פרק כח - גאון נגיד צור

ספר יחזקאל פרק כ"ח. ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם, אמור לנגיד צור, כה אמר השם אלוהים, יען גבה לבך ותאמר אל אני, מושב אלוהים ישבתי בלב ימים, ואתה אדם ולא אל, ותיתן לבך כלב אלוהים.

אמור לנגיד צור. מביא כאן המלבי"ם, מה שכתב האברבנאל, שנגיד צור הוא לא מלך צור, כי בהמשך אנחנו נראה נבואה שמתייחסת למלך צור. וכאן הוא נוקט נגיד צור. ולכן בעקבות זה הוא מבאר שהנגיד הוא בעצם פקיד שהיה ממונה על ענייני המדינה, ומלך זה עניין אחר שהוא בעצם השליט על. אומר המלבי"ם, את הפירוש שלי אני אגיד לך בהמשך, כיוון שבהמשך אנחנו נראה איך המלבי"ם רוצה כאן לסדר את הדברים.

ואז הוא פונה לנגיד צור ואומר לו, יען גבה לבך. מה זה גבה לבך? מסביר המלבי"ם שגבהות הלב זה תמיד מה שאדם מעריך את עצמו יותר ממה שהוא באמת. זה הכוונה גבה לבו. והדבר הזה הוא תועבה, כי תועבת השם כל גבה לב. ולכן הוא אמר לו שהעונש שיבוא עליו הוא בעקבות גבהות הלב. ובעקבות זה שמצד מקום שבתו שהלך וישב בלב ימים, כמו אלוהים כביכול, כאלוה שנפרד מהבריות, אז כך גם כן אתה הלכת ונפרדת מן הבריות והלכת וישבת לך בלב ימים. בו בזמן שאתה אדם ולא אל.

מה פירוש הדבר אתה אדם ולא אל? וכי היה עולה על הדעת שהוא אל? אז זה נושא שכבר דיברנו עליו כמה פעמים בעבר, שהם היו מייחסים לאנשים כוחות אלוהיים. ולכן היו קוראים לו אל. לא מתכוונים להגיד שהוא אלוה, אלא מתכוונים להגיד שיש לו כוחות אלוהיים, כוחות על טבעיים. ראינו דוגמה לזה אצל פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, רחש שיש בו כוחות על טבעיים. ראינו שנבוכדנצר רצה להקריב ניחוחים, נראה את זה בהמשך גם כאן, לדניאל. וזה היה בעקבות זה שהוא ראה בו כוח רוחני עליון שידע לפתור את חלומותיו. זאת אומרת, הם היו מייחסים לאנשים שהם מעל הסטנדרט עם כוחות רוחניים, היו מייחסים להם כוחות של אלוהות. על זה הוא אומר לו, ואתה אדם ולא אל. הרי אתה אדם ולא אל, לא כמו משה שמשה היה איש האלוהים, דניאל רוח אלוהין ביה, אלא הרי אתה רק אדם, לא נמצא בך שום כוח שהוא כוח אלוקים. ותיתן לבך כלב אלוקים, ואתה כביכול מציג את לבך כאילו לב אלוקים, בו בזמן שאין בך שום שפע של אלוקות.

המלבי"ם אומר, תשים לב שהזכרנו כאן הנגיד צור. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין נגיד לבין המלך. כיוון שנגיד זה ביטוי כולל לכל מי שיש לו הנהגה. כל מי שיש לו הנהגה מכונה נגיד, כמו נגיד בית האלוהים, נגיד על האוצרות. לדוד כתוב שקראו לו נגיד. כתוב שלא... נגיד, אומר המלבי"ם, זה בדרך כלל שונה ממלך, כי מלך מובטחת לו הירושה של המלוכה. דוד עוד בטרם הובטחה לו ירושת המלוכה, היה נקרא נגיד. גם שאול, אותך עשיתי נגיד לעמי, מיניתי נגיד לעמי, כי גם לשאול לא הובטחה המלוכה בירושה. גם ירבעם, גם הוא מהסיבה הזאת נקרא נגיד.

חז"ל דורשים כאן את הפסוקים הללו על חירם מלך צור. וחז"ל יש להם תיאור נפלא מאוד בילקוט, כך גם כן מופיע בתוספתא לתרגום, ואני רוצה להקריא לכם את לשונו של הילקוט שמתאר את גבהות לבו של אותו חירם. גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלוהים ישבתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם, אתה עושה עצמך אלוה? הנה חכם מדניאל, נראה את הפסוקים האלה בהמשך. נבוכדנצר רצה לקרב לו, להקריב לו זבח ניחוח ומנחה ולא רצה. ואתה עושה עצמך אלוה? הוא רצה להקריב לו קורבן לדניאל. דניאל סירב, מכיוון שהקדוש ברוך הוא נפרע לא רק מהעובדים אלא גם מהאלוהויות. אז השם ייפרע חלילה גם ממני. ולכן הוא סירב, לא רצה לקבל. אבל על כל פנים, הוא עוד היה בו איזה שהוא כוח. מה בך יש שעשית עצמך אלוה?

אומר המדרש, ומה היה סופו של חירם? על ארץ השלכתיך, כפי שאנחנו נראה בהמשך. אומר המדרש, חירם מלך צור היה גאה ומתגאה עד מאוד. מה עשה? נכנס לים ועשה לו 40 עמודים של ברזל מרובעים ארוכים שיעורם שווה, והעמידם זה כנגד זה. ועשה שבעה רקיעים. שומעים? כמו בניין בן שבע קומות שמבוסס על 40 עמודים, עשה לו שבעה רקיעים. וכיסה וחיות ורעמים וברקים וברקים. הרקיע הראשון עשה של זכוכית, 500 אמה על 500 אמה. שומעים? איזה רקיע של 250 מטרים על 250 מטרים. ועשה בו חמה ולבנה וכוכבים. כביכול בדמות של חמה ולבנה וכוכבים. הרקיע השני עשה של ברזל, 1000 אמה על 1000 אמה. שימו לב, זה היה הולך באלכסון, כאשר הרקיעים הם מהתחתון לעליון, הלמטה היה צר יותר והולך ונהיה רחב יותר. הרקיע השני עשה של ברזל, 1000 אמה על 1000 אמה, וסילון של מים מפריש בין ראשון לשני. היה שמה מזרקה, סילון של מים שמבדיל ביניהם. השלישי של ברזל, 1500 אמה על 1500 אמה, וסילון של מים מפריש בין שני לשלישי. ואבנים מגולגלות עשה ברקיע של ברזל, שהיו מתבקעין אלו עם אלו ונשמעין כמו רעמים. הכוונה היו שמה אבנים, שהאבנים הללו היו מתחככות זו בזו, אז היה נשמע כמו רעמים. הוא רצה ליצור מין איזושהי אילוסטרציה של שמיים, עם שמש, עם כוכבים, עם רעמים.

ממשיך המדרש ואומר, הרקיע הרביעי עשה של עופרת, 2000 אמה על 2000 אמה, וסילון של מים מפריש בין שלישי לרביעי. הרקיע החמישי של נחושת, ועשהו 2500 אמה על 2500 אמה, וסילון של מים מפריש בין רביעי לחמישי. הרקיע השישי של כסף, 3000 אמה על 3000 אמה, וסילון של מים מפריש בין חמישי לשישי. הרקיע השביעי של זהב, 3500 אמה על 3500 אמה, וקבע בו אבנים טובות ומרגליות אמה על אמה. זאת אומרת אבנים טובות ענקיות. והיה מראה מכאן ומכאן, מכאן נעשים ברקים ומכאן נעשים זיקים. והיה מזדעזע עצמו, ואותם האבנים מתבקעות אלו עם אלו ונשמעים הרעמים.

מה הקדוש ברוך הוא... והוא הלך ישב לו במרום, כן? ברקיע השביעי. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל בן אדם, אמור לחירם מלך צור, מה אתה מתגאה? ילוד אישה אתה. אמר לפניו, ריבונו של עולם, האיך אני הולך אצלו והוא תלוי באוויר? אני זקוק לכנפי רוח. איך אני מגיע עד אליו למעלה? באותה שעה הביא הקדוש ברוך הוא רוח בציצת ראשו, הכוונה אחז כמו בציצת ראשו של יחזקאל, והעלהו אל חירם. כיוון שראה חירם ליחזקאל, נבהל ונזדעזע. אמר לו, מי העלהך לכאן? אה, איזה הפתעה, מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה? המעלית נעולה. איך אתה פה פתאום מופיע לי? אמר לו, הקדוש ברוך הוא כך ציווני, לך אמור לו, למה אתה מתגאה? ילוד אישה אתה.

אמר לו, ילוד אישה אני? אלא שאני חי וקיים לעולם. היו לו איזה דמיונות היו לו. תכף תבינו שגם היה לו לכאורה על מה קצת... היה לו סיבה לטעות. מה הקדוש ברוך הוא מושבו בלב ימים, אף אני מושבי בלב ימים. מה הקדוש ברוך הוא בשבעה רקיעים, אף אני כן. עכשיו מאיפה נבעה הטעות שלו? ולא עוד אלא כמה מלכים מתו ואני קיים. וכן 21 מלכים ממלכי בית דוד, ו-21 ממלכי ישראל, ו-50 נביאים, ו-10 כוהנים גדולים, קברתי כולם בחיי. ואני חי. הרי אל אני. אני מושב אלוהים ישבתי בלב ימים. אם עושים חשבון, מזמן שלמה, שזה הייתה תקופתו של חירם, שאז הוא לקח ממנו עצים לבית המקדש, עד הזמן של יחזקאל, עברו לפחות 400 שנה. ואם נעשה חשבון שבזמן שלמה היה חירם לא ילד בן שנה, נגיד לפחות בן 40-50, אז אנחנו מקבלים משהו כמו סדר גודל של אדם בן 450 שנה. אז לכן הוא היה בטוח, אם חייתי כל כך הרבה זמן, פירושו של דבר שאני לא אמות עוד לעולם. אני אל.

אמר לו יחזקאל, והרי עמדו גדולים ממך ולא עשו כמעשיך. היו אנשים בעלי מעלה יותר ממך והם לא שגו בדמיונותיך. למה היה חירם דומה? לעבד שעשה לבוש לאדונו. אומרים חז"ל, גם מאיפה באה לו הגאווה הגדולה הזאת? מכיוון שהוא הרגיש, אני בניתי את בית המקדש. אני עשיתי בית להשם. אני נתתי, סיפקתי את העצים. כל זמן שהיה הלבוש על אדונו, הוא עשה לבוש לאדונו. כשהלבוש על אדונו, העבד רואה והיה מתגאה, עשיתי זה הלבוש לאדוני. אמר האדון, אני קורע הלבוש ולא יהיה העבד מתגאה עליי. אני אקרע את הלבוש ועל ידי זה הוא לא ירגיש כל כך טוב עם עצמו. כך חירם היה מתגאה על ידי ששלח ארזים לבית המקדש, עשיתי בית להשם. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מחריב את ביתי שלא יהיה חירם מתגאה עליי. שנאמר, פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. למה דווקא לבנון וארזים? למה הוא מזכיר דווקא אותם? מכיוון שבזה גופא נתגאה חירם, שהוא הביא את הארזים מן הלבנון.

ומה היה סופו? הביא הקדוש ברוך הוא עליו את נבוכדנצר, ובעל אמו בפניו. איזה דבר פלא, כי אם ככה אמו הייתה קרובה לגיל 500. כי אנחנו מדברים פה עליו שהוא באזור 400-450, אז אמו קרוב ל-500. והורידו מכיסאו, והיה חותך בשרו כשתי אצבעות בכל יום, ומטבילן בחומץ ומאכילן. שומעים? כל יום חותך שתי אצבעות. לא חושב שזה היה משהו מיוחד, הבשר ישן בן 450 שנה, אבל על כל פנים, כך נפרע ממנו עד שמת מיתה משונה. זאת אומרת, משתמע מזה שהיה חותך בשרו כשתי אצבעות שהוא עדיין חי, כן? כל יום חותך בשרו. ואותן הפלטין מה נעשה בהם? טוב, ומה נעשה עם כל אותם המבנה הקומפלקס האדיר הזה שעליו הלך וישב לו אותם רקיעים? אומר המדרש, קרע הקדוש ברוך הוא את הארץ וגנזם לצדיקים לעתיד לבוא. הרי הם גנוזים לצדיקים לעתיד לבוא.

עכשיו צריכים לדעת שבאמת אנחנו רואים כאן התייחסות דואלית, דו ערכית לחירם. מצד גיסא יש ביטויים לכך שהוא זכה למה שהרבה אחרים לא זכו, וזה בזכות בניין בית המקדש. ומאידך גיסא יש ביטויים לכך שהוא עוד נענש בעונשים חמורים וסיים בצורה מאוד גרועה וקשה. אני אקריא לכם את לשונו של המדרש. המדרש שם ממשיך, 13 הם שלא טעמו טעם מיתה. אומר המדרש, ואלו הן: חנוך, ואליעזר עבד אברהם, ומתושלח, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ושלושה בני קורח, ואליהו ז"ל, ומשיח, ורבי יהושע בן לוי. אומר המדרש, תשעה נכנסו בחיים לגן עדן: חנוך, ואליהו, ומשיח, ואליעזר, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה. ויש אומרים הוצא חירם והכנס תחתיו רבי יהושע בן לוי. אז אנחנו רואים אם כן שיש דעה שאומרת שחירם זכה להיכנס בחייו לגן עדן בזכות שותפותו בבניין בית המקדש. ויש אומרים לא, שחירם הוא לא היה בזכות הגדולה הזאת, ואדרבה, מכאן אנחנו רואים מהמדרש שקראנו קודם ומהפסוקים, אנחנו רואים ביקורת מאוד גדולה עליו על הגאווה שאחזה אותו בעקבות העניין הזה.

בואו נמשיך בפסוקים. הנה חכם אתה מדניאל, כל סתום לא עממוך. מה, וכי אתה דומה לדניאל שנבוכדנצר קרא אותו בשם אלוהות בעקבות החוכמה שלו? כמו שכתוב לדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה, השתחווה לו, רצה לנסך לו מנחה וניחוחים, ודניאל לא הסכים. האם אתה חכם יותר מדניאל עד שכל סתום לא עממוך? פירושו של דבר, אצל דניאל החוכמה שלו הייתה כל כך גדולה שלא היה דבר שעמום וסתום אצלו. כל דבר היה אצלו בהיר, נהיר וצהיר. כל סתום לא עממוך. המלבי"ם מביא שעממוך בפירוש אחד זה מלשון איכה יועם זהב, שהכוונה היא שהאור נסתר. אז לא היה דבר שאורו לא היה גלוי לדניאל. דניאל היה לו חוכמה מאוד גדולה. אז האם אתה כמוהו שאצלך כל סתום לא עממוך? זה גם כן ביטוי שאנחנו משתמשים בו, גחלים עוממות. עוממות הכוונה היא שנכסה אורם, כן? עוד פירוש הוא מסביר, עממוך הכוונה היא היה עמך. זה המובן של עממוך, להיות עמך. האם גם אתה כמו דניאל שכל דבר סתום נמצא עמך? כל דבר סתום מבואר אצלך?

בחוכמתך ובתבונתך עשית לך חיל, ותעש זהב וכסף באוצרותיך. המלבי"ם מסביר שזה בתמיהה. בחוכמתך ובתבונתך עשית לך חיל? פירושו של דבר, וכי העושר שבו אתה מתגאה, האם אתה פעלת וייצרת אותו מעצמך? באיזה דוגמה? שידעת מלאכת האלכימיה או סגולות ודברים נעלמים עד שהמתכות הפחותים המונחים באוצרותיך יתהפכו לזהב וכסף? בזמנו האמינו שאם הם יפתחו עוד קצת את מלאכת האלכימיה, הכוונה היא את צורת הפעולות הכימיות, הם יצליחו להפוך ברזל לזהב. ככה האמינו בימי הביניים. והרבה עשו מחקרים וניסו והתאמצו והיו בטוחים שממש הם כפסע בינם לבין הפיכת ברזל לזהב. אם רק יצליחו למצוא את החומרים הכימיים המתאימים, יצליחו להפוך ברזל לזהב. אז זה מה שהוא כביכול אומר לו, האם בחוכמתך ובתבונתך עשית לך חיל? האם אתה פיתחת איזושהי המצאה כימית שתהפוך את הברזל לזהב ואז אני אגיד שהזהב שיש לך עשית אותו בתבונתך? או על פי איזושהי חוכמה נעלמה, הכוונה היא איזושהי חוכמה רוחנית שתדע על ידה איך להפוך ברזל לזהב? האם על ידי כן הגעת לעושר שלך ותעש זהב וכסף באוצרותיך? הרי לא בדרך הזאת עשית את אושריך.

ברוב חוכמתך ברכולתך הרבית חילך, ויגבה לבבך בחילך. הרי על ידי חוכמתך, איזה חוכמה היה לך? חוכמה של מרכולת. מרכולת הכוונה היא מכירה וקנייה. בזה הרבית חילך. זה לא חוכמה גדולה. ובפרט שמרכולתך לא הייתה בצדק ויושר, אלא אתה היית נוהג בדרך של מרמה וזיוף והונאה, ועל ידי זה משכת אליך ממון אחרים. אומר לו את זה כל רוכל יודע לעשות. אז איך גבה לבבך בחילך? בזכות מה שעל ידי כל מיני קומבינות הצלחת להתעשר? אז על ידי זה אתה מרגיש שיש בך איזושהי חוכמה מיוחדת ויש בך איזושהי הופעה אלוקית, כוח רוחני עליון?

לכן כה אמר השם אלוהים, יען תיתך את לבבך כלב אלוהים. תועבת השם כל גבה לב. עשית את לבבך כלב אלוהים. לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גויים, והריקו חרבותם על יפי חוכמתך, וחיללו יפעתך. לפי מה שהסברנו לאל, על פי הילקוט, זה מובן נפלא. הנני מביא עליך זרים עריצי גויים, הכוונה לנבוכדנצר. והריקו חרבותם על יפי חוכמתך וחיללו יפעתך. הרי הם חיללו את יפעתו והודו. הוא היה בטוח שהוא כבר נמצא ברקיע השביעי. חיללו יפעתו והודו במה ש... במה שהרגו אותו, ובמה שחתך את בשרו לחתיכות כמו שראינו לאל. אפשר להגיד גם כן חיללו יפעתך, מה היא יפעתו? אפשר להגיד על פי המדרש גם כן שהכוונה היא לאמו. חיללו יפעתך, כמו שהסברנו לאל, שנבוכדנצר גם כן בעל אמו.

המלבי"ם מסביר, הנני מביא עליך זרים, הזרים האלה לא יחוסו על כבודך. הם יהיו עריצי גויים. אומר המלבי"ם, שם עריץ מתאר גיבור לגנאי. יש גיבור וזה בדרך חיובית, אבל כשרוצים להגיד גיבור שעושה דברים רעים, אומרים הוא עריץ. גם היום משתמשים בביטוי הזה למושל שלא מושל בדרך יושר, לא מושל בחסד, מכנים אותו מושל עריץ. אז הוא אומר אם כן, אני מביא עליך זרים עריצי גויים, דהיינו אלה יהיו עריצים, הכוונה רשעים ומושחתים של הגויים, שלא תוכל לעמוד כנגדם. והם יריקו חרבותם על יפי חוכמתך, שזה העושר שלך, כפי שהסביר המלבי"ם לאל, שהוא חשב איזה חוכמה גדולה יש לי בזה שהשגתי עושר. על יפי חוכמתך הם יריקו חרבותם, הם ישללו את כל אושריך. וגם הם יחללו את יפעתך. הכוונה היא יפעתך, מסביר המלבי"ם, לשון הופעתך. אתה טוען שהופיעה עליך חוכמה אלוקית. הם יחללו את יפעתך, יוציאו את זה לחולין. למה? כי אם יש בך הופעה אלוקית, אתה אמור לשרוד. אי אפשר יהיה לפגוע בך. אתה הרי אלוקי. אז בזה שהם יפגעו בך ויהרגו אותך, יוכיחו בזה שחיללו יפעתך. אין בך שום הופעה אלוקית, אין בך שום כוח רוחני עליון שיופיע עליך. אומר המלבי"ם שתמיד עניין של יפעה והופעה זה תמיד בא כביטוי לרוחניות. כמו הופיע אור עננו, יושב הכרובים הופיעה, וכן הלאה על זה הדרך. תמיד העניין של ההופעה זה ביטוי לרוחניות שמריקה ומשפיעה.

יש עוד מדרש שאותו מביא רש"י, מדרש אגדה, מה זה וחיללו יפעתך? מה היה החילול? אומר המדרש, משכב זכור, שנבעל כנשים. ואומר המדרש, שלושה עשו עצמן אלוה ונבעלו כנשים. שזה בעצם כביכול הביזיון הגדול ביותר. יואש בן אחזיה, שנאמר ואת יואש עשו שפטים, וחירם, ונבוכדנצר.

לשחת יורידוך, ומתה ממתי חלל בלב ימים. לשחת יורידוך, הם יהרגו אותך. זה יהיה ראיה שאתה לא נצחי, היית בטוח אתה אלוה, קיים לנצח. ומתה ממתי חלל בלב ימים. ממותי חלל הכוונה היא בביזיון. וזה ראיה שאין בך שום הופעה אלוקית. ומה זה ממותי חלל? מה פירוש ממותי לשון רבים? אז הוא אומר שזה יהיה על ידי דקירות רבות. ולכן זה יהיה ממותי חלל, זה יהיו הרבה הריגות. לפי מה שמסביר המדרש לאל, זה נפלא מאוד. מכיוון שהרי חתכו את בשרו והרגו אותו אט אט. כל פעם חתך שתי אצבעות מבשרו, ברוחב שתי אצבעות מבשרו, ואת זה היה מאכיל. אז אם כן יש פה הרבה מיתות. הוא הרג אותו פעמים רבות, לאט לאט לאט הוציא את נשמתו.

האמור תאמר אלוהים אני לפני הורגך, ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך. האמור תאמר אלוהים אני לפני הורגך? הרי כאשר יבואו ויהרגו אותך, אתה תוכל להגיד אלוהים אני? אם אלוהים אתה, אז איך פגעו בך? איך אפשר להרוג אלוהים? האמור תאמר אלוהים אני לפני הורגך? ועל ידי שהם מצד זה שהם מחלליך, שמוציאים אותך לחולין על ידי הביזיון שהם יבזו אותך, או כמו שראינו לאל שנבעל כאישה, מזה יהיה ראיה שאתה אדם ולא אל. הביזיון הזה יוכיח שאין בך שום עניין אלוהי ואפילו רוח אלוקית לא נמצאת בך. אתה אדם ולא שום כוח ורוח עליונה שדבקה בו. מותי ערלים תמות ביד זרים, כי אני דיברתי נאום השם אלוהים. מותי ערלים תמות ביד זרים. הם לא ימיתו אותך כמו שממיתים מלך ואדם אלוקי, אלא כמו שממיתים ערלים בביזיון. ערלים הרד"ק אומר הכוונה היא רשעים, כמו ערלי לב. כי באמת הרי שם כולם היו ערלים, אז מה הכוונה מותי ערלים תמות? אלא הכוונה היא פה ביטוי של רשעים. כמו ערלים זה ערלי לב, לא עורלת בשר, כי עורלת בשר הרי לכל הגויים יש, הם לא... הם לא רואים בזה שום גנאי וחיסרון.

ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם, שא קינה על מלך צור, ואמרת לו, כה אמר השם אלוהים, אתה חותם תוכנית מלא חוכמה וכליל יופי. זה מה שהזכיר המלבי"ם לאל, שהאברבנאל אמר שהנגיד שעליו הייתה הנבואה לאל הוא נגיד צור. וכעת הנבואה היא ביחס למלך צור. ואליהם שני אנשים שונים, כיוון שלא ייתכן שבתחילה יקרא לו נגיד ולאחר מכן יקרא לו מלך, והוא נותן כאן שתי נבואות שונות, משתמע מזה שזה נבואות לאנשים שונים. המלבי"ם אומר, מופיע במדרש שחירם היה אוהבו של שלמה, והוא היה חי עד התקופה ההיא, ונהרג מידו של נבוכדנצר. את כל זה קראנו לאל במדרש. מאידך גיסא, אומר המלבי"ם, מופיע במדרש שחירם נכנס חי לגן עדן. ואת כל זה הוציאו מתוך הפסוקים שראינו כאן. וכמו שאמרנו, הדברים הללו א' הם תמוהים מצד המציאות שבהם, שאדם חי שנים כל כך ארוכות. ודבר נוסף, שאין לנו פה לכאורה יישוב. האם באמת נכנס חי לגן עדן או שמת מיתה משונה כמו שראינו לאל? מה בדיוק קורה כאן? הדברים לא לגמרי ברורים.

אומר המלבי"ם, לפי הפשט, חירם שבימי שלמה זכה לכבוד עצום על ידי אנשי ממלכתו בעקבות הברית המיוחדת שהייתה לו עם דוד ועם שלמה, ובעקבות זה שהוא היה עזר וסיוע בבניין בית המקדש, היה כלפיו הערצה אלוקית אצל העם שלו. העם שלו האמינו שהוא זכה לשבת בגן עדן בזכות זה. שיש לו גדר של חסידי אומות העולם, ושהוא שם יושב תחת עשר חופות שם בגן עדן. עוד מעט נראה שעניין הזה של העשר חופות יהיה מוזכר כאן. לכן המלבי"ם פה מפרט את הדברים שעוד מעט נראה אותם בצורה מפורשת יותר. אחרי שהוא מת, מרוב שהמנהיג הזה היה נחשב למנהיג על, אז כמו שסטלין בזמנו לא האמינו שהוא מת ועוד המשיכו לעשות לו פולחן אישיות שנים רבות אחרי מותו, כך גם כן היה אצל חירם. והם האמינו שהוא בעצם כביכול עדיין ממשיך ומולך. לא היו מוכנים לקבל מלך אחר. מה כן? הם היו מוכנים למסור את ההנהגה ביד נגיד. נגיד, אם נרצה, זה כמו נגיד ראש ממשלה לעומת נשיא. אבל לא אצלנו. אצלנו כל הכוח הוא ביד הראש הממשלה והנשיא הוא בובה. אני מתכוון לומר כשהמציאות היא הפוכה. נגיד כמו באיראן, ששם הנשיא הוא המילה האחרונה, וראש הממשלה הוא בובה בידו, כן? הוא צריך להוציא את הוראותיו אל הפועל. אז ככה הם התייחסו. הם כביכול מינו מישהו שינהל את העניינים בפועל. אבל מבחינתם, מיהו עדיין המלך? מיהו הדמות שלאורה נלך? זה חירם, שכבר איננו בין החיים, שכבר לפי דעתם יושב לו בגן עדן תחת עשר חופות.

טוב, אבל איפה הוא החירם הזה? אז כדי לשמר את זכרו, אומר המלבי"ם, הם עשו דמות דיוקנו של חירם. ציירו אותו כאילו הוא יושב על כיסאו, וכאילו יש מעליו עשר חופות מאבנים טובות, כאילו יושב בגן עדן. עשו דמות כזאת של חירם. וגם כן ציירו דגל שלו בדמות כרוב. למה הדגל שלו היה בדמות כרוב? מה זה, מה זה הביא לידי ביטוי? מכיוון שהוא היה שותף בבניין בית המקדש, ובבניין בית המקדש היו כרובים. ולכן עשו דמות של הדגל שהייתה לה דמות של אותו חירם המיתולוגי, עשו איזושהי דמות של דגל שהדגל הזה יהיה לו דמות של כרוב. כרוב שעשוי מעצי שמן שסוכך על הארון. הרי הכרובים, כן, כביכול היו עשויים מעץ והם היו מצופים זהב והם היו סוככים על הארון. אז הם עשו כרוב מעצי שמן. עצי שמן הכוונה היא מעצי זית. כל מה שאני מזכיר עכשיו, אנחנו עוד מעט נראה את זה, תכף נראה את זה בתוך הפסוקים. והיות ואנחנו יודעים שהיו שני כרובים בבית המקדש, כן, כרביא, הם הבינו שכביכול הכרוב האחד מרמז על שלמה, והכרוב השני מרמז על השותף השני בבניין בית המקדש, זה חירם, שהוא סיפק את העצים לבית המקדש. ואת כל זה הם ייחסו לדמות שלו. או, אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד אפשרות נוספת, שהם שמו איזה שהוא אדם יפה תואר וחכם תחתיו, שהוא כביכול יהיה כבובה. הוא כמו יהיה המייצג של חירם. הוא לא מישהו שמחליט בפועל, הוא לא עוסק בהנהגה של המדינה, אלא הוא כעין בובה שהוא ממשיל את חירם היושב לו בגן עדן, והוא בעצם מלך צור לפי הדמיון שלהם.

אז בתחילה, אומר המלבי"ם, הנבואה הייתה על נגיד צור. נגיד צור זה זה שאמרנו שהוא היה מנהל את ענייני הממשלה בפועל. הוא עסק בהנהגת המדינה. ועכשיו הוא מתנבא על מלך צור, שמלך צור הוא בשבילם סוג של דמות של איזה אלוה, של מישהו קדוש, שהם יצרו להם, או על אותו אדם, כמו שהסברנו, שהיה כביכול בדמותו ובא לסמל אותו, בין בחוכמה, בין ביופי. לכן הוא אומר לו, אתה חותם תוכנית מלא חוכמה וכליל יופי.

כה אמר השם, אתה חותם תוכנית. מה פירוש אתה חותם תוכנית? חותם זה מלשון חותם. לא חותם כמו שאנחנו אומרים הוא חותם על החוזה. אלא חותם הכוונה היא חותם. אתה חותם תוכנית. פירושו של דבר, אפילו שאתה בעצמך, אתה לא חירם בעצמך, אתה רק חותם שלו. מה פירוש חותם שלו? אז בין אם נסביר שהכוונה היא על הדמות שהם חקקו, בין אם נסביר שהכוונה ששמו אדם כביכול בדמותו. אתה כמו חותם שלו. חותם שלו זה חותמת שאנחנו מטביעים. כשאתה מטביע חותמת, אתה מקבל את אותה תוצאה, אתה מקבל את אותו דבר נחקק. אז הוא אומר, אתה כביכול החקיקה והחותמת של חירם מלך צור. נחתם בך צורתו של מלך צור במדויק. זה הכוונה חותם תוכנית. תוכנית הכוונה לפי אותו התוכן. זה המובן של תוכנית. אתה חותם, הכוונה היא אתה העתק של אותו התוכן של חירם. אז על מה הוא מדבר כאן? או על הדמות שהם יצרו להם, או על אותו אדם, כמו שהסברנו, שהיה כביכול בדמותו ובא לסמל אותו, בין בחוכמה, בין ביופי. לכן הוא אומר לו, אתה חותם תוכנית מלא חוכמה וכליל יופי.

בעדן גן אלוהים היית. כל אבן יקרה מסוככתך, אודם פטדה ויהלום, תרשיש שוהם וישפה, ספיר נופך וברקת וזהב. מלאכת תופיך ונקביך בך, ביום היבראך כוננו. בעדן גן אלוהים היית. אומר התרגום, בסגי טבוון ותפנוקין את מתפנק, כאילו בעדן גינתא דהשם את שרי. רש"י מסביר שכאן הוא מדבר בעצם לחירם בעצמו. והוא אומר לו, אתה מתפנק לך ברוב טובה כאילו אתה יושב בגן עדן. אז אם כן, לפי דבריו כאן זה משל. על פי מדרש רבה, בעדן גן אלוהים היית, המדרש אומר שבאמת הוא היה בגן עדן. והוא מאלה שנכנסו לגן עדן, כמו שראינו במדרש לאל. רק המדרש אומר שבגן עדן הוא נתגאה, ובעקבות זה הוא גורש. ואז בעצם הדברים מיושבים לנו. הסתירה כאן בעצם מיושבת. שמחד גיסא אתה אומר היה בגן עדן, נכנס בחיים לגן עדן, ומאידך גיסא אתה אומר שרואים שהוא נתגרש ורואים שהוא כביכול הקדוש ברוך הוא אומר לו נבואה קשה ומפיל אותו. זה אחרי שהיה בגן עדן, נתגאה, ומשם נתגרש. ואל תתפלא איך יכול להיות שיהיה בגן עדן ולאחר מכן עדיין שייך בו גאווה ושייך בו... כי הסברנו כבר בעבר, שהאדם כשהוא מת הוא לא מתקן את המידות שלו. אותם מידות שהיו בו כאן, הם ממשיכות איתו הלאה. מה שבן אדם תיקן בחייו, זה יהיה מתוקן. מה שהוא לא תיקן, זה ימשיך איתו הלאה עד שיעבור זיכוך בגיהינום. כל עוד שלא עבר זיכוך בגיהינום, גיהינום זה כיבוס. כל עוד שלא עבר את הכיבוס, הוא נשאר עם זה. ואז ממילא כיוון שהיה בו את ניצוץ הגאווה הזה קם בעולם הזה, אז זה בא לידי ביטוי גם כן בגן עדן. התחיל לחשוב שהוא אלוה, כיוון שהוא נכנס בחייו לגן עדן. ובעקבות זה השם גירש אותו מגן עדן.

המלבי"ם מסביר, לפי הקו שהוא הסביר לאל, שכאן כביכול, כמו שאמרנו, שהעם שלו האמינו שהוא יושב בגן עדן מתחת ל-10 חופות. ושם הם כביכול, כדי להמחיש את העניין הזה, אז לדמות שלו שהם יצרו, כמו שהסברנו, בין אם נגיד בובה, בין אם נגיד ששמו אדם כביכול בדמותו, כביכול הם ציירו איך הוא יושב בגן עדן ושם הוא מתעדן. סוככו אותו בסוכות, הכוונה משהו שחופף מעליו, של אבן יקרה, שאלה בעצם, שימו לב, תשעה אבנים של טורי החושן. אומר המלבי"ם, ואיפה עוד אבני הטור השלישי? לשם שבו ואחלמה. למה הם לא מופיעים כאן? אומר המלבי"ם, מכיוון שהם מצד הדין. האבנים הללו, לשם שבו ואחלמה, הם מצד הדין והרע. וכנגדם מ-12 המזלות זה עקרב, סרטן וקשת. ותחתיהם בא הזהב. במקום זה אנחנו רואים שמוזכר הזהב, כיוון שהזהב הוא תחתן כי הוא מורה דינים. וכמו שהאבנים הללו, לשם שבו ואחלמה, הם מורות את הדין, אז לכן הם נחסרו כאן ותחתם הזהב שהוא בעצם חלף הדין.

ואז הוא מתאר ואומר, מלאכת תופיך ונקביך בך, ביום היבראך כוננו. כביכול הוא מתאר איך בגן עדן הוא מתענג שם בתענוגי השיר והניגון. בכלי השיר יש חללים שהם על ידם מגיע הניגון. כמעט כל כלי נגינה מופיע עם חללים כדי שדרכו יצא הניגון. בין אם זה תוף, בין אם זה גיטרה, בין אם זה טרומבון, כל כלי יש בו חלל שדרכו יוצא הניגון. פה הוא מדבר על מיני התופים, שיש בהם נקבים שמוציאים את הקול. וכאן הוא מתאר וכביכול אומר, כביכול הגוף שלו יש בו את מיני הכלים הללו, ששם משמיע קול ממיני הניגונים, מיני התופים ומיני הזמר המנוקבים. וכביכול אומר לו, הרי מיום היבראך כביכול כוננו אותך אל המציאות הזאת. מיום היבראך הקדוש ברוך הוא יצר אותך במציאות הזאת.

את כרוב ממשח הסוכך, ונתתיך בהר קודש אלוהים היית, בתוך אבני אש התהלכת. את כרוב ממשח הסוכך. יש פה כמה פירושים, אבל אנחנו נלך לפי הקו של המלבי"ם. שהמלבי"ם מסביר, ואגב זה המקור של את כרוב ממשח זיו אורך או דורך, מה שאנחנו אומרים בבר יוחאי. מה זה את כרוב ממשח? הדגל שלו בצורה של כרוב ממשח, כמו שהסברנו. מה זה ממשח? ממשח הכוונה היא עצי שמן. ממשח זה שמן, משח רבותא, כן? זה שמן גדולה שהיו מושחים. אז ממשח זה שמן. אז היה להם, אתה כרוב ממשח, העשוי מעצי שמן, שהיה סוכך על הארון. על גבי הארון ראינו שני כרובים שהם היו עשויים מעצי זית. אומר לו, בהר קודש של אלוהים היית. אתה שכנת בהר קודש המיוחד לאלוקים, פירושו של דבר בבית המקדש שבהר ציון, שמה היית, כביכול היית שותף לבניין בית המקדש. לאחר מכן, בתוך אבני אש התהלכת. הכוונה היא תחת החופות שבגן עדן, ששם היו אבנים טובות, שהאבנים טובות הללו הם לא מגושמות, זה אבנים טובות שהם מאש, לא מחומר ארצי כמו שלנו. וזכית לכזאת מעלה.

תמים אתה בדרכיך מיום היבראך, עד נמצא עוולתה בך. בהתחלה היית תמים, היית ראוי לכל הכבוד הזה, עד שנמצא עוולתה בך. עד שנמצאה בך עוולה, ובעקבות העוולה הזאת אתה כבר לא ראוי לזה. אז לפי המדרש, כמו שהסברנו, בעקבות זה שנתגאה, גורש מגן עדן. אבל בואו נמשיך לפי הקו של המלבי"ם.

ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא. ואחללך מהר אלוהים, ואבדך כרוב הסוכך מתוך אבני אש. ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא. ראינו שהם היו עוסקים במרכולת, ראינו שהם היו עוסקים במסחר, במקח וממכר. אבל הוא אומר, דרך המסחר שלך הייתה בשקר ורמאות. ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא. היה בך חטא בעקבות החמס והשקר והרמאות שבהם היית עושה את מרכולתך. וזה מה שראינו לאל, אתה חשבת שבחוכמה כביכול השגת את הכסף והזהב, הרי לא כן הוא, אלא על ידי רמאות, על ידי שקרים, על ידי מסחר כוזב, על ידי זה שהונית אנשים במסחרך, על ידי זה השגת את הכסף והזהב. ולכן מכוח זה הפסדת את החלק שיש לך למטה בבית המקדש. לכן הוא אומר לו, ואחללך מהר אלוהים. היה לך זכות שכביכול התקדשת, שהיית שותף בבניין ביתי. אומר הקדוש ברוך הוא, אבל כיוון שלאחר מכן קלקלת דרכיך ונהגת ברמאות במסחרך, בעקבות זה ואחללך מהר אלוהים. התחללת מהזכות הזאת שהיית שותף בבניין הר אלוהים, בבניין בית המקדש. ממילא על ידי זה גם כן הפסדת גם את החלק שלך בגן עדן. ועל ידי זה ואבדך כרוב הסוכך. איבדת את אותו כרוב הסוכך מתוך אבני אש, כמו שהסברנו, כיוון שמה שזכית לאותם אבני אש אל גן עדן, על ידי שאתה כרוב הסוכך, על ידי זה שהיית שותף בבית המקדש. וכעת איבדת את כל זה.

רש"י מביא, מדרש אגדה, שחכמים דורשים את זה על אדם הראשון. ועוד פעם, כיוון שיש כאן קושי, כמו שאמרתי, שמחד גיסא אנחנו רואים שבח גדול לחירם, ומאידך גיסא אנחנו רואים כזה ביזיון גדול, לכן חז"ל דורשים שכל הביטויים כאן שמופיעים כביטויים מפוארים על המציאות שלו בגן עדן, זה מדבר על אדם הראשון. וזה חלק מן התוכחה שנאמרה לו לחירם. אומר לו הנביא לחירם, מה אתה התגאית ברקיעים שלך? שמא בגן עדן היית כמו אדם הראשון, ששמה היה כל אבן יקרה סוככת מעליו? הרי את כל החופות האלה עשיתי לאדם הראשון, והפחותה שבכולם הייתה של זהב, שהיא המנויה אחרונה. ואתה הלכת ועשית לך חופות ועשית לך רקיעים, כביכול אתה יושב לך אי שם במרום. האם היית דומה לאדם הראשון שהיה באמת ראוי לכל זה וזכה לכל זה? הוא אומר לו, במה אתה באמת דומה לו? רק במלאכת תופיך ונקביך בך. ביום היבראך כוננו. שזה מה שהסברנו שיש בך נקבים ויש בך כביכול הגוף הוא בדומה לאדם הראשון. את כרוב ממשח, שמא אתה כמו אותו כרוב שהיה גדול בממשח הסוכך, הכוונה היא שהיה פריסת כנפיו גדולה מקצה השמיים ועד קצה השמיים, כמו שכתוב על אדם הראשון שבתחילה היה ממלא את כל העולם כולו, עד שהקדוש ברוך הוא הניח עליו כפו ומיעט אותו. האם אתה במדרגתו? האם אתה זכית למה שהוא זכה? אז אם כן במה אתה מתגאה? גבה לבך ביופיך, שיחת חוכמתך על יפעתך. על ארץ השלכתיך, לפני מלכים נתתיך לראווה בך. הוא אומר לו, לאחר מכן הוספת לחטוא על ידי שגבה לבך על ידי יופיך. על ידי זה שיחת חוכמתך על יפעתך. פירושו של דבר, זה שיחת את החוכמה שלך, א', ב', את יפעתך, כמו שהסביר המלבי"ם שיפעתך זה ההופעה האלוקית. פירושו של דבר, הרי זכית לאיזושהי מעלה על ידי השותפות בבניין בית המקדש. אבל אתה שיחת את זה, מה שנקרא הפסדת את אותה מעלה שזכית לה. ולכן יש לך עונש אחר בעולם הזה. השלכתי אותך עלי ארץ, נתתי אותך לפני מלכים שיראו את ביזיונך. מסביר המלבי"ם, לראווה בך, ראווה זה כמו שאנחנו היום משתמשים בביטוי חלון ראווה, זה חלון שבו מראים את מרכולתו, הסוחר מראה מרכולתו. אז גם פה זה משורש ראה. אז כמו גאה וגאווה, ולזוע וזעווה, כך גם כן ראה וראווה, כמו דאווה. והוא מסביר שכאשר כתוב את זה עם ב', אז זה בדרך כלל לגנאי. לראווה בך. בך הכוונה היא זה בדרך גנאי. הם, הם מה יראו בי? הכוונה יראו בבושתי, יראו בביזיוני.

מרוב עוווניך בעוול רכולתך חיללת מקדשיך. ואוציא אש מתוכך היא אכלתך, ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל רואיך. אחרי זה הוספת עוד לחטוא, כי מרוב עוווניך, הכוונה היא על ידי העוול שכמו שראינו שנהגת במסחר, עוד חיללת מקדשיך. אומר המלבי"ם, שהוא סמך על חורבן בית המקדש. ועל ידי שמחתו בחורבן בית המקדש, הוא איבד את הזכות שהייתה לו בבניין בית המקדש. זאת אומרת, אתה החשבת, אני שותף, הייתי חלק מבניין בית המקדש. נכון, היית חלק מבניין בית המקדש, אבל גם כן שמחת כשהוא נחרב. השמחה שלך כשהוא נחרב היא זאת שמקזזת את הזכות שהייתה לך בזה שבנית אותו. על ידי זה איבדת את כל הזכות שהייתה לך בבניינו. ולכן הוא אומר לו, על ידי כן ואוציא אש מתוכך היא אכלתך. מידה כנגד מידה, כמו שאתה שמחת על שריפת בית המקדש, אתה תהיה עכשיו לאפר על הארץ, בית המקדש נשרף, אתה עכשיו תהיה לאפר על הארץ.

כל יודעיך בעמים שממו עליך. בלהות היית ואינך עד עולם. הביזיון יהיה כזה גדול עד שכל יודעיך בעמים שממו עליך. כל מי שמכיר אותך בעמים יעמוד וישתומם. ישום, ישום הסברנו כמה פעמים שהכוונה היא ישתומם. כמו ישום ושרק. בן אדם היה משתומם, הוא היה מוציא שריקה מפיו, שזה לביטוי של תדהמה. אז כל יודעיך בעמים שממו עליך, יראו את זה והם ישתוממו. בלהות היית. בלהות מסביר המלבי"ם בכמה מקומות שזה מלשון שד ורשף. זה ביטוי של בלהה. ראינו ברד"ק כמדומני לאל שהסביר שזה כמו בהלה. בלהות היית, כמו בהלות היית. מי שיראה אותך ייבהל לגודל מפלתך. היית ואינך עד עולם. פירושו של דבר, תאבד לנצח.

ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם, שים פניך אל צידון והינבא עליה. שים פניך אל צידון, מכיוון שלאחר צור תחרב צידון. ואמרת, כה אמר השם אלוהים, הנני עליך צידון, ונכבדתי בתוכך. וידעו כי אני השם בעשותי בה שפטים ונקדשתי בה. המצודת דוד אומר, מה זה ונכבדתי בתוכך? על ידי הדין שאני אעשה בך, על ידי זה יהיה לי כבוד בתוכך. זה הכוונה, כאשר הקדוש ברוך הוא ניקם מן האויבים ונפרע מן האומות, על ידי זה מתגדל ומתקדש שמו בעולם. זה מה שכתוב והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים, מתי? כאשר הקדוש ברוך הוא ייפרע מגוג. אז רואים שכשהשם נפרע מן האומות, בזה מתגדל שמו. ונכבדתי בתוכך. ולאחר מכן אומר, אני אעשה בה גם כן שפטים, שזה יהיה עונש שכולם יכירו שזה בדרך משפט. הכוונה היא מידה כנגד מידה, כנגד הרעה שהם עשו. ואז ידעו כי אני השם. הם יכירו מזה שהקדוש ברוך הוא נאמן לשלם שכר ונאמן גם כן לתת עונש למי שמגיע לו. ואז ונקדשתי בה. אז שמו של הקדוש ברוך הוא יתקדש, שזה מעלה יותר מן הכבוד. בהתחלה הוא אומר ונכבדתי בתוכך, על ידי שייפרע מהם יתכבד שמו יתברך. לאחר מכן יתקדש שמו יתברך, שזה מדרגה יותר גבוהה ממדרגת כבוד שמו. וגם כן הכבוד, אומר המלבי"ם, שעל ידי שיגידו שהשם הוא אלוהי האלוהים. וזה קשור לפסוק הבא. ושילחתי בה דבר ודם בחוצותיה. ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב, וידעו כי אני השם. כנגד מה שהוא אמר הנני עליך צידון, הוא אומר במה זה יבוא לידי ביטוי? אני אשלח בחוצותיה דבר ודם. תהיה מלחמה בין איש לאחיו, ישפכו איש את דם אחיו. כנגד מה שהוא אמר וידעו כי אני השם בעשותי בה שפטים, איך ובמה זה יבוא לידי ביטוי? ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב. יביא עליה את האויבים מסביב. אומר המלבי"ם, ונפלל כמו ונתון בפלילים. הכוונה היא משפט. בדבר גדול נקרא בפלילים. הוא יעשה משפט כאן על ידי החרב. וזה מה שהוא אומר, על ידי החלל אשר ייפול בתוכה, זה יהיה עונש על פי משפט על הרציחות שהיו ביניהם.

הפסוקים שנלמד עכשיו הם הפטרה של פרשת וארא. ולא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר וקוץ מכאיב מכל סביבותם השאטים אותם, וידעו כי אני השם אלוהים. ולא יהיה עוד לבית ישראל, רש"י מסביר, היות והוא התנבא כאן על עמון ומואב ופלשתים ואדום וצור וצידון, שכל אלה השכנים של ארץ ישראל שכולם יחרבו. היות וכולם יאבדו, אז לא יהיה לנו מסביבותינו עוד סילון ממאיר וקוץ מכאיב. סילון זה סוג של קימשונים וחוחים, וממאיר הכוונה היא מכאיב. מכל אלה, מכל סביבותם השאטים אותם, הכוונה אלה הבוזים אותם. לא יהיה להם עוד הפרעה ונזק וצער מהעמים שסביבותיהם. מסביר המלבי"ם, שחוץ מזה, תכלית מפלתם תהיה שלא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר מכל סביבותם. שגם צידון, אומר המלבי"ם, שהיו שכנים רעים והצירו לנו, גם הם יקבלו את העונש שלהם. ואז על ידי זה ידעו כי אני השם שאני רב את ריבם.

כה אמר השם אלוהים, בקיבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגויים, וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. אל תשאל, הרי עכשיו עם ישראל בגולה, הם מפוזרים בין העמים, הם לא שכנים לצידון. אומר על זה מיד, כה אמר השם, בקיבצי את בית ישראל מן העמים. מתי זה יהיה? כשאני אקבץ אותם. ואז הם ישבו על אדמתם, כאשר כורש ייתן להם רשות לשוב לארץ ישראל. ואז ונקדשתי בם לעיני הגויים, וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. כמו שניתן ליעקב נחלה בלא מצרים, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, כך גם כן אתן להם. וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם, וידעו כי אני השם אלוהיהם. ואז הם יזכו וישבו עליה לבטח. מה זה לבטח? כי בהתחלה כשהם חזרו עדיין היו להם מעיקים ושונאים, כמו שאנחנו הספקנו ללמוד בעזרא ונחמיה. לאחר מכן הם יבנו בתים וישבו לבטח, אז תתרבה ישיבתם בארץ ישראל. כי בתחילה רק פחות מ-50 אלף חזרו לכאן. ואז לאחר מכן יעשה שפטים בכל השאטים אותם, בכל אלה שהציקו להם, ועל ידי זה ידעו כי אני השם אלוהיהם, שמשגיח בהשגחה פרטית עליהם. כל מקום שכתוב אנשים אלוהיהם, הכוונה בהשגחה פרטית המיוחדת עליהם דווקא.