ספר יחזקאל פרק כ"ד. ויהי דבר השם אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמור. דבר השם היה אל יחזקאל בשנה התשיעית בחודש העשירי, הכוונה השנה התשיעית למלכות צדקיהו, וכך כתוב גם כן במלכים, כך כתוב גם בירמיה, בשנה התשיעית למולכו. בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה.
בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום. מה צריך להגיד שם היום ועצם היום? אומר האברבנאל, מביא אותו המלבי"ם, שם היום זה מימות השבוע, ראשון, שני, שלישי. עצם היום, פירושו של דבר בכמה בחודש, כפי שתכף אנחנו נראה שהוא כותב להם תאריך מדויק. והסיבה שהוא מצווה אותו לכתוב, כיוון שעל ידי כן תתאמת נבואתו, שהנה תראו שהוא אמר בדיוק את היום בשבוע ואמר גם כן את היום בחודש, והנה תראו שיש כאן אמיתות לנבואה שמסר לכם יחזקאל.
אנחנו נראה את היום, בעצם כבר מוזכר כאן, בחודש העשירי. כמה זה חודש עשירי? טבת. חודש העשירי זה טבת. טבת, שבט, אדר, 11, 12, לאחר מכן מתחיל ניסן שזה הראשון. אז כתוב לך בחודש העשירי זה חודש טבת. בעשור לחודש, הכוונה עשרה בטבת. אגב, רבים אומרים שעשרה בטבת גם אם יחול בשבת, כמדומני זה אבודרהם, גם אם יחול בשבת יצומו אותו בשבת. ובאמת אנחנו חלקית צמים אותו בשבת, מכיוון שהוא אף פעם לא חל בשבת כדי לא להיכנס לבעיה הזאת, אלא הוא יכול לחול ביום שישי ואז נכנסים לתוך שבת כאשר אנו מעונים. אז הנה יש לך צום מיוחד חוץ מיום הכיפורים ששבת איננה דוחה אותו. ומה הסיבה? הדיוק הוא מהכתוב, את עצם היום הזה. עצם היום הזה הכוונה עיצומו של יום הוא הקובע, ואנחנו רואים גם תאריך מסוים שהוזכר, ולכן בכל מקרה ברגע שיחול אותו היום עושים את התענית, כי עצם היום הוא היום הקובע. לא כולם מסכימים עם האבודרהם בזה, אבל על כל פנים שנדע שיש כאן דיוק בפסוק שהיום הוא היום הגורם.
אז אם כן, מה שהוא אמר לו תכתוב את שם היום, זה ראשון, שני, שלישי, עצם היום זה בכמה בחודש. והאברבנאל כותב שמהתשיעי לחודש הרביעי שהוא הובקעה העיר, היו תתקי"ד יום. מאז עד לחודש התשיעי, עד התשיעי לחודש הרביעי, מה זה תשיעי לחודש הרביעי? עד ט' בתמוז, שזה התשיעי לחודש הרביעי שאז הובקעה העיר, אם אתה תספור, אומר האברבנאל, אתה מגיע לתתקי"ד יום. תתקי"ד יום הכוונה היא 914 יום. שימו לב, הוא אומר זה מספר שהוא מתאים מאוד למספר השנים שעם ישראל היו חופשים מאז שיצאו מארץ מצרים עד היום הזה. כשהם יצאו מארץ מצרים היה בשנת ב' אלפים תמ"ח. אמרתי לכם פעם סימן לזכור מתי היה יציאת מצרים, שבת הגדול. סימן לזכור. שבת הגדול זה אותיות שנת ב' אלפים ת' 400, זה שבת, הגדול זה 48. 2448. זה היה שנת יציאת מצרים. אז בשנת ב' אלפים תמ"ח. והשנה שנחרב הבית היה בשנת ג' אלפים של"ח לחשבון של סדר עולם. אז בואו נעשה חשבון, 3358 זה זמן החורבן, פחות 2448 שזה זמן יציאת מצרים, כמה קיבלנו באמצע? 910. 910 שנים היינו בשלווה. רק מה, חסר לנו פה ארבע שנים. מכיוון שהרי אמרנו שהזמן של הימים מהזמן שהוא אמר לו לכתוב עד הזמן שבסופו של דבר הובקעה העיר, היה 914. ובזמן שהשנים הם 910. חסר לנו פה עוד ארבעה ימים. ארבעה ימים הנותרים, אומר האברבנאל, זה היה לשנים המקוטעות. מכוון יום לשנה. הכוונה השנים לא היו שלמות, כן? אז לכן כנגדם יש עוד ארבעה ימים. זאת אומרת לפעמים חצי שנה, הוא מונה אותו כשנה. אז לכן זה כנגד השנים המקוטעות.
אומר גם כן עוד רמז, מסביר המלבי"ם, כתוב כאן ירושלים חסר י'. הוא אמר לו תכתוב לסימן את שם היום ועצם היום. שם היום זה המילה עשור. מה כתוב כאן? כתוב לך את שם היום הזה, מה זה? בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור, בעשור לחודש. זה שם היום. עצם היום זה מספר י', זה עשרה. עשור, נעשה את הגימטריה שלו, המלבי"ם בדרך כלל לא הולך בדרך הזאת, אבל כאן דווקא הוא כן בחר בדרך של הגימטריאות. עשור עולה בחשבון 576. תוסיף גם כן את המספר, בחודש העשירי בעשור, עוד י', 10, קיבלת במקום 576, 586. זה מספר ירושלם. לכן נכתב ירושלם חסר י' כדי שזה יתאים לנו לחשבון הזה. למעשה אני חושב שבכל התנ"ך לא מוזכר ירושלים עם י'. כמה שידוע לי בכל התנ"ך תמיד ירושלים מוזכר ירושלם, כן? אבל קוראים ירושלים אבל מוזכר ירושלם.
אומר המלבי"ם, לפי החשבון של הכשדים, הלילה תמיד שייך אל היום הקודם. אצלנו תמיד הלילה מתחיל את היום הבא. ערב שבת, ליל שבת מתחיל את יום השבת. אבל אצל הכשדים זה תמיד הולך אחר היום הקודם. ואז אם כן, זה נחשב כבר ליום י"א. החודש נקרא בשם חודש טבת, אומר המלבי"ם, החודשים עלו עמהם מבבל. ואם אתה תיקח בגימטריה עוד פעם, גימטריה י"א טבת, תקבל 422. שזה שם היום ועצם היום לבני בבל שעולה כמספר נבוכדנצר. י"א טבת זה לפי החשבון שלהם, אצלנו זה י' טבת, אבל לפי החשבון שלהם זה נקרא י"א טבת, זה בדיוק מספר נבוכדנצר. וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל בעצם היום הזה. מה זה בעצם היום הזה? לפי הדיוק שאנחנו מדייקים מהיום עצמו. כמו שהסברנו עשור והגימטריה שלו כולל הי' וזה יוצא ירושלם, וי"א טבת שזה אומר נבוכדנצר, אז תזכור ותרשום את הפרטים הללו כי הפרטים הללו מרמזים למה שעתיד להיות.
ומשול אל בית המרי משל. ואמרת אליהם כה אמר השם אלוקים, שפות הסיר שפות, וגם יצוק בו מים. תמשול להם את המשל הבא, ואמר להם כה אמר השם. אל מי אתה מושל? אל בית המרי. בית המרי הכוונה אלה הממרים פי השם, הם נקראים בית המרי. כה אמר השם אלוקים שפות הסיר שפות. שפות הסיר הכוונה היא להניח אותו על גבי הקדירה בין שפתיים, שם לשים אותו במקום שפיתת הקדירה, זה אומר מקום שבו מניחים את הסיר להתבשל. שפות זה עם ת', זה לא עם ט', כן? אז שפות הסיר שפות. הוא עכשיו אומר להם משל. אומר המלבי"ם, המשל הזה הוא לא המציא אותו. זה משל שהם המציאו. והוא עכשיו עונה להם לפי מה שנקרא קו חשיבה שלהם, לפי צורת המשל שאתם משלתם. הם היו אומרים לא בקרוב בנות בתים, היא הסיר ואנחנו הבשר. הם אומרים אומרים ירושלים היא הסיר, אנחנו הבשר. פירושו של דבר, לא צריכים לחשוש שמא יבוא אויב ויגלה אותנו ויהרוג אותנו, כמו שהנביאים כל הזמן אומרים לנו נבואות קשות ומפחידים אותנו. לא צריך לדאוג, אל תהיו מוטרדים. היא הסיר ואנחנו הבשר. חומת ירושלים היא חומה בצורה, היא תגן עלינו כמו שהסיר מגן על הבשר שלא יישרף מהאש. אז אפילו שיש אש סביב סביב, זה יישאר מחוץ לחומות ירושלים. הבשר לא נשרף כי הסיר מגן עליו. אז כך גם כן הם היו אומרים משל, ירושלים היא הסיר, אנחנו הבשר, לא יקרה מאומה. טוב, אבל עדיין הרי יכול להיות שבשריפה הרי הבשר יחרך, צלי קדר ויחרך הבשר. אז הם אומרים לך אין לך מה לדאוג, יש גם כן מים. אנחנו וגם יצוק בו מים. יצוק בו מים פירושו יש מים בסיר, ועל ידי המים אשר בסיר, מכוח כן הבשר לא יחרך. על כן הם אומרים שלא יבנו את הבתים בקרוב לחומה כדי שהבשר כביכול לא יהיה קרוב אל הסיר, ואז הוא יישרף קודם זמן הבישול. והנה יש לנו את הסיר שהוא החומה. מה אתה אומר אתה תישרף לו? הם אמרו אל תבנה בית סמוך לחומה, זה יכול להזיק, תתרחק. על ידי זה אתה לא תישרף. אבל עדיין אומר לך יש לנו מים. מה זה המים? מים זה כלי מלחמה. כלי המלחמה יעזרו לנו שזה יהיה גם כן חוצץ ומפריד שלא יחרך הבשר מהאש שמבחוץ. ואז הם אמרו אנחנו נישאר שם עד מתי? גם אם נמות, עד שייגמר הבישול. ולכן הוא אומר להם, אני אלך עכשיו לפי המשל שאתם אמרתם. שפות הסיר, הכוונה היא תניח את הסיר היטב על גבי הכירה שיתבשל היטב, וזה שפות הכוונה תניח אותו טוב במובן כזה שידבוק על הכירה. ואז מה קורה? האש לא באה מלמטה, כי כשהוא דבוק אל הכירה האש יוצאת מהצדדים. כדי שהסיר יקבל אש מלמטה כשמדובר בגחלים, אתה חייב ליצור איזושהי הפרדה כדי שעל ידי זה האש תעלה. אבל אם אתה מדביק את הסיר למטה, הגחלים לא יכולים, אין להם אש, אז מה קורה? מהצדדים עולה האש, ממקום שיש אוויר ואז מהצדדים עולה האש, ועל ידי זה יכול הסיר להיחרך. אז הוא אומר הנה תשפות את הסיר בצורה כזאת כדי שהאש לא תבוא תחתיו, רק מהצדדים. ועל ידי זה הוא לא יחרך מלמטה. והכוונה היא שיעשו את החומה כאשר היא חזקה. וגם יצוק בו מים, תוסיף גם כן מים, שזה הבשר, שזה יגן על הבשר, שזה כלי הנשק, כמו שאמרנו שהמים הם הנשק שיגנו מפני האויב.
אסוף נתחיה אליה, כל נתח טוב ירך וכתף, מבחר עצמים מלא. אסוף נתחיה אליה, הוא אומר להם תאסוף גם כן את הנתחים אליה. הכוונה היא, רש"י מסביר, מיראת המצור אספו לתוכה את כל השרים ואת כל השרים, כל נתח טוב, כל גבר גיבור אימתן וגבר עביד קרב. כולם נכנסו לתוך ירושלים מהפחד של הגויים שבאו סביבותם. המלבי"ם מסביר שנמשיך עם הסיר, תאסוף את הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים. פירוש הדבר, אם יהיו אלו נתחים היוצאים החוצה ובולטים מן הסיר, האש שמבחוץ תוכל לשרוף אותם. לכן הוא אומר לא, שכולם יהיו בפנים. ותאסוף כל נתח טוב, מי זה נתח טוב? זה השרים והחכמים. ומלא גם כן מבחר עצמים, מבחר עצמים אלה העצומים, חזקים, את אנשי החיל, גם כן תכניס פנימה.
מבחר הצאן לקוח, וגם דור העצמים תחתיה. רתח רתחיה, גם בשלו עצמיה בתוכה. מבחר הצאן, הוא אומר להם תיקח את הבשר מן הצאן המובחרים, שיהיה בשר שמן. לא בשר שנחרך במהרה. בשר כחוש מהר נחרך. אבל בשר שמן הוא מבעבע זמן רב, יש לו הרבה שומן. ואומר ותדע לך שכל זה, כל התקנות שעשינו כאן, שהסיר לא יהיה מונח והאש ממש תהיה מתחתיו אלא שתהיה רק מהצדדים, ושמנו מים ויהיה בשר שמן וכל מה שראינו עכשיו ולא יצא בשר החוצה, תדע לך שכל זה לא יועיל. ולמה? אפילו שלקחנו את כל מבחר עצמים אל תוך הסיר, אומר הרי גם דור עצמים תחתיה. מה זה גם דור עצמים תחתיה? לקחו גם כן מהעצמות והניחו מתחת הסיר. עד שהדבר הזה גרם שהעצמות שתחת הסיר, רתח רתחיה. העצמות משמשים כאן עכשיו כגחלים כשהם מתחת לסיר, והם מרתיחים את רתיחת הסיר יותר ממה שצריך. עד שבשלו עצמיה בתוכה. עד שהעצמים שבתוך הסיר נהיה מהם מדורה, והעצמים שבתוך הסיר כבר התבשלו. כשהעצמות שבסיר התבשלו, אז מה קורה עם הבשר? נימוח לחלוטין, נשרף. אם העצמות כבר התבשלו, אז זה מה שהוא אומר בשלו עצמיה, גם בשלו עצמיה בתוכה. על ידי העצמות ששמו מתחתיה והם הבעירו את האש ביותר, על ידי זה גם בשלו עצמיה בתוכה, גם העצמות אשר בתוכה התבשלו ואז כבר התקלקל הבשר מרוב הבישול. מה שכתוב כאן וגם דור העצמים תחתיה, אז באמת רש"י מביא שני פירושים, פירוש אחד הוא פירושו של מנחם, ולפי הקו הזה הולך גם כן המלבי"ם. דור עצמים תחתיה הכוונה היא תדליק את מדורת העצמים מתחתיה. והוא אומר שזה משתתף גם כן עם ההוראה של היקף. חניתי כדור עליך, מלשון להקיף. איך אומרים בערבית להקיף? להסתובב ללכת מסביב? דאוור. דורי דורי, נכון? הולך מסביב ומסביב. אז זה גם כן אומר זה עוד ביטוי שמשמעותו דור, זה גם מדורה הרבה פעמים עושים אותה עגולה. ולכן זה נקרא גם כן, זה עוד ביטוי למה זה נקרא מדורה, אומר המלבי"ם, וזה הסיבה שזה נקרא מדורה שונה ממוקד או שאר הלשונות שמבטאים אש. רש"י מביא עוד הסבר, והוא אומר שמה שכתוב דור העצמים תחתיה, הכוונה היא תערוך ותסדר את העצמים תחתיה. מה פירוש הדבר? הוא אומר דור זה לשון עריכה, כמו יצנפך צנפה כדור. שורות, זה נקרא דור, כן? הדור זה שורה. היקף הגיסות, שורה, אומר התרגום דרא. אז אם כן לערוך בשורה או לסדר זה נקרא דור. אז דור העצמים תחתיה הכוונה סדר העצמים תחתיה. אז או הכוונה תעשה מדורה או הכוונה תסדר.
לכן כה אמר השם אלוקים, אוי עיר הדמים, סיר אשר חלאתה בה, וחלאתה לא יצאה ממנה. לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל. לכן כה אמר השם אלוקים, סיר אשר חלאתה בה. היא מלאה חלאה. ורק חלאתה לא יצאה ממנה. פירושו של דבר, רק החלאה תישאר. הנתחים הטובים יצאו. אבל מה שיישאר זה החלאה. החלאה הכוונה היא הזוהמה. מה שהוא המזוהם יישאר. והוא אומר הוציאה, לנתחיה לנתחיה לנתחיה הוציאה. הכוונה היא נתח אחר נתח. מה על איזה נתחים יצאו כאן הוא מדבר? על אחד מהשניים, אומר המלבי"ם, או שהטובים רבים מהם ייהרגו, או שיצאו ונפלו אל הכשדים. אלה הם הנתחים שעליהם הוא מדבר. זה הטובים אשר בהם, לנתחיה לנתחיה הוציאה. יצאו אותם הנתחים ממנה. על זה הוא אומר לא נפל עליה גורל. פירושו של דבר, שלא דומה כמו סיר שמתבשל, שאז רוצים לתת לאנשים חתיכות, אז רואים בהלכה שאיך היו קובעים מי יקבל מה? היו עושים גורל. דבר מאוד מעניין, לא מכירים את זה היום, אבל כנראה כשהמצב הכלכלי היה מאוד דחוק, אז היו עושים גורל. איפה רואים ביטוי לזה בהלכה? מופיע בהלכה בהלכות שבת, שהאבא שרוצה לחלק את האוכל לבניו, רוצה לחלק להם עופות וכדומה, או בשר, והוא רוצה לעשות גורל ביניהם, האם מותר להטיל גורל? איזה גורל מותר להטיל בשבת וכולי. אז רואים שיש אזכור בעניין הזה בהלכה שהיו מחלקים את האוכל על פי גורל, שאף אחד לא יתלונן, אני רציתי זה, קיבלתי כנף, ההוא קיבל חזה, זה קיבל שוק, ההוא חטף חטף שוק, זה... בקיצור, שלא יהיה מריבות, אז היו עושים גורל. אז אומר המלבי"ם, כך גם כן כאן, מסבירים המפרשים, שזה לא יהיה דומה כמו סיר שמתבשל ואז מוציאים את הבשר ומחלקים את הנתחים על פי גורל, כל אחד מקבל את חלקו הראוי לו. פה הוא אומר הדבר לא נפל עליה גורל, אלא הוציאו על פי המקרה אחד אחד. לא היה הדבר על פי גורל. כביכול רצה להגיד לך, בוא וראה איך כל הטובים נהרגו, רבים יצאו ונפלו אל הכשדים, ולא נפל עליה גורל. הוציאו מה שלפו אחד אחד על פי כביכול כמו באופן מקרי. עוד הסבר אומר המלבי"ם, שאפשר לומר שהלא נפל עליה גורל זה בתמיהה. לא נפל עליה גורל? וכי לא נפל גורלו של נבוכדנצר עליה? הרי ראינו בפרקים הקודמים שכשנבוכדנצר הגיע לכאן, הוא עשה גורל, לאן ללכת? האם ללכת על ירושלים או על בני עמון? ויצא הגורל על ירושלים. אז הוא אומר וכי סתם הגיע לכאן נבוכדנצר? האם לא נפל עליה גורל? הרי הגורל בחיק אלוקים יוטל, ואם כן הכוונה היא מכוח שמימי הכרעת הגורל. אז סתם הגיע לכאן נבוכדנצר? הרי ההגעה שלו לכאן הייתה על ידי שמשמיים הנחו אותו מכוח הגורל.
כי דמה בתוכה היה. על צחיח סלע שמתהו. לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר. דמה בתוכה היה, כאן הוא מדבר על הרציחות שהיו רוצחים בתוך ירושלים. התרגום יונתן אומר בזדו ובדרע מרומם שפכתה. הכוונה רצחו בזדון ובזרוע מרוממת. לא מתוך הסתר, לא במחבוא. לא שפכתה בשלו למעבד עלוהי תיובתא. לא עשיתם זאת בשגגה כדי שלאחר מכן עוד תעשו על זה תשובה, אלא הלכתם ועשיתם את זה בזדון. זה דמה בתוכה היה. הכוונה עשיתם את זה בפרהסיה, בתוכה, ניכר לעיני כל. הרד"ק מסביר, למה היה העונש הזה? אומר הרד"ק כי הדמה בתוכה היה. מכיוון ששפכו בה דם חינם. וזה מה שמעורר את העונש במשפט. ומה זה מגולה? כיוון שהוא אומר לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר. כביכול אם היה עוד בהסתר, אז לפחות בפרהסיה עדיין שומרים על איזשהו כבוד כלשהו. אבל אם בפרהסיה כולם רוצחים ואף אחד אפילו לא מקפיד לכסות את הדם כי אין עניין להסתיר, כיוון שממילא שפיכות הדמים זה כבר דבר מקובל, זה מגדיל חרון אף עד לכלות. חז"ל דורשים, מה זה דמה שהיה בתוכה על צחיח סלע שמתהו? אומרים חז"ל זה דמו של זכריה. שכתוב עליו על זכריה בן יהוידע, שאותו זכריה כתוב שבא ומחה כנגד העם, כנגד העבודה זרה שראה, וקמו והרגו אותו. והיה דמו רותח, עד שהגיע נבוזראדן רב טבחים והרג עליו אלפים ורבבות. וזה מה שכתוב להעלות חימה לנקום נקם בפסוק הבא. על מה? על הדם של צחיח סלע שמתהו. שהקרקע של בית המקדש שהיא עשויה מאבן, סלע, לא ספגה את הדם. הדם היה כל הזמן עולה ומבעבע. אז דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ, הכוונה היא במקום קרקע, זה הכוונה על הארץ, במקום של עפר כדי לכסות עליו בעפר. אלא הדבר הזה עדיין תובע ודורש את הדין עליו, ולכן הדבר הזה גרם להעלות חימה לנקום נקם. צחיח סלע שמתהו, הכוונה היא על מקום שהוא גבוה ויבש של הסלע. צחיח זה מלשון צחי צמא. הכוונה יבש. מקום יבש שנמצא ברום הסלע. וזה אומר מקום שהוא בולט, מקום גבוה, מקום שבו כביכול לא ניתן לכסות ולהסתיר. והמשל בזה, אומר הרד"ק, שהם כל כך הרבו שפיכות דמים, עד שלא ייתכן היה לסלוח ולהחשיב את העוון כמו נעלם, כי העוון כמו היה עומד וצועק כל הזמן, על צחיח סלע, היה עומד הדם כביכול וצועק. כי כאשר נשפך דם חינם, אנחנו רואים שאין על זה מחילה. מידת הדין לא מרפה. ולמה? כי דם הנשפכים תובע את הדין מהרוצח. דם הנשפכים כמו דמו של נבות היזרעאלי שעולה למעלה ומקטרג. איך ייתכן שאחאב עדיין חי? הוא שפך את דמי. דם הנשפכים הוא המקטרג. אז הוא אומר כאן דמה בתוכה היה, אז הדם היה בתוכה ודמה היה מגולה, וזה מעורר את העונש והמשפט. וזה דורש נקמה מאת השם.
להעלות חימה לנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי היכסות. להעלות חימה, רש"י מסביר, להעלות חימה לפניי ציוויתי את הדם שלא יבלע בקרקע. כביכול הקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיה להם מחילה, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא אני רוצה שיהיה וניקיתי דמם לא ניקיתי. אני אומר את זה כפרפרזה, כן? כביכול שהדם לא יתנקה. כי אם הדם יתנקה אז אולי ירד חרון האף. השם כביכול לא רוצה שירד חרון האף וייפרע מהם כראוי להם. ולכן הוא אומר להעלות חימה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע. ציוויתי לאותו הדם שלא יבלע בקרקע, כדי שעל ידי כן אנקם מהם ואשפוט את החוטאים על המעשים הרעים שעשו. הרד"ק אומר שלהעלות חימה הם שפכו את הדם בגלוי כדי שתעלה חמתו עליהם לנקום נקם בהם. קשה להבין את הרציונל שעומד מאחורי זה, ללכת לעשות בגלוי כדי שהשם ינקום בהם. אבל אין הכוונה שכדי שהשם ינקום בהם, אלא הכוונה שהתוצאה של זה היא שהשם ינקום בהם. אבל לא שהם הלכו לעשות על מנת שהשם ינקום בהם, ודאי שהדבר הזה לא ייתכן. אומר הרד"ק, תתבונן תראה על עניין הרציחה כתוב, וגם אני נתתי להיותו מגולה לפניי לבלתי היכסות, שלא אבהתי לסלוח לה כי גדול עוונה מנשוא. וכן אמר בספר מלכים, וימלא את ירושלים דם נקי ולא אבה השם סלוח. רואים כאן שעל עוון הרציחה לא אבה השם סלוח. על עוון הרציחה לבלתי היכסות. הקדוש ברוך הוא אומר להעלות חימה לנקום נקם, כביכול השם פועל פעולות שלא יסור מהם הקפדה על עוון הרציחה. המלבי"ם אומר, כדי להעלות חמתי נתתי את דמה על צחיח סלע, אלה היו העצמים שהיו תחת הסיר, שהם בעצם הגדילו את המדורה, כעת אתה תבין שזה הנמשל כאן, אומר הקדוש ברוך הוא, זה היה הדם שכביכול היה על צחיח סלע וגלוי, שהוא עורר את הקטרוג.
לכן כה אמר השם אלוקים, אוי עיר הדמים, גם אני אגדיל המדורה. אומר השם, גם על ידי זה אני אגדיל את המדורה. שחוץ מהאש שבחוץ, אני אגדיל את המדורה תחת הסיר, שזה החרב והרעב והדבר, כל אלה אכלו בתוך ירושלים. וזה כמו שכתוב בירמיה, הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת. ושמה הסברנו שהוא אמר להם שחוץ מהאויב אשר יהיה מבחוץ, החרב תאכל איש ברעהו. וכך המובא, זה היה מצב נורא ואיום, שהיו עושים להם חרבות קצרות, והיו הולכים בשווקי ירושלים, ובן אדם שהיה צריך, היה לו איזה חשבון עם מישהו, מתקרב אליו, תוקע לו את החרב בבטן, סכין קצרה, ומיד מכניס אותה לכיס והולך. פתאום אנשים עוברים, רואים מישהו מתמוטט. הצילו, הצילו, עד שהם מגיעים, בקיצור, ההוא נעלם. לא יודעים מי. ככה היה כדבר קבוע, שהיו חיסול חשבונות, חיסול ממוקד, וזה מה שהיה מלאה ירושלים דמים מפה לפה. זה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
הרבה העצים, הדלק האש, התם הבשר, והרקח המרקחה, והעצמות יחרו. הרבה העצים, אומר השם אני אשתדל להרבות את העצים כדי להדליק את האש מבפנים, עד שהבשר יתום. התם הבשר, הכוונה יסתיים וייגמר, עד שיאבד את צורת הבשר, עד שיהיה כמרקחה. מה זה מרקחה? כמו דבר דק שנרקח בחום האש, מה שאנחנו היום קוראים מרקחת. מה זה אומר? לקחת פרי, הפכת אותו להיות נימוח לחלוטין. זה הרבה המרקחה, פירושו של דבר שזה יהיה מרוקח כל כך ומבושל כל כך עד שהוא יימס מרוב חום האש. עד שעל ידי זה והעצמות יחרו. עד שהעצמות גם הם יתייבשו, שהיות והמים יכלו, הכל יישרף, אז גם העצמות יישרפו מהאש שתשלוט בתוך הסיר. יחרו זה מלשון דבר שהוא נחרר מתוך מרוב האש. נחרר כמו חררה. פירושו של דבר נהיה בו חורים. זה הכוונה יחרו. וזה תמיד מבטא שריפה, כמו חרון אף.
והעמידה על גחליה ריקה, למען תחם, וחרה נחושתה, וניתכה בתוכה טומאתה, תיתום חלאתה. והעמידה על גחליה ריקה. אחרי שתהיה ריקה מבשר וממים, הכוונה אלה כל בעלי המלחמה ימותו, אז יעמוד הסיר על הגחלים מהדור עצמים שתחתיה, למען תחם וחרה נחושתה. פירושו של דבר, עכשיו הסיר עצמו כביכול יתחמם. אחרי שכל מה שהיה בפנים נשרף, מה קורה כאשר דבר ברזל מתחמם יתר על המידה? פעמים הוא מתבקע. אנחנו היום לא מכירים את זה כיוון שהמתכת שלנו היא בנויה בטכנולוגיה מאוד גבוהה. אבל המתכת שלהם הייתה ברמה הרבה יותר נמוכה, ואז על ידי החימום יכל לבוא לידי ביקוע. וזה מה שהוא אומר כאן, בשלב מסוים הוא גם נמס, כן? זה מה שהוא אומר כאן, שהעמידה על גחליה ריקה. כל עוד היה בפנים משהו, מה שיש בפנים יוצר צינון למתכת. כל מה שיש בפנים מקרר את המתכת שבחוץ. אבל כאן העמידה על גחליה ריקה. פה היא תהיה ריקה, הכוונה פירושו של דבר זה כבר יתרוקן. ואז למען תחם, על ידי זה היא תתחמם, והנחושת שבה כבר תישרף. זה וחרה נחושתה. מה זה בא לומר לנו בנמשל? שהחומה תבקע. פירושו של דבר, אחרי שהאנשים אשר בתוכה כמו יישרפו, הכוונה ימותו כל בעלי המלחמה, אז הנחושת שזה הסיר שהם סמכו עליו, שהסיר יגן עלינו, החומה עצמה תבקע. ואז וניתכה בתוכה טומאתה, תיתום חלאתה. ניתכה בתוכה טומאתה, אז יקבלו את העונש על העוונות שלהם ויתהרו מהפשעים שלהם, ותיתום חלאתה. תיתום הכוונה כמו תסתיים, כמו יתמו. תיגמר חלאתה, הרשעים אשר בתוכה ימותו, על ידי זה יטהרו.
תאונים הלאת, ולא תצא ממנה רבת חלאתה, באש חלאתה. תאונים הלאת. מה זה תאונים הלאת? מסביר המלבי"ם שהכוונה בעוני ובאבל הלאת את הסיר כדי להתיך את החלאה והטומאה, דהיינו הטומאה כביכול לא תצא. החלאה כביכול לא תצא. ולא תצא ממנה רבת חלאתה. כביכול עייפתם, הלאתם את הסיר כדי להוציא מתוכו את החלאה, והחלאה לא תצא ממנה. ולמה? מפני שרבת חלאתה. כיוון שריבוי החלאה הגדול יוצר מצב שלא יוכל לצאת משם, עד שגם באש נמצאת חלאתה. הוא אומר עד כדי כך שהאש עצמה כביכול גם בה יש חלאה. מה רוצה לומר? שהרשעים הם כל כך רבים ולא כלו לחלוטין. אז אם כן לפי זה תאונים הלאת, זה מלשון תאניה ואניה. הכוונה מרוב תאניה ואניה, והצער והכאב, זה הלאה את הסיר כדי להתיך את החלאה, והחלאה בסופו של דבר לא נגמרה. עוד הסבר אומר המלבי"ם, שנלאית מרוב האבל. זה הכוונה תאונים הלאת. הכוונה נלאתה מרוב אבלה. תאונים זה לשון תאניה ואניה, האבל הלאה אותה. האבל כמו עייף אותה. ולא תצא ממנה, ואף על פי כן רבת חלאתה, לא יצאה ממנה. על אף האבל על כל אלה שמתו, עדיין הרשעים נותרו בתוכה. באש חלאתה, אז הסביר המלבי"ם בביאור אחד באש חלאתה, הכוונה היא שהחלאה נמצאת גם בתוך האש. הסבר נוסף הוא אומר, אבל קשה קצת להתאים אותו לדקדוק, שהוא רוצה להגיד שהב' הוא מהשורש. ואז כביכול כמו בואש חלאתה. הכוונה היא חלאתה הנבאשת. בואש זה מלשון דבר סירחון. אבל לכאורה לא היה צריך לנקד את זה בשווא אם זה המשמעות. פה כתוב באש, משתמע מזה שזה ב' השימוש, כן? השורש הוא אש והב' היא ב' השימוש. טוב.
בטומאתך זימה, יען טיהרתיך ולא טהרת, מטומאתך לא תטהרי עוד, עד הניחי את חמתי בך. בטומאתך זימה, בטומאה שלך נמצא זימה. מסביר המלבי"ם מה זה זימה? הסברנו כמה פעמים שזימה זה מלשון זמם, לשון מחשבות עמוקות. אז יכול להיות מחשבות עמוקות של עריות, אז זה נקרא זימה. עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות. הוא אומר בטומאתך זימה, לכן גם על ידי האש לא ניתן היה להסיר את זה ממך. וראינו שתקנת הזימה היא באש, כמו שכתוב זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן. זה על מי שעושה מעשה זימה, הדרך היא על ידי שריפה. אז הוא אומר יען טיהרתיך ולא טהרת, אז אני יודע שאת לא תטהרי עוד, ולכן עד הניחי את חמתי בך. תני לי להניח את חמתי, הכוונה להעניש אותך עוד בשבי ובגלות ובפיזור, ואז אולי על ידי זה תסור ממך זוהמתך.
אני השם דיברתי, באה ועשיתי, לא אפרע ולא אחוס ולא אנחם. כדרכייך וכעלילותייך שפטוך, נאום השם אלוקים. אני השם דיברתי, דבר ראשון אני הוא גזרתי את הגזירה. דבר שני באה, הגזירה כבר הגיעה. דבר שלישי ועשיתי, כבר נעשה מעשה. כנגד מה שהוא אמר אני השם דיברתי, הוא אמר לא אפרע. מה זה לא אפרע? מסביר המלבי"ם, הכוונה היא לא יתבטל הדבר, כמו ותפרעו כל עצתי. הכוונה ביטלתם את העצה. אז לא אפרע, לא תתבטל הגזירה. נגד מה שהוא אמר שבאה, הוא אמר ולא אחוס. לחוס תמיד זה כש, אומר המלבי"ם, זה כשיש לי צורך בדבר. לרחם זה גם אם אין לי צורך, אבל לחוס זה כשאני צריך את הדבר. ועיניכם אל תחוס על כליכם. אומר השם אני לא אחוס, כביכול אין לי כלל צורך בכם. וכנגד מה שהוא אמר ועשיתי, הוא אומר ולא אנחם. לא יהיה לי חרטה על המעשה. ולמה? כדרכייך וכעלילותייך שפטוך. העונש בהתאמה מלאה למעשים שעשית, אז אם כן לא אנחם עליו, כיוון שהוא הגיע לך בדין.