ספר יחזקאל פרק י"ח. ויהי דבר השם אליי לאמור: מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה? מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור. מסביר הרד"ק על חורבן ארץ ישראל, הדור שהיו אז היו אומרים את המשל הזה: אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. הם בעצם באים וטוענים טענה, כשהטענה היא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו. אבותינו עשו עוונות, אבותינו קלקלו, ומניין אנחנו יודעים שזה בגלל זה? כי הרי הנביאים, זה מה שהם היו מוכיחים את העם. הנביאים הוכיחו את ישראל, את עשרת השבטים, כל הזמן הזכירו להם בחטאות ירבעם. הנביאים הוכיחו את שבט יהודה, שכל הזמן הם נענשים בחטאות מנשה, שמציב צלם בהיכל ומילא את ירושלים דמים מפה לפה וכולי. זאת אומרת, אתם מתארים לנו עוונות קודמים וכעת מה שאנחנו סובלים זה בגללם. אז הם היו אומרים אבות אכלו בוסר, האם האבות הם אלה שיאכלו את הבוסר שמביא לקהיון שיניים ושיני הבנים תקהינה? האם באמת יש לדבר הזה היגיון? האם הדבר הזה מתקבל על הדעת?
מסביר הרד"ק שייתכן מאוד שמה שכתוב אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, הטענה הזאת, הטענה שלהם, הרי האבות, כמו שמסביר המצודת דוד, הם היו כל הזמן בשלווה, והבנים כעת מתחילות הצרות. אז דווקא האבות שאצלם היה הקלקול, הם היו בשלווה, והבנים שהם לא קלקלו כאבותם, אנחנו לא כמו מנשה ולא כמו ירבעם, אנחנו צריכים ללקות אחריהם, ללקות בעוונם? אומר הרד"ק, והם לא הבינו ולא השכילו בזה, כי בגלל חטאות ירבעם ומנשה היה הקצף הגדול, והם החטיאו את הבאים אחריהם. אומר הרד"ק, ואילו לא אחזו ישראל בחטאות ירבעם ולא אחזו בני יהודה בחטאות מנשה, לא היו לוקים על עוונותיהם. זה היה חוסר ההבנה שלהם. הם החטיאו, הם יצרו קלקול, והקלקול הזה עדיין קיים. הקלקול הזה עדיין נמצא בתוככם, אתם אוחזים מעשה אבותיכם בידיכם. וזה בעצם כל נושא הפרשה שלנו, כל הפרק שלנו יעסוק בטענה הזאת שלהם וכיצד השם עונה להם.
המלבי"ם מביא את מה שחז"ל אומרים במכות דף כ"ד, ארבע גזירות גזר משה על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה רבנו אמר ארבעה דברים שבאו לאחר מכן הנביאים ואמרו ההפך מזה. משה אמר פוקד עוון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה, יחזקאל אמר הנפש החוטאת היא תמות. אתה אומר פוקד עוון אבות על בנים, יחזקאל כאן אצלנו אומר הנפש החוטאת היא תמות. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, כבר הקשו ממה שכתוב פוקד עוון אבות על בנים, הרי יש פסוק אחר בתורה עצמה, עד שאתה מגיע ליחזקאל שסותר את דבריו של משה, תראה שמשה רבנו בעצמו אמר פסוק הפוך: בנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו. אז איך אני מפרנס את שני הפסוקים הסותרים הללו? באים חז"ל ואומרים, תלוי מאוד הדבר. אומרים חז"ל, כאשר הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, השם פוקד עוון אבות על בנים. וכאשר הבנים לא אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, על זה נאמר בנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת. במילים פשוטות, אם אתה צדיק, אתה לא תקבל עונש רק בגלל שאבא שלך היה רשע. אבל אם אבא שלך היה רשע ואתה ממשיך דרכו, אתה תקבל גם כן, יזקף עליך גם עוון אבותיך.
למעשה, אולי כבר נזכיר, האריז"ל מסביר למה כתוב דור שלישי, למה אנחנו רואים את העניין הזה שהוא באמת ממשיך לכמה דורות ונגמר. אומר האר"י הקדוש, כיוון שאז הדור השלישי הוא כבר גלגול של הדור הראשון. ואז לכן הרבה פעמים הוא בא כדי לקבל את מה שמגיע לו. לא תמיד זה כך, לפעמים הוא עדיין חי, אבל לפעמים הוא בעצם הגלגול ואז על ידי זה הדור הזה סובל את מה שהוא בעצמו עשה בדור קודם.
נחזור לעניין שלנו. אומר המלבי"ם, הדבר הזה סתום במקומו ומפורש במקום אחר. כתוב בעשרת הדיברות שכל העניין הזה רק נאמר בחטא עבודה זרה. רק בעבודה זרה הקדוש ברוך הוא פוקד את עוון האבות על הבנים. איך אתה רואה את זה? לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי השם אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי. אתה רואה מכאן שהדבר הזה ייחודי לעבודה זרה, זה לא נאמר על אב שחילל שבת, זה לא נאמר על אב שאכל מאכלות אסורות, זה נאמר על אב שעבד עבודה זרה. ולמעשה, אומר המלבי"ם, הרמב"ם כבר נתן ליבו לעניין הזה שבחטא עבודה זרה אנחנו מוצאים ביטויים שלא נמצאים בעניינים האחרים. הרמב"ם במורה נבוכים כותב: לא תמצא חרון אף וחמה וקנאה ושנאה רק בעוון עבודה זרה. מי שיחפש את הביטויים האלה בתורה, ימצא אותם רק בהקשר לעבודה זרה. ולגבי חטא עבודה זרה, הקדוש ברוך הוא יקנא ויכלה השורש עם הענפים. כך אומר הרמב"ם. זאת אומרת, חטא עבודה זרה זה הדבר הכי חמור מהבחינה הזאת שהוא כיליון גמור. ולכן השם פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי. מה זה שונאיי? אמר הרמב"ם, שנאה תמצא בעוון עבודה זרה, ושם יש כליה גמורה.
אומר המלבי"ם, בזמנו של יחזקאל הרי התבטל היצר הרע של עבודה זרה. כתוב שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה. כבר לא היה פיתוי לעבוד עבודה זרה. אז ממילא יוצא שפוקד עוון אבות על בנים כבר לא רלוונטי. כי הרי מתי פוקד עוון אבות על בנים אמרנו? רק בחטא עבודה זרה. אם נתבטל יצרא דעבודה זרה, אז לא שייך בכלל העניין של פוקד עוון אבות על בנים. כי הרי מה תגיד, בשאר עבירות? בשאר עבירות כבר אמרנו שאין פוקד עוון אבות על בנים. כל מה שזה מפורש, רק לגבי עשרת הדיברות שם מובא שזה רק לגבי עבודה זרה. אז הוא אומר, אם כן, יוצא שבטל מה שכתוב פוקד עוון אבות על בנים. בשאר עבירות השם לא יפקוד. אלא מה? רק בבנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. כאשר הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הקדוש ברוך הוא פוקד עוון אבות על בנים גם אם זה לא עבודה זרה. מה שכתוב בתורה באופן סתמי אל קנא פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי, גם בלי שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, זה בחטא עבודה זרה. אבל כשמדובר שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, גם בשאר חטאים הקדוש ברוך הוא פוקד את עוון אבות על בניהם.
אומר המלבי"ם, עד זמנו של יחזקאל היה ביניהם יצר הרע של עבודה זרה, אז היו מושלים את המשל הזה. מה אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה? שזה בעצם משל שבא ואומר שהנה תראה, העבודה הזאת שהם היו עובדים לצבא השמיים, לכוכבים, העבודה זרה, זה כמו בוסר, זה פרי שעדיין לא נגמר. ולמה? כי יש כוחות בעבודת כוכבים, בכוכבים. רק הם לא בעלי כוח עצמי. הכוכבים מקבלים כוחותיהם מקודשא בריך הוא. אנחנו נאסרנו להתפלל לכוכבים ולמזלות, אנחנו צריכים להתפלל ישירות להשם יתברך. המזל, הסברנו כמה פעמים, שדרכו השפע יורד ונוזל, אבל הוא לא המקור. אנחנו צריכים בלתי להשם לבדו, זובח לאלוהים יחרם. כל מי שעובד את אחד מהכוחות, אפילו שהוא כוח אמיתי, אבל הכוח הזה מאיפה הוא? מקודשא בריך הוא, אז אתה צריך לעבוד רק את קודשא בריך הוא. יוצא אם כן שהכוח הזה הוא כוח שעדיין הוא לא, לא הוא הגומר והמסיים. מי עושה הכל? השם. אז הוא כמו פרי בוסר, הוא כמו פרי שלא נגמר. פרי שעדיין לא הבשיל, אין לו את הכוח. אז הוא אומר, אם כן, שיני בנים תקהינה. כמו שאמרנו, אז הם היו מושלים את המשל הזה, שעד היום מה קורה, למה אנחנו סובלים? כיוון שיש פה חטא של עבודה זרה, ובחטא עבודה זרה בכל מקרה הבנים סובלים בגלל עוון האבות.
חי אני נאום אדוני אלוהים אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל. אומר השם, לא תמשלו את המשל הזה. ולמה לא תמשלו את המשל הזה? לפי המלבי"ם זה נפלא. כיוון שאין יותר עבודת אלילים. ואם אין יותר עבודת אלילים, אין יותר פוקד עוון אבות על בנים. הרי אמרנו מתי פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי? בעבודה זרה. ואם כן, עכשיו אין עוד סיבה למשול את המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החוטאת היא תמות. הן כל הנפשות, הוא אומר, הגם שמצד הבן, מצד הגוף, יש קרבה לבן אל האבא. יש קרבה ביולוגית, האבא הוא הוליד אותו. והרבה פעמים גם כן את חולאי הגוף ורוע תכונותם יורישו האבות אל הבנים. השם ישמור, לפעמים זה בן אדם יש לו איזה שהוא חולי מסוים, הוא מוריש את זה לבניו. אדם לדוגמה במשפחה מסוימת, יש להם דוגמה בעיה עם סוכר, אז אנחנו יודעים שזה תורשתי, הרבה פעמים זה יורד הלאה לבנים אחריהם. או בעיות נפשיות, שבהרבה מהבעיות הנפשיות כידוע שזה עניין תורשתי. אז אם כן, אומר הרב, אומר המלבי"ם, פעמים רבות אנחנו יודעים שהחולאים, חולאי הגוף, הם באים בירושה מההורים לבנים. לא רק זה, גם הרבה פעמים התכונות, תכונות האופי. לפעמים אתה רואה אבא עצבני מאוד, ואתה אחרי זה רואה את הבן שלו, גם, אותו דבר, הוא קופי פייסט, אותו דבר. כמו האבא שלו ככה הוא מתנהג. לפעמים אתה רואה בן אדם אדיש, אדיש, אדיש, אתה רואה גם הבן שלו, ממש העתק של אבא שלו, נרדם בעמידה. וכן הלאה ועל זה הדרך. אתה רואה דברים שאתה רואה שהאדם מוריש לבניו. או את חוזק הגוף, לפעמים אתה רואה בן אדם גברתן וכולי, וגם הבן שלו, אתה רואה אותו שהוא באותה סיסטמה, אתה רואה אותו באותה תבנית. הרבה מהתכונות ההורים מורישים לילדים שלהם. אומר אמת, נכון, הרבה פעמים את התכונות הפיזיות וגם את תכונות הנפש ההורים מורישים לילדים. אבל תדע לך שבעניין תחלואי הנפש זה תלוי בבחירה. תחלואי הנפש לא הכוונה בעיות נפשיות, תחלואי הנפש זה עוונות. עבירות תלוי בבחירה. אדם לא יכול להגיד אבא שלי היה רשע, אתה יודע איך קראו לו? קראו לו תרח. מה אתה מצפה שיצא מאחד כזה? נו אז מה? בגלל שלאבא שלך קראו תרח זה אומר שאתה תצא בן גרוע? וההוא היה לו אבא צדיק, אתה יודע איך קראו לאבא שלי? קראו לו צדקיהו, חזקיהו. חזקיהו, ואתה תצא מנשה. מה זה אומר? זה שיש לך אבא צדיק או אבא רשע, המצוות והעבירות לא באות בירושה. כל אדם ייענש על העבירות שלו ויקבל שכר על המצוות שלו. על זה הוא אומר כי הנפשות לי הנה. אתה חושב שהנפש שלך מה היא? המשך של אבא שלך? אז אם אבא שלך חטא אתה תקבל עונש? לא. אלא האבות הם לא הולידו את הנפש. את החלק של הנפש, אומר השם, את זה אני נתתי. הנפשות לי הנה. אז לא הגיוני שהנפש של הבן תישא את העוונות של נפש האב. לא האבא נתן את הנפש, אני זה שנתתי את הנפש. וכנפש האב כנפש הבן לי. שניהם שייכים לי. אז כמו שלנפש האב יש בחירה חופשית לעשות את אשר ירצה ועל זה ייתן דין וחשבון, כך גם כן נפש הבן יש לו בחירה חופשית ועל זה ייתן דין וחשבון. אין לנפש האב קניין, אומר המלבי"ם, על נפש הבן. ונפש האב היא כמו נפש הבן, היא לא נחשבת למחוברת אל נפש הבן בבחינה הזאת שיצטרך הבן לשלם עונש על המעשים המקולקלים של האב.
ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה. אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אישה נידה לא יקרב. ואיש לא יונה, חבולתו חוב ישיב, גזלה לא יגזול, לחמו לרעב ייתן ועירום יכסה בגד. בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח, מעוול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותיי יהלך ומשפטיי שמר לעשות אמת, צדיק הוא חיה יחיה נאום אדוני אלוהים. לאחר מכן הוא מתאר מה קורה אם הוא הוליד בן רשע ומה אז יהיה עם הבן הרשע. הכוונה, קראתי כמה פסוקים כדי שנראה שכאן הוא פותח בתיאור של אדם שהיה שלם מבחינת המעשים שלו, ואתה תראה שהבן אדם הזה חיה יחיה. הוא לא משלם מחיר על אף אחד, אלא אדרבה, חיה יחיה בגלל המעשים הטובים שלו. ובואו כעת נתחיל לבאר.
ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה. עכשיו הוא מתחיל לבאר איך המשפט אצל השם יתברך. אומר להם, אל תטעו במה שכתוב פוקד עוון אבות על בנים, כי כמו שהסברנו, אומר הרד"ק, שמה כתוב לשונאיי. ואיש כי יהיה צדיק, שנמנע ממצוות לא תעשה, ואדרבה עוד עשה משפט וצדקה, שזה אומר גם כן קיים מצוות עשה, אז יש לו גם הימנעות מעבירות וגם זכויות. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה, לכאורה זה כפילות של אותו עניין. אם הוא צדיק, מה זה צדיק? עושה משפט וצדקה. זה לא כמו היום, כל אחד יצאת צדיק, אח שלי, צדיק אתה. מה צדיק? צדיק זה תואר שכדי לזכות לו צריך הרבה עמל והרבה מאמץ. אז איך קונים את התואר צדיק? עושה משפט וצדקה. אז למה צריך להגיד ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה? זה היינו הך, לא? אלא, מסביר המלבי"ם, ואיש כי יהיה צדיק, הכוונה היא בטבעו. זאת אומרת, הוא מהטבע, כבר מצד עצמו, אדם הגון וישר, אין לו משיכה לדברים רעים, אין לו רצונות ותאוות לקלקולים. האדם הצדק הוא קניין בנפשו. עכשיו, יכול להיות מאוד שמדברים אחרי שהוא עבד על זה, כן? אחרי שהוא עבד על זה אז הוא הגיע לדרגה כזאת שהוא כבר לא נמשך לכל אותם קלקולים. עכשיו, מעבר לזה שזה קניין נפשו, הצדיק הראשון זה קניין נפשו, ההמשך הוא ועשה משפט וצדקה. הוא גם כן עושה משפט וצדקה בפועל. מה זה משפט? תמיד המלבי"ם מסביר שמשפט הכוונה היא בדברים שבין אדם לחברו, וצדקה זה להיות צדיק בין אדם למקום. לא במובן שאנחנו תמיד מבינים צדקה לעשות צדקה עם הזולת, לתת לו צדקה, לא. תמיד המלבי"ם מסביר, משפט זה בין אדם לחברו, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם זה ענייני בין אדם לחברו, וצדקה זה מלשון צדיק, לצדק מעשיו עם המקום. אז האדם הזה היה גם עושה משפט בין אדם לחברו וגם צדקה בין אדם למקום.
אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אישה נידה לא יקרב. אל ההרים לא אכל, מה, מה יש לאכול בהרים? מה זה אל ההרים לא אכל ואיזה עוון זה? אז רש"י מסביר, מה שאומר התרגום, בטוריא לא פלח לטעוותא. הם היו על גבי הרים שמים את המזבחות שלהם. תמיד היו מחפשים מקום גבוה כדי לשים את המזבחות שלהם. ולכן כתוב על כל גבעה ותחת כל עץ רענן ועל ההרים וכולי, אלוהיהם. הוא אומר לך, כאשר הם היו מקריבים זבח לעבודה זרה, היו אוכלים מזבחי העבודה זרה. וכאן הוא מעיד, אל ההרים לא אכל, הוא לא אכל מזבחי העבודה זרה אשר הוקטרה והוקרבה בהרים. ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל. מה זה גילולי בית ישראל? אומר רש"י, זה שאר עבודות כוכבים. עשו את הבעל בשומרון ואת העגלים שבבית אל ושבדן. את עיניו לא נשא אל אותם גילולים שבית ישראל כן נשאו עיניהם אליהם, לזה הוא לא הלך ולא נשא עיניהם לשם. הרד"ק מסביר שועיניו לא נשא זה תוספת. לא רק שהוא לא עבד עבודה זרה, אלא גם לא נשא עיניו אליה. כמו שכתוב אל תפנו אל האלילים. אל תפנו אל האלילים הכוונה היא אפילו לא להסתכל, אפילו לא להעיף מבט אל הדבר הפגום שהוא העבודה זרה. ולאחר שהוא הזכיר לנו כאן את העבודה זרה, שזה עבירה של בין אדם למקום, שהיא שקולה כנגד כל העבירות, הוא מזכיר לנו כעת את העבירות של בין אדם לחברו. והעבירות הרגילות הם במשא ומתן והלוואה, ואז אדם חוטא כנגד חברו, ולכן לאחר מכן הוא מזכיר את העניינים הללו שהם דברים הרגילים אצל בני האדם. ולאחר מכן הוא מזכיר גם כן מן העריות. שהעריות, אומר הרד"ק, הדברים הקרובים לאדם, שזה שאר בשרו, אמו, בתו, אחותו, הדברים האלה לא צריך להזכיר אותם, כי מזה הוא אומר רוב בני אדם בדלים. גם הרשעים בדלים מהעבירות הללו. אז איזה עבירות כן הוא מזכיר? את אשת רעהו לא טימא. שלאדם כן יש יצר הרע כלפי אשת רעהו, אבל אין לו יצר הרע של עריות כלפי קרובותיו, כשחז"ל ביטלו או החלישו את היצר הרע הזה. על כל פנים, הוא מזכיר לנו את עניין הצדקה, שהוא עשה צדקה, שזה נראה את זה בהמשך, שזה מצווה גדולה ודברים שבין אדם לחברו. משפט אמת, שזה חלק מהשתתת הסדר במדינה, זה משפט אמת. כמו שדיברנו כמה פעמים, שכשמשפט אמת, על ידי זה המדינה מתנהלת בסדר, גם אם המשפט הוא לא על פי חוקי התורה, אבל על כל פנים הוא על פי חוקי ההיגיון, לא נדרש יותר מזה מהגוי. הדבר הזה משליט סדר ביישוב. ואחרי שהוא אומר שהבן לא נושא את עוון האב, האב לא נושא את עוון הבן, בהמשך אנחנו נראה שהוא יגיד שאפילו את עוונותיו עצמו הוא לא נושא כאשר הוא שב בתשובה. לא רק שאתה לא תישא עוון אביך ואביך לא יישא את עוונך, אלא גם אתה את עוונותיך עצמך לא תישא כשתשוב בתשובה. כאן הרד"ק משרטט לנו את התשובה שפה עונה להם השם יתברך על ידי הנביא, ואנחנו נלך שלב שלב.
המלבי"ם אומר, אל ההרים, כעת הוא מסביר לנו צדקה של בין אדם למקום, שלא אכל מתקרובת עבודה זרה. החלק הראשון עוסק בין אדם למקום. ואיש לא יונה, כעת בפסוק הוא עובר לדבר על בין אדם לחברו. ואיש לא יונה, חבולתו חוב ישיב, גזלה לא יגזול, לחמו לרעב ייתן ועירום יכסה בגד. ואיש לא יונה, זה מלשון הונאה, לא להונות איש את אחיו. הכוונה היא לא ירמה. מסביר הרד"ק שעיקר עניין של הונאה מדברים על אדם שמונה את חברו שמונה אותו במסחר. הכוונה מוכר לו דבר זול כדבר יקר, או מוכר את הדבר שהוא ישן, מוכר אותו כחדש. זה בעיקר עניין של הונאה. אז הוא אומר לך, ואיש לא יונה. חבולתו חוב ישיב. מה פירוש הדבר? חבולה חוב ישיב, הכוונה היא לא תחבול, או אם תחבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו. הכוונה היא, שאם בן אדם לקח מחברו בגד, והבגד הזה לצורך העניין הוא כסות לילה, הוא צריך להחזיר לו אותו בלילה. ואם זה כסות יום, צריך להחזיר לו ביום. זה מה שנקרא אם תחבול שלמת רעך, תיקח אותו כמשכון, אז עד בוא השמש תשיבנו לו. אתה צריך בשקיעה לתת לו את זה כאשר מדובר בכסות לילה. על זה הוא אומר, חבולתו חוב ישיב. כאשר הוא חבל בגד וצריך להחזיר אותו בעבור חוב, הוא לקח בגד, אז הוא ישיב אותו. גזלה לא יגזול. ומכל שכן שגזלה לא יגזול. לכאורה זה לא מובן. כי אם אתה אומר חבולתו חוב ישיב, מדברים כאן כבר על צדקות. הוא מחזיר את מה שהוא לקח כמשכון. אז אתה אומר, אתה יודע, אפילו הוא לא שודד בנקים. מה אפילו? זה מכל שכן. אז איך אתה כותב את זה אחרי זה? גזלה לא יגזול. מה, לגזול בפועל? אתה אומר שאפילו את המשכון הוא מחזיר. אז לגזול ודאי שלא יגזול. אז מסביר המלבי"ם, שכאן מדברים אפילו בדבר שגזל הגזלן, לא יגזול את זה ממנו. לכן זה גזלה לא יגזול. בן אדם שמישהו גזל, אז אדם אחר מורה היתר לבוא לגזול ממנו. מה, הוא גנב, את זה הוא בעצמו גנב את זה. הרי חז"ל אומרים, הגונב מן הגנב פטור מן הכפל, אבל חייב בקרן. ואף על פי כן, יש לו עבירה. ולא זו בלבד, הגמרא אומרת בתר גנבא גניב וטעמא טעים. כאשר בן אדם עושה איזושהי פעולה שהיא מהלך של גניבה, נשאר לו טעם של גניבה. אפילו שיגיד לך שהיה לזה את כל הנסיבות ואת כל הטעמים להתיר, על כל פנים, טעם של גניבה יש כאן. אז אם כן, מה שכתוב כאן גזלה לא יגזול, אין הכוונה שהוא לא הולך לגזול אנשים, אלא גם מה שאנשים גזלו, מהם אחרי זה הוא לא גוזל. גזלה לא יגזול. עכשיו הוא יספר לנו על הדברים הטובים שהוא עושה. לחמו לרעב ייתן ועירום יכסה בגד. הוא נותן את לחמו לרעב, כאשר נשאר לו לחמו, ויכול להיות מאוד שזה אפילו לחמו האחרון, זה הלחם שלו, לא יש לו לחם מיותר, ואף על פי כן נותן את זה לרעב. ואת העירום הוא מכסה בבגד. כל אלה הם דברים שאתה רואה שהוא השלים עצמו בהם במשפטים של בין אדם לחברו.
בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח, מעוול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בנשך לא ייתן, הנשך שהתורה אסרה, הוא לא נותן. ותרבית לא ייקח. חז"ל אומרים, מה זה נשך, מה זה תרבית? היינו הך. לא חילקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין. דהיינו, ההבדל בין נשך לתרבית הוא לפי המקראות, אין הבדל, זה היינו הך, אלא עוברים גם על נשך, גם על תרבית. למעשה, כבר דיברנו על זה כשלמדנו פרק איזהו נשך במסכת בבא מציעא, צריכים לדעת שמדרבנן אנחנו רואים שיש הבדל ביניהם. שלשון נשך נאמר בכסף ותרבית נאמר באוכל. כמו שכתוב, את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אוכלך. יש כאלה שאומרים שמדרבנן נשך זה מהתורה, תרבית זה מדרבנן. איך שלא יהיה, יש כמה הסברים בעניין של ההבדל בין נשך ותרבית. בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח, הכוונה, הוא לא נותן משהו בנשך ותרבית ואת הריבית לא היה לוקח. מה זה לא ייקח? המצודת דוד אומר שהכפילות באה לומר שנשך זה מראש, סגרתי איתך מראש על סכום, נותן לך אלף, תחזיר לי אלף מאתיים. זה נקרא ריבית קצוצה, וזה ריבית מהתורה. ותרבית לא ייקח, מה הפירוש? לא סיכמתי איתך מראש, אבל אתה, כשהבאת להחזיר את החוב, אמרת תראה, אתה לא נגשת לי ולא נדנדת והיית מאוד בסדר, קח עוד מאה שקלים. אז זה אפילו זה לא ייקח. מה זה לא ייקח? הוא לא דרש, אתה באת לתת, אבל הוא לא ייקח. הוא נותן לו, הוא לא מוכן לקחת. גם אם הוא נותן מעצמו, הוא לא מוכן לקחת. מעוול ישיב ידו. לא עשה שום עוול, שום דבר שרצו לתת לו אותו בעוול, ישיב ידו. כמו שהתורה אסרה, לא תעשו עוול במשפט, במשקל ובמשורה. ומשפט אמת יעשה בין איש לאיש. אם הוא יהיה שופט בין שני אנשים, יעשה ביניהם לעולם רק משפט אמת. לא יטה את הדין ואת המשפט, אלא ישפוט אותם כפי ההלכה וכפי הדין שאמרה תורה.
בחוקותיי יהלך ומשפטיי שמר לעשות אמת, צדיק הוא חיה יחיה נאום אדוני אלוהים. בחוקותיי יהלך, אפילו שהמצוות אלה שהם כחוק, אלה שהשטן מצער את ישראל ואומר להם, האומות מונין את ישראל, מונין זה מלשון הונאה, מצערים את ישראל, אומרים להם מה לכם ולמצווה הזאת? מה זה שעטנז? מה זה פרה אדומה? ועוד שאר מצוות. אומר, גם אלה, גם אותם הוא עשה. בחוקותיי יהלך. את המשפטים יותר קל לשמור, כיוון שהמשפטים הם הגיוניים. אבל החוקים, אלה דברים שמעל השכל, מעל ההיגיון. אף על פי כן, בחוקותיי יהלך, גם את החוקים הוא עשה. ומשפטיי שמר לעשות אמת. מה הפירוש לעשות אמת? גם כשהוא היה עושה משפט, לא הייתה לו כוונה להתנקם במישהו. זאת אומרת, באים שניים למשפט, אה, ההוא היה לי בעיה איתו פעם, היה לי איזה ויכוח איתו, טוב, בוא עכשיו אנחנו נסגור את העניינים. ואז הוא מתנקם בו. אומר כאן, בוא תראה, משפטיי שמר לעשות אמת. לא בכוונת נקמה, שמר את המשפט אך ורק לעשות אמת, מבלי שום כוונה אחרת. צדיק הוא חיה יחיה. אדם שעושה כן נחשב לצדיק, חיה יחיה בעולם הזה ובעולם הבא. המלבי"ם מסביר שבחוקותיי יהלך זה במצוות שבין אדם למקום, ואת משפטיי שמר זה מצוות שבין אדם לחברו, כמו שדיברנו שמשפט זה בין אדם לחברו. אז אם כן יוצא שזה לא רק כמו שאמרנו בהשגות שלו הוא צדיק, מבחינת הטבעים והמידות שלו הוא שינה אותם, לא רק זה, אלא הוא צדיק בפועל. נוסף על הקניין בנפש שיש לו של הצדקות, הוא גם עושה את הצדקה בפועל. אז אדם כזה הוא ראוי שחיה יחיה.
הגמרא דורשת, עכשיו אני קצת אחזור אחורה ונראה את מה שהרד"ק אמר לאל. הגמרא דורשת, דרש רב אחא בר רבי חנינא, גמרא מסכת סנהדרין פ"א עמוד א'. מאי דכתיב אל ההרים לא אכל? שלא אכל בזכות אבותיו. אולי לפני שאני אקריא את הגמרא, אני רק אסביר קצת את הקושי. באים לתאר פה צדיק. אתה בא לתאר צדיק, אתה יודע מה הוא לא עשה? הוא לא אכל מזבחים של עבודה זרה. הוא לא אכל מקורבנות של עבודה זרה. אתה יודע איזה צדיק הוא? אל גילולי בית ישראל לא נשא עיניו. מה, שהוא לא הלך לעבוד את העגלים? אשת רעהו לא טימא. אתה יודע, הוא לא נכשל באשת איש אף פעם. אתה יודע איזה צדיק הוא? אף פעם לא נכשל באשת איש. וגם אל אישה נידה לא יקרב. איך אפשר להבין את זה? באה הגמרא ודורשת את כל זה שבעצם הנביא כאן מתבטא בביטוי שהוא ביטוי מליצי כלפי העניין עצמו. אבל באמת מדברים כאן בדברים שהם בדקות. אל ההרים לא אכל, הגמרא דורשת שלא אכל בזכות אבותיו. פירושו של דבר, הצדיקים הם באים, הם אוכלים בכוח הזרוע. אוכל בכוח הזרוע הכוונה בזכויות שלו. פעם מספרים שהזמינו את הרב אלישיב לברית של נין, דומני בן נין. או נין או בן נין, כבר אינני זוכר. ואמרו לו שכתוב בספרים שמי שזוכה לשמש כסנדק בברית של נין או בן נין, זוכה להיכנס לגן עדן, משהו, משהו מעין זה. ככה אמרו לרב אלישיב. אז הרב אלישיב חייך ואמר, הוא אמר אני כל החיים עובד כדי להיכנס לגן עדן בדלת הראשית. לא, לא מאיזה דלת מסביב. אתה מסדר לי, אתה יודע, יש איזה דלת ככה מאחורה, בוא, בוא נכניס אותך דרך זה שהיית פעם סנדק לבן נין, בוא נסדר לך איזה כניסה. אומר אני כל החיים עובד כדי להיכנס לגן עדן בדרך הראשית, לא, אל תנסה לסדר לי מסביב. כן, פעם מספרים שהוא היה, שהרב אלישיב היה בחוץ לארץ, אם אינני טועה זה היה, ולצורך רפואה או שהתארח אצל מישהו באיזשהו מקום רחוק, אני לא בטוח שזה היה חוץ לארץ. והוא שאל אותו שמה, המארח שלו שאל משהו, אז מישהו רמז לו, הוא שאל את הרב אלישיב כמה פעמים הוא סיים את הש"ס. אז מישהו רמז לו שזה לא, לא מתאים, לא מתאים. לא, הרבה אנשים אוהבים לשאול את הגדולים כל מיני, מה שנקרא שאלות חופרות, אתם מבינים? שאלות מציקות. כן, ואתה יודע שהוא צנוע, ואתה יודע שהוא לא רוצה לספר את המעשים שלו, אז לא... טוב, בקיצור, אז מישהו, אז הנכד שלו השתיק אותו, אמר נו, רמז לו שלא. אז אמר לו הרב אלישיב, לא, הוא עכשיו אני חייב לו הכרת הטוב, אני מתארח אצלו, אני חייב לו הכרת הטוב, הוא יכול לשאול אותי מה שהוא ירצה. אה, ההוא שמע דבר כזה, אמר ננצל את ההזדמנות. מה שאל אותו? הוא אמר לו, כבוד הרב, האם אפשר לברך על הרב שחלק מחכמתו ליראיו? איזה שאלה. עוד יותר חופרת. אם הקודמת הייתה חופרת, זה כבר חפירות לעומק. אתם מבינים מה, מה אתה רוצה שיגיד לך? כן, כן, תברך את זה ובשם ומלכות ובאמת אני הגאון והראוי. נו, מה אתה רוצה שהוא יגיד לך? אז מספרים שהרב אלישיב אמר לו כך. הוא אמר לו, מחכמתו אולי, ליראיו, מה שייך? מחכמתו, נו, אבל ליראיו, אני יכול לקרוא לעצמי ליראיו? אולי על הטשיבינר רב, ככה הוא אמר. אולי על הטשיבינר רב. אולי על הרב מטשיבין שייך לקרוא יראיו. אולי עליו אתה יכול להגיד זה, זה ירא השם. אבל עליי אתה רוצה לברך ליראיו? כן, על כל פנים, מה אנחנו מבינים? שהצדיקים רוצים לאכול בזכות, אל תכניס אותי דרך הדלת האחורית, הוא רוצה לזכות בזכות, באים בכוח מעשיהם. אז אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו. הוא לא חיפש זכויות של האבא ולחפש זכויות משמה וכל מיני, אלא הוא בעצמו, זכויות שלו. ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, מה זה עיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל? הגמרא אומרת שמי שהולך בדרך גאווה, הגמרא אומרת שהוא דוחק רגלי השכינה. זה גילולים, זה כמו עבודה זרה. שלא הלך בקומה זקופה. הולך בקומה זקופה, נושא עיניו ככה מלמעלה על כולם, זה דרך גאווה ושחצנות, זה נקרא גילולי בית ישראל, זה תועבה. ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חברו. מה זה אשת רעהו לא טימא? נו פשיטא. אומר לא, מדברים שלא ירד לאומנות חברו. הכוונה היא, חברו מתעסק באיזשהו עסק כלשהו, הוא לא הולך פותח איזה עסק כזה לידו. הוא לא מנסה לקחת לו קליינטים. לא ירד לאומנות חברו. ואל אישה נידה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה. מה זה אל אישה נידה לא יקרב? לא נהנה מהצדקה. כל עוד שיכל להתקיים במינימום ואפילו עשה שבתו חול, ובלבד שלא יזדקק לבריות ולא ייהנה מן הצדקה. עליו נאמר צדיק הוא חיה יחיה. הגמרא מביאה שם בהמשך, כשראה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה ואומר: מאן דעביד לכולהו דחיה, בחדא מינייהו לא. רבן גמליאל מגיע לזה, היה בוכה. למה? כי הוא הבין מזה שהפסוק מנה את כל הדברים, ואז אמר צדיק הוא חיה יחיה, משמע שצריך לעמוד בכל הקריטריונים. משמע שאם בן אדם עשה רק דבר אחד, לא. אמר לו רבי עקיבא, אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה, מה זה בכל אלה? בכול, אל תטמאו, אבל בחלק כן? לא. בכל אלה הכוונה בכל אחד מאלה. אז גם פה, מה שכתוב אצלנו, באחת מכל אלה. הכוונה מבאחת מכל אלה, מי שעשה אחת מכל אלה, צדיק הוא חיה יחיה. די באחד מהם כדי שחיה יחיה.