תישבר. ואם הוא ירצה גם על המקל הזה להישען על כל פנים, המקל יישבר לגמרי. מה זה והעמדת להם כל מותניים? יש מסבירים והמעדת להם כל מותניים. והמעדת כמו והמעדת, הכוונה המעדת זה הפלת, כמו מועד ונופל. אבל רש"י אומר שאני רואה את דבריהם. ולעומת זאת הפירוש היותר פה מקובל, כפי שגם המלבי"ם מסביר וגם רש"י מסביר, שכאשר בן אדם מתחזק על עומדו אז הוא עומד על מותניו. אז הוא אומר והעמדת להם כל מותניים. מסביר המלבי"ם, כאשר אדם הולך על רגליו, אז הכוח של הכובד הוא בין הרגליים, מכוח המותניים שמעמידים את הגוף. המותניים מחזיקים את הגוף. תחשבו אם לבן אדם לא היה את המותניים, האדם היה מתקפל ונופל. מה שמחזיק את האדם על עומדו אלה הם המותניים. אם בן אדם נשען על מטה, מה יוצא בעצם? שהוא לא עומד על המותניים, אלא עכשיו הוא מתכופף והוא נשען על המקל. כוח הכובד הוא בין הגוף לבין המשענת. מה אז קורה? כאשר המשענת נשברת ונופלת, הוא נופל. אם הוא לא מצליח להחזיק עם מותניו, לא מצליח לייצב את עצמו, אז ברגע שהמשענת נופלת הוא נופל יחד איתה. מה אז צריך? צריך אז מיד לחזק את מותניו כדי שהגוף לא ימשיך לנטות אחרי המשענת. אומר המלבי"ם, זה מה שכתוב כאן והעמדת להם כל מותניים. יצטרכו להעמיד את המותניים בכוח וחוזק, כי אם לא, ההישענות הזאת על המקל תפיל אותם. מה הוא הנמשל? אומר המלבי"ם, בהתחלה כשהם רצו להפחיד את האויבים על ידי פרעה, כאשר מלך בבל צר על ירושלים, הם בעצם התקשרו עם פרעה כדי שפרעה יוציא את חילותיו ממצרים ואז נבוכדנצר יפחד. הוא ישמע שהגיע חיל חיזוק ממצרים כדי להציל אותנו, זה ירתיע אותו ועל ידי זה הוא יברח. בעצם הייתה כאן מגמה להפחיד את האויב. זה מה שהוא הסביר קודם, שכשלוקחים את המקל להטות אותו לאחור על מנת להפחיד שאני רוצה להכות, אז הכתף שלהם תישבר. אומר על ידי זה נבקע להם כל כתף. למה? מכיוון שאז היית צריך לשלם לפרעה הון רב, שוחד למלך מצרים, ישאו על כתף עיירים חיליהם וכולי, לא לעזר כי לבושת וכולי. אז זה היה בהתחלה שזה היה רק איום. לאחר מכן זה לא עזר לך, כי בפועל היית צריך אתה בעצמך ללכת להילחם כנגדם. וזה מה שהוא אומר, והעמדת להם כל מותניים. נאלצו עכשיו עם ישראל לעמוד על המותניים שלהם, והרגליים שלהם כבר כן, כמו שאמרנו כבר התעייפו, כבר נכשלו, הם ציפו שיהיה להם עזרה, ופה הם נאלצו לעמוד על רגליהם במקום שהם יסמכו על פרעה וחשבו שהוא יושיע אותם, בסופו של דבר לא היה להם לישועה.

רש"י מסביר הסבר אחר. מה זה ובקעת להם כל כתף? רש"י מסביר איך למה כתף. אז רש"י אומר, מצייר ציור כזה, שבן אדם כמו נשען על המשענת של הקנה הרצוץ, אבל כיוון שהקנה נשבר אז מה קורה לו? הוא נופל. היות והוא נופל, הכתף שלו נופלת על הקנה והיא עצמה נפגעת. וזה מה שהוא אומר, ובקעת להם כל כתף. אחרי שהמקל ככה יישבר, אז הוא ייפול עליו וכתפו תישבר ותיפגע מהקנה הרצוץ. זה הכוונה בעניין של בקעת להם כל כתף, הקרומיות נכנסות לו בכתפיו.

לכן כה אמר השם אלוהים הנני מביא עליך חרב, והכרתי ממך אדם ובהמה. לכן מגיע נבוכדנצר אל מצרים, זה היה אחרי החורבן, לכן הוא אומר הנני מביא עליך חרב, ועל ידי זה והייתה ארץ מצרים לשממה וחורבה, וידעו כי אני השם, יען אמר יאור לי ואני עשיתי. ארץ מצרים תהיה לשממה וחורבה, וידעו כי אני השם. בזה הם יכירו את אלוהותי יותר ממה שהבאתי את המחריב אל ארצם. למה? מכיוון שכשאתה מביא את המחריב אל ארצם, כמו שאמרנו, פה המפלה היא קשה יותר, כי המלך בארצו יש לו עוצמה גדולה יותר, יש לו ערי מבצר, יש לו את הכוחות שלו, וכאן בכל אופן המחריב יבוא לארצם, הנפילה תהיה עוצמתית יותר. מסביר המלבי"ם, ועכשיו הוא יסביר לנו את החורבן השלישי, החורבן הכללי שהיה למצרים. זה היה בשנת 27 למלכות נבוכדנצר, 18 שנה אחרי החורבן, שהוא כבר קיבל את העונש שלו על מה שהוא עזר לבני ישראל, וזה עכשיו העונש החדש, זה לא על מה שהוא היה משענת קנה רצוץ. העונש החדש הוא על זה שאמר יען אמר יאור לי ואני עשיתי. כיוון שהוא היה מייחס עדיין את כל הכוח שלו אל היאור ולעצמו, ובעצם שהוא גם כן יצר את היאור, זאת אומרת מצרים עדיין לא התבטלה לחלוטין, והוא עדיין הרגיש אלו תחושות של אלוה, ולכן היה צריך עדיין להביא עליו מפלה נוספת. והייתה ארץ מצרים לשממה וחורבה. ולמה יען אמר יאור לי ואני עשיתי, כפי הפירושים שהסברנו לעיל מה זה יאור לי ואני עשיתי, או אני עשיתי את מלכותי, או כמו שהמלבי"ם הסביר אני עשיתי את עצמי.

מה זה לשממה וחורבה? המלבי"ם מסביר ההבדל בין שממה וחורבה, שחורבה בדרך כלל נופל יותר על ערים. אני לא אומר מדבר חורבה, כי לא נחרב שם כלום. אני אומר המדבר שמם. אני אומר הארץ שוממת, שוממה, אין בה גידולים. אבל ערים יותר שייך לדבר בהם על חורבה. ובדרך כלל שממה זה יותר מחורבה. לחורבות חורב שממה. תמיד התוספת בהמשך היא תמיד מגדילה. אז לא היה רק חורב, היה גם שממה. כי חורבן עדיין יש אבנים, עדיין מה שנקרא נשאר משהו. אבל שאומרים שממה, זה אומר החיסול המוחלט, כדי לתאר את החורבן הגמור. לכן כתוב והייתה ארץ מצרים לשממה וחורבה. דהיינו המקומות הפחות מיושבים יהיו בגדר שממה, והמקומות המיושבים יהיו חורבה.

לכן הנני אליך ואל יאוריך, ונתתי את ארץ מצרים לחורבות חורב שממה, ממגדול סונה ועד גבול כוש. לכן הנני אליך הכוונה מביא עליך את החורבן המוחלט, כמו שאמרנו בשנת 27 לנבוכדנצר. ולכן פה הוא אומר לחורבות חורב שממה, שזה אומר מה חורבות חורב, מה הכפילות? חורבן גדול מאוד, יותר ממה שראינו לעיל שממה וחורבה, אלא חורבות חורב שממה. זה אומר הגדלה של החורבן, וזה יהיה כולל את כל הארץ, ממגדל סונה עד גבול כוש, שזה אומר כולל את כל מצרים. עד כדי כך.

לא תעבור בה רגל אדם, ורגל בהמה לא תעבור בה, ולא תשב ארבעים שנה. לא תעבור בה רגל אדם ורגל בהמה לא תעבור בה, זה יהיה חורבן אמיתי ומוחלט, שזה יהיה כמו מדבר ציה. וכמו שבמדבר ציה אין לה בהמות וגם לא ודאי לבני אדם מה לחפש, אז לכן הם לא עוברים שם, אז גם בהמות לא ייראו שם, כיוון שהמקום יהיה שומם לחלוטין. כמה זמן זה יהיה? זה יהיה 40 שנה. לא תשב 40 שנה.

רש"י מביא את המדרש. המדרש אומר, יש כמה דעות במדרש, אבל זה אחת מהדעות, זה דעת חכמים. 42 שני רעבון נגזרו בחלום של פרעה במצרים. שומעים? כשאנחנו קוראים את פשוטם של המקראות, אנחנו רואים שבע שנים של רעב. חכמים אומרים לא שבע, 42. כן? לא שעינינו צרה, שיוסיף השם להם עוד כהנה וכהנה שנות רעב, אבל איך הגיעו ל-42? איך, איך החשבון? אומרים חז"ל, כנגד שלוש פעמים שנכתב החלום. שבע פרות ושבע שיבולים רעות, זה נכתב שלוש פעמים. אם אנחנו עושים שלוש פעמים שבע, קיבלנו 21. טוב, אחרי זה הוא רואה את זה, הוא מספר את זה ליוסף, כן? אז אנחנו מקבלים עכשיו ראה וסיפר ליוסף, אז הראייה זה עוד פעם אחת, הסיפור ליוסף זה עוד פעם, קיבלנו שניים. דהיינו עוד 14. מ-21 ועוד 14 כמה יש לנו? 35. עכשיו הוא אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות וכולי, עוד פעם אנחנו רואים עוד שבע, קיבלנו ביחד 42. תשימו לב, הראה אנחנו מונים אותו בפני עצמו, ולמה? כיוון ששלוש פעמים שמנינו בהתחלה זה מה נכתב. לא מדבר עכשיו על הראייה שהוא רואה, על עצם הראייה זה עוד מניין בפני עצמו, על עצם הסיפור זה עוד מניין בפני עצמו, ויוסף שפותר לו את החלום הוא עוד פעם חוזר על הסיפור, שבע הפרות הרקות והרעות, הוא עוד פעם חוזר על העניין של שבע שנות הרעב, זה עוד שבע, ביחד קיבלנו 42 לרעב. אומר המדרש, בפועל היה להם רק שנתיים רעב, כי כולנו יודעים שכאשר יעקב ירד למצרים עלה הנילוס לקראתו ופסק הרעב. נשאר להם חוב של 40 שנה. מה עם אותם 40 שנה? ה-40 שנה הללו נפרע להם כעת. כך אומרים חז"ל. אלה ה-40 שנה שמצרים תהיה חרבה ולא תיושב ותהיה שממה, שזה אומר רעב מוחלט, שום דבר לא גדל שם במצרים, והוא אומר לך זה ה-40 שנה שהוצרכו להשלים מצרים על החלום ההוא.

ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות, ועריה בתוך ערים מוחורבות תהיינה שממה ארבעים שנה, והפיצותי את מצרים בגויים וזריטים בארצות. ונתתי את ארץ מצרים שממה. חוץ מזה אומר המלבי"ם, יהיה חורבן גם כן בסביבות מצרים. שימו לב, עד כדי כך שמצרים תהיה שממה בתוך ארצות נשמות. מה פירוש הדבר? הייתה יכולה להיות שממה, אבל הארצות שמסביבך הם ארצות פורחות ומשגשגות, ואז המצב שלך לא כל כך גרוע, מכיוון שאתה יכול לקבל מזון ועוד מהארצות שמסביב, כמו שבארץ כנען היה רעב וירדו למצרים כדי לשבור בר. אבל כאן הוא אומר, יהיה חורבן גם בסביבות מצרים. ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות. גם הארצות אשר מסביב גם הם תהיינה שוממות. לפעמים יכול להיות מאוד שהארץ היא שממה, אבל הערים הם לא חרבות. לדוגמה, כמו שאתם רואים נווה מדבר. כל המדבר שממה, פתאום באמצע יש איזה נווה מדבר. אז אולי תחשוב שגם כאן יהיה כמציאות הזאת? הוא אומר לך לא, בתוך ועריה בתוך ערים מוחורבות תהיינה. גם הערים תהיינה חרבות. ולא זו בלבד, אלא יהיו גם כן בתוך ערים מוחורבות, פירושו של דבר גם הערים השכנות למסביב גם הם יהיו חרבות. ואז עוד פעם זה מקשה יותר, כי אם הערים מסביב בנויות אז הם לפחות ישתדלו לעזור לבנות את העיר הזאת. אבל אם היא חרבה ובתוך ערים מוחורבות, גם כל הערים אשר סביבותיה גם הם חרבות, לא ייתכן שהם יבנו אותה כיוון שהם עצמם חרבות. ובכל אופן הוא אומר, אם כך תגיד אז היא שווה לכל המדינות אשר סביבותיה, כי היא שממה והיא בתוך שוממות, והיא חרבה והיא בתוך חרבות. הוא אומר לך לא, תדע לך שהשממה והחורבן שלה יהיה יותר. שהגם שהיא בתוך ארצות נשמות, בכל אופן היחס של השממה שלה תהיה גדול יותר מהשממה שלהם. למה? עד כדי כך שיגידו שכביכול הם נחשבות כבר לא שוממות ביחס אליה. היא תהיה כל כך שוממה עד שהיא תיקרא הארץ הנשמה. הארץ שהיא הארץ השוממה. והדבר הזה יימשך במשך 40 שנה. וחוץ מזה הוא אומר לך, תדע לך גם כן שאלה שייפלטו משם, אלה שעוד ישרדו, לא יתיישבו במקום אחד אלא יהיו נפוצים בין הגויים, שתמיד זה מכה קשה יותר. כי אם אנחנו יצאנו מארצנו אבל התרכזנו במקום מסוים, אז עוד שמרנו באיזה שהוא מקום על הזהות שלנו. אבל אם המצרים שם היו נפוצים בין הגויים, זאת אומרת שלחלוטין הם יטמעו. כי כה אמר השם אלוהים מקץ ארבעים שנה...