יחזקאל פרק ט. ויקרא באוזניי קול גדול לאמור קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו. ואז אומר אני שומע קול גדול שקורא באוזניי ומצווה קרבו פקודות העיר. מה אלה פקודות העיר? רש"י אומר האנשים המופקדים להשחית את העיר. הוא שומע קול גדול שקורא להם ומזמן אותם לבוא לעשות את מלאכתם. זה אחרי מה שראינו לעיל על התועבות הגדולות שעשו, כעת כביכול מקבלים איזשהו צו לבוא ולזמן את אותם פקודות העיר, אלה שממונים על הרס העיר, הנה כעת מגיע זמנם לבוא להחריב את העיר ירושלים ואת בית המקדש.
כל מה שאנחנו נראה כאן בפרק הזה, זהו בעצם מחזה, מראה נבואה שרואה יחזקאל, שהמראה הזה מבטא את החורבן שעתיד להיות, ואת כל החורבן הוא בעצם רואה במחזה עוד לפני שהיה. כאשר החורבן הזה בא לבטא בפנינו את הסיבות והגורמים לחורבן הגשמי, הוא בעצם אומר לך הכל בעצם התחיל מחורבן רוחני, כי אנחנו יודעים שכל מערכה שקורית כאן בעולם הזה, היא בעצם מערכה שקורית בעולמות העליונים, בין הכוחות החיוביים הרוחניים של עם ישראל, לבין הכוחות של אומות העולם, ועל פי ההכרעה שם, כך גם כן תהיה ההכרעה כאן. ולכן הוא בעצם רואה את הקרב או את ההכרעה כפי שהיא נעשית במציאות של העולמות העליונים.
והנה הוא אומר, אני רואה את המחבלים הקרבים לבוא ולהחריט ולשבור את העיר, כן, להכות את העיר. מה הוא רואה? והנה שישה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, רימוני יד, ואיש כלי מפצו בידו. ואיש אחד בתוכם לבוש בדים וקסת הסופר במותניו, ויבואו ויעמדו אצל מזבח הנחושת.
אומר הרד"ק, אלה אותם אנשים שהוא רואה שישה, אומר הרד"ק, אלה היו שישה אנשים והשביעי בתוכם שהיה סופר המלך, הם שבעת השרים שבאו אל העיר כשהובקעה העיר. זה בא לסמל אותם, קראו להם נרגל, סמגר, נבו, שר סכים, רב סריס, נרגל שר אצר ורב מג. אומר, ואף על פי, סליחה, אף על פי שהם שמונה, הראשון היה פקיד על השבעה, ואת זה בעצם הוא מראה לו במחזה הנבואה, מראה לו את זה קודם לכן. רש"י מסביר שבעצם מראים לו את הכוחות הרוחניים העליונים שבאים ועושים את זה. מי הם אותם כוחות רוחניים? קצף, אף, חימה, משחית, משבר ומכלה. אלה הם כוחות האופל, כוחות הרוע שבאים להשחית את העיר, שהם בעצם הכוחות הרוחניים שהם מתלבשים בכוחות הגשמיים שבסופו של דבר השמידו את העיר. כל המלאכים האלה הם מלאכים של הרס, הם קבלני הריסות.
ואיתם אני רואה את המלאך שהוא לבוש בדים וקסת הסופר במותניו. מה, מה זה אותו מלאך לבוש בדים וקסת הסופר במותניו? אומר על זה הרד"ק, שהוא היה המנהיג לכל אותם מלאכים. זה אותו המלאך שהוא רואה קסת הסופר, זה כמו המנהיג. קסת הסופר הכוונה יש לו פנקס וקסת שאיתה הוא היה, ודיו שאיתו היה כותב על גבי הפנקס. חז"ל אומרים, מי זה אותו לבוש הבדים? אומרים חז"ל, זה גבריאל. גבריאל היה מלאך של אש, למה? כי הוא זה בעצם שזרק את האש על העיר. ככה ראינו גם כן שדניאל במחזה ראה לבוש בדים, ומראהו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש. זהו המלאך גבריאל שהוא המלאך הממונה על האש.
מה זה אותו קסת הסופר? אנחנו נראה בהמשך שהמלאך יתבקש להתוות תו על מצחות האנשים, ולכן הוא מדגיש לנו כבר עכשיו, יש לו קסת סופר עמו, שעם קסת הסופר הוא יתווה תו על מצחות האנשים. נראה בהמשך מהו התו ולשם מה הותווה על מצחותם. איפה הוא רואה אותם? ויבואו ויעמדו אצל מזבח הנחושת. תאמרו לי, היה מזבח הנחושת בבית מקדש של שלמה? אבנים. היה מזבח הזהב, שהוא היה המזבח הפנימי, והיה כנגדו, זה נקרא מזבח הקטורת גם, נכון? וכנגדו היה מזבח אבנים גדול בחוץ. אורכו כמה? כמה מטרים, מישהו יודע? נו, הערכה? תגיד כמה אמות, נגיד כמה מטרים. אה, המזבח היה 32 אמה על 32 אמה. זה אומר 16 מטר אורך על 16 מטר רוחב. זה היה, זה היה אורך ורוחב המזבח. ועל המזבח היו עולים על גבי הכבש ומקריבים על גבו, עולים עליו ועל גבו מקריבים את הקורבנות. על גג המזבח, כן. על כל פנים, ודאי לא היה מזבח הנחושת. אז מה מוזכר כאן מזבח הנחושת? אומרים חז"ל, מזבח הנחושת הכוונה המזבח שהיה עומד במקומו של מזבח הנחושת. כי הרי במשכן מזבח הנחושת היה המזבח המיועד להקרבת הקורבנות. לעומת זאת על מזבח הזהב לא היו מקריבים קורבנות, היו רק מקריבים את הקטורת, או מזים, אבל לא היו מקריבים קורבנות. מה היה התחליף למזבח הנחושת הנייד, המטלטל שהיה בזמן המשכן? זה היה מזבח אבנים. והוא ממשיך וקורא לו מזבח הנחושת כי הוא בעצם היה התחליף למזבח הנחושת.
המלבי"ם מבאר כנגד מי הוא מדבר כאן כשהוא מזכיר את אותם שישה אנשים. אומר המלבי"ם, זה בעצם כמו שאמרנו, זה מלאכים רעים שהם כביכול באו להשחית את העיר. מבאר המלבי"ם שזה משל על אלה שבפועל השחיתו את העיר. מי אלה אותם שישה מלאכי חבלה בדמות בני אדם שהשחיתו את העיר בפועל? אומר המלבי"ם, אלה היו שישה פקודי העיר רואי פני המלך. הכוונה שישה שרי העיר, או ממוני העיר, או חברי מועצת העיר, איך שתרצו תגדירו את זה. הם השחיתו את העיר, הם הרגו עם רב בסוף ימי המצור, וכביכול הוא מראה לך שבאותם שישה אנשים בשר ודם התלבשו שישה מלאכי משחית, שאותם שישה מלאכי משחית כביכול דרכם, דרך אותם שישה אנשים, פועלים להרוג ולהשחית את העיר. וגם רוצה לומר לך, על ידי מעשיהם, רוע מעלליהם, בסוף הושחתה העיר. אז הוא אומר לך, אומנם זה שישה מלאכים, אבל יש להם שישה נמשלים כאן בעיר, שהם אותם שישה אנשים שעל ידיהם העיר נהרסה מבחינה רוחנית, אז כנגדם באו שישה מלאכי חבלה שהתלבשו בהם והרגו את אנשי העיר.
המלבי"ם מסביר מי זה אותו לבוש בדים. לפי המלבי"ם, אומר זה ירמיה. ירמיה היה הרי כוהן, נכון? מאיפה הוא בא? מענתות, שהייתה עיר של כוהנים. אז הוא היה כוהן לבוש בגדי בד לשרת בקודש. וקסת הסופר במותניו, למה ירמיה היה צריך את קסת הסופר? לכתוב נבואותיו. הוא הרי כל הנבואות, ירמיה כתב ספרו. היה צריך לכתוב את נבואותיו. כמו שהשם אמר לו שיכתוב, גם כן כתב גם את איכה, נכון? שם כתוב שברוך בן נריה היה כותב מפיו. אבל הוא היה הרי הסופר. והוא כביכול ניסה להשקיט את המבוכה והמבולקה שהייתה בעיר, ניסה להשקיט את העם, לייעץ להם לשוב בתשובה. עליו הוא מדבר, לפי דעת המלבי"ם, הוא זה לבוש הבדים. לבוש הבדים זה זה שבא כביכול למנוע את אותם אנשים, שאותם מלאכי חבלה שישחיתו את העיר.
לא שישה סופרים, אמרנו, אלה שישה מלאכים שבאו להשחית את העיר. המליצה היא כנגד שישה שרי העיר שהיו מישראל, שהם הרגו הרג רב ועל פי פקודתם בתוך העיר היה שפיכות דמים בפקודתם של אותה שישה שרים שהם היו... כן, הרגו גם יהודים. הרי על מה חרבה ירושלים? בית ראשון על מה חרב? שפיכות דמים היה, נכון? מנשה הרי מילא את ירושלים דמים מפה לפה. היה שפיכות דמים, הייתה רצחנות. דיברנו על זה, שהמלבי"ם אומר, היו הולכים כמו בסוף בית שני, היו אנשים והולכים ודוקרים זה את זה, סכינים קצרות ודוקרים זה את זה בשוק, פתאום בן אדם קורס מת, אף אחד לא יודע מה איתו. לא היה אפשר אפילו לקחת אותו לאבו כביר לעשות נתיחה לאחר המוות. פתאום היו רואים מת.
וכבוד אלוהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית. ויקרא אל האיש הלבוש הבדים אשר קסת הסופר במותניו. ויאמר השם אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. וכבוד אלוהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו. מהו מקום השראת השכינה בבית המקדש? בין הכרובים. אנחנו אומרים, הרי אני מתפלל כנגד ירושלים עיר הקודש. אם אתה בחו"ל אז אתה אומר כנגד ארץ ישראל. ובארץ ישראל אומרים, אתה מכוון כנגד ירושלים עיר הקודש, כנגד בית המקדש וכנגד קודש הקודשים, ששם שער השמיים והשכינה בין שני הכרובים. כך צריך לכוון לפני כל תפילה שבן אדם עומד 18, כך צריך לכוון. וצריכים לדעת שזה כוונה מעכבת. הרמב"ם כותב שאם בן אדם לא כיוון שהוא עומד לפני מלך, כאילו לא התפלל. אה, עמדת, קראת תהילים אולי, לא התפללת 18. כך אומר הרמב"ם. יש אומרים שמספיק פעם אחת לכוון את זה בתפילה. דעת הרב מבריסק, צריך לכוון את זה לכל אורך התפילה, לחשוב אני עכשיו עומד לפני מלך. אם לא, לא יצא ידי חובה. חזון איש אומר, לא צריך כל התפילה, לכתחילה ודאי, אבל הוא אומר גם אם פעם אחת חשב בזה, זה מספיק. על כל פנים, מקום השראת השכינה הוא בין הכרובים.
אז כאן מוזכר שכבוד אלוהי ישראל נעלה מעל הכרוב. חז"ל אומרים שהשכינה נסעה עשר מסעות. מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וכולי. עשר מסעות אומרים חז"ל נסעה השכינה. ומי שיודע, מי שזוכר, זה גם מופיע בקינות שאנחנו מזכירים, שבקינות שמזכירים לתשעה באב, שם מזכירים את השכינה שנדדה ממקום למקום, ומשם להיכל, ומההיכל עלתה על הגג וכולי, וראתה שגם שמה עושים כוונים ועובדי חמנים וכולי, עד שאמרה שהשכינה אומרת אני אעזוב אותם עד אשר יאמרו אשובה אל השם, עד ש... כן, עד שיבקשו את השם. עד שיבקשו את השם. יש איזה קינה מיוחדת, מאוד מרגשת שם בעניין הזה של נדידת השכינה. אז פה בפסוק הזה בא לידי ביטוי העניין הזה שהשכינה כבר סרה מעל הכרוב. לאן? אל מפתן הבית. זה אומר שכביכול השכינה עומדת להסתלק מן הבית. היא כבר נמצאת על המפתן, אנחנו במצב של התרחקות השכינה.
ואז הקדוש ברוך הוא, השכינה בעצם קוראת אל האיש הלבוש הבדים אשר קסת הסופר במותניו. השם בעצם קורא לו, לאותו זה שמלמד זכות, כמו שהסברנו המלבי"ם הרי אומר שפה מדברים על ירמיה, והשם אומר לו ציווי: עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. תעבור בתוך העיר ותתווה תו. מה פירוש תו? תו זה סימן. תעשה איזשהו סימן בדיו על אותם אנשים שנאנחים ונאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אותם אנשים שכואבים, אותם אנשים המצטערים בגלל התועבות הנעשות בתוכה. זאת אומרת, יש כמה דרגות. יש אנשים שעשו את התועבות, כמו שכתוב לדוגמה בעגל, יש אנשים שעבדו אותו. יש אנשים שרקדו לפניו, עוד יותר. יש כאלה שרק עבדו אותו. יש כאלה שראו ושמחו בליבם. יש כאלה שרק צפו, ניטרליים. יש כאלה שהצטערו. דרגות דרגות. כך גם כן הוא אומר כאן, אני לא מחפש את אלה שהם ניטרליים. אני רוצה שתתווה תו, תו שהוא יהיה בעצם, לפי מה שנראה בהמשך, איזשהו אות להצלה, דווקא על אלה שנאנחים ונאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה.
מפה אנחנו לומדים שהאדם צריך להצטער כשהוא רואה מעשה רע. ואם הוא לא מצטער, אז זה בעצם אומר לא נורא, לא אכפת לי, לא כל כך גרוע. כמו שהוא רואה מחלל שבת. אדם צריך להצטער. ואם הוא לא מצטער, צריך להצטער על זה שהוא לא מצטער. זה עצמו צריך לעורר אצלו צער, למה זה לא מצער אותי לראות מישהו שמכעיס את הבורא? ואנחנו רואים מכאן על דווקא על מי? על אלה שנאנחים ונאנקים. נאנקים זה מלשון צווחה, כשהיא שתוציא את זה קול מהפה שלו לאות צער. עכשיו, מה, מה הוא אותו התו שהוא אומר לו שצריך להתוות? מה, מה הרעיון של אותו התו? אתם יודעים מה, בואו נראה עוד קצת, נקרא עוד כמה פסוקים ולאחר מכן נראה איך חז"ל דורשים. מהו התו הזה ובעצם איזה שינוי חל בעקבות התווית התו.
ולאלה אמר באוזניי, עברו בעיר והכו, אל תחוס עיניכם ואל תחמולו. ולאלה אמר באוזניי, האיש לבוש הבדים כעת מספר, לאלה, מי אלה אלה? אותם שישה מחבלים, אותם שישה שהזכרנו אותם מלאכי חבלה, להם השם אמר, הכו בעיר, אל תחוס עיניכם, אל תחמולו. זאת אומרת שיש כאן נבואה שהעיר עומדת להיחרב. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו, וממקדשי תחלו. ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. אומר להם, אין לרחם על אף אחד. זקן, בחור ובתולה, טף ונשים, את כולם למשחית, את כולם להשחית, להרוג בהשחתה. בהשחתה הכוונה מתוך כוח רע, כן. ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו. כי התו הרי מסמל שהוא לא חלק מן ההשחתה הזאת, כי הוא הרי היה מן הצדיקים הנאנחים והנאנקים בתוכה. וממקדשי תחלו. אומר להם, מאיפה אתם צריכים להתחיל? צריכים להתחיל ממקדשי. מה פירוש ממקדשי? הכוונה מבית המקדש. ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. למה דווקא מאותם אנשים שנמצאים בבית המקדש? אז אומר המלבי"ם, בעצם האנשים האלה שהיו בבית המקדש, זה אותם אנשים שנמצאו במקום הכי קדוש ועשו את המעשים הגרועים ביותר. ולכן הוא אומר, דווקא מהאנשים האלה תתחיל. דווקא מהאנשים האלה שהם עושים את המעשים הגרועים ביותר והם בתור שומרי בית המקדש וממוני בית המקדש, היו צריכים לעבוד את השם, דווקא מהם צריכים להתחיל. אומר המלבי"ם, הנמשל הוא ששרי העם, שהם האנשים המופקדים כמו שהזכרתי קודם, שהרי הם הנמשל של השישה מלאכי חבלה, על ידי מי ובעקבות מי החלה כל החבלה הזאת, כל הנזק הזה? על ידי הממונים, שהממונים מעלו בתפקידם. אז השם מצווה שיעבור בתוך העיר ויתווה תו. מה פירוש יתווה תו? הכוונה לך ירמיה, תנסה להחזיר אותם בתשובה. ומי שיחזור בתשובה, הייתה לו נפשו לשלל. זה הכוונת התווה תו. תתווה תו הכוונה תציל אותם. לך תנסה עדיין להחזיר בתשובה, וכל מי שתחזיר בתשובה יהיה נידון בפני עצמו כזכאי. הכוונה יינצל. לך תחזיר אותם בתשובה. וזה ירמיהו שהוא האיש לבוש הבדים שהוא זה שנשלח על מנת להציל אותם, שלא יבואו בדינם של אותם האנשים המשחיתים. ואז הוא אומר, מי שבאמת יהיה עליו תו כזה, יינצל. ממקדשי תחלו, למה דווקא בבית המקדש? אומר המלבי"ם, כי החל המרד וההריגה בבית המקדש בעת שהתאספו העם שמה. ושם החלו להכות בזקנים שלפני הבית. זאת אומרת, בפועל מאיפה התחילה ההשחתה? מבית המקדש. בפועל מאיפה התחילו המלאכים לחבל כאשר נכנס נבוכדנאצר והאנשיו? מבית המקדש. כיוון שכך, הוא אומר לך גם במשל, ממקדשי תחלו. כל מה שהסברנו עכשיו זה על דרך הפשט. כל מה שהסברנו עכשיו זה על דרך הפשט. אבל בואו נראה איך חז"ל דורשים.
אני רוצה להקריא לכם גמרא במסכת שבת בדף נ"ה. אומרת הגמרא, אמר לו רבי זירא לרבי סימון, אני כבר אתרגם. אמר לו, תוכיח את אנשי ריש גלותא על מעשיהם. אומר לו רבי סימון, לא יקבלו ממני, לא יקבלו תוכחה. אמר לו, אף על פי שלא יקבלו, תוכיח אותם. שאמר רבי אחא ברבי חנינא, מעולם לא יצאה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה. צריכים לדעת שאם הקדוש ברוך הוא מבטיח הבטחה טובה, אולי נתחיל הפוך, אם הוא מבטיח הבטחה רעה, יש סיכוי שההבטחה לא תגיע. יש סיכוי שהדבר לא יתקיים. נינווה נהפכת, ובסוף היא לא נהפכה. אומנם שם מסבירים שהיא נהפכה, לחזור בתשובה, כן? נהפכה מהפכה רוחנית. אבל על כל פנים, שם היה צריך להיות מיתה ולא הייתה. אה, הרי הקדוש ברוך הוא לא אדם וינחם. איך השם ניחם? השם ניחם על הרעה. רע יכול להשתנות לטוב אם האנשים השתנו. וזה לא שינוי ברצונו יתברך. כי באמת רצונו יתברך להביא רע כאשר אנחנו עושים מעשים רעים. אם אנחנו לא עושים מעשים רעים, אז כבר אין רצונו להביא רע. כל זה כשמדובר ברעה. אבל אם השם הבטיח או אמר להביא טובה, לעולם לא ישתנה הדבר לרע. גם אם שינינו מעשינו ואין אנו ראויים, הגזירה לטובה לעולם תישאר. אומרת הגמרא, מעולם השם לא שינה גזירתו מטובה לרעה, חוץ מפעם אחת. והפעם הזאת אנחנו עכשיו היום לומדים אותה. אומרת הגמרא, חוץ מדבר זה. דכתיב ביחזקאל פרק ט' אצלנו, ויאמר השם אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? למה על רשעים תו של דם שימותו ועל הצדיקים תו של דיו שיחיו? מה ההבדל ביניהם? אמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. מה זאת אומרת מה ההבדל? הבדל עצום. אמרה לפניו מידת הדין, ריבונו של עולם, הצדיקים האלה הם לא ממש צדיקים. היה בידם למחות ולא מיחו. מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נתפס בעוונם. אמר לה הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפניי שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אומר הקדוש ברוך הוא, לא היה בידם למחות. אני יודע שגם אם ימחו לא יקבלו מהם. אמרה לפניו מידת הדין, ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי? אתה יודע שאם הם היו מוחים לא היו מקבלים, אבל הם הרי לא יודעים זאת. ואם הם לא יודעים זאת, מה החובה עליהם? להוכיח, למחות. והיינו דכתיב, זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו, וממקדשי תחלו. וכתיב, ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. שימו לב עכשיו איך הגמרא דורשת. תני רב יוסף, אל תקרי מקדשי אלא מקודשיי. אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. אתם שומעים? מאיפה להתחיל? מאלה שבהתחלה הוא אמר תתווה תו שהם יינצלו, השם אמר מהם תתחיל את המיתה. שהם ימותו ראשונים. ולמה תו? למה שמו עליהם תו? לומר לך, הם קיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו. התו זה אות ת' ששמו. צייר להם אות ת' על המצח. כן, קיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו. גם לא להבין פשוטו ממש, לקח דיו וצייר להם על המצח, כן? אלא זה יותר בדרך סימבולית, זה משל.
ומיד, והנה שישה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו, ויבואו ויעמדו אצל מזבח הנחושת. שואלת הגמרא, מזבח הנחושת מי היה? וכי באותה תקופה היה מזבח הנחושת? כמו ששאלנו, הרי היה מזבח אבנים. אמר להם הקדוש ברוך הוא, התחילו ממקום שאומרים שירה לפניי. אומרת, היינו מאיפה? מליד המזבח, שהוא מזבח אבנים. מי אותם שישה אנשים? אמר רב חסדא, זה שישה כוחות של הרס: קצף, אף וחימה, ומשחית ומשבר ומכלה. שואלת הגמרא, ומאי שנא תו? למה דווקא את האות ת' כתבו להם על המצח? יכלו לכתוב א', ב', ג'. למה דווקא ת'? אמר רב, ת' - תחיה, ת' - תמות. זאת אומרת, על הרשעים כתבו אות ת' בדם, על הצדיקים כתבו אות ת' בדיו. ת' שעל הצדיקים באה לרמז תחיה. הת' שעל הרשעים באה לרמז תמות. ושמואל אמר, למה ת'? תמה זכות אבות. אין יותר זכות אבות. מי שיש לו זכויות מצד עצמו, באים בכוח מעשיהם. יש לך כוח מעשיהם, אתה בא. אם אתה לא בא בכוח מעשיך, תמה זכות אבות. אומרת הגמרא, ורבי יוחנן אמר, תחון זכות אבות. תחון זכות אבות הכוונה מלשון חנינה, תחון אותם את הצדיקים בזכות האבות. וריש לקיש אמר, ת' - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא. היה צריך לחתום להם על המצח. מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? אמת. נכון? למה דווקא אמת? למה חותמו של הקדוש ברוך הוא זה לא כל אחת מהמידות האחרות? למה לא נגיד קדוש? למה לא נגיד, אני יודע מה, אה, יש בלי סוף דברים שאפשר להגיד על הקדוש ברוך הוא שזה חותמו, נצח, למה תפארת, הרבה דברים אפשר להגיד שזה חותמו. למה דווקא אמת? אז נכון, יש רמז שזה מא', מ', ת', זה מרמז... שהאמת היא יציבה. לא... אה? אמת היא אחת. מה זאת אומרת? אמת אחת, שקר הרבה. אז הקדוש ברוך הוא גם אחד. אמת היא... אני יכול להיות שזה תמיד מכוון לזה, אני אסביר. יש את התירוץ הזה עם השקר שהוא בגימטריה... לא, לא, לא, לא נכנס לזה. לא נכנס לגימטריה, תשע ושמונה וזה, אני לא נכנס לזה. ההסבר הוא כזה, שכל דבר, כל מידה אפשר לעשות אותה בחיקוי. אפשר להגיד לדוגמה על חסד, אבל זה הצגה של חסד, זה חיקוי של חסד, זה לא חסד אמיתי. וכן הלאה בכל מידה ומידה. לעומת זאת, אמת אי אפשר לעשות בחיקוי. אם עשית בחיקוי, זה לא אמת. אמת זה רק אמת. חסד בחיקוי הוא חסד, חיקית חסד. זה חסד, אבל בחיקוי. אמת אי אפשר להגיד זה אמת בחיקוי. אין, אמת זה אמת. אם זה בחיקוי זה כבר לא אמת, זה שקר. אתה מבין? לכן חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, כי זה חותם שאינו מזדייף. אומרת הגמרא, ת' - סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא. אז לכן דווקא את האות ת'. דאמר רבי חנינא, חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. רבי שמואל בר נחמני אמר, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ולכן התווה ת'. לומר מאל"ף ועד תי"ו קיימו את כל התורה כולה. ואף על פי כן רואים מה זה איזה תביעה נוראה, היות ולא מיחו, הקדוש ברוך הוא פה שינה את דרכו וחזר בו לרעה מהגזירה הטובה שהייתה להציל את הצדיקים, וגזר מיתה גם על הצדיקים.
ויאמר אליהם, טמאו את הבית ומלאו את החצרות חללים, צאו. ויצאו והיכו בעיר. אומר להם, טמאו את הבית. זאת אומרת, הרי אמר להם להתחיל מבית המקדש. אז ייתכן מאוד שהם יחששו, בית המקדש זה מקום קדוש, האם למקום הזה ניתן להכניס מת? הלכה כמה וכמה להרוג שם, לרצוח שם אנשים? ולכן הוא בא ואומר, טמאו את הבית, אל תחששו. ולמה לא לחשוש? אומר הרד"ק, כי הם טימאוהו ראשונה בגילוליהם. אתה חושב שהבית הזה כבר יש בו קדושה? אחרי מה שהם עשו וטימאו אותו בגילוליהם, אל תחששו, הקדושה כבר לא נמצאת בבית, כמו שראינו שהשכינה כבר יצאה למפתן. פירוש הדבר, אין יותר קדושה בבית, תעשו את זה מבלי לחשוש.
ויהי כהכותם, ונשאר אני, ואפלה על פניי ואזעק, ואומר אהה השם אלוקים, המשחית אתה את כל שארית ישראל בשופכך את חמתך על ירושלים? ונשאר רק אני. נשאר זה מילה שהיא מורכבת משתי מילים. ונשאר רק אני. כתוב ונשאר, מתחת ל... אחרי הנ' יש א'. זה בעצם מורכבת משתי מילים. ממילה אחת זה נשאר, ממילה אחרת זה אשאר. רוצה להגיד ואשאר רק אני, ורוצה להגיד נשאר רק אני, אז ביחד ונשאר רק אני. כן. יש לזה עוד, יש עוד דוגמה למילה כזאת שמורכבת משתי מילים. כמו משתחויתם. כמו משתחווים והשתחוויתם, ביחד זה משתחויתם. מילה המורכבת משתי מילים. ונשאר רק אני, ואפלה על פניי ואזעק. אומר, מה זאת אומרת? האנשים בעצם גלו או הוכו למוות. מי שנותר שם זה רק אני לבדי. כי הרי גם הצדיקים שהיו בחצרות בית השם, גם הם הוכו. ואז אני זעקתי להשם ואמרתי, ריבונו של עולם, האם אתה רוצה להשחית את כל ישראל בשופכך את חמתך על ירושלים, שלא יישאר מהם מאומה? ירושלים הרי הייתה השארית הפלטה, כולם גלו. מי נשאר? רק אלה שהיו בתוך המצור בירושלים. חוץ מהם לא נשאר אף אחד בשום מקום. אז אתה השם רוצה להחריט את כל ישראל שגם אלה שנותרו כאן גם הם ימותו? המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן בשופכך חמתך על ירושלים, אומר, אני רואה שאתה רוצה לשפוך את חמתך על ירושלים, הכוונה על העצים ועל האבנים, לשרוף את העיר באש. אומר לו, בזה די, שלא תשחית את ישראל. זה כביכול מה שהוא אומר לו, המשחית אתה את כל שארית ישראל בשופכך את חמתך על ירושלים? דהיינו, השחת את העיר והסתפק בזה, ולא תשחית את כל ישראל. זה הכוונה בשופכך את חמתך על ירושלים, שישחית את העצים והאבנים ועם ישראל יישארו קיימים.
ויאמר אליי, עוון בית ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד, ותימלא הארץ דמים והעיר מלאה מוטה, כי אמרו עזב השם את הארץ ואין השם רואה. ובא אליו ואומר לו, עוון בית ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד. ותימלא הארץ דמים, מה זה דמים? רציחות. והעיר מלאה מוטה. מוטה פירושו שמטים דין ומשפט. משפט מעוקל, מעוותים את הדין. אין משפט. וברגע שאין משפט, כשאין משפט למטה אז חס ושלום זה מעורר דינים למעלה. ולכן אין ברירה אלא לבוא ולהשחית בהם. ולמה מלאה הארץ מוטה? כי אמרו עזב השם את הארץ ואין רואה. הם מטים דין מכיוון שהם אומרים, אל תדאג, לא ניענש על זה. אה, יש דין ויש... אה, עזב השם את הארץ, אין רואה. הקדוש ברוך הוא כבר לא פה, עזב את הארץ, אף אחד לא מסתכל על מה שאנחנו עושים. כפרו בהשגחת השם. שימו לב מה העונש הבא בעקבות הכפירה. וגם אני לא תחוס עיני ולא אחמול, דרכם בראשם נתתי. כמו שהם לא חסים ולא מרחמים על העניים והאביונים אלא מטים דינם, גם אני לא תחוס עיני, מידה כנגד מידה. וכמו שהם רואים שאני אין אני רואה, עזב השם את הארץ ואין רואה, אה, אין רואה, אומר השם, אז אל תצעק אליי שאראה. אני לא רואה. זאת אומרת, אם אתה בא ואומר השם לא משגיח, אומר השם, אל תתפלא אם יבואו עליך כל הצרות ואל תשאל ואל תאמר ראה השם בעוניי. אמרת שאני לא רואה, אז לכן אני לא רוצה לראות. לא אחוס וארחם עליכם. זה מה שהוא אומר, דרכם בראשם נתתי. דרכם בראשם נתתי פירושו מידה כנגד מידה.
והנה האיש לבוש הבדים אשר הקסת במותניו משיב דבר לאמור, עשיתי ככל אשר ציוויתני. האיש לבוש הבדים אומר לקדוש ברוך הוא, עשיתי ככל אשר ציוויתני. על פי הפשט הכוונה, התוויתי תו על מצחות האנשים הצדיקים. המלבי"ם אומר שהעשיתי ככל אשר ציוויתני, זה המלאך שמלמד זכות בא לסייע אותי, והוא אומר לי, עשיתי ככל אשר ציוויתני, הכוונה שהוא מצא באמת אנשים צדיקים שראויים להינצל. זה המשל. מה הוא בעצם הנמשל? שירמיהו בא והוכיח את העם, ובאמת מתוכם היו אנשים שכן היו בעד ירמיהו. כמו שראינו שכשזרקו את ירמיהו לתוך הבור, באו להציל אותו, עבד מלך הכושי ועוד. באו 30 איש באמת כדי להציל אותו. וראינו שהשרים ששמעו את הנבואה הקשה על מה שעתיד להיות, הם חששו, איך נלך ונאמר את זה למלך, והם חששו מפגיעה בירמיהו. ראינו שבאמת הייתה קבוצה שכן הייתה מקבלת את דבריו של ירמיהו ומאמינה בהם. אם ככה, אתה אומר המלבי"ם, זה מה שכתוב כאן, עשיתי ככל אשר ציוויתני, הלכתי והוכחתי את מי שיש להוכיח. והנה בסופו של דבר באמת אותם אנשים הם אלה שהאמינו לדבריו, אבל בסוף גם הם נענשו. למה נענשו? כי לא מיחו. היה בידם למחות באחרים העושים והם לא מיחו. אז מי זה באמת רק שמיחה? רק ירמיה עצמו. הוא היה היחיד שמיחה, גבי נתתי למכים, לחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. קיבל בזיונות נוראים ולא רצה ללכת להתנבא ומאן ללכת בדבר השם, והקדוש ברוך הוא כביכול אנס אותו ללכת למסור את הנבואה כדי להציל את עם ישראל.