פרק ד - לבנת המצור - חלק ב

וכליתי את אלה ושכבת על צידך הימני שנית ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה נתתיו לך. לאחר מכן הוא אומר וכליתי את אלה, תסיים 390 יום, תשכב עוד 40 יום והפעם על צידך הימני. ולמה? כמו שהסברנו, אומר רש"י, מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים 40 שנה. הנה לנו 40 שנה שחטאו בית יהודה מגלות עשרת השבטים עד חורבן ירושלים, ותכף נראה שזה לא בדיוק 40 שנה כי היה יותר מ-40 שנה, אבל בנקודת זמן שבה עומד כעת הנביא, חלפו 40 שנה. יוצא אם כן שבנוסף ל-390 שזה התביעה כנגד שומרון וכלל ישראל, עוד התווספו פה עוד 40 שנה של חטא של יהודה לבדם. והחשבון הוא 22 שנה של מנשה. מאיפה אתה יודע שזה 22 שנה? זה לא כתוב מפורש, לומדים את זה ממה שכתוב ככל אשר עשה אחאב. ואחאב מלך 22 שנה. אז מזה אנחנו יודעים ש-22 שנה חטא מנשה. שנתיים שמלך אמון, שהיה רשע גדול בעל אימו ועוד, ועוד 11 שנים של יהויקים. והנבואה הזאת נמסרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו. אז יוצא אם ככה, 22 של מנשה, שנתיים של אמון, 24. עוד 11 של יהויקים, 35. תוסיף לזה שזה נמסר ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו, זאת אומרת צדקיהו כבר מלך חמש שנים, אז זה עוד חמש שנים, ביחד הגעת ל-40. סך כולם 430 שנה. הגענו אם כן לימי היותם כאן בארץ 430 שנה. דהיינו 390 ועוד 40.

עכשיו תשימו לב, כעת יעשה לנו חשבון רש"י איך אנחנו מגיעים למה שכתוב בכמה מקומות שעם ישראל יוצאים לגלות 70 שנה על כך שהם ביטלו 70 שמיטות. איך אנחנו מגיעים לחשבון הזה של 70 שנות גלות בעקבות ביטול 70 שמיטות? אומר רש"י, אחרי הנבואה הזאת הם שהו עוד שש שנים. אז מ-40 קיבלנו 46. יוצא אם כן שיש לנו, הגענו ל-430, עוד שש שנים, הגענו ל-436. אומר אם כן רש"י תעשה חשבון, יש לך כאן שמונה יובלות. כמה זה יובל? 50 שנה. כמה זה שמונה יובלות? 400 שנה. אנחנו מדברים על 436. יש לך כאן שמונה יובלות ועוד 36 שנה. בשמונה יובלות יש לנו שמונה שבועי שמיטות. הכוונה 7 כפול 8. כמה זה 7 כפול 8? 56. יוצא אם כן שיש לנו 56 שמיטות בכמה? ב-400 שנה. זה שמונה יובלות. ועוד שמונה שנות יובל, כי הרי כשיש שמיטה יש חוץ מלשמור את השמיטה צריך גם לשמור את היובל. השמיטה זה השנה ה-49 והשנה הבאה זה ה-50, זה גם היובל. אז יוצא אם כן שאנחנו מנינו עכשיו 56 שנות שמיטה, תוסיף לכך שהיו גם שמונה יובלות ב-400 שנה האלה, הגענו ביחד ל-64. מ-56 זה עלה ל-64. טוב, עד כאן חשבון של 400 שנה. אמרנו אבל היה 436 שנה. ב-36 שנה, נוריד שנה, 35 שנה, יש לנו 7 כפול 5. שזה אומר יש לך עוד חמש שמיטין. חמש שמיטות. כל שבע שנים, כן, שמיטה, יש לך עוד חמש שמיטות. הרי 69 שמיטות. היה לנו 64 שמיטות ויובלים של ה-400 שנה, עוד 5 שמיטות של ה-35 שנה, הגענו ל-69 שמיטות.

עוד חמש של ה-36 שנה, הגעת ביחד ל-69. טוב, חסר לנו עוד אחד. מה עם האחד הזה שחסר לנו? שנת היובל האחרון נחשבה להם לעוון, כיוון שהם בעוונם גלו ממנה ולא השיגו בסופו של דבר, לא הגיעו ליובל, הרי הגעת ל-70 שנה שלא שמטו ישראל שמיטה. ולכן הם גלו 70 שנה לקיים את מה שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה. כל הימים שבהם הייתה צריכה להיות שוממה, היא תהיה כעת שוממה. 70 שנות גלותינו הייתה הארץ שוממה לקיים את ה-70 שנות שממה שהיינו צריכים אנחנו להשם ולעבור את הארץ. וזה מה שכתוב בסוף דברי הימים למלאות דבר השם בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות 70 שנה. הנה הגענו לחשבון של 70 שנה שהיו צריכים לשמור שמיטין ויובלות ולא שמרו ולכן הארץ תשבות לבדה, היא תיקח לבדה את השביתה של הארץ ואותנו היא הגלתה למשך 70 שנה.

נשים לב, כעת הוא מצווה אותו ושכבת על צדך הימני. למה צדך הימני? אז גם כאן, רש"י אומר היות ויהודה היא בדרומה של ארץ ישראל, כמו שראינו ששומרון היא לצד שמאל, יוצא אם כן שלגבי יהודה מתאים לכתוב הצד הימני, כמו ששומרון היא שמאל, וכנגדה הוא שכב על גבי הצד השמאלי.

המלבי"ם מסביר שגם כאן הוא מצווה אותו לסבול עוון יהודה 40 יום כנגד ה-40 שנה, שימו לב, לא כמו שהסביר רש"י שזה ה-40 שנה שחטאו יהודה, אלא כנגד 40 שנה שהיה מאת שהתחיל ירמיה לנבאות על החורבן. ירמיה התחיל לנבאות משנת 13 ליאשיהו עד החורבן. מאז בעצם נגזרה הגזרה שיחרב הבית, והוא התרה בהם 40 שנה יום יום. יוצא אם כן שיש כאן 40 שנה של התראה שכנגדם תשכב על צד ימינך. והגם שאומר המלבי"ם ש-40 שנה לפי החשבון הזה כלולים ב-390 שנה, הם לא נפרדים, הם נבלעים בתוכם, אומר מכל מקום יש לחלק ביניהם. דהיינו למה אני מונה אותם בנפרד? כי ה-390 שנה זה משותף, זה לכולם, זה גם לגולים, שומרון, וגם ליהודה, אלה שעוד היו כאן. אבל לעומת זאת העוון הזה שלא שמעו לתוכחתו של ירמיהו, זה חטא פרטי רק של יהודה. שומרון כבר גלו, אין פה ציווי ביחס עליהם. ולכן פה אומר לו תשכב על צד הימני בנפרד.

ולמה על צד הימני? כמו שהסברנו קודם, המלבי"ם הולך לשיטתו שגילה השם ימינו וזרוע עוזו עליהם ושלח להם נביאים והם הונהגו בהנהגת הימין, שהנהגת הימין היא הנהגה של חסדים, והיות וכן צריך כנגד זה בנפרד להיות 40 שנה. רק הוא אומר לו תדע לך שהימים האלה יחשבו, השנים האלה שהם 40 שנה יחשבו לימים. ולמה? מילא כאשר דיברנו על ה-390 שנה, אמרנו למה זה נחשב להם לימים? מכיוון שהיה להם לימוד זכות. ומה הלימוד זכות? לא היה להם תוכחה. השם התנהג איתם בדרך הטבע. זה היה ביחס לעשרת השבטים. עכשיו ביחס לשבט יהודה ובנימין אין את לימוד הזכות הזה. ואם אין את לימוד הזכות הזה, אומר המלבי"ם, אז מה הסיבה שכאן השם החשיב להם יום לשנה? פה היה צריך לכאורה להגיד לו 40 שנה תשכב על צדך הימני. למה כאן הוא אומר לו יום לשנה? הוא אומר לו למה? מכיוון שאתה, יש כאן את הזכות שלך, היות ואתה סובל את הייסורים, כמו שהוא אמר לו תשכב על צדך הימני, מכאן משתמע שלדעת המלבי"ם זה כפשוטו ולא מטאפורה או איזה מחזה נבואי, אלא כפשוטו תשכב על צדך הימני. כך משתמע. ואם כן יוצא, אתה בסובלך את הסבל שכביכול היה כאן בעקבות המעשה שלהם 40 יום, בזה אתה תכפר ועל ידי זה יהיה מספיק רק 40 יום ולא 40 שנה.

ומאיפה המלבי"ם מדייק את זה? אומר המלבי"ם תשים לב, כתוב יום לשנה יום לשנה נתתיו לך. מה זה נתתיו לך? זה בגללך, זה בזכותך, על ידך, זכותך היא הגורמת שזה יהיה רק יום לשנה.

ואל מצור ירושלים תכין פניך וזרועך חשופה וניבאת עליה. ואל מצור ירושלים, עכשיו הוא אומר לו אתה תיתן כעת את פניך אל הלבנה, שהיא בעצם ירושלים כאן בסיפור, היא החקוקה שם, עליה חקוק ירושלים. הוא אומר לו אל מצור ירושלים תכין פניך. אתה תשכב על צדך השמאלי, הלבנה תהיה לנגדך, ואותו דבר שתשכב על צדך הימני, הלבנה תהיה לנגדך. אל מצור ירושלים תכין פניך, יהיו פניך אל ירושלים שאותה חקקת על גבי הלבנה, וזרועך חשופה וניבאת עליה. ואז תאמר כך את הנבואה. מה זה אותה זרוע חשופה הכתובה כאן? אז המפרשים כאן מסבירים שזרוע חשופה זה ביטוי לזרוע המוכנה למלחמה. כאשר בן אדם רוצה להכות ולהילחם בחוזקה, הבגד מכביד עליו. אז הוא מוריד, מוריד את הבגד, מושך אותו למעלה, ואז הוא יכול עם היד לעשות את התנועות הרבה יותר בזריזות. בפרט שבזמנם זה הבגדים היו הרבה יותר כבדים, הרבה יותר מסורבלים, אז ממילא כדי להילחם היה צריך את הבגד למשוך ואז להילחם. וזה הזרוע חשופה. מה בא לומר להם? זה אות וסימן לנבוכדנצר שהוא יבוא וילחם כנגדם. הזרוע החשופה מבטאת מלחמה. ואז וניבאת עליה, כאשר אתה תצור כך על העיר עם כל הסמליות שראינו לעיל, עם הדיק ועם המצור שעשית סביבה ועם המחבת שאמר לו להשתמש בה, אז אתה תנבא ותאמר להם דברי מוסר ותאמר לעם שהעיר תהיה נכבשת אם הם לא ישובו בתשובה.

המלבי"ם מסביר, לא כרש"י שפניו של הנביא באופן תמידי היו ללבנה. אומר המלבי"ם הלבנה הונחה לצד שמאלו. ואז יוצא שכל זמן שהוא שכב על הצד השמאלי, הלבנה הייתה לנגדו. כיוון שהיא הייתה בצד שמאלו, כמו שכתוב והכינותה את פניך אליה. רק שאז כשהוא שכב לצד שמאלו, טרם נאמר לו לחשוף זרועו. והייתה זרועך חשופה, זה לא כתוב אז. ולמה? כי אז הוא התנבא אל עשרת השבטים. ולעשרת השבטים באמת השם לא חשף זרועו. לעשרת השבטים השם לא שלח להם נביאים כמעט, השם לא הנהיג אותם בהנהגת הימין שהיא הנהגת החסד, שהיא הנהגת השפע, ההנהגה הניסית. זה הרמז לצד שמאל, ליד השמאלית. לעומת זאת ב-40 שנה האחרונות, שמה הוא שוכב על הצד הימני, שמה הלבנה מונחת שימו לב לצד ימינו, ואז הוא מכין פניו אל מצור ירושלים וזרועו חשופה והוא מתנבא עליה כדי לרמז להם, הרי כאן הקדוש ברוך הוא חשף ימינו לכם. הרי כאן הקדוש ברוך הוא השפיע עליכם שפע, עשה לכם חסדים, נתן לכם את נביאיו שיוכיחו אתכם, ואף על פי כן לא שבתם בתשובה. התביעה כאן עליכם היא הרבה יותר קשה, ולכן כאן הוא נדרש לחשוף גם כן את ימינו ושפניו יהיו לצד ימין.

והנה נתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צדך עד כלותך ימי מצורך. נתתי עליך עבותים, רש"י מסביר גזרת מצוותי או מצוותי תהא חמורה עליך כאילו נאסרת בעבותים שלא תהפך מצדך אל צדך. זאת אומרת לפי רש"י זה מטאפורה. לא ממש עבותים, אלא כיוון שציוויתי אותך לשכב על צד ימין ואחרי זה ציוויתי אותך, ולפני כן ציוויתי אותך לשכב על צד שמאל, כאילו קשרתי אותך שלא תשנה את הצד. זאת אומרת אתה מוזהר לקיים את מצוותי במלואה, בדיוק כפי שציוויתי אותך. עד מתי? תשכב כך כמו קשור, עד כלותך ימי מצורך, עד שתכלה את הימים הללו שאותם ציוויתי עליך להיות כבמצור. למה זה מצוריך? אומר המלבי"ם, מכיוון שפה אנחנו דיברנו על שני מיני מצורים. היה מצור של 390 יום והיה מצור של 40 יום. השכיבה על צד שמאל והשכיבה על צד ימין. מצוריך זה לשון רבים, על שני מיני המצור. וגם המלבי"ם אומר שנתתי עליך עבותים הכוונה היא שאתה כמו קשור ואסור, א' לא לצאת מביתך, וב' לא להפך צד ימין לצד שמאל.

ואתה קח לך חיטין ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר אתה שוכב על צדך 390 יום תאכלנו. אומר לו כעת אתה מצווה גם לעשות רמז, אחרי שראינו רמז למה שיקרה בעיר ורמז למצור, הוא אומר לו כעת אתה צריך לעשות רמז גם כן אל המאכל שתאכלו בעת המצור. דבר ראשון הוא אומר לו תיקח לך חיטים ושעורים, זה אומר שהיות ויהיה מצור תיקח לך. קח לך פירושו תכין ותאגור מזון, אתם תצטרכו הרבה מזון לימי המצור. דבר שני הוא אומר לו ונתתה אותם בכלי אחד. את מה? חיטין, שעורים, פול, עדשים, דוחן וכוסמים. כל אלו, חוץ מהחיטים והשעורים הם מינים ממיני הקטניות. והוא אומר לו אתה צריך את כולם לשים בכלי אחד. מה זה בא לרמז? הלחם לא יהיה נקי. כאשר הלחם נקי, אוכלים לחם חיטים. פחות נקי, אוכלים לחם שעורים, פחות משובח. אבל כאשר הלחם כולו מורכב מתערובות של חיטים, שעורים, פול, עדשים, דוחן וכוסמים, זה מראה שהלחם לא נקי. זה מראה שהלחם פגום, כי לחם נקי אין. זה מראה על קושי המצור, לא יהיה לכם מה לאכול אלא רק לחם העשוי ממינים ממינים שונים.

דבר נוסף, ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר אתה שוכב על צדך. הוא אומר לו שיכין לחם ל-390 יום. אלה הם הימים שהוא שכב על צידו. אומנם ראינו גם 40 יום נוספים, אבל כעת הוא מדבר על 390 יום שמלך בבל סמך על ירושלים. המלבי"ם עושה את החשבון, בעשרה ימים לחודש העשירי, מה זה עשרה ימים לחודש העשירי? עשרה בטבת, בשנה התשיעית לצדקיהו. והוא כבש אותה בסוף בחודש הרביעי, מהשנה ה-11 למלכותו, בז' או בט' לחודש. והימים הללו של המצור האריכו י"ח חודש, כמו שמבואר בירמיה. ובאמצע המצור מלך בבל עזב את ירושלים בגלל חיל פרעה, הוא שמע שפרעה כעת באים כנגדו, ובעקבות זה הוא עזב את ירושלים והלך כדי להילחם עם פרעה, אבל אמר להם תיקחו בחשבון שאני, שאני עוד אחזור. ולפי הנראה אומר המלבי"ם, זה היה בשנה העשירית למלכות צדקיהו. ואז יוצא שכאשר הוא שב אל המצור שנית, זה היה בתחילת אייר. ומאז עד תשעה בתמוז, שזה שנת החורבן, היה 430 יום. וכאשר נבוכדנצר עזב את העיר, הם הכינו להם לחם לימי המצור. והם הכינו להם לחם ל-390 יום. זאת אומרת כמה חסר להם? 40 יום. זאת אומרת הם לא הכינו לחם מספיק לכל ימי המצור של ה-430 יום. הם הכינו לחם רק ל-390 יום, שזה שנה וחודש בערך, כן? כי שנה זה בערך 360 יום, ופה מדברים על 390 יום, זה בערך שנה וחודש. ומה הסיבה שהם לא הכינו יותר? כי הם לא מצאו יותר. זאת אומרת הם הרי הכינו לפי הכמות של החיטים והדוחן והפול והעדשים שהיה להם בסביבה. והם לא מצאו יותר מזה, ולכן הכינו לחם רק ל-390 יום. וזה מה שהוא אומר לו, מספר הימים אשר אתה שוכב 390 יום, כפי מספר הימים אשר אתה שוכב, זה יהיה הלחם שהם יספיקו להכין. ואז יוצא שכאשר נשארו עוד 40 יום אחרונים של המצור, כבר היו ברעב גמור. כי עד עכשיו עוד הכינו לחם ל-390 יום ואת זה אכלו. אבל המצור היה 430 יום. וממילא יוצא של-40 יום האחרונים כבר לא היה להם מה לאכול, ואז מתו ברעב ובדבר ובחרב בתוך העיר, עד שנבקעה העיר, כמו שמובא בירמיהו פרק כ"א בפסוק ד' ובכמה מקומות. אז לפי זה יוצא ש-390 יום הם אכלו במשקל. אכלו במשקל הכוונה במשורה, על פי מידה, כל אחד שוקלים לו בדיוק כמה יאכל, שלא ייגמר הלחם במהרה. וכאשר עברו 390 יום, כבר לא נשאר להם אפילו לחם במשקל.

וזה מה שהוא ממשיך ואומר, ומאכלך ומאכלך אשר תאכלנו במשקול 20 שקל ליום מעת עד עת תאכלנו. הדבר הזה בא לרמז למצור ולכך שהם יאכלו לחמם במשקל. כתוב כאן במשקול, במשקול אומר הרד"ק זה על משקל מזמור, כמו זמר ומזמור, אז גם פה משקול, כן? הכוונה היא מפאת הרעב הם יאכלו את זה במשקל, ויאכלו את זה פעם אחת ביום. דרכם היה לאכול שתי סעודות ביום, ובשבת כדי ליצור שינוי אוכלים שלוש סעודות. אבל ביום יום שתי סעודות, שחרית וערבית. כאן הוא אומר לו יהיה סעודה אחת ביום. מרוב שיהיה צמצום, סעודה אחת מעת עד עת תאכלנו. פעם אחת ביום היו אוכלים מחסרון הלחם. כך גם כן את המים היו שותים במשורה. במשורה הכוונה היא לפי מידה, כפי שנראה בפסוק הבא. ועל זה הוא אומר לו, זה יהיה ב-390 יום הראשונים. ולאחר מכן אתה תצטמצם עוד יותר, כי גם ל-20 שקל ליום שזה כמות הלחם שאכלו ביום, גם לזה לא יהיה לך. ומים במשורה תשתה שישית ההין מעת עד עת תשתה. ומים במשורה תשתה, משורה חז"ל אומרים זו מידה קטנה שהיא אחת מ-30 בלוג. אחת מ-30 בלוג פירושו של דבר משהו כמו 11.5 סמ"ק. במים הסמ"ק והגרם זה אותו דבר. אז הוא מדבר שיהיה כאן כמות של משהו כמו 11 סמ"ק מים, 11 גרם מים. שימו לב, אחרי זה אתה אומר, זה המשורה, אחרי זה אתה אומר שישית ההין. שישית ההין זה כבר כמות הרבה יותר גדולה. ההין זה 12 לוג. שישית ההין זה שני לוג. שני לוג זה 690 סמ"ק. זה כבר כמעט 700 גרם מים, 690 סמ"ק, סמ"ק זה מידת נפח, גרם זה מידת משקל. כן? אז על כל פנים מדברים בכמות הרבה יותר גדולה. קודם דיברת איתי על 11.5 גרם, עכשיו אתה מדבר איתי על קרוב ל-700 גרם. אלא מסביר הרד"ק שכוונת הדברים היא שיהיה לך כמות של 690 סמ"ק ליום. שימו לב, אבל כמה אתה תשתה? אתה תשתה במשורה. כל פעם לגימה קטנה. כל פעם 11 גרם. זה בעצם הרעיון של הדברים. ואז ממילא יוצא שאין כאן סתירה. אתה תשתה מים במשורה, שכמה יהיה לך ליום? שישית ההין. וזה יהיה לך מעת עד עת תשתה. זה בא לרמז על כך שהדבר יאפיין את הצמא ואת הרעב הגדול שיהיה להם בעת שיהיו בירושלים בזמן המצור, משנת תשע לצדקיהו עד השנה ה-11.

ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעוגנה לעיניהם. ועוגת שעורים תאכלנה. אומר אתה תאכל עוגה שהיא עוגת שעורים. מסביר רש"י, עריכתה מנוולת כעריכת שעורים ולא נאה כעריכת עוגת חיטים. כל מי שראה לחם בריאות, לחם חי ודומיו, אי אפשר להתווכח שחלה נראית הרבה יותר יפה. עריכתה נאה, היא נראית הרבה יותר מבהיקה, היא נראית הרבה יותר עשויה נאה. הלחם שעורים היום, אולי כל מיני לחמים הללו מהסוג הזה נחשבים לחמי בוטיק ולחמי בריאות והם יקרים, אבל על כל פנים מבחינת שבח, רואים שהם נחשבים כלחמים לא משובחים. ובוודאי שמבחינת הטעם, הלחם הנקי והחלה הם נחשבים הרבה יותר משובחים בטעמם מלחם השעורים. אז זה הוא אומר לך ועוגת שעורים תאכלנה. פירושו של דבר, העריכה שלה תהיה מנוולת כעריכת שעורים. כי הרי על מה הוא מדבר איתי? חיטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים. נכון? כל אלה אנחנו מדברים. אומר לך אמת, אתה מדבר על מכלול הדברים, אבל צורתה, עריכתה לא תהיה נאה כעריכת לחם חיטים אלא כעריכת לחם שעורים. והרד"ק מסביר, זה מה שהסברנו זה פירוש רש"י. הרד"ק מסביר שעוגת שעורים תאכלנה, כאילו כתוב כאן וכעוגת שעורים תאכלנה. פירושו של דבר, כאילו אתה תאכל את העוגה הזאת כמו עוגת שעורים בלי כל התערובות. ולמה? רוצה לומר, עוגת שעורים נאכלת יותר טוב מאשר עוגה עם כל התערובות שראינו קודם, שזה מראה על פחיתותה. עירבו בה הרבה מינים של קטניות, זה מראה על פחיתותה. אבל כיוון שיהיה רעב, אז אתה תאכל אותה בכזאת להיטות, כאילו הייתה עוגת שעורים. שעוגת שעורים נחשבת למשובחת יותר מעוגה המורכבת מכל מיני הקטניות הללו. אז זה כעוגת שעורים תאכלנה, אתה תאכל אותה בכזה תיאבון כאילו זה היה עוגת שעורים. אה, אומר הרד"ק, אם הוא בא לדבר על התיאבון, אז תפליג יותר. תגיד כעוגת חיטים. שעוגת חיטים נאכלת הרבה יותר בתיאבון. שזה לכאורה הדימוי היותר קיצוני, לומר עד כמה אתה תהיה מורעב, אתה תאכל את זה כאילו זה היה חלה מיוחדת. אומר הרד"ק, עד כדי כך הוא לא מגזים. עד כדי כך הוא לא מגזים, כיוון שזה רחוק שיאכל בתיאבון העוגה המעורב כעוגת חיטים לבדה. עד כדי כך להגיד שהוא אכל את זה בכזה התלהבות כמו עוגת חיטים מרוב הרעב, הוא לא מגזים. לכן הוא אמר, אתה תאכל את זה בהתלהבות כאילו היה זה עוגת שעורים.

אגב, כשמדברים כאן על עוגה, כבר הסברנו כמה פעמים, לא מדברים על המושג עוגה שאנחנו אומרים היום. כי עוגה כשאומרים היום זה פת הבאה בכיסנין. לזה מתכוונים לעוגה. הכוונה דברים עם סוכר, עם קקאו ושאר עניינים. לעומת זאת בזמנם כשדיברו על עוגה, עוגה הכוונה היא חלה. עוגת רצפים, הכוונה חלת רצפים שעשו אותה על גבי גחלים, רצפים כמו רשפים, כן? כמו חררה. וכאן כשמדברים על עוגה, זה נקרא עוגה מכיוון שעוגה פירושו עיגול. כמו שאנחנו אומרים עג עוגה ועמד בתוכה. עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה. ויש כאלה חושבים ששרים שמה על עוגה. שמה שרים על מעגל. היום לא מכירים את הביטוי עוגה, עג עוגה. לא מבינים את זה, לכן חושבים שמדברים פה על איזה שהיא, על איזה שהוא פנקייק. אז שמה מדברים על עוגה במובן של עג עוגה, עשה עיגול. ודיברנו בעבר שגם כן המילה חלה גם כן באה מהלשון הזה. מכיוון שחלה זה מלשון עגול, כמו מחול, שמחול פירושו של דבר עיגול. אז גם כן החלה, וגם העוגה, שניהם באים לידי ביטוי בדבר עגול. מסתבר מאוד שזה המעין הפיתות שעושים הערבים, שהפיתות זה צורת הלחם שלהם שזה דבר עגול. או סתם חלה שהייתה עגולה. ולמה? לוקחים חתיכת בצק, קורצים בצק, מניחים על המשטח. איך הוא נהיה? עגול. באופן אוטומטי בצק שתשים על משטח יהיה עגול. היום לוקחים ועושים כל מיני עיצובים, אבל באופן הרגיל החלה אמורה להיות עגולה. אז לכן גם חלה וגם עוגה זה מלשון מעגל ודבר כן מלשון מחול.

אז עוגת שעורים תאכלנה. והיא בגללי צאת האדם תעוגנה לעיניהם. מה זה בגללי צואת האדם? פירושו של דבר, העוגה הזאת תהיה אפויה על ידי גללי צואת האדם. דהיינו, העוגה הזאת היו הרי אופים, היו משתמשים בטאבון, היו משתמשים בחומרי בעירה. אז לפעמים היו שמים עצים, ולפעמים יכולים להשתמש גם כן לדוגמה בגרעינים של תמר או בגרעינים של זית ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה. ולפעמים גם כן כשלא היה להם חומר בעירה אחר, היו אופים את העוגה גם כן על ידי גללים. גללים של בהמה. ופה הוא אומר, העוגה הזאת תהיה כל כך מאוסה, שתהיה עוגה זו בגללי צאת האדם תעוגנה. צואת הבהמה לא מאוסה, היא לא סרוחה. ודאי לא אליה תאות כל נפש, אבל היא לא, היא לא מאוסה כמו צואת האדם. אדם לעומת זאת שעומד ליד צואת אדם, צואתו מסרחת. יוסף דעת, יוסף מכאוב. הגמרא אומרת שהתינוק ברגע שיש בו דעת, אוכל דגן, מתחילה להיות צואתו מסרחת. אז הוא בא לומר, עד כמה יהיה המצב ירוד, עד כדי כך שהעוגה הזאת תיאפה בגללי צאת האדם, על ידי גללים של צואת האדם, בהם יאפו את העוגה. כתוב כאן תעוגנה לעיניהם. אומר הרד"ק, יש שרוצים להגיד שהכוונה היא אתה הנביא תעוגנה לעיניהם, הכוונה תעוג את העוגה. אבל הוא אומר זה קשה להסביר כן, כי אז היה צריך להגיד תעוגנה. עם נון דגושה. פה כתוב תעוגנה. בנון רפויה. ולכן הוא אומר שהכוונה היא תעוגנה הנשים. הנשים תעוגנה לעיניהם. אבל אם יגידו עליך, היה צריך להגיד תעוגנה, זה ציווי אליך, אתה תעוגנה לעיניהם בנון דגושה. אומר הנשים תעוגנה, הכוונה את העוגה הזאת יערכו ויעשו למול עיני העם, כיוון שכמו שהסברנו יש כאן מסר לעם. כל הנבואה הזאת באה לבטא את מה שיעבור על העם בתקופת המצור. אז צריך לעשות את זה לעיניהם על מנת שיבינו את המסר.

המלבי"ם מסביר שבכלות ימי המצור הוא מצווה אותו דבר ראשון שיאכל עוגת שעורים. שעורים זה מאכל בהמה. זה בא לרמז לו על ימי הגלות, שזה יהיה אחרי תום המצור. לומר להם אתם תאכלו מאכל בהמה. אתם עזבתם את הצורה של הישראלי, נסוגו נזורו אחור להיות כבעלי חיים בלתי מדברים. מי אוכל שעורים? חמורים. אז אתם כביכול הידרדרתם לדרגה של בהמות. אז כאשר אתם תגלו, אתם תאכלו שם בגויים מאכל בהמה. על זה אגב אומרים שזה הרמז שעם ישראל היו מקריבים את העומר מתי? למחרת הפסח. ומתי היו מקריבים מנחת חיטים? בחג השבועות. אז היו מקריבים שתי הלחם מן החיטה. למה באמת זה מן השעורים וזה מן החיטה? מכיוון שכשיצאנו ממצרים עוד לא קיבלנו תורה, מאכלנו מאכל בהמה. אכלנו שעורים כביכול. דהיינו אנחנו עדיין בדרגת בהמה. מתי זכינו לצורת אדם? כאשר הגענו למעמד הר סיני. ואז נחשבים כבנים להשם, קיבלנו תורה, מכאן מאכלך מאכל חיטים. ובחג השבועות היו מקריבים שתי הלחם מן החיטים. כן? יוצא אם כן שמאכל שעורים בא לרמז על עניין הבהמיות. אז אתה תאכל עוגת שעורים לרמז לכך שהם הידרדרו לדרגת הבהמה, עזבו את צורת הישראלי. דבר שני, הוא אומר לו תאפה את העוגה בגללי צאת האדם. להורות להם שהגם שמאכלם מאכל בהמה, אבל עדיין הצואה והטומאה שלהם היא אנושית, שהטומאה מסרחת. והסיבה היא כי הם חטאו בצורה שהיא הנפש המדברת וטמאו אותה. דהיינו הוא רוצה להגיד לך, יש בך שתי גריעויות. אם הוא היה אומר ירדנו למדרגת בהמה, לבהמה יש חיסרון, יש יתרון. מה היתרון של הבהמה? היא לעולם לא נטמאת בחייה. היצור היחידי בעולם שנטמא בחייו זה אדם. כל שאר בעלי החיים אין להם טומאה בחייהם. מקסימום יכול להיות טומאה במותם. לדוגמה בנבלתם, יש מצבים שמטמא. וגם אז, תלוי איך נשחט. אבל על כל פנים יש מצב של טומאה במותו, שרץ מטמא במותו, לא בחייו. אבל האדם יש בו מציאות שהוא יכול להגיע לטומאה הכי חמורה. גם בהמה וגם שרץ שיטמאו, הם לא מגיעים לפסגת הטומאה. מה היא פסגת הטומאה? אבי אבות הטומאה, מת. אין את זה לא בשרץ ולא בבהמה, בנבלה. אין כזאת דרגה. יוצא אם כן, שימו לב, שאם היינו יורדים למדרגת בהמה בלבד, עוד היה לזה יתרון, כי מדרגת בהמה טומאתה באופן יחסי קלושה, היא לא מטמאה בחייה, היא לא מטמאה בשיא הטומאה. אומר לך לא, תדע לך כאן עדיין נשאר לך את המינוס של אדם. בגללי צאת האדם, לומר לך צאת האדם היא מסרחת, לומר לך שאתה עדיין נשארת עם החסרונות של איש הישראלי, והחסרונות של איש הישראלי שהוא מטמא בחייו, שהוא מטמא לאחר מותו בטומאה חמורה. במילים פשוטות, לא ירדת למדרגת הבהמה במלוא מובן המילה ואז עוד יש איזה יתרון, אלא נשארת עם החסרונות של מדרגת האדם, שמדרגת האדם היא הנפש ואתה טמאת את הנפש. וזה בא לידי ביטוי בצואת האדם המסרחת, שהיא בצורה של אכילה טמאה, כדי לומר על כך שטימאו נפשם.

ויאמר השם ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים אשר אדיחם שם. ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. מה שייך פה טמא? איזה טומאה יש כאן? אומר רש"י טמא הכוונה מאוס. כן? כך בגלותם בין הגויים הם לא יוכלו לשמור את האוכל שלהם מטומאה, לא יוכלו לאכול בנקיות, מסביר הרד"ק. המלבי"ם מסביר שכאן בעצם הוא אמר לו שני משלים. ובתחילה הוא יבאר לו את המשל השני, ולאחר מכן הוא יבאר לו את המשל הראשון. אז בהתחלה הוא מבאר לו את המשל האחרון של עוגת השעורים. אומר המלבי"ם, הוא אומר לו תדע לך, בימי גלותם בגויים הם יאכלו את לחמם מאכל בהמה שיהיה טמא בטומאת הגויים. זה דבר אחד. הוא מתחיל מהחלק האחרון שזה עניין עוגת השעורים שאותה הוא יאכל.

ואז מיד הנביא כנגד זה מתקומם. ואומר אהה השם אלוקים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פיגול. הנביא מיד מתקומם ואומר איך ייתכן שאתה השם דורש ממני כזה דבר לאכול לחם טמא? הרי נפשי לא מטומאה. רד"ק מסביר לא נפשי ולא גופי אינם מטומאים. לא נפשי ממחשבה רעה ולא גופי ממאכל טמא. נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פיגול. זה קצת תמוה. בזה משתבח הנביא? מנעורי ועד עתה לא אכלתי נבלה וטרפה ולא אכלתי בשר פיגול? איזה איש מישראל אכל נבלה וטרפה או בשר פיגול? איך ייתכן שבזה הנביא ישתבח? אז יש בזה באמת כמה ביאורים. הביאור האחד, מה שמסביר הרד"ק, אומר הרד"ק הכהנים מוזהרים על הנבלות והטרפות יותר מעם ישראל, יותר מהכלל. מפני שבהם יש טומאה ייחודית. כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לטומאה בה. מה שאר ישראל מותר? לא. אבל לכהנים יש אזהרה יותר גדולה, כי הכהנים צריכים לשמור על קדושתם ברמה יותר גבוהה. והוא אומר אפילו מנעורי נזהרתי מטומאה, ולא בא בפי בשר פיגול שהכהנים מוזהרים עליו. אז איך אתה אומר לי לאכול את לחמי בדבר טמא ומאוס? חז"ל דורשים, נפשי לא מטומאה, לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. כמו שחז"ל מזהירים שלא יהרהר אדם ביום בענייני עריות ויבוא לידי חלילה טומאת קרי בלילה. ונבלה וטרפה לא אכלתי...