ויהי דבר השם אלי לאמור. אומר המלבי"ם, אחרי שהוא הודיע לו על המצור שיהיה בירושלים, הוא הודיע לו גם כן על חורבן בית המקדש. ויש כאן שלוש נבואות שהם מכוונות כנגד שלושת הנבואות שראינו בפרק כ"א. הוא אומר לו שים פניך דרך תימנה, זה היה על ירושלים. הנבואה על שפות הסיר, שאמר לו לא נפל עליה גורל, אלא מיד בא אל ירושלים. וכנגד מה שאמר לו הינבא אל אדמת ישראל, זה הנבואה שראינו לאל בפרק כ"ג. וכנגד הטף אל מקדשים, דהיינו שגם בית המקדש ייחרב, על זה באה הנבואה כעת. ובהתחלה הוא מדבר על משל, והנביא אומר שהעם היו אומרים לו שהוא ממשיל משלים. ולכן בתחילה הוא דיבר בלא משל, אחרי זה חזר על כל דבר ודבר ונתן משל. ועכשיו נראה את המשל שעליו הוא מדבר. בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה. ולא תספוד ולא תבכה, ולא תבוא דמעתך. בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. מחמד עיניך זו אשתו, כמו שנראה בהמשך. במגפה, הכוונה היא שלא קדם לה איזה שהוא חולי קודם לכן, אלא ברגע אחד. והדבר הזה בא לרמז שכך גם כן פתאום יבוא שברם, ברגע אחד ייחרב בית המקדש. ואומר לו לא תספוד ולא תבכה. הוא מצווה אותו שלא יספיד ולא יבכה על מות אשתו, וזה גם כן בא להיות להם למופת ולרמז שכך הם יעשו מרוב הצרות שלא יוכלו לבכות. ולא תבוא דמעתך, הכוונה היא לא תשלח דמעות מעיניך, זה הכוונה דמעתך לא תבוא על לחייך.
האנק דום, מתים אבל לא תעשה. פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך, ולא תעטה על שפם, ולחם אנשים לא תאכל. האנק, מסביר המלבי"ם שהאנקה היא בדממה, שאדם לא שומע. האנק דום, מתים אבל לא תעשה. מה הכוונה מתים אבל? מסביר המלבי"ם, כמו אבל של מתים. זה הכוונה מתים אבל. אבל של מתים לא תעשה. כמו בכור שורו, כמו שור בכור, זה בכור שורו. כן. האנקה מסביר המלבי"ם, זה האנק דום, זה כמו דממה וקול. זה מורכב מקול ומדממה. ופה זה יהיה מורכב מאנקה, שכמו שאמרנו אנקה כן, זה צעקה בקול דממה, הכוונה לא בקול גדול, האנקה תהיה בלחש. אז זה מה שהוא אומר לו האנק, וההאנק הזה יהיה דום. האנקה הזאת תהיה בשקט, תהיה בדממה. פארך חבוש עליך. עכשיו הוא אומר לו, אתה לא תעשה אבל של מתים, אלא כל מה שהמתים היו נוהגים לעשות, הכוונה על מת, אתה תימנע מזה. אומר לו תלך עם מגבעת על הראש, כיוון שדרכם היה שהאבלים היו יושבים בעיטוף. היחידים שעוד עושים את זה עד היום זה התימנים. שכאשר יושבים בבית האבלים, תראו אותם יושבים עם טליתות ומעוטפים כאבלים. זה נשאר אצל התימנים נשתמרו הנהגות האבלות עוד מזמן הגמרא. אז הם תראו שיושבים באבלות, יושבים כאשר יש לו על ראשו, יש לו על ראשו טלית. זה עניין העטיפה, עטיפת האבלים. אז דבר ראשון הוא אומר לו, פארך חבוש עליך. יהיה כובע על ראשך, לא כדרך האבלים המעוטפים. דבר נוסף, חז"ל אומרים גם כן, מפה אגב אנחנו למדים את ענייני הנהגת האבלות, מהפסוק הזה. חז"ל גם כן מכאן מסיקים מה השם אמר לו אתה תעשה, אנחנו מבינים שאת זה האבל לא עושה. עוד דבר, פארך, חז"ל אומרים, לאסור לאבלי ציון פאר תחת אפר. פאר, פאר עם ישראל אלה הם התפילין. אז פארך חבוש עליך, מכאן אתה מבין ששאר האבלים אין פארם חבוש עליהם. ולכן יום ראשון למיתה, האבל לא מניח תפילין. גם לא יהי שנקבר המת, זה לא קשור לעניין האנינות. יום ראשון למיתה, האבל כלל לא מניח תפילין. זה לומדים מכאן. פארך אתה חבוש עליך, אבל שאר אבלים אין פארם חבוש עליהם. כמו כן, ונעליך תשים ברגליך. לא כשאר האבלים שחולצים את מנעליהם. ולא תעטה על שפם, הכוונה היא לא יעטה על שפם, כמו שהאבלים מגדלים את שפמם ואת שערותיהם. ולחם אנשים לא תאכל. לחם אנשים לא תאכל, סעודת ההבראה, נוהגים לאכול סעודה שמביאים לו בני אדם מבחוץ. לא האדם עצמו מכין לעצמו את הסעודה הראשונה בשובו מבית האבלים, אלא אנשים אחרים מכינים לו את סעודת ההבראה, שזה בדרך כלל עשוי מעדשים, ביצים ודומיהם. צריך שיהיה ממש סעודה עם פת. על כל פנים, זה נקרא לחם אנשים. לחם שמביאים לו האנשים מבחוץ. אגב, רבים טועים ומתבלבלים בין סעודת ההבראה לבין סעודת סיום השבעה. זה לא, לא על זה מדובר כלל. סעודת ההבראה זה הסעודה הראשונה שמאכילים את האבלים כאשר הם חוזרים מבית העלמין. זה נקרא סעודת ההבראה, וזה לא קשור כלל לסעודה שעושים בסיום השבעה, שהסעודה הזאת כלל אין לה, אין לה מקור.
ואדבר אל העם בבוקר, ותמות אשתי בערב. ואעש בבוקר כאשר צוויתי. ואדבר אל העם, יחזקאל אמר את הדברים אל העם בבוקר, ובאותו היום כבר בערב מתה אשתו. ובבוקר לאחר מכן, הכוונה בוקר למחרת, אז זמן הקבורה והתחלת האבלות, אז כתוב ואעש בבוקר שלאחר מכן כאשר צוויתי. אז לדוגמה הוא דיבר איתם בבוקר יום ראשון, אשתו נפטרה ביום ראשון בלילה, ולאחר מכן ביום שני בבוקר, על זה הוא מתאר ואעש בבוקר כאשר צוויתי, הכוונה התחלתי את הנהגת האבלות או האי אבלות כאשר צוויתי. כל הדברים שהשם אמר לו שיעשה הפך האבלים. ומה שבהתחלה הוא אמר את זה מראש, העניין בזה היה כדי לאמת את נבואתו. כדי שידעו שהוא כבר נודע לו מקדם על מיתת אשתו. ועל ידי זה לא ידברו סרה בנביא, שהוא אומר דברים מתוך חוסר ידיעה או שהוא בודה דברים מליבו. הנה תראו שהוא אמר לכם את מה שעתיד להיות, וכפי שאמר כך באמת היה. והעם באמת מקבלים ומבינים את המסר, ויאמרו אלי העם, הלא תגיד לנו מה אלה לנו, כי אתה עושה. הרי בוודאי שכל מה שעשית, מה אלה, זה לנו. הרי כל הדברים האלה נועדו כדי לתת לנו מסר. איזה שהוא אות ונבואה לנו. מה זה מורה לנו? ואומר אליהם, דבר השם היה אלי לאמור. כל הדברים האלה לא עשיתי מעצמי, אלא כולם באו בדבר השם. וכמו שאמרתי לכם שבאה נבואה שתמות אשתי והשם ציווה אותי שלא אתאבל עליה, ואם אתם רוצים לדעת מה הוא מופת לכם, מה נאמר באותו דבר השם ומה אתם צריכים להסיק, אמור לבית ישראל, כה אמר השם אלוקים, הנני מחלל את מקדשי, גאון עוזכם, מחמד עיניכם ומחמל נפשכם. ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם בחרב ייפולו. הנני מחלל את מקדשי, גאון עוזכם. ההינני מחלל, אין הכוונה בעצמי, אלא כמו שאומר הרד"ק, אני אביא עליו זרים שיחללוהו. כן, כמו שכתוב ובאו בה פריצים וחיללוה. בבית המקדש כאן יש לו כמה תארים. גאון עוזכם, מחמד עיניכם, מחמל נפשכם. גאון עוזכם, כמו שכתוב לגאון שמהו. כי גאון ישראל, גאוותם של ישראל, היה בית המקדש. הוא נקרא גם כן עוזם ותפארתם, שהיה נראה בו כבוד השם בענן, באש שהייתה יורדת. מחמד עיניכם, שהיה יפה בבניינו ובתיקונו. בית ראשון היה מפואר ביותר. ומחמל נפשכם, כמו שאדם חומל על הדבר שאותו הוא אוהב. והם היו בכל יום מצפים ומקווים, אומר הרד"ק, לשוב לבית המקדש, כמו שנביאי השקר היו תמיד מרגיעים אותם בבבל, שהנה מיידית כבר אתם חוזרים בחזרה לבית המקדש והקדוש ברוך הוא חוזר וגואל אתכם. אז זה נחשב מחמל עיניכם, כמו שאדם חומל על הדבר האהוב והיקר לו. אומר להם, ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם בחרב ייפולו. בניכם ובנותיכם אשר עזבתם, שהם גלו, אלה שגלו עם יהויכין, אומר הרד"ק, הם הותירו את בניהם ובנותיהם בירושלים. זאת אומרת, לא את כולם הוא לקח. אז יכול להיות פעמים שלקח את ההורים ואת הבנים הותיר שם. על זה הוא אומר לאלה הנמצאים כעת בבבל, בניכם ובנותיכם אשר עזבתם היכן? שם בירושלים, הם בחרב ייפולו. וגם הם בכלל המחמל נפשם. אז אם כן יוצא שמה שכתוב ומחמל נפשכם, חוזר גם למעלה, גם למטה. גם בית המקדש שהוא מחמל נפשכם, ומחמל נפשכם ובניכם ובנותיכם, שזה בניכם ובנותיכם שגם הם מחמל נפשכם, גם הם עליהם האדם חומל. ופה בעצם הוא אומר להם, זה הנמשל למה שראיתי לכם קודם, מה שהראיתי לכם קודם. אני אמרתי לכם שאשתי תמות וכך באמת היה, אז הנמשל של מיתת אשת יחזקאל, שכך גם כן השכינה הקדושה הייתה דבוקה עם עם ישראל בדבקות של אהבה כאהבת איש ואשתו, וכעת המקדש ייחרב. זאת אומרת, החיבור הזה כעת יתנתק. ודאי שהקדוש ברוך הוא לא עזב את עם ישראל, לא ייטוש השם עמו, אבל ודאי גם לא באותה רמה שהיה קודם בהשראת שכינה בבית השם כאן בארץ.
ועשיתם כאשר עשיתי. על שפם לא תעטו, ולחם אנשים לא תאכלו. למה השם אמר לי לא לעטות על שפם, לא להתנהג בכל אותם מנהגות האבלות? כי זה רמז וסימן לבאות לכם. וכאשר אתם עשיתם כאשר עשיתי, רש"י וכך גם כן המלבי"ם מסביר על פי אותו הקו, אתם לא תספידו. ולמה? זה מיראת הכשדים. כידוע כאשר היו מגיעים אויבים, אז הם היו הורגים בעם, הם לא היו מרשים לעשות הספדים ולוויות גדולות וכולי. מכיוון שהדברים הללו היו הקהלה של ציבור שיכול לעורר נגד העם הכובש. ולכן הם היו אומרים תמיד לקבור בשקט, מהר, בלי רעש, בלי בלאגן. כמו שהיום כל הפגנה בעזה הופכת להיות לאיזה סוג של חימום האווירה נגד ישראל. אז כך גם כן תמיד כאשר היו האומות מכות באומה שכנגדה, הם לא הרשו לעשות הלוויות המוניות, הם לא הרשו לעשות הספדים ועצרות וכולי, כי כל הדברים הללו היו מתסיסים את העם נגד האומה הכובשת. אז הוא אומר אתם על שפם לא תעטו ולחם אנשים לא תאכלו, אתם לא תספידו מהפחד של הכשדים. ויש גם כן עניין נוסף, מי יספיד ומי ינחם אחרי שכולם אבלים? במציאות כזאת שכולם אבלים, אין לאף אחד ראש להספיד ולנחם. וזה המשל כאן של המגפה. ופארכם על ראשיכם, ונעליכם ברגליכם. לא תספדו ולא תבכו, ונמקותם בעוונותיכם, ונהמתם איש אל אחיו. ונמקותם, זה כמו שכתוב, כמו שאמר משה, והם ימקו בעוונם. והפירוש של נמקותם או ימקו, הכוונה תהיו נמסים בצרות. והצרות הללו הם יהיו בגמול עוונותיכם. זה הכוונה ונמקותם בעוונותיכם. וכמו שהסברנו לא פעם, תייסרך רעתך. פירושו של דבר, מה שמייסר את האדם זה העבירות שלו. איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו. האיוולת שלו היא המסלפת את דרכו והוא שואל השם למה עשית לי. זה לא למה עשיתי לך, למה אתה עשית לך. זה כאשר אתה עשית עבירה, אתה בראת רוטוויילר, שהרוטוויילר הזה אם רק ישלחו אותו אליך לאיזה שהיא לקיקה קטנה, אתה תמות. אז הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו וזן את המשחיתים שאנחנו יוצרים. אבל על כל פנים שנדע, מי שמזיק את האדם זה הוא עצמו יצר. אז הוא אומר אם כן, ונמקותם בעוונותיכם. מי שגורם לכם לאותה התמקמקות, לאותה נמסות בצרות, זה העוונות שלכם עצמם. ונהמתם איש אל אחיו. ונהמתם הכוונה כמו אדם ששואג בפיו ונוהם על הרעה שהוא עשה. לפי מה שמסביר כאן הרד"ק, הנהמה הזאת היא בחינה של תשובה, של צער על מה שעשינו. כמו שמובא במשלי פרק ה' בפסוק י"א, ונהמת באחריתך, בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ ליבי. זה נהמה שמשמעותה חרטה, אתה תכאב על מה שעשית. אז כדאי שאתם תתעוררו כבר כעת, אומר להם יחזקאל, כי תראו איזה נבואה קשה נאמרה כאן. והיה יחזקאל לכם למופת, ככל אשר עשה תעשו. בבואה וידעתם כי אני השם אלוקים. פה הנביא בעצם מדבר כביכול בלשונו של השם יתברך. כאילו השם אומר להם, זה מה שנקרא ציטוט מאת השם. כי יחזקאל אומר והיה יחזקאל, אלא הכוונה היא, כך השם אמר לי להגיד לכם. והיה יחזקאל, מה שהשם עשה לי, יחזקאל, כך יהיה גם כן לכם. מתי? בבואה, וידעתם כי אני השם. בבוא השמועה הרעה שחרב בית המקדש, אז תדעו כי אני השם, כי הנה נתקיים נתקיים דברי. ואתה בן אדם, הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם, משוש תפארתם, את מחמד עיניהם ואת משא נפשם, בניהם ובנותיהם. ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אוזניים. ואתה בן אדם, הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם, כמו שראינו לעיל, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך, אז אותו לשון הוא אומר בדיוק גם על בית המקדש, כי זה בעצם הנמשל. ביום קחתי מהם את מעוזם, ואני לוקח מהם גם כן את משוש תפארתם, שזה הסיבה לשמחה ומשוש בהשם. וזה משא נפשם, הכוונה אותו דבר שעליהם הם נושאים את נפשם. ומה זה משא נפשם? זה גם פה, אפשר להסביר משא נפשם שזה חוזר על בית המקדש, ואפשר להסביר שזה חוזר מיד גם כן על מה שכתוב אחרי זה. משא נפשם, בניהם ובנותיהם. שזה אומר, מה הוא משא נפשם? זה בניהם ובנותיהם. עכשיו, אם אני אומר שמשא נפשם חוזר על בית המקדש, אז אי אפשר להגיד בניהם ובנותיהם, כיוון שאז אתה מדבר פה על משהו נפרד. משא נפשם זה על בית המקדש, בניהם ובנותיהם זה משהו בפני עצמו. אז אומר אם כן הרד"ק, אם נגיד שהמשא נפשם חוזר על מקודם, על בית המקדש, אז בניהם ובנותיהם צריך להוסיף ו'. ואז בעצם כאילו כתוב, אני לוקח מהם את מעוזם, משוש תפארתם, מחמד עיניהם ומשא נפשם, נקודה, בית המקדש. ובניהם ובנותיהם. בנוסף לכך אני לוקח גם את בניהם ובנותיהם. אז הגם שחסר כאן ו', אל תתפלא, הרד"ק מביא פעמים רבות את הראיה הזאת, כמו שכתוב שמש ירח עמד זבולה, שהכוונה היא שמש וירח. פעמים רבות המקראות מחסרים את הו' שהיא נקראת ו' השימוש, כן? שהיא משמשת כתוספת. אז כאילו כתוב כאן את משא נפשם ובניהם ובנותיהם. המלבי"ם מסביר שכאן בעצם הוא מבאר לו את הנמשל. ומה שהוא אומר לו, תגיד את זה אל העם בבוקר, לפני מות אשתו, כך יהיה גם כן בדיוק בבשורת בית המקדש. כי כמו שהסברנו, הוא לדוגמה לצורך העניין אמר את זה ביום ראשון בבוקר, ואשתו מתה ביום ראשון בלילה. אז זאת אומרת, השם ביקש ממנו להודיע את זה מקודם. העניין הוא גם כן כדי לומר להם שכך יהיה בבשורת בית המקדש. שכאשר יבוא הפליט כדי לבשר את העניין הזה שבית המקדש נחרב, הכוונה יבוא הפליט מארץ ישראל על מנת לומר להם חרב בית המקדש, יד השם הייתה אליו בערב, ערב קודם בוא הפליט. זאת אומרת, הוא כבר יקבל את הנבואה עוד מקדם, על כך שבית המקדש נחרב. והוא יודיע את זה 12 שעות קודם, כמו שאנחנו נראה בהמשך בפרק ל"ג, ויפתח את פי. זאת אומרת, היה כאן נבואה מוקדמת לחורבן בית המקדש, עוד לפני שהפליט, עוד לפני שבקיצור, עוד לפני שהגיעו החדשות מארץ ישראל לבבל, הוא כבר ידע שככה עתיד להיות בנבואה מאת השם, ועל זה בדיוק היה העניין של המיתה של אשתו, שהשם הודיע לו את הדבר עוד קודם לכן. וזה מה שהוא אומר, ביום אשר יבוא הפליט אליך להשמעות אוזניים, הכוונה יבוא הפליט אליך להשמיע את אוזניך, אתה כבר קודם לכן, אתה כבר תדע את הנבואה הזאת ממה שאני אמסור לך. יש כאן קצת קושי בפסוק, ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אוזניים, מכיוון שמשתמע מזה שביום החורבן יבוא הפליט. ורש"י כבר עומד על זה, רש"י אומר אי אפשר לבוא הפליט ביום החורבן. יש קצת מרחק בין ארץ ישראל לבבל. אז איך ייתכן שביום החורבן יבוא הפליט אליך? ואז לא כולם היו מחוברים לחדשות, אז איך איך הוא ידע עוד באותו היום, באותו היום יבוא הפליט אליך? לכן מסביר רש"י שהכוונה ביום, ביום שיבוא הפליט, לא מתכוונים ביום שבו יהיה החורבן, אלא ביום שיבוא הפליט, גם אם זה יהיה 15 יום אחרי, ועוד מעט נראה שזה יהיה הרבה אחרי, אומר באותו יום שיבוא הפליט, אתה תקבל קודם לכן את הידיעה מאת השם. אבל לא מדברים על היום של החורבן עצמו. כך גם כן אומר הרד"ק, שהוא אומר ביום ההוא, הכוונה ביום קחתי, זה יום החורבן שהוא הזכיר לפני כן, זה הפשטות. אבל אומר הרד"ק לא ייתכן. כי החורבן היה בעשרה באב, והפליט בא בחמישה בטבת. זאת אומרת אנחנו מבינים שעברה תקופה מאז שנחרב בית המקדש עד שהגיע הפליט. ואם כן יוצא שעבר, עברה תקופה. ובאמת הדבר הזה יוצר קושי, והקושי הוא, כמו ששואל הרד"ק, חוץ מהשאלה איך אתה אומר ביום ההוא, אלא ביום ההוא הכוונה הרד"ק מסביר שזה בעת ההיא. זה הכוונה ביום, לא מדברים על יום ספציפי. לפי רש"י זה באותו יום שיבוא הפליט, לא ביום שנחרב אלא ביום שהוא יגיע. לעומת זאת לפי הרד"ק זה הכוונה בעת ההיא. אבל כמו שאמרתי זה יוצר עוד קושי, והקושי הוא איך ייתכן שהפליט הגיע חמישה חודשים לאחר מכן? הרי חיל הכשדים כבשו את ארץ ישראל, ולהגיע מארץ ישראל לבבל אנחנו יודעים שזה 15 יום. זה פרק הזמן שעולי בבל היו חוזרים אחרי שהם עלו לרגל. ואם כן איך קרה כאן, אומר שואל הרד"ק, שעברו חמישה חודשים עד שהגיע הפליט לבבל? אומר הרד"ק, ייתכן מאוד שהלכו חיל הכשדים לכבוש מקום אחר והשבויים עמהם, עד בואם לבבל. היו להם כמה תחנות בדרך, בקיצור. הכשדים לא באו ישר עם הפליטים מירושלים ישר לבבל, אלא הם הלכו לעוד מלחמות ולעוד כיבושים אחרים, ורק לאחר מכן באו. ואז יוצא שזה כן נותן לנו הסבר על מרחק הזמן של אותם חמישה חודשים. ביום ההוא יפתח פיך את הפליט, ותדבר ולא תאלם עוד. והיית להם למופת, וידעו כי אני השם. ביום ההוא יפתח פיך את הפליט. מה זה את הפליט? את הפליט הכוונה עם הפליט. כמו את יעקב איש וביתו באו, הכוונה היא עם יעקב. אז עם הפליט שיבוא, אז יפתח פיך. אתה תגיד לבני הגולה, הנה אתם רואים, כמו שניבאתי לכם ולא שמעתם ולא האמנתם, הנה כעת יהיה לך פתחון פה. הנה כעת יראו שמה שאמרת זה נכון, הנה הפליט בא והודיע את הבשורה הנוראה שחרב בית המקדש. ואז ותדבר ולא תאלם עוד. כיוון שאם יראו שהנבואות שאמרת התגשמו, יהיה לך עכשיו פתחון פה לדבר בפניהם, ולהם לא יהיה פתחון פה לסתום את פיך. הם לא יוכלו להגיד שאתה סתם מפחיד, אתה אומר דברים לא נכונים. הנה ראיתם מה שאמרתי, נתקיים אחד לאחד. והביטוי כאן ולא תאלם עוד, מכיוון שאנחנו רואים שבנבואה שם שהשם נתגלה לו בבקעה, הוא אמר לו שם, ולשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח. פה עכשיו הוא אומר לו ולא תאלם עוד. אלא הכוונה כן תוכל להוכיח אותם, וכן יהיה לך פתחון פה, כי הנה הם יראו שאמרת את הדברים מראש. והמלבי"ם מסביר, מה שכתוב פה יפתח פיך את הפליט, אז הכוונה היא עוד לפני הפליט. כך מסביר המלבי"ם. יפתח פיך, הרי המלבי"ם הסביר שהוא יקבל את הידיעה עוד 12 שעות קודם שיבוא הפליט. אז זה מה שכתוב יפתח פיך, אתה תדבר את דבריך עוד לפני שיבוא הפליט, 12 שעות קודם לכן. ורק לאחר מכן יבוא הפליט, ואז זה הרבה יותר עוצמתי, שהנה לא רק שחזית את חורבן בית המקדש, אלא גם כעת אתה מבשר להם שבית המקדש נחרב, כשאף אחד עדיין לא יודע את זה, ורק לאחר 12 שעות יבוא הפליט, וזה יהיה להם לאות ולמופת שאתה נביא השם ודברך אמת, ועל ידי זה אתה תהיה נאמן להם ויפתח פיך והם יקבלו את דבריך. את כל זה הוא רמז לו בעניין מיתת האישה שמתה, והוא הודיע על מיתתה 12 שעות קודם, זה יהיה גם כן הרמז לחורבן בית המקדש שהוא יודיע על חורבנו 12 שעות קודם שיבוא הפליט.