ספר יחזקאל פרק י"ט. ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל. שא קינה, אומר המלבי"ם, מכאן עד פסוק ט' אנחנו נראה את הנביא מדבר על בני יאשיהו, יהואחז ויהויכין ויהויקים. מפסוק ט', אומר המלבי"ם, הוא ידבר על צדקיהו. עם ישראל כידוע נמשלו בדברי הנביאים לאריה ונמשלו גם כן לגפן. אריה זה מצד הגבורה שבאריה, ובעיקר שבט בנימין, שבט יהודה, מלכות בית דוד שהם העוצמתיים, גור אריה יהודה. והם נמשלו גם כן לגפן מצד מה שהקדוש ברוך הוא נטע אותם בארץ, כמו שכתוב כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויקו לעשות ענבים שזה משפט וצדקה ויעש באושים כמו שלמדנו. הנביא כאן ידבר על שתי האפשרויות הללו, הן על המשל לאריה והן על המשל לגפן. ובתחילה, אומר המלבי"ם, הוא ידבר מצד מה שהם נמשלו לאריה ולאחר מכן ידבר מה שנמשלו אל בחינת הגפן.
ונתחיל בהמשל אל האריה. ואמרת מה אמך לביא בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה. מה אמך לביא? אמך נמשלה ללביא. אומר תתבונן, המשל לאריה הוא על הבחינה של הגבורה שיש לאריה. והאריה מטיל אימה על הסובבים אותו. וזה נכון ביחס לנבוכדנצר ואלה שמחריבי הארצות שהם מטילים אימה, זה לא נכון ביחס לישראל. לעומת זאת בשם לביא יקרא האריה כאשר יש לו גורי אריות. כשיש לו גורי אריות הוא נקרא לביא וזה גם כן הביטוי שאנחנו משתמשים בו היום בביטוי לביא ביחס לנקבה. אז הוא אומר כאן אמך לביא, היא נדמית ללביא, היא רובצת בין אריות והיא רבתה את גוריה, הכוונה רבתה הכוונה גידלה, כמו אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילם, כן? אז היא רבתה את גוריה, היא גידלה את הגורים הקטנים שלה בתוך כפירים.
אומר המלבי"ם מה ההבדל בין אריה לגור לכפיר? אלה שלושה ביטויים שבעצם מבטאים את אותו דבר. אז חלק מזה כבר אנחנו מבינים לבד, מוכר לנו מלשון הקודש, אנחנו יודעים שהגור זה האריה היונק, שהוא עדיין לא טורף, לכן הוא נקרא גור. היה פעם אחת ש... אחד פעם בא לפסיכולוג, אמר לו שהוא... הוא מרגיש אריה, הוא רוצה שהפסיכולוג קצת יוציא אותו מזה, הוא הולך במין מחשבות כאלה שהוא אריה ו... אז הפסיכולוג שואל אותו ממתי יש לך את זה? אז הוא אמר לו מאז שאני גור. טוב, על כל פנים אז הגור זה האריה הקטן, זה האריה היונק. כאשר הוא גדל יותר הוא נקרא כפיר. הכפיר זה האריה הצעיר לימים, והמלבי"ם בכמה וכמה מקומות מביא שדרך הכפיר הוא לא לצאת לטרף, אלא הוא אורב במעונתו, ממתין שעובר לידו איזה טרף, קופץ עליו, מושך אותו למעונתו ושם טורף אותו. אין לו עוד את העוז והעוצמה כדי לצאת ולטרוף בחוץ, זה נקרא הכפיר. לעומת זאת לאחר מכן כאשר הוא גדל יותר הוא כבר נקרא אריה, ואז הוא מתרחק כדי לטרוף טרף, הוא יוצא גם למרחקים ולהביא טרף באשר ימצא.
כאן הוא מתאר לנו שהלביא הזאת רובצת בין אריות וגוריה הקטנים אותם היא מגדלת בין כפירים, שהכפירים הם גדולים מן הגורים. מה בעצם הנמשל לכל העניין הזה? הוא אומר לך זה בא לדבר על יאשיהו. יאשיהו היה מלך גיבור כאריה, הוא הנמשל פה לאריה. הוא רובץ בין שאר המלכים, והבנים הקטנים שלו הם נחשבים בין המלכים האדירים, דהיינו בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה. מה שהיא מגדלת את הגורים היא מגדלת אותם בין המלכים האדירים, כך שלמעשה מדובר כאן במלך שהוא מלך עוצמתי, אמך לביא בין אריות רבצה, המלך עוצמתי שנמצא בין המלכים הגדולים והחשובים.
ותעל אחד מגוריה כפיר היה וילמד לטרוף טרף אדם אכל. עכשיו הוא מתאר איך אחד מהגורים, מי זה הגור הזה? לפי רש"י... כן, בעצם מדברים כאן לפי המלבי"ם על יהואחז. יהואחז המליכו אותו תחת יאשיהו אביו. כן? וגם רש"י אומר באותה שיטה, על בני יאשיהו נאמרה קינה זו שראשון הוא יהואחז. והוא מתאר כעת איך יהואחז שהוא בעצם אחד מהגורים, הוא מלך תחת אביו יאשיה, לכן הוא נקרא... מגדירים אותו כגור, והוא כבר גדל יותר, הוא לא גור, לכן אנחנו אומרים כפיר היה. ותעל בתחילה כשהוא רק התחיל לעלות אז הגדרנו אותו אחד מגוריה, אבל בשלב הבא כפיר היה. כפיר היה הוא כבר גדל והוא כבר למד לטרוף טרף כמו כפיר. וילמד לטרוף טרף אדם אכל.
אבל הוא אומר לך לפי הטבע אין דרך האריה לאכול אדם. למה? כיוון שהשם נתן את מורא האדם על פני כל חית השדה, על פני כל חית הארץ, מוראכם וחתכם. והגמרא אומרת שאין... אין בעל חיים תוקף אדם עד שנדמה לו כבהמה. כיוון שאם היה רואה בו צלם אדם אז היה כאן מוראכם וחתכם על פני כל חית השדה. אם הוא בכל אופן טרף אדם, אות היא שנדמה לו כבהמה. ויש לא מעט דוגמאות על גדולי ישראל שעמדו מול אריות ומול בעלי חיים, לא מדבר רק בתקופת חנניה מישאל ועזריה או דניאל, אני מדבר גם בתקופות מאוחרות יותר שראינו שהיו אנשים גדולים, כדוגמת הפני יהושע שברח אריה מגן החיות והלך ותפס אותו בקולרו והחזיר אותו, אנשים פחדו לא יצאו מהבית, אבל כאשר מדובר באנשים גדולים אז אין להם מורא כי מוראכם וחתכם על חית השדה. אז אם כן באופן טבעי אריה לא אוכל אדם, השם נתן את מוראו של האדם על חיות הארץ. אבל כאן וילמד לטרוף טרף אדם אכל, הלך ואכל אדם. מה זה אדם? אדם צריכים לדעת מדברים על עם ישראל. ואתם צאני אדם אתם, חז"ל אומרים צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם. פעם הסברנו למה, כיוון שהמילה אדם לא סובלת ריבוי. אי אפשר להגיד אדמים. אז אדם בא לבטא אחדות. כלל עם ישראל זה בחינה אחת. הקליפות זה תמיד ריבוי, יש 70 אומות העולם, עשיו וגונדא דיליה זה 400 קליפות ו-400 חילות הסטרא אחרא, תמיד בקליפה יש ריבוי. לעומת זאת הקדושה היא בחינה של אחדות. אז כאן הוא אומר לך באור ראה וילמד לטרוף טרף אדם אכל, הוא הלך ואכל אדם, מי זה אדם? את עם ישראל. דהיינו המלכות שלו, של מישהו שבא מתוכנו, כמו שאמרנו יהואחז היה בנו של יאשיהו, אבל עם המעשים המקולקלים שלו בסופו של דבר אדם אכל, בסופו של דבר קלקל והרס את עם ישראל.
לפי המלבי"ם ותעל אחד מגוריה, המלבי"ם מסביר שותעל הכוונה היא יושבי הארץ הם אלה שהמליכו אותו. ואז לפי המלבי"ם הותעל כפי שהוא מסביר בביאור המילות, זה מלשון הפעיל, ישראל העלו, ותעל את אחד מגוריה, ישראל העלו את אחד מהגורים של הממלכה, כמו שאמרנו שהיה זה יהואחז שהיה גור כביכול של יאשיהו, ואז ראינו שהדבר גרם שוילמד לטרוף טרף אדם אכל.
וישמעו אליו גויים בשחתם נתפש ויביאוהו בחחים אל ארץ מצרים. וישמעו אליו גויים, מדברים על פרעה מלך מצרים. ואז פרעה מלך מצרים בסופו של דבר לכד אותו, וזה מה שכתוב בשחתם נתפש. מסביר רש"י מה זה בשחתם נתפש? הם היו עושים שחת. מה זה שחת? שחת זה כמו הביטוי כורה שחת. שחת זה ביטוי למקום שבו לוכדים בעלי חיים. כן? בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל. והדרך שלהם הייתה לכסות חפירה עמוקה ולאחר מכן לכסות את זה בענפים דקים, ואז כאשר היה הולך האריה, הפיל או כל בעל חיים אחר, היה דורך על זה ונופל למטה ואז לא היה יכול לצאת מאותו המקום. זה נקרא שחת. על זה הוא מדבר כאן, וישמעו אליו גויים בשחתם נתפש. דהיינו פרעה מלך מצרים בסופו של דבר הוא נתפס בשחת שלו. פרעה בארץ חמת הוא שמע שהוא פשט בארץ מצרים וכאשר הגיע לשם הוא תפס אותו, וזה מה שנאמר בשחתם נתפש, הביא אותו בחחים, הם שלשלאות של ברזל. וזה מה שכתוב ויאסרוהו ברבלה בארץ חמת ויביאוהו בחחים אל ארץ מצרים. זה וישמעו אליו גויים בשחתם נתפש ואל ארץ מצרים לקחו אותו אזוק, זה בשחתם נתפש. החחים זה הברזל שהיו שמים אותו באף או בלחי של הבהמה כדי למשוך אותה, כמו ושמתי חחי באפך או חחים בלחייך, כן? מזה כתוב וחוח תיקוב לחייו, כן? היו נוקבים את הלחי ועם זה מושכים, ואז הבהמה הייתה מגיעה כי היה כואב לה, אם היא הייתה מתרחקת אז היו נוקבים את האף או הלחי ומושכים אותה.
ותרא כי נוחלה אבדה תקותה ותקח אחד מגוריה כפיר שמתהו. ותרא כי נוחלה אבדה תקוותה. אומר המלבי"ם תשים לב, יש פה לשון נוחלה זה לייחל ויש פה תקווה זה לקוות. מה ההבדל בין לייחל לבין לקוות? אומר המלבי"ם מי שמייחל, מייחל למשהו שהובטח לו שיבוא. לעומת זאת לקוות, זה יהיה? אני מקווה. אני בטוח? אני לא בטוח, אני מקווה. אבל מייחל זה הכוונה אני בטוח שזה יהיה, אני כבר מייחל שזה יבוא, אני יש לי ביטחון מוחלט שכך יקרה. אז הוא אומר היא נוחלה, נדמה לה שיהיה לה כאן תוחלת, היא בטוחה שפה זה דבר ברור ובטוח. ואז בסופו של דבר מתברר שאפילו תקווה אין. אבדה תקוותה, שתקווה זה לקוות על משהו לא בטוח, מתברר לא רק שזה לא בטוח אלא גם אין טעם לקוות. ואז ותיקח אחד מגוריה כפיר שמתהו. פירושו של דבר, לאחר שראינו שהמלך נתפס בחחים אל ארץ מצרים, כעת לוקחים וממליכים להם מלך אחר, ומי זה? יהויקים. את יהויקים המליך פרעה נכה בהסכמתם של העם. ואז כפיר שמתהו. הוא לא היה כפיר, הוא היה חלוש בטבעו, ולכן אומר המלבי"ם תשים לב, כפיר שמתהו. העם שמו אותו כפיר. הוא בטבע שלו לא היה כפיר. לעומת זאת כאשר דיברנו על יהואחז בפסוק ג', ותעל אחד מגוריה כפיר היה. הוא היה כפיר מצד עצמו, הוא היה עוצמתי מצד עצמו. אבל כאן הוא לא היה עוצמתי מצד עצמו, היא לוקחת את אחד מגוריה, לא כפיר היה אלא כפיר שמתהו. הוא באמת עוד גור, אבל הם נתנו לו ומינו אותו לתפקיד של כפיר. וכאשר המליך פרעה את יהויקים, הוא המליך גם כן את יהויכין. כתוב שיהויכין היה בן שמונה שנים, והם מלכו יחד. ולכן אומר המלבי"ם אין כאן התייחסות ליהויכין בצורה נפרדת, אלא כשהוא מדבר על מלכות יהויקים הוא כולל בתוכה גם כן את מלכות יהויכין.
ויתהלך בתוך אריות כפיר היה וילמד לטרוף טרף אדם אכל. אבל היות ויתהלך בתוך אריות, כיוון שהתהלך עם המלכים, על ידי זה כפיר היה. זה לא כפיר שמתהו כמו שהיה בהתחלה שבאמת הוא גור אבל שמו אותו לכפיר, הוא נעשה כפיר אפילו שבעת שהוא התחיל את מלכותו היה חלש. ולכן המליכו הרי בהתחלה את יהואחז, כי יהואחז כמו שאמרנו היה כפיר בטבע, הוא לעומת זאת היה עדיין גור. ועל ידי שבא יהויקים בברית עם פרעה ואחרי זה עם נבוכדנצר, זה נתן לו עוצמה, זה נתן לו גדר של כפיר. ולא זו בלבד, גם הוא וילמד לטרוף טרף, גם הוא למד לטרוף טרף אדם אכל, ועוד פעם גם פה אדם אכל, זה עם ישראל, גם הוא אכל מישראל, כתוב גם דם נקי אשר שפך. ולא זו בלבד ששפך דם מעם ישראל, הוא הוסיף רשע על רשעותו של יהואחז.
וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו. וידע אלמנותיו. אומר המלבי"ם, היה הורג את האנשים ושוכב עם אלמנותיהם. זה חלק ממה שהרבה להרשיע כאן בארץ ישראל, כאן כמו שאמרנו לטרוף טרף אדם, מעם ישראל, הכה את ישראל. מאיזה לשון זה וידע? כמו וידע אדם את חוה אשתו, ששמה הכוונה היא על עניין הזיווג. אז זה גם כן כאן וידע אלמנותיו, הלך והרג את הבעלים ולאחר מכן וידע אלמנותיו. כך גם כן העיד עליו הנביא שהיה שופך דם נקי, כמו שאמר עליו ירמיהו כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך, כך נאמר על יהויקים. אז הוא אומר, הנה תראה שראינו שהיה בו רשע שעליו כבר מוכיח, אותו כבר מוכיח ירמיהו. יש עוד ביאור מה זה וידע אלמנותיו, וזה הביאור שמביא רד"ק בשם תרגום יונתן, ואצדי בירנייתה. וידע הוא מסביר כמו מלשון שבירה וחורבן, כמו ויודע בהם את אנשי סוכות, שהכוונה הכה אותם ושבר אותם על ידי הקוצים. ואם כן וידע זה מלשון שבירה והכאה, אלמנותיו הוא מסביר כמו ארמונותיו. אז אם כן הרס ואיבד את הארמונות, בירנייתה זה בירניות, בירניות הכוונה היא ארמונות. וזה גם כן מוכח מההמשך, ועריהם החריב, לא הסתפק בהרס ארמונותיהם אלא גם כן הרס את עריהם, את עריהם החריב. אומנם, אומר הרד"ק, הוא לא החריב בידיים, אבל בסופו של דבר הוא גרם את החורבן, כמו שראינו את העיר תשרף באש, ככה ראינו שקרה אצל צדקיהו, מהיכן זה הגיע? מהמעשים שלו, של יהויקים. ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו. שממה ארץ יהודה מכל שאגתו, כמו שראינו היה מטיל את יראתו על בני אדם, הזיק ופרע פרעות בישראל, ולכן היות והמשיל אותו לכפיר אז הוא גם כן מתאר לנו את העוולות שעשה בתיאור של קול שאגה.
המלבי"ם מסביר מה זה וידע אלמנותיו, אומר המלבי"ם כפי שראינו לעיל, הכפיר הוא לא יוצא מהסוכה שלו, הוא לא יוצא מהמאורה שלו, הוא נמצא שם בפנים וממתין לטרף שיעבור לידו, קופץ עליו וטורף אותו, לוקח אותו פנימה. אבל כאן הוא אומר וידע אלמנותיו, הוא ידע לצאת אל אולמי שעריו. המלבי"ם יש לו ביאור אחר בביטוי אלמנותיו, הוא מסביר אלמנותיו כמו אולמותיו. לא במובן של ארמנותיו ולא במובן של אלמנות, אלא במובן של אולמות. האולם, אומר המלבי"ם, זה החדר שנמצא לפני הבית או לפני החצר. ואז הוא מתאר כאן שהוא יצא כביכול מהמקום הפנימי שלו, אמרנו הכפיר נמצא בפנים ויוצא כלפי חוץ, אז הוא אומר כאן הוא יצא חוץ ממקומו אל האולמות שלפני השער, וזה הכוונה אל אלמנותיו, אל אולמי שעריו, זה החדרים החיצוניים, כביכול בא לומר הלך וטרף טרף גם מחוץ לארץ ישראל. לא רק אדם אכל, כמו שראינו שהזיק פה לעם היושב בציון, אלא גם כן הלך וטרף טרף מבחוץ, ואת ערים של שכני ארץ ישראל החריב. אומר המלבי"ם, כמו שראינו שהלך ונלחם כנגד האויבים שמסביב, כמו שמובא בירמיהו בפרק כ"ז, שבאו אליו המלאכים, השליחים מאדום, מעמון, מצור, ממואב, כיוון שנלחם כנגדם. אז מה ראית? שהוא ידע אלמנותיו, הכוונה יצא גם כן אל האולם, יצא גם כן החוצה והכה גם כן את האויבים מסביב, לא הסתפק במה שהכה רק כאן בתוך הארץ.
ויתנו עליו גויים סביב ממדינות ויפרשו עליו רשתם בשחתם נתפש. ויתנו עליו גויים סביב ממדינות, זה כמו שכתוב וישלח השם בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם. ויפרשו עליו רשתם בשחתם נתפש. יהואחז נתפס בשחתם בלי רשת. למה? כי יהואחז לא נלחם עם מלך מצרים, אז מה שנקרא הוא נפל לשחת מבלי ששמו לו רשת. אבל לעומת זאת אצל יהויקים, יהויקים מרד, יהויקים נלחם, היו צריכים לפרוס לו רשת ומצודות עד שנתפס. תמיד ביטוי של פריסת רשת ומצודות זה אומר היה צריך להשקיע מאמץ, היה צריך להפעיל הרבה כוח כדי לצוד אותו, היה צריך לפרוס רשת ומצודות. לעומת זאת אצל יהואחז היה מאוד פשוט, בשחתם, הלך נפל לתוך הבור ונגמר. אבל כאן כדי להיאבק כנגד יהויקים היה צריך ויתנו עליו גויים סביב ממדינות ויפרשו עליו רשתם ורק אז בשחתם נתפש, רק אז הוא נתפס בשחת ובבור שלשם הפילו אותו.
ויתנהו בסוגר בחחים ויביאהו אל מלך בבל יביאהו במצודות למען לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל. ויתנהו בסוגר, לאחר מכן את יהואחז, אומר המלבי"ם תשים לב, נתנו רק בחחים. בחחים היו מושכים את החיה כמו שהסברנו לעיל ששמים את זה באף או בלחיים. אבל כאן את יהויקים נתנו בסוגר. סוגר זה שמירה יתרה על חחים. זה ממש סגרו אותו. ולא זו בלבד, הביאו אותו אל מלך בבל. ויביאוהו במצודות, פעמיים אנחנו רואים שכבש אותו מלך בבל. בפעם הראשונה הוא עשה אותו לו לעבד ושילח אותו לאחר מכן לחופשי. בפעם השנייה יביאוהו במצודות, ולכן מוזכר פעמיים. פעם בסוגר, לאחר מכן יביאוהו במצודות. זה הפעם השנייה שהוא נלכד, שיהויקים נלכד. עוד אפשרות אומר המלבי"ם, שויתנהו בסוגר זה חוזר על יהויקים, ויביאוהו במצודות זה חוזר על יהויכין, כמו שהוא הסביר שיהויקים ויהויכין מלכו יחד והוא מתייחס לשניהם כאחד. וזה היה למען לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל, כדי שלא ימשיך לשאוג ולהזיק להרי ישראל.
הרד"ק שואל היכן כאן יהויכין והיכן צדקיהו? אז באמת לפי המלבי"ם מה שהסברנו כעת, הוא כלל כאן גם כן את יהויכין יחד עם יהויקים. אבל הרד"ק שואל איפה אנחנו מוצאים בצורה יותר ברורה את יהויכין, וצדקיהו גם לפי המלבי"ם לא מוזכר כאן, כן? אלא אנחנו נראה אותו רק הלאה. אז הוא מסביר שיהויכין מלך רק שלושה חודשים. אז לכן הוא לא מתייחס אליו, זה מלכות קצרה מדי מכדי שיחזקאל בנבואתו על העתיד יתייחס אל מלכותו. צדקיהו גם כן, הוא אומר כיוון שהיה מלכות יהויקים וצדקיהו יחד ושניהם ניתנו ביד מלך בבל ומתו ברשותו, אז לכן הוא מתייחס לשניהם כאחד, כי הם נמסרו כאחד, מלכו יחד, אז הוא מגדיר אותם כאחד. אז צדקיהו לפי דעתו מובלע בתוך יהויקים. אז לפי המלבי"ם יהויכין מובלע ביהויקים, ולפי הרד"ק צדקיהו מובלע ביהויקים. על כל פנים עיקר החורבן החל מיהויקים, שאנחנו רואים שמלך בבל הוליך אותו משם לבבל והוליך איתו גם כן מקצת כלי בית האלוהים, כך שהחורבן התחיל ממנו ולכן אליו הוא מתייחס בצורה עיקרית, ויהויכין אליבא דהמלבי"ם או צדקיהו אליבא דהרד"ק הם רק נספחים, הם לא העיקר, ולכן עליהם הוא לא מדבר בצורה מפורשת.
אמך כגפן בדמך על מים שתולה פוריה וענפה היתה ממים רבים. מסביר רש"י שכאן זה בעצם המשך הקינה, אמך כגפן בדמך על מים שתולה. מה זה בדמך? לפי רש"י הכוונה היא מלשון דמיון. אמך כגפן בדמך על מים שתולה, היא דומה, אתה דומה למי שהיה, הייתה אימו כמו גפן שתולה על מים. גפן שתולה על מים זה אומר משובח, מקום שכמו אילן אשר המעיין הוא למרגלותיו, אז כך גם כן אמך הייתה כגפן הדומה לגפן השתולה על מים. פוריה וענפה הייתה ממים רבים, בעקבות זה הענפים שלה גדלו, הפירות שלה התרבו, פוריה, וזה היה מכוח מה? ממים רבים, המים הרבים אשר היו תחתיה.
המלבי"ם מסביר, כמו שראינו בתחילה, הוא ממשיל משל אחד לאריה, משל אחד לגפן. כאן הוא מתחיל לעבור מפסוק י' והלאה, הוא ממשיך לעבור למשל הגפן. וכעת הוא מתאר, שימו לב, את מלכות צדקיהו. אז ראינו אומנם שהרד"ק בפסוק הקודם שאל איפה צדקיהו, והוא בעצם בשביל זה רצה לטעון שזה מובלע ביהויקים, אבל לעומת זאת המלבי"ם נוקט שמפסוק י' הוא מתחיל לדבר כאן כבר על צדקיהו, אז המשל כאן מתייחס באופן מובהק לצדקיהו כפי שנסביר. אומר המלבי"ם, צדקיהו בשונה מהמלכים הקודמים היה צדיק. הוא לא נמשל לארי טורף, שכפי שראינו הארי הטורף שדיברנו עליו לעיל טרף אדם, הוא הזיק לעם היושב בציון, הוא הכה את היושבים בציון, את אלמנותיהם ידע וכולי. לעומת זאת צדקיהו אי אפשר לומר כן עליו, הוא לא היה בגדר ארי טורף, הוא היה כמו גפן נטועה בארץ, לא סתם גפן אלא גפן אשר על מים שתולה. המלבי"ם מסביר, וזה אצלו קו לכל אורך התנ"ך, שכל מקום שבא הביטוי שתול, שתול זה במובן של נעקר ממקום אחד ושתלו אותו במקום אחר. לא מה שאנחנו מתכוונים היום שדבר שנטעו אותו מראש במקום מסוים אנחנו קוראים לזה שתול. שתלנו את זה כאן. המלבי"ם אומר לא, זה נקרא נטוע. שתול זה אומר אחרי שנטענו אותו במקום אחד, עקרנו אותו, העברנו אותו למקום אחר ושתלנו אותו שם. תמיד שתול יבוא כביטוי על משהו שנעקר ממקום והונח במקום אחר. וכאן זה מאוד מתאים גם כן לצדקיהו, מכיוון שאנחנו יודעים שצדקיהו מרד בנבוכדנצר, וצדקיהו הלך ולקח לו לאדון את פרעה מלך מצרים. והמטרה שלו הייתה כדי שתהיה פוריה וענפה ממים רבים, כאן תחת נבוכדנצר אני אקצוץ כנפיים, אני אלך לי אל פרעה מלך מצרים ועל ידי זה פרעה יהיה לי לגב ומכוח זה אוכל למרוד בנבוכדנצר, לא אהיה תחת ידו. וזה כמו שראינו בפרק י"ז כבר הוא דיבר על זה, אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה, ושמה על העניין הזה בעצמו הוא דיבר, שהוא הלך ושתל עצמו אל מים רבים, אל פרעה, פרעה יש לו את הנילוס, אז לכן גם כן מתאים המשל של מים רבים, והכוונה היא מקום שבו יהיה לי שפע ולא אצטרך לסבול תחת עולו של נבוכדנצר. גם המלבי"ם מסביר שמה שכתוב אמך כגפן בדמך על מים שתולה, הוא מסביר שבדמך זה מלשון דמיון ומשל, כמו בדמותך על מים שתולה, כפי שהסביר רש"י.
ויהיו לה מטות עוז אל שבטי מושלים ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבהו ברוב דליותיו. ויהי לה מטות עוז, כוח גדול היה לו, התחבר אל שבטי מושלים, אלה מושלי העמים שהיו סביבות ירושלים שאיתם הוא כרת ברית. ועל ידי זה ותגבה קומתו של צדקיהו על בין עבותים, הוא נהיה סמוך לאילנות העבותים, והאילנות העבותים, קודם כל האילן עצמו הוא עבה, דבר נוסף יש להם ענפים עבותים שהם קלועים זה עד זה, דהיינו רצה לומר גבה והגיע כבר אל ראש העבותים של האילן, ועל ידי כן כבר נהיה גבוה, נהיה גדול. והדבר הזה היה ההפך מרצונו של נבוכדנצר, כפי שראינו לעיל שהוא המשיל את צדקיהו על פי רצונו של נבוכדנצר לגפן סורחת. ראינו בפרק י"ז שהוא רצה שיהיה גפן שפלה, גפן נמוכה. ופתאום הוא רואה שהולך לו צדקיהו ונהיה לו מטות עוז, הולך אל שבטי מושלים, קומתו פתאום גבוהה על בין עבותים, וירא בגובהו ברוב דליותיו, היה נראה לעיני כל בגובהו ברוב דליותיו. דליותיו הם הענפים הנדלים של הגפן, ואז על ידי זה הוא יצר אצל נבוכדנצר חרון אף, אני שמתי אותך שאתה תהיה כפוף אליי ופתאום אני רואה אתה גדלת, הלכת לקחת לך חברים אחרים, לקחת לך מושלים אחרים, פנית לפרעה מלך מצרים.
ותתש בחמה לארץ השלכה ורוח הקדים הוביש פריה התפרקו ויבשו מטה עוזה אש אכלתהו. ותתש בחמה, הייתה כאן נטישה והנטישה הזאת הייתה בחמה ובקצף גדול. אומר המלבי"ם, ותתש בחמה, נעקרה ממקומה, מגדולתה. ורוח הקדים הוביש את פריה, הפרי שזה הפרי של הגפן שהלך והיה נטוע על מים רבים ואז ממילא נתן פירות יפים, בא רוח הקדים הוביש את פריה, זה החיילים של נבוכדנצר. ולמה זה נקרא רוח קדים? מאיזה צד הרוח קדים? קדמה, מזרח. נבוכדנצר בא ממזרח, צפונית לארץ ישראל. אז לכן הוא ממשיל אותו לרוח קדים. ואז על ידי זה התפרקו ויבשו. על ידי שהם התפרקו ממקומם הם יבשו מעצם. וזה בעצם משל, אומר המלבי"ם, לשבויים שנאבדו ומתו בדרך. כיוון שהשבויים הרי נעקרו ממקומם, ברגע שנעקרו ממקומם זה כמו פירות שאתה עוקר אותם מן הגפן, תניח אותם כך הם יתייבשו. אז כך גם כן השבויים שאותם עקרו מארץ ישראל, בסופו של דבר אבדו בדרך. ואז מטה עוזה אש אכלתהו. מטה עוזה אש אכלתהו, זה צדקיהו שעיוורו את עיניו. אש אכלתהו, אש זה מורה גם כן על חרון אף. וזה מטה עוזה, הוא חשב שהוא יש לו עוז, יש לו עוצמה, המטה זה מסמל את שבט המושלים, הוא מטה עוזה, הוא היה העוז והתוקף של המטה, של הממשלה, הנה בוא וראה שלא זו בלבד שלא הצליח בקשר שלו נגד נבוכדנצר, כפי שהנביא אמר, הנביא אמר לא למרוד בנבוכדנצר, אבל הוא לא שמע לו, הלך ומרד בנבוכדנצר וקיבל על עצמו עול פרעה מלך מצרים, ובסופו של דבר הדבר הזה היה להם רק לנזק, כמו שאנחנו רואים שלאחר מכן ותתש בחמה, וזה כמו שכתוב ויתשם השם מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. אנחנו רואים שהמציאות הזאת כבר משה רבנו צפה מראש בנבואה שלו. אז כך גם כן כאן, ותתש בחמה לארץ השלכה. אומר המלבי"ם, אולי נביא את הביאור של הרד"ק, אומר הרד"ק הרי ראינו לעיל ותגבה קומתו על בין עבותים, וירא בגובהו ברוב דליותיו, היה נראה לעין כל. עכשיו הוא מתאר לך את גודל הנפילה. כגודל העלייה כך היה לאחר מכן גודל הנפילה. לארץ השלכה, אז אחרי שהיה כזה גדול בקשר שלו עם פרעה, עכשיו הושלך לארץ, ורוח הקדים הוביש פריה, כן, לאחר מכן משך אותו ולקח אותו לרבלתה ושם כמו שראינו עיוור את צדקיהו.
ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וצמא. ועכשיו היא שתולה במדבר, נבוזראדן השאיר מדלת הארץ כאשר הארץ נותרה כאן שממה כמדבר, נותרו פה שתולים במדבר.
ותצא אש ממטה בדיה פריה אכלה ולא היה בה מטה עוז שבט למשול קינה היא ותהי לקינה. ותצא אש ממטה בדיה פריה אכלה. יוצאת אש ממטה בדיה, מטה בדיה מסביר רש"י הכוונה היא מעון מלכיה ושריה. משם באה לה הרעה. וזה גם כן מתאים כמו שהסברנו שהמטה מסמל את שבט המושלים, יוצאת אש מהמטה, מהמקום הזה ששם יושבים המושלים, ואז על ידי זה פריה אכלה, האש הזאת אוכלת גם כן את הפירות. הרד"ק אומר מי זה מטה בדיה? זה צדקיהו, כמו שראינו לעיל שהוא מטה עוזה, זה מטה בדיה, והוא גרם את החורבן. ולאחר מכן לא היה מטה עוז, לא היה עדיין מישהו שיכל לתפוס את המטה בעוז, הכוונה לא היה מושל שיכל יותר להנהיג את העם. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהאש היוצאת זה האש של ישמעאל בן נתניה. ישמעאל בן נתניה כידוע אחרי שכבר נשארו פה מדלת העם, וזה מה שהסביר המלבי"ם בפסוק הקודם ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וצמא, שהכוונה היא אלה שהשאיר כאן נבוזראדן מדלת העם, אז אנחנו יודעים שנשאר כאן גדליה בן אחיקם. וקשר קשר כנגדו ישמעאל בן נתניה. וישמעאל בן נתניה הרג את גדליה בן אחיקם, ועל ידי זה לחלוטין נכרת היישוב, עם ישראל בארץ ישראל, זה היה המכה בפטיש שסיים את הכל. לכן גם כן אנחנו עושים תענית של צום גדליה, מכיוון שצום גדליה היה הכורת האחרון על היישוב היהודי בארץ ישראל באותה התקופה. היות וכן, הוא מתאר כעת את הותצא אש ממטה בדיה, מתוך מטה בדיה, הכוונה היא בדיה עצמה, שישמעאל בן נתניה היה מבדיה, הוא היה חלק מעם ישראל, הוא מזרע המלוכה. ואז ואכלה פריה במדבר, הוא הרג את אלה שנשארו כאן, ועל ידי זה לא היה לה מטה עוז, לאחר שנהרג גדליהו בן אחיקם אז בטלה הממשלה שעוד הייתה לנו כאן ויותר לא היה מטה עוז, לא היה יותר כוח ממשלה כאן לעם ישראל בארץ ישראל, זה היה כמו שאמרתי המכה בפטיש ליישוב היהודי בארץ ישראל.
מסיים הנביא ואומר קינה היא ותהי לקינה. מה זה קינה היא ותהי לקינה? הוא אומר לך קינה היא הנבואה, מה שאני אומר לך כעת, מה שאני מתנבא בפניך זה קינה, אני מקונן על שברם של עם ישראל. ואל תדע לך שלצערי גם הקינה הזאת תתגשם, ותהי לקינה. זה עוד קינה שיקוננו אותה כאשר היא תבוא בפועל. אני עכשיו מקונן על הצרה העתידה, הנבואה היא בבחינה של קינה, ותדע לך שזה יהיה קינה בפועל, כאשר הנבואה הזאת תתגשם אז אנשים יקוננו על המצב הנורא, על השבר האיום, על החורבן, זה ותהי לקינה.