ספר יחזקאל פרק טו. ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער. היקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי. הנה לאש ניתן לאוכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה. הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה.
נסביר. ויהי דבר השם אלי לאמור בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ. הרד"ק מסביר כביכול מה יהיה, כך גם כן משתמע מרש"י, כך גם כן משתמע מתרגום יונתן. מה יהיה עץ הגפן מכל עץ, במה עץ הגפן גרוע מכל עץ אחר, במה שונה עץ הגפן מכל האילנות. מאיזה עץ גפן אני שואל אותך שהוא גרוע מכל האילנות? אומר הרד"ק ודאי לא מדברים על עץ עושה פרי, כי ודאי הוא משובח מכל האילנות, כמו שאנחנו מכירים במשל של יותם, עליו ודאי לא נאמר שהוא גרוע, עץ עושה פרי כשהוא עץ הגפן הוא העץ המיוחד והמשובח. אלא על מה אני מדבר? על הזמורה אשר היה בעצי היער. אני מדבר על הזמורה שבעצי היער, אלה שלא עושים פרי. עליהם אני שואל אותך, שהיא גם פחותה אפילו מעצי היער. מכיוון שאלה עצי היער הגם שהם לא עושים פירות, אבל יצלחו למלאכה. אני יכול להשתמש איתם לבניין, אני יכול להשתמש איתם למלאכה לעשות מהם יתד וכן הלאה על זה הדרך, לעשות מהם כלים, לקרות בהם בתים. אבל עץ הגפן הזה הגדל ביער, לפירות הוא לא ראוי, ולמלאכה עץ הגפן מעולם לא היה מהגזעים הטובים והמיוחדים למלאכה. אז אם כן במה שונה עץ הגפן הזה מכל שאר עצי היער, הוא אפילו לא כעצי היער, כיוון שעצי היער יש בהם תועלת ומזה אין שום תועלת. עוד מעט אנחנו ננסה להבין מה הוא רוצה להגיד כאן במשל.
המלבי"ם לעומת זאת, יש לו כיוון אחר. והוא מסביר שמה שכתוב מה יהיה עץ הגפן מכל עץ, אין הכוונה היא במה הוא שונה כמו שאומר התרגום מה שינא אילן גופנא מכל אילנא. אומר המלבי"ם מה יהיה זה לא מה שונה. אומר המלבי"ם מה יהיה פירושו של דבר מה יתהווה ממנו. זה המובן של מה יהיה, לא במה הוא שונה. ועל מה בעצם השאלה? הוא אומר הרי הדרך של הנוטעים היה להרכיב ולהבריך זמורות של עץ בפרי אחר. אני לא דן עכשיו מהבחינה ההלכתית, אנחנו דנים עכשיו מהבחינה הבוטנית, מה היה דרכם לעשות. ומה הם היו עושים? על ידי ההרכבה בעצם הזמורה שאותה הרכבת הייתה יונקת מהאילן שלתוכה היא הורכבה, ואז היא מוציאה פירות שהם ממוצעים בין הזמורה שאותה הרכבת לבין האילן שהוא מהווה היסוד והבסיס לאותה ההרכבה. ההרכבה בדרך כלל הייתה נעשית כאשר היו חותכים איזה שהוא חתך בצורה של T בקליפה של העץ, מקלפים את שני הצדדים, מכניסים לשם איזה שהוא ייחור של זמורה שאותה פישחו מהגפן, לאו דווקא זמורה, כל אילן אחר, שאותה היו מפשחים מהאילן, לא חותכים אלא מפשחים, הכוונה היא כעין שוברים ממקום החיבור לגזע, מחברים אותו לאילן החדש, לאותו בין אותם שני כפלים של האות T כמו שאמרנו שמקלפים קצת, מכניסים, סוגרים את הכפלים עליו, סוגרים את זה, קושרים את זה, ולאחר מכן הוא היה מתאחה ונותן פרי שהפרי הזה היה ממוצע בין שני מיני האילנות. אומר הדרך הזאת הייתה כדי להוסיף שבח באותו חלק שאותו אני הרכבתי. זה דוגמה, היו לוקחים זמורות של גפן ואותם היו מבריחים באילן תאנה כדי שעל ידי זה זמורות הגפן יקבלו מתיקות מהתאנה, כי התאנה אמרה החדלתי את מתקי, התאנה ידועה כפרי מתוק מאוד. או כמו שחז"ל אומרים אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח כדי שתהיה זורקת מימיה לתוכה. זה גם דבר שהיה מקובל, שהיו מכניסים כביכול שותלים את הזמורה של הגפן בתוך האבטיח כדי שמימי האבטיח הם יפרו את הזמורה ועל ידי זה יתנו בה את המתיקות. אותו דבר גם כן, הם היו לוקחים אילן סרק שהיה חלש והיו מרכיבים אותו באילן סרק חזק, כדי שעל ידי זה הוא יתעבה ויהיה חזק יותר.
אומר המלבי"ם, אבל לעומת זאת, אם אתה תיקח ותרכיב את עץ הגפן באילן סרק, על ידי זה לא עשית מאומה. מכיוון שהזמורה של הגפן לא תהיה חזקה די כדי להשתמש בה לבניין, ומאידך גיסא הפירות שעד עכשיו היא נתנה, הם יחלשו, או יתבטלו לחלוטין, מכיוון שהאילן שלתוכו כעת אתה הרכבת אותה הוא אילן סרק. לא תרוויח בזה מאומה, יישאר לך ענף שלא ראוי למלאכה וגם כן לא ראוי לפירות. וזה מה שהוא אומר כאן, מה יהיה עץ הגפן מכל עץ, מה יתהווה ממנו אם הוא יורכב בעץ אחר, זה הכוונה מכל עץ, אם הוא יתחבר לכל עץ, מה מזה יצא? ואז הוא מסביר ואומר הזמורה של הגפן שהרכבנו אותו בעצי היער, אם אתה תרכיב עץ סרק חלש בעצי היער העבים, מזה יהיה עץ עבה וחזק. אבל לעומת זאת כאן לא יצא מזה מאומה, לא נרוויח בזה כלום, מה יתהווה מעץ הגפן שהוא מצד עצמו חלש מאוד. והמלבי"ם גם כן מכריח את הפירוש שלו, מכיוון שזמורה תמיד זה ביטוי לענף שנכרת מן העץ. ולפי שאר המפרשים הוא מדבר כאן על זמורה שזה עדיין משהו שגדל, על גפן שעדיין גדל. איך אתה מכנה אותו זמורה? הוא לא נקרא זמורה, זמורה זה הענף שנתלש. רק לפי ההסבר שלי אומר המלבי"ם אתה תבין, כי זמורה אנחנו מדברים שבאמת תלשנו מהגפן וחיברנו את זה לאילן אחר, בזה ראוי באמת הביטוי זמורה.
היקח ממנו עץ לעשות למלאכה? אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי? וכי אתה תרוויח מזה שעל ידי כן העץ יתעבה ויתקשה שתוכל מהזמורה הזאת להשתמש ככלי לעשות מלאכה? או על כל פנים גם אם לא ממש לעשות ממנו כלי, אבל על כל פנים לעשות ממנו יתד לתלות עליו כלי. יתד הכוונה היא איזה שהוא מוט שהיו נועצים אותו בכותל ועליו היו תולים. אז הוא אומר יתד יכלת לעשות מזה כדי לתלות על זה כלי? הרי לא הרווחת בזה מאומה, רק הפסד יהיה לך, שעד עכשיו היה עומד לעשות ענבים וכעת הוא כבר לא יעשה כן.
הנה לאש ניתן לאוכלה, את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, היצלח למלאכה? הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה? הרד"ק מסביר שבעצם יש כאן משל שממשיל כאן את עם ישראל לגפן, שעם ישראל הם כמו הגפן הדק, הרפה, החלש, והם המעט מכל העמים כמו שאומר הכתוב. וכאשר הוא מוציא פירות טובים, אז הפירות שלהם מיוחדים. אבל בגפן עצמו אין מעלה. בגפן עצמו, באילן עצמו, הוא אילן חלש. השימושים שבו הם מועטים, הוא מקסימום להשתמש בזמורות כ... לא משתמשים איתם כחבלים אולי, אבל או למאכל לפילים, אבל על כל פנים לא לבניין ולא לעשיית כלים, גוף האילן של הגפן הוא חלש. מה שכן יש בו תועלת כמו שאמרנו זה בפירות. עם ישראל נמשלו לגפן, ישעיהו אמר כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויטעהו שורק ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. עם ישראל נמשלו לגפן. והנה עם ישראל במקום לעשות פירות, עשה לנו רק זמורת היער. זמורת היער אמרנו זה גפן שגדל ביערים שהוא לא נותן פירות. מה התועלת שבו? זה רק לאש. עם ישראל כיוון שעושים מעשים רעים, אין תקנה אלא רק לאש. לאש הכוונה היא לייסר אותם, ברעב, בחרב, בדבר, זה הכוונה לאש. הוא אומר לך כך באמת היה, והנה שני קצותיו אכלה האש. כמו שראינו ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה. זאת אומרת כבר התחילה האש הזאת לאחוז בכרם הזה, בזמורה הזאת. ותלהטהו ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב כמו שמופיע בישעיהו מ"ב. זאת אומרת זה כבר התחיל המהלך הזה שעם ישראל אוחזת בהם האש. ואל תחשוב שזה רק מהקצוות, ותוכן נחר. מה נמצא בתוך, מה הוא המרכז של ארץ ישראל? זה ירושלים. ירושלים היא במרכז, והנה תראה כל מה שקרה לעשרת השבטים ולכל הרי יהודה לא השפיע במאומה על ירושלים לשנות את דרכיה. ותראה אף על פי כן יושבי ירושלים שכבר נחרו מן האש, לא לקחו מוסר.
אז איזה תקווה יש להם שהאש לא תכלה אותם? אומר הנה תראה, לא יצלחו למלאכה. מה זה לא יצלחו למלאכה? הכוונה היא אין ציפייה לצפות מהם שיעשו תשובה, שייטיבו את מעשיהם, אין להם תקנה אלא רק להחזיר אותם לאש כדי שהאש תסיים את המלאכה ותשרוף אותם לגמרי. זאת אומרת שירושלים תהיה שממה. וזה מה שהוא אומר מהאש יצאו והאש תאכלם. כי מהאש יצאו אולי שיהיה להם תקנה, אבל אם אנחנו רואים שאין תקנה אז האש תאכלם. וזה מה שהוא אומר, בתחילה הייתי סבור שירושלים לא תישרף, דהיינו היא לא תהיה למאכל אש, שלחתי להם נביאים השכם והערב כדי שיוכיחו אותם, שיתקנו את דרכיהם, כדי שהעיר לא תישרף. וכשזה לא היה, אז האש תאכלם. והוא ממשיך ואומר הנה תראה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה. בהיותו תמים הכוונה כשעם ישראל עוד היו בארצם, אז הם לא חזרו בתשובה. אפילו שהייתי מתרה בהם על ידי הנביאים תמיד, הייתי מביא עליהם את האויבים כדי שישללו מהם שלל, שיבוזו בהם בז, כדי שעל ידי זה יהיה להם ייסורים יחזרו בתשובה. אומר כל שכן עכשיו, כעת המעשים הם כבר בגדר של הרגל, עכשיו שחרבה כל ארץ ישראל חוץ מירושלים והם מקשים את ליבם עוד יותר, הם מתרגלים במעשי הגויים, הולכים רעה אחר רעה, הם רואים שהגויים מצליחים במעשיהם אז הם אומרים נעשה כן גם אנו. אומר הרד"ק כמו שכתוב על אחז כשהוא נלחם כנגד מלך ארם, הוא אמר אלוהי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני. זאת אומרת הוא הולך ונדבק בדרך של הגויים. אומר אם כן אין להם תקווה, אז האנשים הללו אש תאכלם. אין מה לעשות, רק האש תאכל אותם, כי גם בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, גם כשהוא היה כאן עוד לפני הגלות לא יצא מהם שום דבר. אז אם כן מה התקווה מהם עכשיו?
המלבי"ם מסביר, שהיות ואין בהם תועלת לא לעשות פירות ולא לעשות מלאכה כמו שראינו, אז ממילא ראוי רק לאש. רק אומר המלבי"ם, לאש אני יכול לומר כדי לחמם, לבשל, לאפות. כן? הוא אומר זה לא יועיל כדי לחמם ולבשל ולאפות, רק לאוכלה. פירושו של דבר, החום שלו חלש, אין בו תועלת. הוא אומר לאחר מכן, היות וניתן לאש והאש אכלה את שני קצותיו וגם נחר תוכו, אומר עכשיו אפשר לעשות איתו מלאכה? היצלח למלאכה? אחרי שמשהו נשרף, אפשר לעשות איתו מלאכה? הוא אומר הרי גם כשהיה תמים, פירושו של דבר עוד לפני שנשרף, לא היה ראוי למלאכה. אז עכשיו אחרי שנשרף, מה הסיכויים לעשות עמו מלאכה? ותכף נראה מהו בעצם הנמשל.
לכן כה אמר השם אלוקים כאשר הגפן בעץ היער אשר נתתיו לאש לאוכלה כן נתתי את יושבי ירושלים. אומר המלבי"ם כעת הוא מסביר את הנמשל. עם ישראל נמשלים לגפן כמו שפתחנו, הם מצד החומר שלהם, הגשמיות שלהם, הם חלשים. מה המעלה שלהם? מצד הצורה שבהם. והצורה זה הפנימיות, זה המעלה הרוחנית. עם ישראל מעולם לא התהדר בכוח. סתם שתדעו שזה רק סימפטום של ה-70 שנה אחרונות. מי שיסתכל בהיסטוריה, מעולם עם ישראל לא התהדר בכוח. עם ישראל לא היה בנוי על עוצמה פיזית. עם ישראל לעולם התהדר בקשר שלו עם ריבונו של עולם, בחוסן הרוחני שלו, אבל לא בגבורה וכוח. רק ב-70 שנה אחרונות נהיינו עם של צבא, עם של עוצמה, עם שמשדר גבורה. אף פעם זה לא היה העיקר. תמיד כאשר העניין הרוחני תפס את העם, אז תמיד העניינים הרוחניים הם היוו את העניין שבו עם ישראל השתבח והתפאר, ולא בענייני כוח ולא במצעדים של נשק וכדומה. זה ממש לא היה דרכם של עם ישראל. ויתרה מכך, בשום מוזיאון או פנתאון יהודי לא תמצאו כלי נשק. כל מי שילך לכל מוזיאון של כל גוי, ימצא קשתות, חרבות, רמחים, כלי מלחמה, אצל כל האומות. ועם היהודי לעולם לא תמצא במוזיאון איזה שהוא דוגמה לאיזה שהוא כלי נשק יהודי עתיק. שמעתם פעם על דבר כזה? אולי חומש, תורה, יודאיקה יהודית. נשק לעולם לא תמצא. על חרבך תחיה זה לא יהודי, על חרבך תחיה זה הדרך של הגוי. אז עם ישראל מעולם לא השתבחו בעוצמה פיזית. השבח שלהם תמיד היה מצד הרוחניות שלהם, זה מה שאומר המלבי"ם, חלוש מצד חומרו ונכבד מצד צורתו. הצורה של עם ישראל, המעלה הרוחנית שלהם, זה בדיוק הגפן. הגפן זה עץ חלש מצד החומר שבו, אבל מה הוא נותן? אף עץ אחר לא נותן ענבים מיוחדים שמהם מפיקים את היין שהוא המשקה המשובח ביותר. ואומר וזה היה במטרה שהוא יהיה מוכן לשאת פרי. מה הכוונה? לעשות משפט, לעשות צדקה, כמו כרם היה לידידי... ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. השם ציפה שיעשה ענבים הכרם הזה, הכוונה היא שיעשה משפט וצדקה. כרם השם צבאות בית ישראל... ויקו למשפט לצדקה ככה מופיע בישעיהו פרק ה'.
אומר המלבי"ם, דבר מאוד מעניין והוא אמיתי מאוד, כבר באר החוקר כי שלמי הצורה הם חלושי החומר. זה מציאות, שאם אתה תיקח תחפש את האברכים, את בני התורה, את תלמידי חכמים, בעצם אתם יודעים מה, לאו דווקא הם, גם אם תיגש אל שאר החוכמות, תלך תחפש את הפרופסורים, את המדענים הבכירים וכולי, אף אחד מהם אתה לא תראה אותו עם איזה מוטת כנפיים של אני לא יודע מה, איזה שני מטרים ככה של שרירים ועוצמה ו... אף אחד מהם לא איש ספורט ולא מתעסק בכל ענייני הגשמיות. ומי שהוא בדרך כלל כזה איש ספורט ואדם שמתעסק בכל ענייני הגשמיות, הוא חלוש השכל. ומי שהוא חזק השכל, כמו שהוא אומר שלמי הצורה, הוא חלוש החומר. בדרך כלל הדברים האלה לא הולכים יחד. לא הולכים יחד. אני לא אומר שלא ייתכן. זה יכול להיות באופן עקרוני, זה דבר מאוד מאוד נדיר. היה לנו דוגמה כדוד המלך, שדוד המלך היה אדם מאוד עוצמתי, יוצא לקרב ונלחם ולא ישוב עד כלותם והיה מחלה אלף בקרב אחד הוא בעצמו, ועם כל זה מעדן ומעדן עצמו כתולעת, היה חיבר לנו את ספר התהילים. זה דברים מאוד מאוד נדירים. בדרך כלל זה בא על חשבון זה. שלמי הצורה הם חלושי החומר. עם ישראל, אומר המלבי"ם, הכוח שלהם, התוקף שלהם, זה בגלל הצורה האלוקית, שהם שומרים תורה ומצוות, הם דבקים בהשם. לא בגלל החומר שלהם, לא בגלל העוצמה הפיזית שלהם, הם המעט מכל העמים. אבל מה קרה? כשהם התערבו בעצי היער, הם הלכו לבקש עזרה ממצרים, הלכו לבקש עזרה מאשור. אומר המלבי"ם זה ההרכבה. לקחת את הזמורה של הגפן, הלכת להרכיב אותה באילני סרק, הלכת להתחבר למצרים, לאשור, כמו שכתוב תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו (ישעיהו י"ז). ואנוכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת איך נהפכת לי סורי הגפן נוכריה (ירמיהו פרק ב'). זה כמו שאתה מרכיב זמורה של גפן באילן סרק, שבזה לא די שהפסדת את הצורה שלו, הפסדת גם את החומר שלו. זאת אומרת גם מבחינת החומר לא הרווחת מאומה, הוא לא ייהפך על ידי זה להיות איזה שהוא ענף עוצמתי. אז כך גם כן כאן, לא השגתם ולא הרווחתם שום עזרה מהגויים שהייתם בתוכם, אלא רק ניתנתם לאש לאוכלה. בא נבוכדנאצר הגלה אותם בגלות יהויכין, בגלות יהויקים, ואלה שנשארו בזמנו של צדקיהו, היו כבר כמו זמורה שהאש אכלה אותה משני הצדדים ותוכו נחר. במילים פשוטות, רק נזק יצא לכם מהחיבור הזה, שום תועלת.
ונתתי את פניי בהם מהאש יצאו והאש תאכלם וידעתם כי אני השם בשומי את פניי בהם. ונתתי את פניי בהם, אומר המלבי"ם פירוש הדבר שהקדוש ברוך הוא עדיין מוכן להענישם. פניי, הכוונה ונתתי פניי באיש ההוא, זה ביטוי שהקדוש ברוך הוא מתפנה מכל עסקיו וכל פנאי שלי כביכול, רחמנא ליצלן, נותן באותו אדם. אז זה ונתתי את פניי בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. הם מהאש יצאו, ראינו שאלה שנשארו בימי צדקיהו כבר יצאו מהאש, הם לא ראויים עוד למלאכה, רק מה התועלת? להחזיר אותם בחזרה אל האש שהאש תאכל ותכלה אותם. מה הרוויח בזה? א' שני דברים. דבר ראשון אני ארוויח וידעתם כי אני השם בשומי את פניי בהם. כיוון שיש פה עונש השגחתי, זה בא מאת השם בשומי את פניי בהם, וזה אגב סיבת הכפילות. הוא אמר ונתתי את פניי בהם... כי אני השם בשומי את פניי בהם. אומר יהיה כאן רווח שאתם תדעו כי אני השם, שהנה תראו שהיה פה עונש בהשגחה, וכבר ראינו בעבר שכאשר העונש ניתן בהשגחה, ניכר ממנו יד השם. ודבר שני, ונתתי את הארץ שממה יען מעלו מעל נאום השם אלוקים. ונתתי את הארץ שממה זה מגיע להם על פי המעשים הרעים שעשו, והיות וכן והם מעלו מעל, מחוייב להעניש אותם על פי גדרי המשפט, וזה שהארץ תהיה שממה. תרגום יונתן מסביר מה שכתוב ונתתי את פניי בהם מהאש יצאו והאש תאכלם, הוא מסביר בדרך דרש: על פתגמי אורייתא דיהיבין מגו אשתא עברו ועממיא דתקיפין כאשתא ישיצנון. שומעים מה זה מהאש יצאו? אתה עברת על דברי התורה אשר מהאש יצאו. דברי התורה הרי ניתנו באש במעמד הר סיני, מתוך האש הענן והערפל. ולכן העונש שלהם יהיה באש, עממיא דתקיפין כאשתא ישיצנון, האומות אשר תקיפין כאש ישמידו אותם, ועל ידי זה תדעו כי אני השם כאשר יחול רוגזי בהם.