ספר יחזקאל פרק כ"ה. ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם שים פניך אל בני עמון והינבא עליהם. עכשיו הוא יתחיל לתאר לנו את הפורענויות של האומות שהיו שכנות לארץ ישראל והם האומות האלה שנזכיר כעת, אלה אומות שהצרו לנו, הן בזמן החורבן והן קודם לחורבן, וגם היו תמיד שמחות על משבתנו ועל צרותינו, והיו גם כן הרבה פעמים פעילות באופן אקטיבי לייסר אותנו. והקדוש ברוך הוא גם מהם נפרע. ויש נבואות גם על האומות, כמו שראינו בכמה וכמה מקומות שיש נבואות על האומות, וכאן זה אחד מן המקומות. לדוגמה ספר עובדיה, ספר עובדיה זה נבואה כנגד אדום, ועוד מקומות אנחנו רואים שיש נבואות כנגד האומות וזה אחד מן המקומות. בן אדם שים פניך אל בני עמון והינבא עליהם. אחרי שהוא סיים לדבר על חורבן ארץ ישראל, הוא מתחיל לדבר עכשיו על חורבן האומות.
ואמרת לבני עמון שמעו דבר השם אלוהים. כה אמר השם אלוהים, יען אומרך האח אל מקדשי כי נחל, ואל אדמת ישראל כי נשמה, ואל בית יהודה כי הלכו בגולה. ואמרת לבני עמון שמעו דבר השם אלוהים. כה אמר השם, יען אומרך האח אל מקדשי כי נחל. כאשר ראיתם שבית מקדשי חולל, נחל הכוונה היא מלשון מתחלל, אמרתם האח. האח פירושו של דבר שמחה, אח, איזה יופי, איזה שמחה, סוף כל סוף בית המקדש נחרב. אמרתם האח. אז א' השמחה שלהם הייתה על חורבן בית המקדש. דבר שני, ואל אדמת ישראל כי נשמה. אדמת ישראל הפכה להיות שממה וגם על זה הייתה לכם שמחה גדולה. והדבר השלישי, ואל בית יהודה כי הלכו בגולה. הדבר השלישי שגם העם היושב בציון, בית יהודה, הלכו בגולה, זה הייתה לכם סיבה שלישית לשמחה. אז שלושת העניינים הללו, תכף נראה שהם עתידים ליתן את הדין.
והרד"ק מסביר מה שכתוב ארץ ישראל כי נשמה, מדברים פה על ארץ עשרת השבטים שעמדה שממה כבר משנת שש לחזקיהו. לכן הנני נותנך לבני קדם למורשה, וישבו טירותיהם בך, ונתנו בך משכניהם. המה יאכלו פריוך והמה ישתו חלביך. לכן הנני נותנך לבני קדם למורשה. לבני קדם, יש פה דעות במפרשים מי אלה בני קדם. רש"י מסביר שהכוונה היא הכשדים והארמיים שהם לצד מזרח. לעומת זאת הרד"ק מסביר שמדברים כאן על מדי ופרס. וכאן הם ישלמו על שלושת מיני השמחות שהיו להם. על זה שהם שמחו על המקדש כמו שראינו על חורבנו, על זה הוא אומר, הנה כעת במקום שלך ישבו טירותיהם בך. במקומות המיוחדים להם לעבודת אלילים, כנגד זה יבואו בני קדם, או כשדים וארם או מדי ופרס, והם יישבו את הטירות שלהם שם, במקום שלהם, שלכם, של עבודה זרה. זה כנגד המקדש. כנגד מה ששמחת על אדמת ישראל כמו שראינו שהיא נכבשה, כנגד זה ונתנו בך משכניהם, את המשכנות שלהם יישבו באדמתך. וכנגד מה ששמחת על גלותם של ישראל, על זה נאמר המה יאכלו פריוך והמה ישתו חלביך, כי את תלכי בגולה. עמון תגלה, אז ממילא מי שינחל ויאכל את הפרי וישתה את החלב של כל מה שהם עמלו, זה האומות אשר יכבשו אותם.
ונתתי את רבה לנווה גמלים, ואת בני עמון למרבץ צאן, וידעתם כי אני השם. ונתתי את רבה, רבה זה נקרא רבת בני עמון, זה נקרא רבה. פעמים רבות רואים אותה בתנ"ך מוזכרת בשם רבה. אני אתן את רבה לנווה גמלים. הכוונה אחרי הזמן שמדי ופרס, לפי פירושו של הרד"ק על כל פנים, יניחו אותם מעצמם, או עם אחר יבוא עליהם, לאחר מכן היא תהיה לנווה גמלים, תהיה חרבה. תהיה לנווה גמלים ולמרבץ צאן, ותמיד זה ביטוי למקום שאף אחד לא יישב אותו, אז מה שיקרה זה שהגמלים והצאן רועים שם, זה ביטוי לחורבן ושממה. אז עכשיו רד"ק מסביר שזה אחר זמן שיניחו אותם מדי ופרס, כיוון שלכאורה זה סותר את הפסוק הקודם. כי בפסוק הקודם ראינו וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם, יאכלו פריוך. אז איך עכשיו אתה אומר שהמקום הזה יהפוך להיות למרבץ צאן, לנווה גמלים? לכן אומר הרד"ק, אחרי זמן שיניחו אותם מדי ופרס מעצמם או שיכבשו את מדי ופרס, אז המקום יהפוך להיות שממה כמו שנאמר כאן. וידעתם כי אני השם. תדעו שאני השם שהיכולת בידי. ומה שבא על עם ישראל שאתם שמחתם למשבתם ולצרותם, זה היה ממני, אומר השם. ומה שהיה לכם, זה גם כן ממני על זה שאתם במקום להבין שאני הענשתי את ישראל ולהשתתף בצרתם, הלכתם לשמוח. אומר השם אז גם אתם ממני תקבלו את העונש.
ולמה הוא מזכיר כאן את העניין של הגמלים והצאן? אומר המלבי"ם, בני קדר עסקם הוא גמלים וצאן, וזה תהיה עיר המלוכה לנווה גמלים וכלל המדינה תהיה למרבץ צאן. כי כה אמר השם אלוהים, יען מוחאך יד ורקעך ברגל, ותשמח בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל. יען מוחאך יד ורקעך ברגל. מחיאת כפיים ורקיעה ברגל, מסביר רש"י אלה הם ביטויים לשמחה. והגם שביחזקאל לאל בפרק ו' ראינו הפוך, הכה בכפך ורקע ברגלך ואמור האח, שמה זה נאמר על אבלות. אומר רש"י אל תתפלא, יש דברים שעושים אותם לאבל ולשמחה, אבל אין עניינם שווה. דהיינו זה סוג אחר של מחיאת כף ורקיעת רגל, אבל זה גם לאבל וגם לשמחה. כמו חלילים לכלה ולמת. הגמרא אומרת שכאשר אדם היה נפטר, היו מביאים מקוננות והיו מביאים חלילים, לשכור לו חלילים. חלילים היו עושים את הלוויה באיזושהי מנגינה עצובה וכואבת. וגם לכלה, להבדיל, יש חלילים, רק שמה זה במנגינה שמחה. על כל פנים מה ראית? שיכולות לשני דברים, אבלות ושמחה, לשניהם יש את אותו, את אותם שיטות להקצין את האבלות או להקצין את השמחה. אגב זה מאוד דומה גם כן לעניין הבכי. כאשר אדם הוא בצער הוא בוכה, ויש גם כן בכי של שמחה. אז אנחנו רואים שבעצם כל העניינים הללו הם ריבוי רגשות. הם כלי להוציא את ריבוי הרגשות. אז יכול להיות ריבוי רגשות בצער, ויש ריבוי רגשות להבדיל גם בשמחה.
ועל זה הוא אומר שהעניין הזה יהיה בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל. שאטך כתוב ש' א' ט' ך', וזה מלשון ביזיון. כמו שכתוב ויבז עשיו את הבכורה, ושאט עשיו את הבכורה. אז אם כן יוצא שזה בביטוי של ביזיון לפי ביאורו של הרד"ק. בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל, הכוונה שביזית את אדמת ישראל. עוד הסבר אומר הרד"ק, שיש אפשרות להסביר שאט שזה מלשון שטה. כן, אמרתי הרד"ק, כל מה שהסברתי עכשיו זה מרש"י. כן, עוד הסבר אומר רש"י, שזה במובן של שאט מלשון שוטף. כן, כמו קיצור של שוטף. ואז הכוונה היא בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל, הכוונה מה שהיית שוטף בנפשך אל אדמת ישראל. המלבי"ם אומר שכעת הוא נותן להם עונש נוסף כנגד השמחה שהיה להם גם כן אחרי החורבן. עד שהם לא רק שמחו ולא רק חילקו סוכריות, כן, כמקובל, אלא גם כן הראו שמחה בפועל על ידי ריקוד. שמחו אל אדמת ישראל, אה, איזה יופי, אדמת ישראל נחרבה. ומובא שבני עמון גם כן התיישבו אחרי החורבן על אדמת ישראל. אז זה לא סתם שמחה, זה שמחה של וגם ירשת לאחר מכן. כמו שכתוב בירמיהו מ"ט, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב. על בוקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם. זאת אומרת אנחנו רואים שהם נכנסו גם לגלעד, הרחיבו את גבולם. רואים שירש מלכם את גד ועמו, הם נכנסו גם כן לחלקים של גד וישראל כדי לכבוש אותם. אז על זה הוא אומר, הם יקבלו עונש נפרד. מה זה בשאטך? מסביר המלבי"ם שזה מלשון שוט. שהשוט מורה על הכאה. וזה כמו השטים אותך, שהכוונה הקוצים העוקצים ומכאיבים לך. כמו ולשוטט בצידיכם שכתוב ביהושע, שהכוונה היא הקוצים שמכאיבים בצידם. ואם הוא מכאיב על ידי בוז ולעג, לא על ידי קוצים, זה נקרא שאטת הנפש. שאטת הנפש זה מלשון משהו שכואב בנפש, לא בגוף. שקוצים כואבים בגוף, אבל לעג זה קוץ לנשמה, לנפש. על זה כתוב בשאט נפש. כמו שנראה לקמן בפרק ל"ו בפסוק ה', וגם פה, בכל שאטך בנפש, זה המקור של הביטוי שהיום משתמשים בו בשאט נפש. הכוונה היא בדבר שהוא מצער את הנפש.
לכן הנני נטיתי את ידי עליך, ונתתיך לבז לגויים, והכרתיך מן העמים, והאבדתיך מן הארצות, אשמידך וידעת כי אני השם. לכן הנני נטיתי את ידי עליך, שגם אחרי החורבן בגויים לא תמצא מנוח. ונתתיך, אומר המלבי"ם, יש הבדל, תשים לב, ונתתיך לבז לגויים והכרתיך מן העמים. והמלבי"ם כבר כמה פעמים הסביר לנו שיש הבדל בין גויים ועמים. גויים אלה הם הפחותים, המדינות הפחות מסודרות, מקומות שאין להם מלך. העמים אלה העמים החשובים יותר, שיש להם מלך. כמו אם נרצה לחלק בין אירופה, אז היינו קוראים לזה עמים, לבין נגיד המדינות אפריקה, שלזה יותר ראוי לקרוא גויים. הגם שיש שמה איזה שהוא שליט שעלה, אבל זה לא בדיוק מלך שמנהל מדינה. זה יותר פלנגות לרוב מה שקורה שם. אז הוא אומר, הנה, יש כאן גם בחינה של עמים שזה החשובים עם מלכות, ויש גם גויים שזה אוסף של אנשים שאין להם מלך, הפחותים יותר. אז לגבי הגויים הפחותים, שמה אתה תשב ביניהם, הוא אומר ונתתיך לבז לגויים. שימו לב, כתוב לבג, ואנחנו קוראים לבז. זה לא שקרא פה באג ולכן ככה קוראים. מה העניין של באג? מסביר המלבי"ם, כך גם כן הרד"ק אומר, שהכוונה היא מלשון מזון. כמו שראינו אצל חנניה מישאל ועזריה, פתבג המלך, לא להתגאל בפתבג המלך. בג זה מלשון מזון. כן, אז הוא רוצה להגיד, אתה ביד הגויים שהם הפחותים, זה העמים ללא מלכות שהם העמים השפלים, הם יאכלו אותך כמו לחם. תהיה לפתבג לגויים. הם יאכלו אותך כמו שאוכלים פת. ואילו העמים החשובים, שם בכלל אני אכרית אותך לחלוטין, הכרתיך מן העמים, שבכלל לא תוכל לשבת ביניהם. בין הגויים השפלים אתה תוכל לשבת, אבל הם ייסרו לך, הם יאכלו אותך. ואם תרצה להתיישב בארצות בפני עצמך, לא של הגויים ולא של העמים, אומר על ידי זה אתה תאבד מן היישוב, והאבדתיך מן הארצות. על ידי זה תאבד לחלוטין, ועל ידי זה אשמידך, אשמיד אותך לגמרי.
כה אמר השם אלוהים, יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגויים בית יהודה. עוד דבר, זה מואב. עכשיו דיברנו, עד עכשיו דיברנו על עמון, עכשיו נדבר על מואב. וגם מואב היו מצרים ומציקים לנו. וכה אמר השם אלוהים, יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגויים בית יהודה. פה גם מתווספים שעיר, ששעיר הכוונה היא אדום. והם אומרים ככל הגויים בית יהודה, הקדוש ברוך הוא כבר לא אוהב אותם. בטלה אהבת הקדוש ברוך הוא מהם, אומר רש"י, ונמאסו. לתת ביד נבוכדנצר כשאר העכו"ם, שהם כבר אין לו קשר איתם. מדרש אגדה, כשנכנסו להיכל וקיפלו צורת הכרובים שצר שלמה על קיר ההיכל, כמעור איש ולוויות, והוציאום לחוץ, אמרו ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים, במה הם עוסקים. כשנכנסו להיכל אז הם הוציאו, זה מעניין מאוד, כי במדרש הזה כתוב שהם הוציאו את הכרובים שעמדו בהיכל. האמת היא קצת צריך להבין את הלשון כאן, קיפלו צורת כרובים שצר שלמה על קיר ההיכל. משתמע מזה שהצורה הייתה חקוקה בקיר ההיכל. לעומת זאת כשאנחנו למדנו בספר מלכים את תבנית ההיכל, אז שם משתמע שהיו שני כרובים גדולים שהם היו עומדים ופורסים כנפיים זה לזה, חוץ משני הכרובים שהיו על גבי הארון. אבל כאן משתמע שהוא לא מדבר לא על הכרובים שעל גבי הארון, גם לא הכרובים העומדים, שכך לכאורה היה משתמע בפשוטו. כיוון שהוא מדבר על קיפלו צורת כרובים שצר שלמה על קיר ההיכל. משתמע, קיפלו זה כמו קילפו. פירושו של דבר שזה היה חקוק בקיר ההיכל ואת זה הם קילפו והורידו. אם היה מדובר בכרובים עצמם, אז לכאורה יכולים להוציא אותם כמו שהם. אין פה עניין של לקלף, כיוון שהם היו עומדים על קרקע ההיכל. כך שהמדרש הזה טעון יותר הבנה או אולי לראות שינויי גרסאות כדי להבין בצורה יותר מדויקת על מה כאן כתוב. על כל פנים המקובל הוא לומר שהם הוציאו את הכרובים שהיו על גבי הארון. אבל קשה מאוד להגיד את זה, מכיוון שאנחנו יודעים שהארון נגנז עוד קודם לכן. ואם הארון נגנז עוד קודם לכן, אז טעות היא לומר שהאויבים הוציאו את הארון והכרובים. לא היה ארון וכרובים כבר בסוף ימי בית ראשון. גנזו אותו, כבר ידעו שיחרב הבית, גנזו אותו קודם. ולכן חייבים לומר שזה חוזר על הכרובים האחרים. אבל למה להסביר שזה כרובים החקוקים בהיכל, דהיינו כמו חרוטים בהיכל, את זה צריך להבין. על כל פנים, אומר המדרש, הם הוציאו את זה לחוץ. ואמרו ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים, במה הם עוסקים. אם אני כבר מדבר על זה, אז לכאורה קשה להסביר שמדברים על הכרובים העומדים. כי הכרובים העומדים הם היו עומדים לא פורסים כנפיים זה לזה מחובקים, אלא הם היו עומדים בצורה כזאת, פושטים כנפיים מימין לשמאל. כאשר כנף הימנית לדוגמה של כרוב זה נוגעת בכנף השמאלית, בכנף השמאלית של כרוב זה, כאשר גבם כביכול אל ההיכל ופניהם אל הנכנס. אז אי אפשר להסביר את המדרש שהם נכנסו וראו כרובים מעורים זה בזה. מה, איפה יש כאן כרובים מעורים זה בזה? עדיין עוד קושי עכשיו עולה בדעתי, אז הנושא הזה באמת צריך בירור. עוד קושי עולה בדעתי, כתוב שהכרובים היו מעורים זה בזה כסימן לכך שעם ישראל עושים רצונו של מקום. וכשלא, אז היו מפנים גב לגב. לכאורה זה נאמר בכרובים שבארון. ואם את הארון גנזו, אז איך אפשר להסביר את זה על הכרובים שבארון? הארון עוד נגנז קודם לכן. אז יש לנו עוד בעיה עם עוד מדרש, שכתוב שכשיצאו היו הכרובים מעורים זה בזה, זה בעצם אותו מדרש, כן? אז אבל המעורים זה בזה שייך על הכרובים שבארון, הוא לא שייך לא על הכרובים שגבם לקיר ההיכל, שהם בכלל היו עומדים ולא לא מעורים זה בזה אף פעם, וגם לא לכאורה איפה שמענו שהיו כרובים שעל גבי הקיר שהיו משתנים. מתי שעושים רצונו של מקום אז על גבי הקיר הם היו חקוקים מעורים, וכשלא עושים אז על גבי הקיר הם חקוקים לא מעורים. העניין הזה טעון ביאור, עכשיו עולה בדעתי שיש כאן באמת קושי גדול וצריך לעיין בעניין הזה. על כל פנים, בואו נישאר במדרש כפשוטו. הם נכנסו וראו כרובים מעורים זה בזה, ועל ידי כן הם ביזו את עם ישראל. הוציאו אותם לחוץ ואמרו ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים, במה הם עוסקים. על זה אומרים כמער איש ולוויות, כמעורה איש ולוויה שלו. ועל זה נאמר כי גילו ערוותה. מה פירושו של דבר? את הדברים הנסתרים הפנימיים של החיבור בין קודשא בריך הוא לעם ישראל, את זה הם גילו והוציאו את זה לחוץ. ועל ידי כן, אומר, הנה תראה, כה אמר השם יען מואב ושעיר אמרו הנה ככל הגויים בית יהודה. ראית אלה, אלה שקיללתם קללה וברכתם ברכה, יתעסקו בזה? דהיינו עם ישראל, חשבנו צדיקים, קדושים, הנה תראה איזה דוגמה יש להם בתוך בית המקדש, של נער ונערה, ילד וילדה, כאשר כנפיהם פורסים, פרוסים זה לזה, כמחוברים זה עם זה. בשבילם הדבר היה נחשב לביזיון גדול, והם לרגע לא העלו על הדעת שפה מדובר על חיבור בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל. וכבר דיברנו על זה פעם, שאדם דן את חברו לפי עולם המושגים שלו. וכבר סיפרנו על אותו האיש, מה שהגמרא מספרת, שכאשר התארחו אצל בעלת אכסניה אחת, והשתדלה מאוד מאוד בעבורם, רבי יהושע בן פרחיה ותלמידו אותו האיש, השתדלה בעבורם מאוד. ושם מובא שאמר רבי יהושע בן פרחיה, כמה נאה אכסניה זו. הכוונה היא כמה היא משתדלת בעבורנו. אכסניה הכוונה מצד מקום האכסון כאן, כמה הוא נאה, כמה הם משתדלים בעבורנו. ואמר לו אותו האיש, אמר לו רבה, עיניה טרוטות. כבוד הרב, אין לו טעם כל כך בנשים. היא לא משהו, העיניים שלה לא משהו. נורא נוראות. אמר לו רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שופרי ושמתיה. הוציא 400 שופרות ושימת אותו. מה הנורא כאן מכל? שהוא גם לא היה מוכן לקבל אותו לאחר מכן. מה הנורא כאן מכל? לא שהוא עסק בזה. מכיוון שכבר שמענו מעשים של צורבא מרבנן דסני שומעניה הוא. כבר היו מקרים שיכול להיות שהיה תלמיד חכם ונכשל בעבירה, לא זאת הנקודה. הנקודה היא שאתה חושב שגם הרבי שלך נמצא באותו בוץ שלך. אתה יושב מעביר איתו רשמים על בעלת הבית. וזה היה הדבר שפל מאוד, שראה את שפלותו. ולכן שמתיה, זה הראה עד כמה, עד כמה גרוע הוא היה. אז אותו דבר גם כאן. כיוון שהגויים האלה הם אנשים שפלים, וכיוון שכל עיסוקם זה ענייני הזוהמה והשפלות, אז כאשר הוא רואה כזה דבר בבית קודש הקודשים, לאן הוא לוקח את זה? למקומות שבהם הוא נמצא. הפרשנות שלו זה על פי הדומן והאשפה שבהם הוא מבוסס. הוא בטוח שגם עם ישראל, קודש קודשים, בתוך המקום הגדול והקדוש והמרומם ביותר, הם עסוקים בשטויות שהגויים עסוקים בהם.
הרד"ק אומר, והנה ככל הגויים בית יהודה. אומר הרד"ק, בית יהודה נשאר אחרי גלות ישראל, והם חשבו שלא יגלו בית יהודה. ולמה? כי לנו יש מה שאין לעשרת השבטים. לנו יש מקדש. וכבר הסברנו את העניין הזה כמה וכמה פעמים בעבר, שהם תמיד היו אומרים היכל השם, היכל השם המה. אין לך מה לדאוג, יש לנו את ההיכל, יש את בית המקדש, וכל עוד שמקריבים קורבנות אנחנו מוגנים. ולא צריך להבהיל ולהפחיד, יהיה בסדר. השם לא יחריב את ביתו. ולכן הסברנו שהיה הלם נורא כאשר בית המקדש חרב. זה היה בהפתעה גמורה, כמו שראינו לאל לגבי מיתתו של אשת יחזקאל, שזה היה בפתאומיות, במגפה, זה היה בשבילם איזשהו שבר נורא. ועכשיו כשהם רואים שהנה הם גולים, הם אומרים ככל הגויים בית יהודה. ככל הגויים, כל הגויים לקו על ידי סנחריב ונבוכדנצר, ובוא תראה גם בית יהודה לקו על ידם. מה, בית מקדש? הנה תראה, בית המקדש לא הציל אותם. השם שוכן בתוך ביתו? הנה השם לא הציל אותם. זה האמירה הנה ככל הגויים בית יהודה. בית יהודה חשבנו שיש להם בית מקדש וזה יציל אותם, ככה על כל פנים גם הם חשבו, והנה תראה שהדבר הזה לא הועיל להם כלל.
המלבי"ם אומר שמואב בשונה מעמון, לא לקח חלק מנחלת ישראל. הוא רק שמח על הנפילה שלהם. אבל הוא לא לקח חלק מנחלתם. ומובא שהוא היה שותף גם כן לשעיר, במה שהוא אמר הנה ככל הגויים בית יהודה, שהכוונה היא שעם ישראל גם כן נתונים תחת הטבע, הקדוש ברוך הוא כבר לא משגיח עליהם. זה מה שאמרנו שחז"ל אומרים שהוציאו את הכרובים והם היו בטוחים אומר המלבי"ם, שהם עובדים לכרובים כמו ש, כמו שהגויים עובדים לצלמים שלהם. זאת אומרת, חשבו שיש כאן גם כן סוג של עבודה זרה לאיזושהי דמות מגושמת. וזה מה שהוא אומר בירמיה, ואם לא שחוק היה לך ישראל, אם בגנבים נמצא. על זה הוא מוכיח אותם שעשו שחוק מבית ישראל והלעיגו עליהם. לכן הנני פותח את כתף מואב מהערים, מעריו מקצהו. צבי ארץ בית הישימות, בעל מעון וקריתיימה. לכן הנני פותח את כתף מואב, אומר המלבי"ם שהאויב ייכנס בצד הערים של הארץ. הוא לא ייכנס בצד המדבר, אלא רק בצד ששם נמצאות הערים. והוא יתחיל את החורבן מעריו מקצהו. כמו שמבואר בירמיהו שם, את כל ערי מואב שהאויב כבש אותם. ותכלית חורבן מואב זה שיפתח פתח. בעצם זה שהוא פתח פתח, זה עיקר החורבן. לבני קדם על בני עמון, ונתתיה למורשה, למען לא תיזכר בני עמון בגויים. לבני קדם, אני אקרא שיבואו על בני עמון, כך מסביר הרד"ק. וכאן אומר הרד"ק, שנה בעניין בני עמון. כיוון שראינו כבר קודם הוא הזכיר את עניין בני עמון. למה הוא מזכיר את עניינם של בני עמון שוב פעם? אומר למה, כיוון שהם הרעו לישראל וגידפו אותה יותר בגלותם. כמו שכתוב בנבואת עמוס, על בוקעם הרות גלעד למען הרחיב את גבולם. הכוונה הרות גלעד זה הערים של גלעד, זה הכוונה. הרות גלעד במובן הנוסף זה הנשים ההרות אשר בגלעד, כן, או מלשון הרים. למען הרחיב גבולם, הלכו כדי לקחת חלק מארץ ישראל. כך מובא גם בנבואת צפניה, שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון. אתה רואה שבני עמון הרבו גידופים. כך כתוב הנה יען אומרך האח, יען מוחאך יד ורקעך ברגל ותשמחי. רואים כאן ביטויים של שנאה מאוד גדולה מעמון כלפי בני ישראל. ולכן אומר הרד"ק, אנחנו רואים שהעניין שלהם חוזר פעמיים כאן בנבואה הרעה כלפיהם. אומר לכן הוא מרבה פה בפורענות וחוזר על נבואתם פעם נוספת. ונתתיה למורשה, בני קדם הם יירשו את ארצם. מסביר המלבי"ם, שדרך הפתח שנפתחו ערי מואב, דרך שם נכנסו בני קדם כדי להתיישב בערי עמון. ומה שנתתי אותה למורשה, המטרה היא שלא תיזכר בני עמון בגויים. ונתתיה למורשה לבני קדם, שעל ידי זה לא תיזכר בני עמון בגויים. למה? כיוון שכבר אין לו ארץ. החבל ארץ שלו כבר יושבים בו בני קדם. אז זה כמו היום, תחפש איפה האצטקים. אין להם חבל ארץ, וזה אומה שנכחדה. אז ממילא לא נזכרת בגויים. אז אותו דבר כך אצל בני עמון. בני עמון לא ייזכרו בגויים. זה לא כמו מצרים, שאתה אומר היה פעם מצרים, יש גם היום מצרים. לא בטוח שזה אותם מצרים, אבל יש שם. נזכרת בגויים, מכיוון שאתה רואה שזה אותו שם. אבל כאן לא תיזכר בגויים, כיוון שכבר אין ארץ לבני עמון, אלא בני קדם נכנסו וירשו אותה. זה היה מידה כנגד מידה. שהרי כבר אמר, לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה. מה זה ירושה, אומר המלבי"ם? מה שקיבלו בני עמון זה דבר שאין לו הפסק. זה נקרא ירושה. רק שהם לקחו ירושת ישראל, לא הסתפקת בירושה שהקדוש ברוך הוא נתן לך, בני עמון, את רבת, לא הסתפקת בזה. הלכת ולקחת את ירושת ישראל, כמו שראינו לאל, שהם לקחו וכבשו חלקים מארץ ישראל. לכן הם נענשו מידה כנגד מידה, שנלקחה ירושתם והיא ניתנה לבני קדם. וידוע, אומר המלבי"ם, שכל עם ועם הקדוש ברוך הוא גבל את נחלתם. בהצב עליון גויים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. הקדוש ברוך הוא הציב את גבולות העמים. הכוונה היא לכל אומה נתן את גבולה, נתן לה חלקה. אחרי שלבני עמון הוא גבל את ירושתם, ועכשיו ירושתם נלקחה מאיתם וניתנה לאחר, בהכרח שבזה הם הפסיקו מלהיות גוי. לא ייזכרו בגויים. וכך זה מקובל בכל האומות. כל האומות ברגע שאין להם ארצם ירושתם, הם נמחו. עם ישראל זה העם היחיד שנקבע להיות לעם עוד בטרם הייתה לו ארץ. וכל האומות זה מתחיל הפוך. קודם כל מתיישבים במקום מסוים, מתחילים להתגבש, ואז מקימים להם ממלכה. נלחמים בדרך כלל כנגד האומה האחרת, או האומה שבתוכה הם יושבים, כמו הטורקים שהכורדים בתוכם נלחמים כדי לקבל הגדרה עצמית וכן הלאה על זה הדרך. נלחמים בפנים כנגד האומה, ומקבלים לעצמם איזשהו חבל ארץ ששם הם מגדירים את עצמם כאומה בפני עצמה. אצל עם ישראל זה היה הפוך. עם ישראל התגבש להיות לעם שלא בארצו. במדבר. כדי לומר לך, עם ישראל הם עם בלי קשר לחבל ארץ. ועם ישראל הוא העם היחיד ששמר על זהותו גם בהיותו בגלות. כיוון שהיותנו עם לא תלוי בחבל ארץ, אז ממילא גם כשעם ישראל גולה 2000 שנה, ועם ישראל נשאר, לא נס ליחו ולא כהתה רוחו. רואים שעם ישראל נשאר אותו עם, עם אותה תורה, עם אותם רבנים, עם אותם הלכות. יהודי שהגיע לפה מתימן ולא היה כאן במקום הזה למעלה מ-2000 שנה, ויהודי, ואפילו יותר, כיוון שמתימן גלו כבר מבית ראשון, 2500 שנה. ויהודי שהגיע לכאן מארצות אשכנז, או מעיראק, או ממרוקו, או מפרס, או מאלג'יר, או מכל ארץ אחרת, כולם באו עם אותם תפילין. אף אחד לא בא עם תפילין ירוקות, צהובות, אדומות או משהו אחר. לכולם יש את אותן פרשיות בתפילין, לכולם יש את אותם ספרי תורה. אין שינוי במילה אחת בין ספר תורה למשנהו. שזה דבר שהוא נדיר ביותר. בברית החדשה לדוגמה יש 24,000 גרסאות. 24,000 גרסאות, שהיא טרייה מאוד לעומת התורה. כיוון שאנחנו מדברים על משהו שהוא פחות מ-2000 שנה, כשהתורה מדברים על 3300 שנה. זאת אומרת שאנחנו רואים שעם ישראל לא קשורים לחבל ארץ. וממילא יש להם קיום בכל מקום שבו הם נמצאים. אבל שאר האומות, כפי שאמרנו, הקדוש ברוך הוא הציב להם גבולות. ואם הם נמצאים בגבולם, הם קיימים. ברגע שהם יוצאים ומתפזרים משם, אין להם קיום. אין כזאת אומה, מקסימום יכולים להיות אלו שבטים נודדים. איפה, איפה הצוענים? יש כזאת אומה? וכן הלאה על זה הדרך. אפשר לראות הרבה שאומות שהם נתפרדו וגלו, ולאחר מכן נטמעו במקומות החדשים אליהם הגיעו, ולא ייזכר שמם עוד. אז ממילא הדבר הזה מבטיח שלא תיזכר בני עמון בגויים, כיוון שארצה תהיה מורשה לבני קדם. ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני השם.
מואב, הם לא לקחו מנחלת ישראל, הם רק שמחו על נפילתם של ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא, שמה העונש יהיה קל יותר. אני לא אקח את הארץ שלהם לעולם, רק אני אעשה שפטים. כמו שכתוב בירמיה, עד הנה משפט מואב. פירושו של דבר שמשפט מואב היה עם גבול. עד הנה משפט מואב. אבל לעומת זאת משפט בני עמון, כמו שאמרנו, אפילו שכתוב שם אחרי זה ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, אז הנה אתה רואה שלכאורה גם משפטם הוא לא מוחלט, יחזיר השם שבותם. אומר המלבי"ם, אל תתבלבל. זה היה בנפילה הראשונה. אבל בנפילה השנייה, גמרנו, הקדוש ברוך הוא מחה אותם מהיות גוי ולא שבו עוד. אז אם כן מה שכתוב אשיב את שבות בני עמון, זה היה בפעם הראשונה שהיכו בהם. בפעם השנייה שהיכו בהם, כבר לא התקיימו יותר. לפי זה מסביר המלבי"ם בצורה נפלאה את המחלוקת המובאת בברכות דף כ"ח. כתוב שבו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה לבוא בקהל. לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם. אסר עליו רבן גמליאל לבוא בקהל. אה, ולכאורה כתוב שסנחריב בילבל האומות. ולכן היום אין לנו בכלל את כל הגדרים האלה של גר מצרי, גר עמוני, גר מואבי. סנחריב בילבל האומות. הכוונה היא לקח אומות מכאן, לדוגמה את עם ישראל, הגלה אותם לכותה, לעווא, לספרווים וכולי. לקח אומה משם, הביא אותם, את הכותים, הביא לכאן, וכולי. אז אם כן יוצא שאין לנו כבר אפשרות לקבוע, העם היושב במצרים אלה מצרים קדומים. העם היושב בעמון אלה עמונים קדומים. אז אם ככה, שואלת מיד הגמרא, איך אתה אסרת את הגר העמוני הזה? הרי זה גר שבא מעמון וסנחריב בילבל את האומות. אומרת הגמרא, ענה להם רבן גמליאל, הכתיב ואחר כך אשיב שבות בני עמון. לגבי בני עמון כתוב שהשם ישיב שבותם. רבי יהושע חולק. רבי יהושע אומר, אמר לו מותר אתה לבוא בקהל. ולמה באמת התיר אותו לבוא בקהל? אומר המלבי"ם, לפי מה שאתה מבין עכשיו, זה נפלא מאוד. כי אומנם השם השיב שבותם, אבל בפעם השנייה הם גלו מבלי שוב. וזה כמו שהסברנו, שבאו בני קדם והתיישבו בארצם. זה היה בפעם השנייה. ועל ידי זה לא ייזכרו עוד. אז אם כן יוצא שבאמת הוא לא עמוני ממש, וכך באמת נפסקה הלכה כרבי יהושע, שאם יבוא גר עמוני, הדין הוא שהוא מותר לבוא בקהל.
כה אמר השם אלוהים, יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה. ויאשמו אשום וניקמו בהם. ויאשמו אשום וניקמו בהם. למעשה כשישנם שני שוואים רודפים, הכלל הדקדוקי אומר שהשווא השני הופך להיות נע. וכאן כיוון שיש ויאשמו, אז השווא הראשון בכל מקרה הוא נח, והשווא השני הוא נע. השווא הנע צריכים לקרוא אותו, לפי מנהג הספרדים קוראים אותו בדומה לצירה. אז לכן ויאשמו. לפי מנהג התימנים קוראים אותו בדומה לפתח. אז לכן קוראים את זה ויאשמו. כן, אז זה צריך להיות כמו קצת קרוב לפתח. אומר המלבי"ם, יען עשות אדום. כה אמר השם אלוהים, יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה. אדום, אומר המלבי"ם, הרעו לעם ישראל בחורבן בית ראשון, והם עשו את זה בנקמה. כמו שכתוב יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב. וזה מה שכתוב יען עשות אדום בנקום נקם. הם עשו את זה בדרך של נקמה. דרך של נקמה זה ביטוי לשנאה. לאחר מכן בבית שני, הם נימולו והתגיירו על ידי מלכי בית חשמונאי. האדומיים התגיירו. אבל אחרי זה כשהגיעו לכאן הרומאיים, הם פתאום הפכו את עורם והתחברו לרומאיים כדי לסייע להם על מנת להחריב את ירושלים. וזה מה שכתוב ויאשמו, מי? האדומים, אשום, ועברו ברית, וניקמו בהם, נקמו בעם ישראל. והנקמה, כמו שאמרנו, זה מורה על שנאה. וזה גם כן כולל את מה שהם ניקמו בהם בזמן הגלות, בשמדות ובאבדון. וכמו שאמרנו לו פעם, שהדם שנשפך באדום, גם אם הערבים עוד ישפכו דם עוד שנים ארוכות, הם לא יגיעו למה שהאדומים עשו לנו. הם לא יגיעו לזה. עוד לא הספיקו לשכוח. הם לא יגיעו לזה. אני לא רק מדבר על השואה הנוראה שהייתה באירופה, מי שקורא על הפרעות הנוראיות שהיו בערי אדום, גזירות ת"ח ות"ט, חמלניצקי וחבריו, וכל מה שהיה בהיסטוריה, נהרות נהרות של דם נשפכו שם. אז עד כמה שאנחנו מתייחסים אל הערבים כאל רצחנים, זה עדיין מעט לעומת מה שויאשמו אשום עמי אדום בכל משך ההיסטוריה. היום הם היו רוצים גם כן להמשיך בדרכם, אבל מה לעשות, זה לא פוליטיקלי קורקט, אז הם עושים את זה דרך מוסדות האו"ם, הם עושים את זה בכל מיני דרכים שבהם הם יחבלו את ידינו כדי שהערבים יכו בנו. אז הם מרגישים טוב, הם מרגישים ידיים נקיות, הם לא עשו שום דבר. אבל כל פעם שאנחנו נרצה להגיב, הם יחבלו את ידינו ואז על ידי זה אנחנו לא נגיב ועל ידי זה הערבים יעשו את העבודה ואת המלאכה. זה בעצם התוכנית שלהם, ולכן אף פעם לא תשמעו גינוי למה שהערבים עושים, כי תמיד זה מתאים להם. זאת אומרת זה מצוין בשבילם, מישהו עושה לנו את העבודה. אבל אם אנחנו נעשה או נגיב באיזושהי צורה, לנו אסור להגיב. אנחנו צריכים להיות כל הזמן בכוננות ספיגה, רק שיהרגו בנו ויטבחו בנו ויכו בנו, וכך אדום יוציא תוכניתו אל הפועל גם מבלי ללכלך ידיו בדם. אז זה מה שאומר המלבי"ם, שזה כולל כל מה שבני אדום ניקמו בעם ישראל בזמן הגלות, בשמדות ובאבדון. נשים לב, כתוב וניקמו בהם. אנחנו יכולים לקרוא ונקמו בהם, ואנחנו יכולים לכתוב את זה עם דגש ואז יהיה וניקמו בהם. והסברנו כמה פעמים שתמיד כאשר הפועל נכתב בבניין כבד, זה נקרא בניין כבד. נקמו זה בבניין קל. אבל ניקמו זה בבניין כבד. כבד כיוון שזה מכביד על מוצאי הלשון. ותמיד בניין כבד בא להראות על תוקף חוזק הפעולה, על התמדת הפעולה. אז הוא אומר לך, הם לא רק נקמו בעם ישראל. נקמו זה קל. ניקמו בהם, זה אומר הם נקמו וחזרו ונקמו והתמידו בפעולתם, וזה מראה על חוזק תוקף הנקמה והשמדות וההרג שעשו האדומיים בעם ישראל. אומר המלבי"ם, תשים לב, לא כתוב וניקמו מהם, כתוב וניקמו בהם. מה ההבדל בין ניקמו בהם לניקמו מהם? אז כמו שאנחנו מבינים, אז באמת כמו שאנחנו כבר מבינים בלשון הקודש, כשאנחנו אומרים ניקמו מהם, זה אומר להחזיר לך על משהו שעשית לי. אתה פעלת כנגדי ואני נקמתי ממך. אבל לעומת זאת שכתוב וניקמו בהם, זה אומר פעולה מתוך שנאה שלא באה כתגובה לפעולה שפעלתי נגדך. אם זה היה כתוב להינקם מהם, זה אומר להינקם בעקבות מה שהם עשו להם, אז נקמתי ממנו, לקחתי נקמתי ממנו. אבל אם כתוב וניקמו בהם, זה לא מתוך פעולה שעשו להם קודם, אלא רק מתוך שנאה הלכו והיכו בהם בישראל.
לכן כה אמר השם אלוהים, ונטיתי ידי על אדום, והכרתי ממנה אדם ובהמה. ונתתיה חורבה מתימן, ודדנה בחרב ייפולו. לכן אומר השם, ונטיתי ידי על אדום. זה היה על ידי נבוכדנצר ועל ידי החשמונאים שהכריתו מאדום אדם ובהמה. בפעם הראשון אומר השם, ונתתיה חורבה מתימן. כמו שכתוב, וחתו גיבוריך תימן. פירושו של דבר שמצד של תימן, תימן הכוונה היא מצד דרום, תהיה להם חורבה. ובפעם השנייה, ודדנה בחרב ייפולו. ודדנה בחרב ייפולו, הכוונה הצד ששם היו בני דדן, בני דדן זה הייתה אומה, זה היה הצד השני, שבני דדן היו אז תחת ידם, הם נפלו עימהם בחרב. ולמה? אומר המלבי"ם, כי רק בפעם השנייה היו בני דדן עימהם. בפעם הראשונה לא היו בני דדן עימהם. ולכן בפעם הראשונה רק ונתתיה חורבה מתימן. מצד דרום היא תחרב, אבל בני דדן לא היו שם. אבל בפעם השנייה שבני דדן הצטרפו עימהם, אז גם הם הוכו. וזה מה שהוא אומר, ודדנה בפעם השנייה בחרב ייפולו. כי בפעם הראשונה כתוב שהם נפרדו מהם, כמו שכתוב בירמיהו מ"ט, העמיקו לשבת יושבי דדן. הכוונה הם העמיקו לשבת, התרחקו. וממילא המכה לא הייתה עליהם. אבל בפעם השנייה שהם כן היו קרובים יותר, אז הוכו גם כן בני דדן.
ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל, ועשו באדום כאפי וכחמתי. וידעו את נקמתי, נאום השם אלוהים. ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל, אומר רש"י, הם יהיו שלוחי לנקום נקמתי. הרד"ק אומר, מזה נראה כי הנבואה הזאת עתידה. מכיוון שעדיין לא הגענו למצב שנקמתי באדום ביד עמי ישראל. איפה עם ישראל נקם באדום? אומר ייתכן מאוד גם כן להסביר שזה היה בבית שני, כשגברה ידם של עם ישראל עליהם והחריבום. וכך באמת כמו שראינו לאל, שהיה מציאות כזאת בזמנם של בני חשמונאי. אז אם כן אפשר שייך גם כן לומר שזה היה גם בבית שני. רק אומר על זה הרד"ק, הוא מסתייג, וזה לא ידענו, כי לא נכתבו דברי בית שני בספר נבואות. זאת אומרת על דברי בית שני אין לנו נבואות. על מה היה בבית ראשון יש נבואות. אז אנחנו רואים תיאורים מדויקים מתי בא האויב, איך נלחמו כנגדו, את מי הוא הגלה בגלות הראשונה, את מי הגלה בגלות השנייה. כל אלה יש לנו נבואות, יש לנו ספרים שבהם הדברים מופיעים בכתבי הקודש. אבל בבית שני הרי הנבואה פסקה מיד בתחילת בית שני. חגי, זכריה ומלאכי, הם היו הנביאים האחרונים שהיו בתחילת בית שני, ולאחר מכן כבר לא הייתה נבואה. אז ממילא אומר הרד"ק, קשה לנו כאן לקבוע מה היה בתקופת בית שני כי אין לנו נבואות מפורטות על התקופה הזאת. המלבי"ם אומר, ונתתי נקמתי באדום, הכוונה לאחר מכן אני אנקום באדום, שזה בעצם נקמה על שם השם אשר היה מחולל בגויים. כי כשעם ישראל שפלים, הסברנו כמה פעמים בעבר, שם השם מתחלל. כי הם אומרים הלוא עם השם אלה ומארצו יצאו, אז איך הם סובלים כל כך? ובזה מתחלל שם השם כביכול מבלתי יכולת השם להושיע את עמו. אומר השם, על חילול השם הזה אני אתן את נקמתי בגויים ביד עמי ישראל. המלבי"ם גם כן מבאר שזה מדבר על העתיד. אומר המלבי"ם, על ידי משיח בן יוסף. ואז ועשו באדום כאפי וכחמתי. זה מה שמיועד לאחרית הימים. וזה מה שכתוב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, ואז והייתה להשם המלוכה. השם יינקם מאדום. וזה כתוב שזה יום הדין הגדול והנורא שהקדוש ברוך הוא ייפרע מאדום. ולכן גם כן אמר יעקב לעשיו בהיפרדו ממנו, הוא אמר לו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. מה זה אבוא אל אדוני שעירה? מיד שם רש"י מביא מדרש חז"ל, חז"ל שואלים הרי מעולם לא ראינו שהלך יעקב לשעיר, אז מה הוא הבטיח ולא קיים? תיתן אמת ליעקב. מה זה עד אשר אבוא אל אדוני שעירה? אמר לו יעקב, אנחנו עוד ניפגש. כאשר בסוף ההיסטוריה אתה תצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שעשית, אז אבוא אל אדוני שעירה. ועמדו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. זה הר שעיר. אבוא אל אדוני שעירה, להעמיד אותך לדין על כל מה שעוללת לנו בכל משך ימי ההיסטוריה, אז אבוא אל אדוני שעירה. זה יהיה המפגש היחיד שאני מוכן לעשות איתך. אבל מעבר לזה למפגשים נוספים, המפגשים האלה תמיד מסתיימים לא טוב מבחינתי, ולכן על מפגשים כאלה אני מוותר.
כה אמר השם אלוהים, יען עשות פלשתים בנקמה. ויינקמו נקם בשאט בנפש, למשחית איבת עולם. יען עשות פלשתים בנקמה. גם פלשתים עשו מאיבה ומשנאה, אומר המלבי"ם, זה הכוונה בנקמה. וזה היה בהתחלה בימי יהויקים, השם שלח בו את גדודי פלשתים. לאחר מכן בזמן החורבן, גם כן אז ראינו שהם ניקמו באיבה, כמו שהוא אומר כאן. והפסוק שמוכיח על זה, זה כמו שכתוב על שלושה פשעי עזה, על הגלותם גלות שלמה. עזה זה הפלשתים, כן. על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום. וביואל פרק ד' פסוק ד' מופיע שמכרו את בני יהודה לבני היוונים. וזה מה שכתוב שניקמו למשחית על ידי איבת עולם. הכוונה היא, הם עשו את זה מתוך איבה שהיה להם כלפינו. ויש אומרים שאלה הפלשתים המודרניים, זה הפלסטינים, אלה שיושבים באותם מקומות, בעזה ובאותם מקומות של הפלשתים הקדומים. ואז ויינקמו נקם בשאט בנפש. מה זה בשאט בנפש? מבזים אותם בנפשותם. היו מריעים להם דרך ביזיון וקלון. אתה יכול להרוג מישהו בדרך מכובדת, ואתה יכול להרוג אותו בדרך קלון. ולכן דוד המלך תמיד כשנפרע מהם, זה היה בדרך קלון. כרת מאה עורלות פלשתים. זה בדרך קלון, כיוון שתמיד דרכם הייתה בדרך ליצנות וקלון, כמו שהפלשתים ליצנים היו, ותמיד הדרך שלהם היה בפעולות של קלון. לכן כך גם כן. לכן כה אמר השם אלוהים, הנני נוטה ידי על פלשתים, והכרתי את כרתים, והאבדתי את שארית חוף הים. כה אמר השם אלוהים, הנני נוטה ידי על פלשתים, והכרית את כרתים. מה זה כרתים? אז יש בזה שני ביאורים וכבר ראינו לאל את הפירושים הללו. פירוש אחד כרתים, עמא דחייבין למישתי צעא. הם עם רשע שדינו השמדה. זה הכוונה כרתים, דינו להיכרת. רש"י מביא עוד פירוש, אומר אני, לפי שראיתי במקום אחר קורא אל פלשתים כרתים, הוי יושבי חבל הים גוי כרתים, בצפניה למדנו את זה שם. הוא לא קורא כך לאומה אחרת. לכן הוא אומר נראה שאין פה במובן של כרתים שייכרתו, אלא בגבול של פלשתים יש מקום שנקרא כרתי. וזה הכוונה פה כרתים. כמו שמופיע בספר שמואל א' בפרק ל', בגדוד ששרף את צקלג, כתוב אנחנו פשטנו על נגב הכרתי. הנה עוד פעם אתה רואה ביטוי של נגב הכרתי, והרי הפלשתים הם בצד נגב, הם לצד הדרומי של ארץ ישראל. וכך גם כן אומר הרד"ק, שכרתים משפחה גדולה מפלשתים. כמו שכתוב פשטנו נגב הכרתי או גוי כרתים. וכך גם כן אומר, והאבדתי את שארית חוף הים. אה, כה אבדה בחורבן ארץ ישראל, הים האחרון הוא גבולם, וארץ פלשתים יש גם כן ממנה חלק על חוף הים, כפי שאנחנו יודעים שעזה היא גם כן יושבת על החוף. ואותו החלק שנשאר אחרי חורבן ארץ ישראל, עליו אומר הקדוש ברוך הוא שגם הוא יאבד. על זה נאמר והאבדתי, אבדה אחר אבדה, כמו שאומר המלבי"ם. ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חימה, וידעו כי אני השם בתיתי את נקמתי בם.