00:00 ספר יחזקאל פרק טז. ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם הודע את ירושלים את תועבותיה. המלבים מסביר שכאן לאורך כל הפרק אנחנו נראה כיצד הוא ממשיל את עם ישראל לאיזשהו נדיב שמצא אסופי, איזשהי ילדה שנעזבה מאבותיה שהשליכו אותה למדבר שממה מתוך גועל, ועבר שם איזה שהוא נדיב וראה אותה וחמל עליה ושם עיניו עליה לטובה עד שגידל אותה ונשא אותה לאישה.
והנה הציפייה המינימלית מכזה מצב שתהיה הכרת הטוב, שהיא תעריך את מה שעשו בשבילה. אחרי שהיטיב לה בכל מיני טובות, אומר המלבי"ם, היא שכחה את כל תגמולוהי עליה וזינתה תחתיו להכעיסו. כמה חרון אף יש כנגד מעשה נורא כזה. וזה מעין מה שכתוב הפסוק ימצאהו בארץ מדבר, יצרנהו כאישון עינו, ירכיבהו על במותי ארץ, כל אלה הם תיאורים לחסדים שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו בהוציאנו ממצרים. ולאחר מכן וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, וזה בעצם מה שהתורה אומרת וכאן אנחנו נראה את זה באריכות כיצד הוא מתאר את המציאות הזאת אצל עם ישראל.
הגמרא במסכת מגילה דף כ"ה עמוד ב' אומרת, הודע את ירושלים את תועבותיה, נקרא ומתרגם. קוראים את זה וגם מתרגמים את זה. יש דברים שנקראים ולא מתרגמים כמו מעשה ראובן וכולי. פה זה נקרא ומתרגם. מתרגם זה מה שמוכר אצל התימנים שהיו קוראים פסוק במקרא, קוראים פסוק בתרגום. מיד אחרי קריאת המקרא יש תרג'ום. זה נקרא מתרגם. שואלת הגמרא פשיטא, למה שלא יקראו ויתרגמו? אומרת הגמרא לאפוקי מדרבי אליעזר. זה בא לאפוקי משיטתו של רבי אליעזר, שרבי אליעזר נוקט שלא, לא מתרגמים אותו, לא נקרא ומתרגם. שלא קוראים אותו ולא מתרגמים. דתניא מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה. היה קורא את זה, הכוונה קורא את זה כמפטיר. אמר לו עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. אומר הירושלמי מצאו שהיה ממזר.
אז רבי אליעזר מקפיד שלא לקרוא הודע את ירושלים את תועבותיה, כביכול הוא מחפש פגמים בירושלים והדבר הזה מראה על פגם בעצמו. ובאמת בפועל היחידים שמפטירים בהודע את ירושלים זה התימנים. בהפטרה של שמות הם היחידים שמפטירים ב... אני כעת שומע שגם הבבלים קוראים את זה ומפטירים בזה בשמות, אבל על כל פנים שנדע שרוב העולם לא קוראים בזה. וזה כנראה מבוסס על זה, הגם שלא פוסקים הלכה כרבי אליעזר. הלכה לא כרבי אליעזר, אנחנו נוקטים שכן אפשר לקרוא בהודע את ירושלים, עם כל זה, וכך הרמב"ם פוסק, ועם כל זה בשאר העדות לא נהגו לעשות כן.
רק שהריטב"א שואל על מה כעס רבי אליעזר? הרי רבנן אומרים שכן אפשר לקרוא. אז האדם הזה קרא בהודע את ירושלים תועבותיה כשיטת חכמים, על מה הייתה ההקפדה שלו? אז מסביר, שהיות ובמקומו של רבי אליעזר, אתה יודע שרבי אליעזר אומר שאין להפטיר בזה, אז במקומו של רבי אליעזר היית צריך להיזהר ולשאול אותו לפחות. לשאול אותו האם ננהג כרבנן, האם ננהג ככבודו, וכן אפטיר. מי שלא חולק כבוד לחכמים, אומר הריטב"א, אמר רבי אליעזר יש בו פסול. ולכן בדקו אחריו ומצאו שהיה בו פסול, מכיוון שלבוא ולעשות כדבר הזה מול רבי אליעזר שזה הפך שיטת רבי אליעזר, הדבר הזה יש בו פגם וכמו שאמר כך באמת היה, כך מביא הריטב"א בשם מורי נטרי רחמנא ופרקיה.
אז בואו נחזור לעניין שלנו. אז כמו שאמרנו העניין הזה הוא הפטרה, והפטרה הזאת למי שכן נוהג להפטיר אז הוא ישים לב מיד שהפסוקים הללו הם פסוקים מוכרים. חלקם מוכרים לנו מתוך ההגדה של פסח, ולאלה שכן נוהגים להפטיר זה מוכר מתוך ההפטרה.
ואמרת. כה אמר השם אלוהים לירושלים מכורותייך ומולדותייך מארץ הכנעני. אביך האמורי ואימך חיתית. הוא מתחיל לתאר מה היה המקור, מהיכן עם ישראל באו. אומר להם, אומר לנביא תגיד להם את התוכחה הזאת בדרך משל. והגם, אומר הרד"ק, כשהוא היה יושב בבבל, אומר הרד"ק, ציווה אותו שיודיע אותם שם על ידי ספר, אולי ישמעו וישובו. הקושי הוא כאן הודע את ירושלים. איך אני היושב בבבל אודיע את ירושלים? אומר תשלח להם מכתב. זה הכוונה תודיע אותם על ידי ספר, אולי ישמעו וישובו.
וכעת אומר המלבי"ם ומתאר מכורותייך ומולדותייך, ומתאר כביכול כמו שראינו בתחילה שמדובר באיזושהי ילדה קטנה אסופית מארץ נוכריה. המקום ששמה היו אבותיה זה ארץ הכנעני. אביה ואימה גם הם לא היו מעם אחד. אבא שלה היה אמורי, אמא שלה הייתה חיתית. ואומר המלבי"ם זה הייתה הסיבה שהם לא חסו על הילד שנולד להם. מכיוון שכל אחד לא ראה את הילד הזה כמשויך אליו. האם החיתית ראתה את הילד כאמורי, והאבא האמורי ראה את הילד כחיתי. והיות וכן הם לא דאגו לילד כמו שצריך ולא חסו עליהם. והאבא הוא אמורי, אומר המלבי"ם לא בכדי זה נכתב, מכיוון שהאמוריים היו רעים יותר וגרועים יותר משאר העמים. והאמא חיתית גם זה לא בכדי נכתב, מכיוון שהייחודיות של הנשים החיתיות שהם היו גרועות יותר משאר הנשים. גרועות גם מנשות האמורי. אפילו שהאמוריים היו הגרועים שבעמים, הנשים החיתיות היו גרועות מהם. איפה אנחנו רואים? קצתי בחיי מפני בנות חת. אנחנו רואים שבנות חת זה היה הגרוע ביותר, עד שקצה בחייה.
ואז בעצם, אומר המלבי"ם, הנמשל כאן זה לומר להם שאני לקחתי אתכם במצב שבו עדיין לא הייתם איזה עם מיוחד. הייתם מחוברים לאבא ולאמא שמהם נולדתם. הייתם מחוברים לאמוריים, לחיתיים, למדתם מדרכיהם, הם היו מורי דרככם, כביכול הם האבא והאמא שלכם. אומר המלבי"ם למה הוא קורא להם אבא ואמא? הרי לא מהם באמת באנו כאשר אנחנו נדבר על השושלת. השושלת שלנו היא לא אמורית וחיתית. אז למה באמת הוא מאפיין אותנו כאמוריים וחיתיים? אומר המלבי"ם היה בהם את התכונה של הארץ שהם נולדו שם. הם נולדו בארץ חת, חברון, שמה גרו אברהם ויצחק, הייתה שייכת לבני חת. המליצה מבאר המלבי"ם מתארת את העם כביכול הוא כמו אבא לאנשים שנמצאים שם. העם הוא כמו האב של הפרטים, של האנשים שגרים שם. והסיבה לכך, מכיוון שכמו שהאבא מלמד את בניו את דרכי ההנהגה, כך העם באופן כללי מלמד את היושבים בו, את הבודדים, את הפרטים, את הדרך איך להתנהג. אנחנו רוכשים את ההנהגות שלנו מהעם שיושבים בתוכו.
ואפשר אגב לראות את זה, אין לנו סימן גדול יותר מזה מקיבוץ הגלויות שעם ישראל זכה לו ב-70 השנה האחרונות, ואפשר לראות איך כל עדה שהגיעה לכאן, הגם שכולם ממקור אחד, כל עדה רכשה את אותם הנהגות המקובלות בעם שבו הייתה נמצאת. לדוגמה אצל הספרדים יש עניין גדול של הכנסת אורחים. הספרדים היו בארצות בני ישמעאל. בארצות בני ישמעאל מקובל מאוד הכנסת אורחים ולכן אצל הספרדים העניין הזה מאוד מצוי. אצל האשכנזים יש עניינים אחרים. לדוגמה אצל האשכנזים עניין האוריינות. זאת אומרת עניין הלימוד, הלמדנות, ההשכלה, שמה תופסת מקום נרחב. כי בארצות המזרח, בארצות ערב, לא הרבו בלימודים. בארצות אירופה לעומת זאת, שם זה אוניברסיטאות וערש התרבות וכולי, וממילא שם היה חשיבות ומעלה גדולה לרכישת ידע, ולכן רואים שהאוריינות ניתנה גם כן, אצל בני אשכנז רואים אותה הרבה יותר מאשר אצל בני ספרד. וכן הלאה על זה הדרך, אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות. אבל האדם למד מהמקום שבו הוא גר. האנשים ששמה עימם הוא נמצא, האדם מושפע מהם.
ואת הארץ ששמה האדם נולד, זה הוא מתאר כמו אמא. מכיוון שמהארץ האדם יונק את מזונו, והתכונות של הוולד דומים לתכונת האדמה ופירותיה ואווירה. שמין שדהה חפר אוכל. וזה באמת כיוון שכתוב שיש ארץ מגדלת גיבורים, ארץ מגדלת חלשים. פירושו של דבר הרבה פעמים התנובה של הארץ, טיב הארץ, היא המשפעת על הבריות שגדלים בה. הרמב"ם אומר שבאפריקה יש אנשים שהם חשוכי השכל. זאת אומרת מי שיסתכל אתה לא לא רואה הרבה את המדען האפריקני הנודע. כן, הם לא, הם לא בהכרח, הם לא לא יצאו משם גדולי העולם מבחינת לימוד. ולמה? מכיוון שאומר הרמב"ם המים שלהם עכורים. והמים העכורים מולידים שכל עכור. ובארצות שבהם המים מזוקקים ונקיים, הם מולידים שכל זך ונקי. זאת אומרת אנחנו רואים שיש השפעה למה שאתה אוכל, לתנובה של הארץ, יש לזה השפעה למי שגדל שם.
אז ממילא מה שהוא אומר כאן מכורותייך ומולדותייך, יש כאן שני דברים. המקום שבו אתה גרת, מכורותייך זה כמו מגורותייך, רק ההבדל שלגור זה דרך עראי ומכורה זה בקביעות. כמו מגורותייך. מכורותייך ומולדותייך, זה כנגד האבא והאמא. זה העם ששמה הם נולדו והמקום, המדינה שבה הם גרו. מה שהוא רצה להגיד להם, עדיין לא נפרדתם מההנהגות של הגויים. אתם עדיין מחוברים לעם ולהנהגותיהם, מחוברים לארץ ולמה שהיא גידלה, וממילא כל העניינים הללו עדיין מפעמים בכם, היה צריך לנקות אתכם מזה, היה צריך לזכך אתכם מזה, וזה תכף הוא יתאר כיצד בא אותו הנדיב ולקח והוציא אותם מכל המציאות הזאת.
התרגום יונתן לעומת זאת מסביר שמה שכתוב כאן מכורותייך ומולדותייך מארץ הכנעני אביך האמורי ואימך חיתית, הוא אומר בזכות אבהתכון אנא מתריש מן קדמכון ית אמוראה ומשצי ית חיתאה. בזכות אביך ובזכות אימך אני מוציא אתכם מהאמוריים והחיתיים. כך הוא מסביר את העניין של אביך האמורי ואימך חיתית. בזכות אביך הוציא אותך מן האמורי, ובזכות אימך הוציא אותך מן החיתיים. כן, אשצי ואתרך, הכוונה אוריש ואמגר את האמוריים והחיתיים מפניכם. בזכות אבות, בזכות אברהם יצחק ויעקב.
ומולדותייך ביום הולדת אותך לא כרת שורייך ובמים לא רוחצת למשעי והומלח לא הומלחת והוחתל לא חותלת. אחרי שהוא תיאר את המקום ששם, מה שנקרא הרקע שבו נולדה אותה הבת, הוא מתאר עכשיו איך היא נולדה. הלידה בפועל. ומולדותייך, מה נעשה עימה ביום הלידה? דבר ראשון ביום הולדת אותך לא כרת שורייך. הכרת זה בדגש והשורייך שני הרישים פה הם בדגש. אומר המלבי"ם המנהג היה לעשות לוולד הנולד ארבעה מיני תיקונים, שאף לא אחד מהם נעשה בך.
דבר ראשון מיד שהילד נולד כורתים את הטבור. זה כרת שורייך. שורייך זה כמו שוררך אגן הסהר. שוררך זה הטבור שהוא במרכז הגוף, כן. אז לא כרת שורייך, דבר ראשון הטבור לא נכרת. עד עכשיו התינוק היה יונק את המזונות שלו דרך הטבור. אומר המלבי"ם הוא היה בדרגה של צומח. צומח יונק דרך השורש, גם תינוק יונק דרך הטבור, זה כמו שורש שמחובר לאמא. כאשר כורתים את הטבור, קושרים אותו, מעכשיו הוא מקבל את המזון דרך הפה. כאשר לא נכרת הטבור, הוא עדיין במדרגה הקודמת, הוא עדיין במדרגה של צומח. והנמשל אומר המלבי"ם, כאשר כאן האומה נולדה, היה צריך שהם ייפרדו מהאומה שבתוכה הם היו. היה צריך שייפרדו מהאמא. אבל הם נשארו לא כרת שורייך. הטבור עדיין נשאר, מחוברים היו בטבורם לאומה שמהם הם נולדו. עדיין היו דבוקה במעשים של הכנענים. ומעשי הכנענים הם מעשים חמורים מאוד, כמו שהתורה מזהירה לא לעשות כמעשיהם.
דבר שני שעושים לתינוק, רוחצים אותו במים להסיר הדמים והגועל, כלשון המלבי"ם. ובנמשל של האומה, שחכמי הלב, האנשים שהם המשכילים יותר, רוחצים את המידות המושחתות על ידי מי החוכמה והדעת. כמו שאומר הרמב"ם שטבילה לא חייבת להיות במקווה, אדם יכול לטבול במי החוכמה והדעת. דהיינו מנהיגים הנהגות חדשות, לא כפי האומות אשר גדלנו בתוכם, אלא רוחצים עצמם, רוחצים ומתקנים את מידותיהם למידות ישרות ונכונות. לא כפי מה שקיבלנו מהאמא שהולידה אותנו, שמה קיבלנו מהם? דמים וגועל. דהיינו אנחנו מכוערים במידות רעות מהאומות שהולידו אותנו. אבל שם רגילים לעשות שטיפה, והיא פה כאן הוא אומר לא הייתה המציאות הזאת. ובמים לא רוחצת למשעי. מה זה למשעי? למשעי הכוונה היא באופן שמחליקים את בשרו. משעי זה חלק. עשיו איש שעיר ויעקב איש חלק, אומר התרגום שעיע. שעיע זה חלק. וגם כן היום מתבטאים בביטוי הזה כאשר מתגלחים, יש משעי, שהיא נקראת משחה שעימה מסירים את השערות בסם ולא על ידי סכין. כך שעל כל פנים משעי הכוונה בצורה חלקה. לא החליקו את בשרך למשעי.
הדבר השלישי, אחרי זה מולחים את התינוק כדי לחזק את הבשר. זה לא מוכר לנו היום, אבל היה דרכם לשים מלח על גופו על מנת לחזק את עורו ואת בשרו של התינוק. והדבר הרביעי היו חותלים אותו ליישר את האיברים. זה כן, מי שפעם היה בברית של הרב מחפוד ראה איך הוא עושה את זה. היה דרכם לעשות את זה, בפרט בתימן זה היה מאוד מקובל, היו רגילים לקחת אחרי שהיו, לאו דווקא כשמלים את התינוק אלא באופן רגיל, היו לוקחים את התינוק, קושרים חזק את הרגליים שלו ומיישרים אותם כדי שהרגליים תגדלנה באופן ישר, אז היו מיישרים את הרגליים, היו מחתלים אותם. זה מה שהוא אומר חותלים אותו ליישר את האיברים. גם מזמן חז"ל היו עושים אותו. אומר המלבי"ם כיוון שבמעי אימו הבשר הוא ספוגי והאיברים כפופים, ראשו בין ברכיו, מקופל כפנקס כמו שהגמרא אומרת, אז צריך ליישר אותו. והנמשל הוא גם כן לאומה, שצריך לחזק את הפרטים, את האנשים שהם חלק מהאומה שכעת גדלו, מדברים פה עכשיו על אותה ילדה אסופית שהיא גדלה שם בין האומות, ליישר את הכלל, לשים עליהם ראשים ושופטים עד שזה יהיה כמו גוף ישר, חזק ואמיץ שאיבריו מיושרים. אומר זה לא נעשה לך. אז את גדלת באופן עקום, עם הזוהמה של הדמים והגועל, עם הטבור שעדיין נשארת מחוברת אל האומות שהיית מחוברת להם, עם כך שלא עברת מליחה כדי לחזק את הבשר, כך שהמציאות של עם ישראל הייתה בכי רע. והקדוש ברוך הוא תכף יתאר איך מהמציאות הזאת הוא לקח ובנה אומה נפלאה ומיוחדת את עם ישראל.
לא חסה עלייך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עלייך. ותושלכי אל פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך. לא חסה עלייך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עלייך. יש פה לחוס, יש פה לחמול. לא עשו לך את אחד מהדברים הללו מתוך חמלה. אומר המלבי"ם מה ההבדל בין לחוס לבין לחמול? זה דבר שהוא חוזר עליו בכמה וכמה מקומות. אומר המלבי"ם תמיד שמישהו חס על דבר מה, כי יש לי בו צורך. אני חס עליו כיוון שאני מעוניין בו, כיוון שאני רוצה אותו. לדוגמה אומר המלבי"ם, כמו ועיניכם אל תחוס על כליכם. אני מעוניין בכלים, אני חס עליהם. אתה חסת על הקיקיון, אני מעוניין בקיקיון, אני חס עליו. לעומת זאת אומר המלבי"ם, חומל זה מי שרוצה בקיום הדבר מצד עצמו. הדבר הזה טוב בעיניי, לא מתוך שאני רוצה ומעוניין באותו דבר, לא בגלל שאני צריך אותו. אלא מתוך חמלה על הדבר. אתה יודע מה, גם אם אני לא אהנה ממנו, אבל אני חומל עליו. אני חומל עליו, חבל להשחית את זה, אפילו אם לי לא יצא מזה מאומה. כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לאבו החרימם. הם חמלו עליהם, מצד שחבל להשחית סתם את הצאן והבקר ולא אבו החרימם.
אומר המלבי"ם, כך גם כן כאן הוא אומר, לא חסה עליה על הילדה הזאת שנולדה, ראינו שהאבא האמורי והאמא החיתית לא חסים עליה מצד הצורך שלו, כדי שיהיה לו המשכיות. יש לך תועלת בה. אם אתה תגדל אותה, יהיה לך דור שני ודור שלישי וכולי, יהיה לך המשך של בנים. אז הוא לא חס מצד התועלת, זה מה שהוא אמר מצד מולדותייך. עכשיו מה שהוא הסביר ביום הולדת אותך, כיוון שתכף ביום שנולדת השליכו אותך על פני השדה בגועל נפשך, ולא חמלה עלייך גם כן במובן הזה שגם אם לי לא יהיה תועלת, לפחות נחמול עליה שתתקיים, חבל עליה. גם זה לא היה סיבה לחמול, ואז בעקבות זה הושלכה משם מהארץ לשדה. מה זה לשדה? הכוונה לארץ מצרים, ששם בארץ מצרים התעללו בהם ועבדו בהם בכל עבודה בשדה.
תרגום יונתן מסביר שמה שכתוב כאן לא חס עלייך ותושלכי, אומר התרגום יונתן ותושלכי כאן מדבר על ההשלכה שזכורה לנו ממצרים. וגזר לא חסת עליכון עינא דפרעה. מי לא חס עליכם? זה פרעה. למעבד לכון טבו חדה לרחמא עליכון. וגזר עליכון גזירת גמירא, גזר עליכם גזירת השמדה. למרמא דכורכון בנהרא לאבדא יתכון. להשליך בכוריכם בנהר לאבד אתכם. בעידן דהויתון במצרים, בזמן שעוד הייתם במצרים.
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, מסביר הרד"ק, כאן עניין המשל והמליצה זה כנגד אהרון, מרים ומשה, שהקדוש ברוך הוא שלח אותם כדי לגאול את עם ישראל ולומר להם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו. כתוב שאהרון עוד קודם למשה היה אומר נבואות לעם כדי להרחיק אותם מהעבודה זרה. ואראך מתבוססת בדמייך, כמו שהסברנו זה מגואלת בדמי הלידה. הרד"ק מסביר שהכוונה שהיו מבוססים בטיט ובחומר שהיו עושים ממנו את הלבנים. לא היה להם פנאי אפילו לנקות את עצמם מזה. כי בשביל זה צריך זמן פנוי, וזמן פנוי לא היה להם, היו מכריחים אותם לעשות את הלבנים יום יום לא ישבותו. אומר הרד"ק אז גם כדי נקיות, לנקות עצמם לא יכלו, היו מתבוססים בטינופם.
ואומר לך בדמייך חיי, אומר הרד"ק אל תחששו שמא אתם תמותו מתוך כובד העבודה ומתוך הטינוף והלכלוך, אומר להם מתוך זה אתם תחיו ותצמחו כמו צמח השדה. חיי אומר הרד"ק זה כמו ציווי, חיי, תחיי מתוך המציאות הזאת. חז"ל אומרים מה זה הכפילות ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי? אז הרד"ק כדרכו שהרבה פעמים מסביר שהכפילות נועדה לחזק העניין. כשאומרים דבר פעם אחת אז זה פעם אחת, כשאומרים אותו פעמיים זה לחזק את העניין. אז גם פה, דרך המקרא לכפול הדבר לחזק העניין. חז"ל דורשים את הכפילות, ואומר לך בדמייך חיי, דם פסח ודם מילה. הראשון זה בדמייך זה דם פסח, השני זה דם מילה. או הפוך, הראשון זה דם מילה קודם מלו, לאחר מכן הקריבו את הפסח. וזה בדמייך חיי, בזכות שתי המצוות הללו. כיוון שהוא מתאר שעם ישראל היה בחינה של ערום ועריה כפי שנראה בהמשך. דהיינו שום זכות ושום מצווה לא היה להם כדי להיגאל. מה אם כן יהיה הדבר שיביא אותם לחיות מכוח זה? אומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי, דם פסח ודם מילה, אלה היו שתי הזכויות שהיו לעם ישראל, ושתי הזכויות הללו כבר דיברנו בעבר, מי שירצה יכול לשמוע את זה בדרשות שלנו לפסח, שהם היו זכויות חלשות מאוד. כי מי שיודע, דם פסח, עם ישראל כשהקריבו את קורבן הפסח, שמה מובא שעם ישראל בהתחלה לא באו כדי לקחת קורבן על מנת להקריב. ולמה? כי זה הזקיק אותם למול. והם לא רצו למול. שומעים? גם למול לא רצו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיץ את ריח הפסח בכל מצרים. אה, ריח של גן עדן כתוב, נתן בקורבן הפסח ריח גן עדן. כולם מריחים את זה, אה, איפה? מישהו עושה פה סטייקים. תגיד איפה זה? איזה צלי? מה זה? מאיפה? אומר להם צריך למול קודם. אה, רק אחרי שהלכו ומלו... אז תבינו שכל עניין הפסח היה רק לאחר שמלו, וכל עניין המילה היה רק לאחר שנתאוו בגלל שהריחו את ריחו, ורק בעקבות זה הקדוש ברוך הוא, הלכו ועשו את המצוות הללו, ובזכות שתי מצוות כאלה שלכאורה מצוות חלשות שהגיעו מה שנקרא באונס ובלית ברירה, כבר היו ראויים להיגאל. מכאן אגב תשובה לכל אלה שאומרים אז מה הזכויות שלנו להיגאל? תראה איזה מצוות חלשות היו המצוות אז, שנעשו אותם באונס ובלית ברירה, והיו סיבה לגאולה. ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי, עם ישראל היום שמלא מצוות כרימון, על אחת כמה וכמה שראוי להיגאל.
בואו נראה את המלבי"ם. אומר המלבי"ם, ואעבור עלייך ואראך, כאן הוא מתאר כמו שראינו שיש איזה שהוא אפוטרופוס, איזה שהוא נדיב שהלך וראה את הילדה המושלכת כך והלך כדי להציל אותה, ראה אותה מתבוססת בדמייך. אומר המלבי"ם לא די בדמי הלידה שראינו קודם שהייתה מטונפת בהם, אלא גם השליכו אותה, והיות והשליכו אותה היא נפצעה ויצאו ממנה דמים של מכה, חוץ מדמי הלידה. ולכן הוא אומר מתבוססת בדמייך, אלה שני מיני דמים. דם אחד זה דם הלידה, דם השני זה דם ההשלכה. ואז היה משגיח עליה ורואה, והיה אומר לה את תחיי בדם הפצעים הללו, אל תחששי שמכוח הדמים הללו את תמותי. ובעצם הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא משגיח עליהם בעת הגלות, הגם שפרעה הכה בהם והרג בהם ופצע בהם, הקדוש ברוך הוא השגיח עליהם שעם ישראל חלילה לא תהיה עימו כליה.
רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה. במציאות הזאת שבא ומוצא אותה בשדה, הוא מדמה אותה רבבה כצמח השדה. היא הייתה גדולה בריבוי עד שהגיעה זמן הפרח והנץ כמו שאומר המלבי"ם. פרחים יפים, ציצים מקושטים, שהם בעצם התפארת של הגידולים, של הפרח. ומה היו העדיים הללו? ותבואי בעדי עדיים, מה הם אותם עדיים? שדיים נכונו ושערך צימח, שזה אומר שכבר הגיעה עת דודים. אבל ואת ערום ועריה. פירושו של דבר במציאות לא שייך עת דודים, כיוון שאת ערום ועריה, אין בגדים וכביכול מקום התורפה מגולה. מה בעצם הנמשל? הקדוש ברוך הוא השגיח על עם ישראל שיפרו וירבו. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזה רבבה כצמח השדה נתתיך. עד שהגיע זמן הגאולה, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. מי אלה הזמן, מי אלה שיביאו אותנו בעדי עדיים? שדיים נכונו ושערך צימח. תמיד הביטוי של השדיים זה ההנקה, לתת ולהעניק את החלב. והביטוי כאן זה משה ואהרון, שהם כביכול היו המניקים את עם ישראל, הם היו מגדלים את עם ישראל ומעניקים אותם תורה, מעניקים להם תורה. וזה כביכול אותם שדיים נכונו ושערך צימח, משה ואהרון הם המוכנים לגאול אתכם. רק ואת ערום ועריה, עם ישראל עדיין היו ערומים, לא היה להם תורה ומצוות. זה בעצם הבגדים של הנפש, כמו שדיברנו כמה וכמה פעמים, מופיע הרבה בדברי הנבואה, שהבגדים זה הזכויות, זה המצוות, זה המעשים טובים. הבגדים הצואים הסר מעליך, זה הבנים שנשאו נשים נוכריות, וכן הלאה על זה הדרך. הבגדים הם בעצם מעין חלוקא דרבנן לעולם האמת, שזה הזכויות שנעשות מהמעשים שאדם עושה כאן בעולם הזה. אז אומנם אתם כבר רבבה, אומנם רביתם וגדלתם ויש לכם כאן כעת את הגואלים, שדיים נכונו ושערך צימח, אבל על כל פנים ואת ערום ועריה, עדיין אין לכם זכויות, אין לכם מצוות שאתם ראויים להתהדר בהם. אז הגם שהגעת לזמן שאת ראויה להיגאל, אבל אין לך את הזכויות.
ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך ואשבע לך ואבוא בברית אותך נאום השם אלוהים ותהיי לי. ואז ואעבור עלייך, אומר המלבי"ם עבר הדוד פעם שנייה, והנה הוא רואה שהגיעה עת דודים, הגיע זמן הגאולה שכעת צריך לפרוס כנפיו עליה. והמליצה כמו שכתוב ופרשת כנפיך על אמתך. שמה מובא אצל רות, המשמעות של הדברים שהוא ייחד אותה לעצמו, כך היא אומרת לו לבועז. אז אם כן גם כאן ואפרוש כנפי עלייך הכוונה היא אייחד אותכם לי לשמי, כמו שכתוב בני בכורי ישראל. ועל ידי זה ואכסה ערוותך, על ידי מצוות מילה. כל עוד שעם ישראל הם ערלים אז יש להם ביזיון, זה בחינה של ערום, זה בחינה של ביזיון. אבל אכסה ערוותך על ידי מצוות המילה שנתן להם בזה ניקה אותם מהבחינה של העורלה, של הטינוף. ואשבע לך ואבוא בברית אותך, כמו שכתוב והזכרתי את בריתי, שהקדוש ברוך הוא כרת עימנו ברית, והברית הזאת מבטיחה את הגאולה שלנו. ותהיי לי, זה הזמן שבו הקדוש ברוך הוא לקח אותנו במעמד הר סיני וייחד אותנו לו, זה ותהיי לי.
וארחצך במים ואשטוף דמייך מעלייך ואסוכך בשמן. וארחצך במים כנגד מה שראינו שבתחילה הוא מצא את אותה תינוקת, מצא אותה שבמים לא רוחצת. אומר השם כעת רחצתי אותך ושטפתי את דמייך מעלייך. כנגד מה שראינו לעיל שהומלח לא הומלחת, כעת אסוכך בשמן כדי לעדן את הבשר. כנגד מה שראינו שהוחתל לא חותלת, דהיינו אף אחד לא עטף אותך בבגדים, על זה הוא אומר ואלבישך רקמה. הנה כעת גם הלבשתי אותך. ומה בעצם הנמשל? שהקדוש ברוך הוא העביר מעם ישראל את הדעות הכוזבות, את השיבוש הרעיוני שהיה לעם ישראל במצרים, וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים, היינו עובדי עבודה זרה כמותם. הדעות שלנו התקלקלו והשתבשו. והדרך הייתה איך, איך הייתה הרחיצה? אומר המלבי"ם על ידי מי ים סוף. השם רחץ אותם במי ים סוף. הרחיצה של מי ים סוף מה הביאה אותם? ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. אז אומנם הם לא טבלו שם במים, אבל במים שם הם קיבלו את האמונה. בעקבות מי ים סוף האמינו בהשם, בזה נתבטלו הדעות הכוזבות שהאמינו בכל מיני תפיסות משונות ובכל מיני אלילים. כעת הם רואים שהשם הוא האלוקים. לאחר מכן הקדוש ברוך הוא סך אותם בשמן. השמן זה שמן משחת קודש, כמו שכתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, שהכוונה היא על החוקים שהקדוש ברוך הוא לימד את עם ישראל. ולאחר מכן הלביש אותם רקמה, זה היה המעמד המופלא, מעמד הר סיני, נתן להם תורה ומצוות, ואמרנו שהתורה והמצוות זה בעצם הבגדים, החליפו שמלותם, ואז ותצלחי למלוכה. ועל ידי זה יהיו לו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
כמו שאומר הרד"ק, כל העניין עד ותצלחי למלוכה הוא הרחבת המליצה לרוב הטובה שהיה להם במדבר. במאכל ובמשתה ובכל תענוג ובכסות ובנעליים. זאת אומרת הרד"ק מסביר את הדברים יותר כפי הפשט. שכל מה שאנחנו רואים כאן ביטויים של הנאות חומריות, זה הנאות חומריות כפשוטו שהיו במדבר. המלבי"ם לוקח את כל זה לביטויים רוחניים, כמו לדוגמה הבגדים זה התורה והמצוות שקיבלו במעמד הר סיני, סך אותם בשמן, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו וכולי. הרד"ק לעומת זאת מסביר שכל הדברים האלה הם כפשוטו. זה מה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו במדבר. שמלתך לא בלתה מעליך, רגלך לא בצקה זה 40 שנה. אז יש כאן ביטוי לכל הטובות החומריות שהקדוש ברוך הוא הטיב לנו בהיותנו במדבר. ובעצם בפשטות שני הדברים אמת. אלה ואלה דברי אלוקים חיים. גם ההטבות החומריות כלולות כאן וגם ההטבות הרוחניות, שהחומר הוא רק משל לו.
ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי. ואלבישך רקמה זה כנגד ארבעה בגדי כהונה. הלבוש התחתון שזה הכותונת, כן, זה מה שצמוד לגוף, זה היה רקמה. המכנסיים באישה, אומר המלבי"ם, זה כנגד הנעליים באישה, כי זה החלק התחתון של הלבוש, זה ואנעלך תחש. ואחבשך בשש, כמו שאומר התרגום, וקדישית מנכון כהניא למיהוי משמשין קדמיי במצנפן דבוץ. אחבשך בשש הכוונה היא המצנפת שהכוהנים חובשים על ראשם, זה קידשתי מכם כוהנים שיהיו משמשים לפניי במצנפת של בוץ. ואכסך משי, ואת הכוהן הגדול כיסיתי בלבושי צבעונים. ואכסך משי שזה כיסוי שעוטה את הראש ואת הגוף.
הרד"ק מביא מדרש, אמר רבי יהודה ברבי סימון אמר הקדוש ברוך הוא, לא תהיו סבורין שאתם גומלין 13 דבר שהפרשתם לי, כנגד 13 דבר שעשיתי לכם במצרים. 13 דבר שהפרשתם לי זה כסף, נחושת, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש ועיזים וכולי. יש שמה 13 מינים של מה שעם ישראל נתנו. אומר הקדוש ברוך הוא אל תהיו סבורים שאתם בזה גומלים לי כנגד 13 דברים שעשיתי לכם במצרים. כנגד זה יש לנו פה 13 עניינים שעליהם קראנו כעת. ארחצך במים, אשטוף דמייך, אסוכך בשמן, אנעלך תחש וכולי. יש לנו כאן 13 דברים, אלבישך רקמה. ואומר להם הקדוש ברוך הוא שלא תחשבו שאתם מחזירים לי זה לעומת זה. אבל אף על פי כן אני מעלה עליכם שאתם גומלים לי. כמו שאמר דוד אשירה להשם כי גמל עלי. אני אשיר להשם על כך שאת מה שאני עושה ונותן לו, משל מי, משלו, הקדוש ברוך הוא מחשיב לי את זה כאילו אני גומל לו. מחשיב לי עליי את הדבר כי גמל, כאילו אני גמלתי להשם יתברך. אומר הקדוש ברוך הוא אני לא מחשיב לכם את זה כגמול, אלא לעולם הבא אני פורע לכם. זאת אומרת אני עוד מחשיב לכם את זה כזכות. שומעים? כביכול עוד יש לכם זכות אצלי. זה לא אחד על אחד וגמרנו החשבון נסגר. אומר הקדוש ברוך הוא לא, אני מחשיב לכם את זה כאילו אתם גומלים לי, ואף על פי כן אני עוד זוכר לכם את זה לעתיד. איך? לעולם הבא אני פורע לכם כנגד 13 דבר אלו. וברא השם על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. ואומר אשירה להשם כי גמל עלי. אומר הקדוש ברוך הוא אני עוד זוכר לכם את זה לעולם הבא. אז אם כן מה שאומר כאן המדרש, אל תהיו סבורין שאתם גומלים לי, דהיינו גמלתם אז יש פה אחד על אחד וגמרנו החשבון נסגר. אומר הקדוש ברוך הוא לא, אני מחשיב לכם את זה כאילו אתם גומלים לי, ואף על פי כן אני עוד זוכר לכם את זה לעתיד. דהיינו מחשיב לכם כאילו אתם גומלים לי, זה מה שנקרא בחינה, זה על החשבוני. ומה שבכל אופן עשיתם עוד אתן לכם על זה שכר לעולם הבא, וזה מרוב טובו של השם יתברך, וזה אשירה להשם כי גמל עלי.